Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות. מהו שיