Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
רבי שמעון וראב"י אמרו דבר אחד. הרמב"ם ז"ל פסק שם בהלכה ז' כר"ש וכתב הכ"מ יש לתמוה למה פסק כיחידאה וכו' ויש לתמוה על תמיהתו וגודל בקיאותו דהא בש"ס דילן בפ' עגלה ערופה (דף מג) דמייתי להא דראב"י עם אינך מילי דקחשיב שם וכולן הלכות פסוקות הן וכמו דפסק הרמב"ם לכולן לכאו"א במקומו וא"כ גם דברי ר"ש מוסכמין הן להלכה וכבר זכרתי מסוגיא זו דסוטה לעיל בפ"ו דכלאים וע"ש במה שנתבאר בס"ד:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא
עד אימתי חורשין בשדה הלבן. אלא ר"מ שנייה מחלוקת וכו'. לפי ל' הב' שפירשתי בפנים דעל המתני' דריש מכילתין קאי והוא הנכון לפי גירסת הספר ברם כר"ש ד"ה עד עצרת כמבואר בפנים:
מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות וכו'. משמע מהסוגיא דמזבלין ג"כ אמקשאות ומדלעות קאי דהא מביא ראיה מהתוספתא דקתני כל זמן שאת מותר לחרוש את מותר לזבל וכו' וכן מהא דר' יוסי מתני' אמרה כן וכו' והרמב"ם ז"ל בפ"ג בהל' ט' כתב אף בזמן המקדש מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאות והמדלעות ובית השלחין עד ראש השנה וכו' ולכאורה התוספתא קשיתיה דהא קתני אם אין את מותר לחרוש אין את מותר לזבל והרי השדות אין את מותר לחרוש אלא עד הפסח בשדה לבן ובשדה האילן עד העצרת והש"ס למד מהאי תוספתא כדאיתא וכן צריך טעם אמאי השמיט היתר חרישה לבית השלחין עד ר"ה כדקתני בתוספתא כדפסק האי ש"ס כמבואר מהסוגיא ובש"ס דילן לא מצינו לא היתר ולא איסור בהדיא. והתי"ט אחר שהביא דעת הרמב"ם בענין היתר זיבול השדות והעידור במקשאות ובמדלעות דוקא כתב וא"ת ואמאי לא שרינן עידור בכל אילנות כמו זיבול בכל השדות והרי תרווייהו בשביעית עצמה מד"ס כמו שפסק הרמב"ם בריש הל' שמיטה דחרישה מד"ס י"ל דהחמירו בעידור וחרישה שהיא עבודה בגוף הקרקע עכ"ל ואין טעם זה מספיק למאי דמבואר מהתוספתא ומהאי ש"ס בהדיא לא לענין היתר זיבול השדות עד ר"ה ולא לענין איסור העידור והחרישה בבית השלחין כדאמרן. לכך נראה דעיקרן של הדברים כך הם דהא במה דהתירו ר"ג וב"ד לתוס' שביעית איכא תרי טעמי בהש"ס דילן בפ"ק דמו"ק (דף ד) דלר' יוחנן מדאורייתא בטיל להו דגמר שבת שבת וכו' ואתקיף התם רב אשי אהני סברא דלעיל ומסיק דה"ט דר"ג וב"ד כר' ישמעאל ס"ל דתוספת שביעית הילכתא גמירי לה וכי גמירי הילכתא בזמן שבית המקדש קיים וכו' כמו שהבאתי בריש מכילתין והאי תלמודא ס"ל כטעמא דר' יוחנן כדקאמר בפ' דלעיל בהלכה א' בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו וכו' והנ"מ בין הני טעמי מבואר הוא דלטעמיה דהאי תלמודא וכר' יוחנן א"כ אף בזמן המקדש הותר תוספת שביעית לגמרי וכל מה שאמרו במשנה הראשונה לא היה אלא מדבריהם דאע"ג דקאמר הכא בשעה שאסרו למקרא סמכו לא דלמדו לאיסור ממש דהרי יש מקרא לדרוש להיתר אלא דבמשנה הראשונה הכריעו לאיסור ובמשנה הראשונה הכריעו להיתר והיינו דקאמר סמכו ולכ"ע לא היתה הגזירה בתוספת שביעית כ"א מדבריהם וכיון שכן הוא הם אמרו והם אמרו וראו להתיר בזה עד ר"ה ובזה עד הפסח ועד העצרת אבל למסקנת רב אשי דתוס' שביעית הילכתא גמירי לה בזמן המקדש וזהו עד ל' יום וחכמים הן שהוסיפו לאסור עד הפסח ועד העצרת בחרישה ועידור ומה שהיא מעבודות הארץ כעין ההיא דהלמ"מ בזמן המקדש שלא נאמרה אלא על עבודת הארץ ממש והשתא אין כאן קושיא כלל לא מהתוספתא ולא מהאי תלמודא דאזלו להאי שיטה דמעולם לא נאסרה תוספת שביעית כ"א מדבריהם והרמב"ם פסק כמסקנת רב אשי כמ"ש בריש פ"ג זהו עיקר טעמן של הדברים ועיין בריש מכילתין מה שביארתי עוד לכלל הדברים לדעת הרמב"ם בתוס' שביעית וכן בשביעית עצמה ולטעמן דיש מהדברים שנאסרו ויש מה שהותרו. והוספתי עוד לבאר שנראה מדעת הרמב"ם דאף שכתב כל העבודות שהן חוץ מארבע העבודות שהן בכתוב אינן אלא מד"ס בשביעית עצמה מיהו חזינן לדעתו שכתב דמ"ע לשבות בשביעית מכל העבודות כדדריש בת"כ בהדיא והבאתי שם ומה שתמצא בדבריו איסור הדברים האלו מדבריהם בשביעית היינו איסור לאו הוא מדבריהם ואין לוקין עליהן כ"א מכת מרדות מדרבנן אבל מ"מ מ"ע יש בשביעית לשבות מכל המלאכות שהן עבודת הארץ ממש והיינו שהביא בריש פ"א קרא דבחריש ובקציר תשבות כמבואר הכל שם. ומה שהתיר בהלכה ז' שם לעדור תחת הגפנים בשביעית כדאמרי' בהדיא במו"ק (דף ג ע"א) דמייתי ברייתא שדך לא תזרע וכו' מנין לניכוש ולעידור וכו' יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר תחת הגפנים וכו' וא"כ כי מסקינן התם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היינו לעידור וכיוצא בו בשדות ובשאר אילנות אבל בגפנים אף מדבריהם מותר וטעם לחילוק זה נלמד מהא דקאמר הכא לקמן בהלכה ד' גבי נטיעות דעביד ר' יודן עובדא משקה בסלא ועדר וכי מתכוין לעבודת הארץ ומפרש להא בנטיעות גפנים דלא מיחזי כמתכוין לעבודת הארץ. רבי אומר עד לפני ר"ה שלשה חדשים וכו'. לפי גי' זו הוי קשיא איפכא דא"כ אמאי קאמר כדי שיזרע אורז וישריש וכו' והלא בזמן ג' חדשים אף שארי זרעים יכולין להשריש ולחזור ולהשריש ושמא דה"ק שישריש ויעקור אותן ויחזר ויטע וישריש וזהו דוקא באורז אבל שארי מינים אינן נגמרים בזמן כזה ובתוספתא כתיבת יד אשר לפני כתוב בה עד לפני ר"ה שלשים יום וגי' זו יותר נוחה היא דמש"ה נקט אורז דוקא.
כאן בתלוש כאן במחובר. התי"ט הביא לזה לקמן בפ"ג משנה ז' וסיים וכתב ומן התימה בעיני שהרמב"ם בפ"ב שהעתיק למשנתנו דהכא ובפ"ג העתיק למשנה דפ' דלעיל ולא פירש דזו בתלוש וזו במחובר עכ"ל ואדמתמה על הרמב"ם הו"ל לתמוה על הש"ס מעיקרא דמאי פריך מפ"ג דאיירי בשביעית עצמה אמתני' דהכא דאיירי בתוספת שביעית דודאי אין לפרש דהכי פריך דתמן קתני דאף בשביעית עצמה מסקל והכא את אמר הכין דמסקלין עד ר"ה בדוקא דהא פשיטא דליתא כלל וכלל דמאי פריך דהיא הנותנת דהכא מיירי בערב שביעית שאינו אלא משום תוספת מדבריהם הלכך קתני נמי מסקלין סתם ואפי' הנוגעות בארץ במשמע ותמן דאיירי בשביעית עצמה הלכך צריך להניח להנוגעות בארץ ועוד מאי האי דמשני כאן בתלוש וכו' דילמא תרוייהו הני מתני' בחדא גוונא הוא דאיירי וכאן בערב שביעית בדוקא וכאן בשביעית עצמה וא"כ הרי לפניך דא"א לפרש כלל וכלל כהאי פירושא והשתא תדע דכד ניחא לן לפרש להא ממילא ניחא לן פסק הרמב"ם וכמה שביארתי בפנים דעל כרחך לר' יהושע הוא דפריך ומשני הכי וכמבואר בהדיא מהסוגיא דר' יהושע פליג גם ארישא דהא קאמר סברין מימר דר"ש כר' יהושע בקירסום והרי רבי יהושע לא הזכיר מקירסום אלא ודאי דזירוד ופיסול דנקט מילתא בתרייתא הוא דנקט וה"ה לקמייתא וכדקאמר נמי למאי דס"ד דתרין תנאין אינין מסקלין וכו' וכן למאי דמסיק הוי תלתא תנאין אינון מסקלין וכו' אלמא דפשיטא ליה להש"ס דר' יהושע מתיר אף במסקלין בשביעית עצמה אבל להת"ק דהילכתא כותיה וכדפסק הרמב"ם שם כן מעיקרא לק"מ דבערב שביעית מסקלין אף להנוגעות בארץ ובשביעית הוא דתנן להאי מתני' דפ"ג ותו לא מידי. רבי יוחנן כהדא דתניי דבית רבי. והרמב"ם ז"ל בפ"ג בהלכה ט' וי' לא פסק כר' יוחנן אע"ג דבעלמא הילכתא כותיה לגבי ר"א מ"מ סתמא דמתני' וכמו ששנויה לפנינו בכל הנוסחאות מסייע לר"א ועיקרית היא ובפי' המשנה פסק הלכה כר' יהודה אבל בחיבורו חזר בו ופסק כהת"ק לחומרא וכהאי דר"א.
אין נוטעין וכו' פחות משלשים יום לפני ר"ה. האי מתני' הובאה בפ"ק דר"ה (דף י' ע"ב) וגריס התם לת"ק דברי ר"א ואר"נ אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים ופירש"י ז"ל שלשים לקליטה ושלשים לתוספת שביעית ולדברי האומר שלשה צריך שלשה ושלשים ולדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים ואחר זה נמשך הר"ב בפי' המשנה כאן והתוס' הקשו שם בשם ר"ת על פירש"י דלשון המשנה משמע דלא איירי אלא בקליטה ולא משום תוספת שביעית וכו' ופי' לדברי ר"נ דלענין ערלה קאמר דלדברי האומר שלשים לקליטה בשביעית צריך שלשים ושלשים לענין ערלה אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית עצמה וכו' וכלומר לענין ערלה שתהא חשובה שנה וכעין זה פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ופסק הלכה לענין שנה כמ"ד שלשים יום בשנה חשוב שנה ולענין קליטה כר' יוסי ור"ש שתי שבתות דהכי איפסקא הילכתא בסוף פרק הערל וכך הם דבריו בחיבורו בפ"ט מהל' מעשר שני ונטע רבעי לענין קליטה ולענין ערלה ובספ"ג מהלכות שמטה כתב לדינא דמתני' לענין איסור נטיעה סמוך לשביעית וז"ל אף בזה"ז אין נוטעין אילנות וכו' ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהא אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו וכו' וא"כ מתני' לאו משום תוספת שביעית מיתפרשא שהרי אף בזה"ז דבטל דין דתוספת שביעית אף בחרישה. ואפ"ה נטיעה אסור בזמן המפורש וזה הטעם משום מראית העין למד מהש"ס דהכא וכדקאמר בהסוגיא בנטעו ומת בנו אסור לקיימו ואתיא כמ"ד מפני החשד וכן פסק הוא ז"ל בזה כהאי מ"ד ומשום דהכי אמרינן נמי בס"פ הנזקין שחשודין היו על השביעית ולפיכך הכריע כהאי מ"ד אבל הפירות מותרין כדקאמר הכא אין מוסיפין וכו' ומשו"ה נמי השמיט להא דקאמר בריש הסוגיא מתני' בסתם וכו' וכדפרישית דלמאי דמסקינן כמ"ד מפני החשד א"כ לעולם חשדא מיהת איכא כל שלא נטעו כזמן המפורש שיהא ניכר שלא ניטע נטיעה זו בשביעית ונמצינו למדין דלפי שיטתו ופירושו להמתני' וכדמוכח מהסוגי' ל"ק כלל לקושית התוספת שהקשו בר"ה לעיל בדף ט' ע"ב ד"ה ומותר לקיימן בשביעית וכו' ותימא דבפ"ק דשביעית תנן חורשין עד הפסח ועד העצרת וכיון דאפי' ליטע בתחלה שרי ל' יום לפני ר"ה אמאי אסור לחרוש לשתרי נמי לחרוש עד ל' יום לפני ר"ה ואור"ת דלא החמירו בנטיעה כמו בחרישה משום דאין תוספת שביעית דאורייתא אלא בחרישה דכתיב בחריש ובקציר תשבות וכו' וזה ודאי אינו עולה לפי שיטת הרמב"ם כמבואר בריש מכילתין ולעיל ד"ה מזבלין שהרי שיטת ר"ת אליבא דר"ע היא והרמב"ם פסק כר' ישמעאל וכמבואר טעמו שם וכתבו עוד ובירושלמי מפרש טעמא אחרינא בריש שביעית ולמה עד עצרת וכו' ולפי טעם זה ניחא וכו' ולשיטת הרמב"ם בלא"ה ניחא ול"ק כלל דבזה"ז חרישה מותרת עד ר"ה ואפ"ה נטיעה אסור משום דאית בה חשדא משביעית עצמה וזכרתי מזה לעיל בריש מכילתין ד"ה מיכן והילך וכו' ע"ש ובמה שכתב עוד הרמב"ם בפ"ט מנטע רבעי בענין הנטיעה קודם ר"ה לענין ערלה יתבאר לקמן בד"ה נראין הדברים:
בנו אסור לקיימו וכו'. כבר נתבאר בדיבור דלעיל לטעמא דהרמב"ם הכריע בסוף פ"ג מהל' שמיטה כהאי מ"ד ואע"ג דמסקינן בפ"ק דמו"ק (דף יג) גבי שדה שניטייבה בשביעית הטיבה ומת בנו זורעה התם ליכא אלא משום קנסא דהחרישה בשביעית לצורך מוצאי שביעית היא ולדידיה קנסו רבנן לברי' לא קנסו רבנן כדקאמר התם אבל הכא דאיכא טעמא מפני שהיו מזלזלין בשביעית כדאמרינן לעיל שחשודין היו על השביעית וכל זמן שהנטיעה קיימת איכא חשדא שנטעו בשביעית ותנן לקמן בפ"ב דתרומות הנוטע בשביעית יעקור אבל החרישה אינה ניכרת לאחר זמן שנחרשה בשביעית ולית בה משום מראית העין כנטיעה וכ"פ הרמב"ם לשני דינים אלו בפ"א שם בהלכה י"ב וי"ג ע"ש:
תני הנוטע המבריך המרכיב וכו'. ברייתא זו הובאה בפ"ק דר"ה (דף ט') וכדמפרש נמי התם לטעמא דפירות הנטיעה שנטעה אסורין עד ט"ו בשבט ודוקא פירות נטיעה זו קאמר שם כמו שיתבאר בדיבור דלקמן ומה דקאמר ומותר לקיימן בשביעית פשוט הוא דהיינו דוקא אם נטע לפני ימי הקליטה מלבד הל' יום כדקאמר ר"נ לקמן וכפי פי' הרמב"ם להמתני' כמבואר לעיל ד"ה אין נוטעין אלא דלא נחית התנא בהאי ברייתא כ"א להשמיענו לדין הערלה ודין הפירות לפיכך נקט ל' יום:
נראין הדברים בשנטעו לפני ר"ה שלשים יום וכו'. הבעל המאור ז"ל כתב בפ"ק דר"ה על האי ברייתא דלעיל יש שטועין בפירוש שמועה זו לומר שאין פירות נטיעה אסורין עד ט"ו בשבט אלא בנוטע ל' יום לפני ר"ה בלבד אבל בנוטע לאחר ר"ה מיד או שנטע פחות מל' יום לפני ר"ה כל שנות הנטיעה כלות בר"ה ואין שנות הערלה והרבעי נמשכות עד ט"ו בשבט ודייקו מדקתני ופירות נטיעה זו ומדקאמר פעמים שברביעית פעמים שבחמישית ולדעתי כך הוא הדין לעולם והאי דקאמר פעמים לפי שהחנטה המצויה מר"ה עד ט"ו בשבט מילתא דלא שכיחא היא ובמקצת ממיני האילנות והאי דקאמר ופירות נטיעה זו כלומר שהנטיעה שגורמת לה לאיסור ערלה היא מושכתה משנה זו לשנה זו עד ט"ו בשבט וכן לרבעי ותו לא מידי וכן נראין הדברים מתוך התלמוד ירושלמי כפירשנו דגרסי' התם ר' אבא בר ממל אמר קומי ר"ז נראין הדברים בשנטען ל' יום לפני ר"ה אבל אם נטען פחות מל' יום לפני ר"ה את חמי שנה שלימה לא עלתה לו ותימר הכין א"ל כן הוא אפי' נטען פחות מל' יום קודם ר"ה יהא אסור מאי כדון א"ר מנא מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן הוא משלים שנתו עכ"ל וכן העתיק שם הר"ן ז"ל וע"פ הדברים האלה כתב ופלוגתא היא בירושלמי וזהו מפני שראו הגי' דבפ"ק דר"ה שכתוב שם את חמי שנה שלימה לא עלתה לו וכו' ולא גרסי נמי בדבר ר"ז יהא אסור עד ל' יום לפני ר"ה כמו שכתוב לפנינו ותפסו זה לעיקר וא"כ משמע דר' בא ור"ז פליגי בה אבל האמת הוא דגי' דהכא היא העיקרית שנה שלימה עלתה ותימר הכין ושנה שלימה היינו שנים שלימות של ערלה מר"ה עד ר"ה ומתמה את חמי וכו' כלומר ומהיכי תיתי נאמר בכה"ג שיהא נמשך זמן איסור ערלה עד ט"ו בשבט והקשה לו ר"ז ואם כן הוא אף בשנטעו ל' יום לפני ר"ה נחמיר ונאמר דקרא קפיד אף בדאיכא ג' שנים מחמת הל' יום אפ"ה אסור עד ג' שנים שלימות ושואל והשתא ומאי כדון וקאמר ר' מנא טעמא דלא מחמרינן מט"ו בשבט ואילך מכיון שעומד בתוך שנתו וכו' כמו שהסברתי בפנים וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מנטע רבעי בהלכה י"א וכך פי' ג"כ הראב"ד ז"ל בהשגה להך דהכא. וכוונת ההשגה כך היא דאף שכתב דבר זה הוציא מתוך הירושלמי וכו' וכפי הגי' דהכא ופירושה מ"מ משיג הוא ז"ל על מה שכתב הרמב"ם שם נטען בי"ו באב וכו' דלמה היה לו זה לא היה צריך לומר אלא סתם ואם נטען פחות מל' יום לפני ר"ה לא עלתה לו השנה והרי הוא ערלה שנת הי"א וי"ב וי"ג וכו' ולא יותר וזהו שסיים הראב"ד בדבריו עתה לזה הטעם דוקא בשנטע ל' יום לפני ר"ה מוסיפין לו עד שבט אבל פחות מל' יום הואיל ויש לה ג' שנים שלימות חוץ מקליטתה אין מוסיפין לה כלום אלא מראש תשרי לראש תשרי. וכלומר דאף אם נטעו בתחילת אלול או בכמה ימים בו כל שיש ג' שנים שלימות מר"ה עד ר"ה חוץ מימי קליטתה אין מוסיפין לה כלום. ולדעת הרמב"ם שכתב כן יש לומר דאגב השמיענו עוד דין א' דימי הקליטה והן י"ד יום צריכין שיהו שלימין מלבד אלו הל' יום ומלבד יום הנטיעה ולא אמרינן יום אחד עולה לכאן ולכאן כדאמרו בר"ה בדף י' יום שלשים עולה לכאן ולכאן דזהו אליבא דר"מ דוקא אמרו כן אבל לא קיי"ל הכי ולפיכך כתב אם נטע בט"ו באב הוא דמשכחת לה דעלתה לו שנה דאיכא ל' יום שלימין וימי הקליטה שלימין אבל לא בנטע בט"ז באב ומיהו לענין הדין דהיכא דאיכא ג' שנים שלימות מלבד ימי הקליטה בין הרמב"ם ובין הראב"ד שוין בזה דאין מוסיפין לה עד ט"ו בשבט וכדדייק נמי דקתני בברייתא ופירות נטיעה זו ופי' בעל המאור ז"ל בזה דחוק הוא מאוד:
אמר ר' יוחנן מחג הסוכות. כדפרישית וזהו כר' יוחנן דבבלי פ"ק דר"ה (דף יב) אמר קרא מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות וכו' כמבואר בפנים ואקשי התם ר"ז לרב אסי ודילמא לא עייל כלל ואמר רחמנא תשמט ותיזיל עד חג הסוכות לא ס"ד דכתיב וחג האסיף בצאת השנה וכו' מאי אסיף קציר וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביא שליש לפני ר"ה וקרי לה בצאת השנה וכתבו התוס' מ"מ בהאי קרא לחודיה לא סגי אי לאו במועד בשנת השמטה בחג הסוכות. ודבריהם אינם מבוארין ולמאי דקאמר הכא ניחא דאי מקרא דבצאת השנה לחוד ה"א כי קושין דהכא דשליש הראשון לשעבר ומכאן ואילך מתעשר להבא ומקרא דבחג הסוכות שפיר ילפינן דכל שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית בכל התבואה ואף במה שתביא לאחר ר"ה וה"ה לענין מעשרות ואי מהאי קרא לחוד הו"א כי קושין דהתם ודילמא לא עייל כלל וכו' הלכך איצטריך תרוייהו. והתם פריך ר"ח על דרשא דאסיף קציר הוא וכו' ומסיק דמהאי קרא למדו כן דכתיב לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש. ולפי דרשא זו מיתירצא נמי קושיא דהכא מעתה שליש הראשון לשעבר וכו' דמדכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים שמעינן דכל התבואה אף שנגמרה בשנה הבאה הולכין בה אחר שנת שהביאה שליש הראשון. מיתיבין לחונה בר חייא והתני צובר את גרנו לתוכו וכו'. כדפרישית דהקושיא היא אמאי אזלי רבנן בהו בתר השרשה לגמרי וליעבד האי תקנתא לעולם כהאי דר"ש שזורי בתוספתא במקצת השרישו לפני ר"ה ומקצתן לאחר ר"ה וכהאי דאקשי אביי לרבה שם בדף י"ג ע"ב ויצבור את גורנו לתוכו ובמאי שהסברתי בפנים לפי המבואר בהתוספתא מתורצת קושית התוס' שם ר"ה ויצבור גורנו לתוכו דמאי משני ר"ש שזורי קאמרת ר"ש שזורי קסבר יש בילה וכו' הא אכתי תיקשי לר"ש דסבר יש בילה וקאזיל בתר השרשה וכו' משום דלר' יוסי בן כיפר שאמר להא משום ר"ש שזורי ל"ק דבזרעו לזרע מתחלה אין תקנה אחרת אלא שיצבור את גרנו לתוכו וכו' ומשום דקסבר יש בילה ובעל המאור ז"ל כתב שם בזה וז"ל ואי קשיא לך א"ה קשיא לר"ש שזורי הני כמאן שוינהו רבנן ומאי שנא דאזיל רבנך בתר השרשה י"ל ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי בתר לקיטה אזילנא דהיינו גמר פרי וכך הוא הדין בשלקט מקצתו לפני ר"ה ומקצתו לאחר ר"ה שצובר גרנו בתוכו אלא לדידכו דאזליתו בתר השרשה ואמריתו שאם השריש מקצתו לפני ר"ה ומקצתו לאחר ר"ה אין תורמין ומעשרין מזה על זה והלא יש להם תקנה בצבירת גרנו לתוכו עכ"ל וקאמר עוד התם שמואל הלכה כהאי דר"ש שזורי ולא מטעמיה דקסבר יש בילה אלא לפי שהכל הולך אחר גמר הפרי והוה ליה כוליה משנה אחת וכדפרש"י ז"ל. ומשמע מיהת דלהאי טעמא דשמואל לא בעינן צובר את גרנו לתוכו ועוד דלרבנן דקסברי אין בילה ביבש וכן איפסקא הלכתא וכן מוכחא מסקנא דשמעתתא הכא בהאי תלמודא לעיל בפ"ה דדמאי בהלכה ה' דאין בלילה ביבש אלא ליין ושמן בלבד וע"ש וא"כ לא מהני הכא בלילה וזו היא קושית הראב"ד ז"ל בפ"א דמעשר שני בהלכה ח' שכתב הרמב"ם ז"ל האורז והדוחן וכו' וכן פול המצרי אע"פ שהשרישו קודם ר"ה אין הולכין בהן אלא אחר גמר פרי ומתעשרין להבא וצובר את גרנו לתוכו וכו' ואם הכל הולך אחר גמר הפרי א"צ לצבור את גרנו לתוכו דהא קיי"ל אין בילה אלא ליין ושמן ויתבאר מזה בהלכה דלקמן בשמעתתא דפול המצרי ועי' בד"ה תני שש מידות וכו' ושם תמצא מבואר כל דברי הרמב"ם מתוקנים וגם הסוגיא מתוקנת ולא כמה שרצה הראב"ד שם לומר דהכל משובש הוא ותראה כל החלוקי דינים של פול המצרי מבוארין הן א' לא' בס"ד:
כתיב שש שנים וכו'. האי דרשא היא דרשת הת"כ שהבאתי בפנים והתוס' שם ד"ה מתוך שעשוין פרכין וכו' מביאין לזה. וכל הטעמים שנאמרו כאן ליישב להא דחונה בר חייא או להטעמים אחרים פריכי הן מההיא דפול המצרי והתוס' שכתבו בד"ה ויצבור וקצת משמע בירושלמי דשביעית דשני מעשרות מעשר ע"י צבור גרנו וזהו כהאי דאמר בהתיבון קמייתי הרי פול המצרי וכו' ובהלכה דלקמן יתבאר הכל בס"ד:
תני שש מידות אמרו חכמים בפול המצרי. כדקחשיב ואזיל ברישא שתי מידות בשהביא שליש לפני ר"ה ובשלא הביא שליש לפני ר"ה דחלוקין הן זה מזה בדינן וזהו בשנלקט לפרי ר"ה ובמציעתא בשליקט לאחר ר"ה חלוק הוא בין מנע ממנו ג' מורביות ובין לא מנע ממנו ג' מורביות לענין שתהא מחשבת הזרע חלה על מחשבת הירק והרי כאן עוד שתי מידות ובשהביא שליש לפני ר"ה ובסופה בשלא הביא שליש עד לאחר ר"ה אין החילוק בין מנע ממנו ג' מורביות או לא אלא בין עשה כולו קצוצין גמורין לפני ר"ה ובין מקצתו עשה קצוצין גמורין ומקצתו לא עשה הרי כאן שש מדות וכמו שביארתי בפנים למילתא בטעמא לכל חילוקי דינים אלו. והרואה יראה כי דברי הרמב"ם בפ"א ממע"ש ונטע רבעי בהלכה י' הן הן ממש דברי הברייתא דהכא ולא כהכתוב בתוספתא אלא שדבריו סתומין ואינם מבוארים ומתוך הביאור שביארתי בפנים יתבאר לך ממילא דברי הרמב"ם שהן הדברים בעצמן ויוצלו וינוחו מנהמת גלי הראב"ד אשר כתב בהשגות ואמר כי הירושלמי משובש ואיך יהיו דבריו מתוקנים. והנה איננו משובש כ"א מתוקן הוא בטוב טעם לכל חלוקי הדינים שנאמרו בפול המצרי והגם שלפי מה שמבואר בפנים איננו מן הצורך להאריך עוד ולהשקיט תלונת הראב"ד עם כל זה ארמז עוד בתוספת ביאור במקצת ובתחלה צריך ליתן טעם למ"ש הרמב"ם שם לעיל בהלכה ח' האורז והדוחן וכו' וכבר זכרתי זה בד"ה מתיבין לחונה בר חייא וכו'. ובאמת קושית הראב"ד בכאן לכאורה קושיא היא דאם הרמב"ם פוסק כדשמואל דהתם דהלכה כר"ש שזורי ולא מטעמיה אלא משום דהכל הולך אחר גמר הפרי א"כ מה צורך לצבור גרנו לתוכו ועוד מה מועיל זה כיון דקיי"ל אין בילה ביבש אבל הנכון הוא דמ"ש הרמב"ם צובר גרנו לא משום דיש כאן מקצתן שלא השרישו עד לאחר ר"ה וכדי לערב עם אותן שהשרישו לפני ר"ה דמשו"ה ודאי אינו מן הצורך דהכל הולך אחר גמר הפרי אלא הטעם הוא כדי לעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו וזהו שכתב שם תורם ומעשר מן הכל כאחד שהכל אחר גמר הפרי ר"ל מחמת שצובר הגורן לתוכו אינו חושש לעשר מן הזרע והירק הכל כאחד דלזה מהני צבירת גורן ובעי צבירה כמו שהסברתי בפנים בהך רישא דהברייתא דקתני זרעו לזרע וירק או לזרע וחישב עליו לירק שזהו דין אחד וקאמר מעשר מזרעו על ירקו והא לעיל אמרינן צובר את גרנו כדי שיעשר מזה על זה וביארתי דלעיל לא מיירי בהביא שליש לפני ר"ה וזרעו לזרע כמבואר בפנים וכך הם דברי הרמב"ם דעד כאן לא איירי מהבאת שליש לפני ר"ה עד לקמן בהלכה י' ולפיכך כתב כאן צובר את גרנו ולא מטעם בילה נגע בה אלא כדי שיעשר מן הזרע והירק הכל כאחד דבהא ודאי לא שייך משום טעמא דבילה אלא הטעם כדאמרן ומסיים שהכל הולך אחר גמר הפרי זהו ליתן טעם לאעפ"י שמקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו לאחר ר"ה דלא איכפת לן שהכל הולך אחר גמר הפרי והגמר הוא בשנה הבאה ובהכי מדוקדק לשונו דלגבי אורז ודוחן וכיוצא בהן כתב אע"פ שהשרישו קודם ר"ה אין הולכין בהן אלא אחר גמר הפרי ומתעשרין להבא ולא כתב שום תקנה אחרת במקצתן השרישו לפני ר"ה ומקצתן לאחר ר"ה משום דלעולם אזלינן בהו אחר גמר הפרי והיינו הך ואין צורך לתקנה אחרת בהן אבל בפול המצרי שיש שזורעין אותו לזרע בלבד ויש שזורעין אותו לירק בזה הוא דכתב צובר גרנו לתוכו משום כדי לעשר מזה על זה הכל כאחד וכתב בו מקצתו השריש לפני ר"ה וכו' לפי שהכל הולך אחר גמר הפרי וזה ברור בדבריו אלו. ועכשיו מה שהתלונן עוד הראב"ד בדיני דהברייתא וכתב כי אין התוספתא והירושלמי אצלנו מתוקנים כל צרכן וכו' ועל פול המצרי לא שמענו וכו' (והכ"מ כתב בזה ואע"פ שאמרו בתוספתא לא שמענו וכו' ובמכ"ת זה לא נמצא בתוספתא אלא דברי הראב"ד בעצמו הן שאמר שבתוספתא אינו מבואר בענין הזרע והירק כ"א בשבת וכסבר ומפול המצרי לא דברו שם מענין זה) והנה כל זה פטומי מילי בעלמא הן שאחר שמצא הרמב"ם זה בברייתא דהכא למה לא יורה כן והרי הן מבוארין כולן כמו שתראה בפנים. ומ"ש עוד על שאמרו והוא שליקט לפני ר"ה הירושלמי שהעתיק ממנו משובש ואיך יהיו דבריו מתוקנים וכו' הרבה יש לתמוה עליו דמה היה לו לעשות להירושלמי משובש בחנם כדי לבא בעקיפין על הרמב"ם והנה סברת קושייתו היא סברת ר' יוסי דלקמן כמו שביארתי בפנים דהיא גופה קשיא ליה לר' יוסי דמכיון שלא הביא שליש לפני ר"ה אמאי יהא דין הזרע חלוק מדין הירק ואע"פ שליקט ממנו לפני ר"ה הך לקיטה לאו כלום היא לר' יוסי מכיון שאין כאן שליש הפרי וע"כ דאין לפרש מילתיה דר' יוסי כ"א אחלוקה זו בשלא הביא שליש עד לאחר ר"ה וזרעו לזרע ואח"כ חישב עליו לירק דאמרינן ביה דזרעו מתעשר לשעבר וירקו להבא דהא ברישא דרישא לא זרעו כ"א לזרע בלבד ולא שייכא דברי ר' יוסי ע"ז ומשום זה נמי א"א לפרש דבריו על סיפא דסיפא דלא איירי אלא בזרעו לזרע ואין לפרש כ"א על החלוקה שאמרנו וקשיא ליה לר' יוסי על מאי דקאמר בשנלקט לפני ר"ה. לפיכך מחלק ר' יוסי בענין אחר ובהאי סברא גופה פליג הוא עם התנא דברייתא ופסק הרמב"ם כתנא דברייתא נגד האי ר' יוסי שהוא אמורא והוא רב יוסף דש"ס הבבלי כדמוכח מהרבה מקומות והלך לו מחשבת הראב"ד שחשב לשבש הירושלמי בשביל זה. ומ"ש עוד לקמן בהך דאריות שכתב הרמב"ם אין מן הצורך להאריך בדברים כאלו שאינם אלא דברי חידודין בעלמא ואם היתה גי' הרמב"ם אריות או לא הדבר בעצמו מובן הוא ואחרי מכ"ת של הראב"ד אשאל אם מורביות שאמרו כאן השקאה הוא ועל מניעת השקאה אמרו כך מה יעשה במורביות של ערבה הנשנה בפ' לולב וערבה ואם שם על הגידולין והלקיטות מהן מתפרש ה"נ כן ותפס לו הרמב"ם לשון אריות על הלקיטות מהגידולים הרכים כמו שהבאתי ראיה בפנים דמורביות גידולין הרכין הן ומזה נמשך מה שסיים עוד בהשגה דלקמן על הא שכתב הרמב"ם אע"פ שלא נמנע וכו' והן הן דברי הברייתא דהכא וכתב נ"ל שהוא שבוש וכו' ודבר נאה ומתוקן ומקובל הוא כמו שביארתי הטעם בפנים שאם לא הביא שליש גידולו לפני ר"ה אפי' לא מנע הלקיטות ולקטן ואין כאן גילוי דעת שלא בשביל הירק לבד זרעו בתחילה שהרי לקט הגידולין הראשונים אפ"ה אמרינן דהדין הוא דבזה הדבר תלוי אם עשה כולו קצוצין גמורין וכו' כמו שנתבאר הכל בפנים ואין מן הצורך לכפול בדברים והמעיין יבין מאליו ממה שביארתי כי דברי הש"ס ודברי הרמב"ם נאים ומתוקנים הן:
זרעו לזרע לפני ר"ה שביעית וכו'. חילוקי דינים אלו לענין שביעית נתבאר טעמם בפנים וכתבן הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' שמטה בהל' י"ד ומ"ש שם בזרעו לזרע ולירק אסור דמשמע דגם הזרע אסור והכא קאמר פשיטא זרעו מותר נראה דהוא ז"ל היה מפרש להא דתני ר"ח אסור דפליג והכל אסור קאמר והא דקאמר תני ר' חלפתא מותר אזרעו קאי וכלומר דהא דאמרינן מעיקרא בפשוט דזרעו מותר ההיא כתני ר' חלפתא אבל לר' חייא הכל אסור ופסק כותיה דר' חייא דברייתא דר' חייא עיקרית היא:
זרעו לפני ר"ה השמינית וכו'. כן פסק שם בהל' ט"ו ובעבר וזרעו מיירי וכדפרישית טעמא בפנים ומה שהקשה הראב"ד שם מדאמרינן הנוטע בשביעית יעקור כבר נתבאר לעיל דבנטיעה החמירו הרבה משום דהנטיעה קיימת היא ואית בה משום מראית העין תמיד שיאמרו נטיעה של שביעית היא זו וכולא טעמא דמילתא משום שחשודין על השביעית ולפיכך אמרו בה יעקור כדאמרינן בס"פ הניזקין ועיין לעיל בהלכה ה' ד"ה בנו אסור לקיימו:
רבי יונה בעי למפריע הוא נעשה זרע וכו'. בעיא דר' יונה דלענין מעשר היא לא היה צריך הרמב"ם להביאו להאי ספיקא שכבר נכלל בדבריו בפ"א מהל' מעשר שני בחילוקי דינים דפול המצרי דלענין לעשר מזרע על הירק ומהירק על הזרע כבר ביאר שם דצובר את הגורן לתוכו ומעשר מן הכל כאחד ולענין חדש וישן כבר אמור שם דהכל הולך אחר גמר הפרי ומבואר כל זה בהלכה דלעיל ד"ה תני שש מדות ולפיכך לא הביא בפ"ד מהל' שמיטה בהלכה י"ז אלא לענין שביעית כדקתני במתני' הדלועין שקיימו לזרע וכו'. והרמב"ם שם בהלכה י"ח שהביא דין זה לא ביאר בהדיא דין דתמרות שלהן מפני שהוא נכלל בזה שאמר שאם לא הוקשו אסור לקיימן והרי התמרות היוצאות קודם שהוקשו הן ועל המתני' לא קשיא שדרך התנא לשנות אף שכבר נשמע ממילא:
במרווחין ד"ה אסור. והיינו להשקות אבל להמשיך מאילן לאילן מותר כדמסיק וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שמיטה בהל' ח' ומה שמצויין באמצע הדין הלכה ט' ט"ס הוא שהכל דין אחד הוא ואדלעיל קאי שכתב וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה מוליכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את כל השדה ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילן וזהו כדקאמר הכא דרבנן עבדין לון כרציפין והא דפריך לקמן והן עפר לבן לאו כמרווחין הוא ומשני כאן בשביעית כאן במועד וא"כ הוה משמע דאם שרינן להרביץ בעפר לבן בשביעית משום דקילא מותר נמי אף במרווחין בשביעית והרמב"ם פוסק שם מרביצין עפר לבן במים בשביעית ולכאורה היה קשה דא"כ הו"ל למישרי לעיל גם במרווחין לפי שיטתא דהסוגיא דהכא אבל זה אינו דבהאי דמרביצין בעפר לבן לא סמיך אסוגיא דהכא בהא דמדמי לה להך מרווחין דלעיל ומחלק בין שביעית למועד אלא כהך ברייתא דהובאה בש"ס הבבלי בפ"ק דמו"ק (דף ו' ע"ב) מרביצין בשדה לבן בין במועד בין בשביעית ע"ש ובחילוק דמרווחין ורצופין הוא דפסק כהאי תלמודא ולא בחילוק דמחלק בין שביעית למועד בהאי ענינא וכן דוקא לענין מרביצין פסק כן וכהאי ברייתא אבל בהשקאה גמורה פסק כסתם מתני' דריש מו"ק דדוקא בית השלחין משקינן אבל לא שדה הבעל כמבואר בדבריו שם ויתבאר עוד מזה במקומו בס"ד וזהו ברור לדעת הרמב"ם ז"ל:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא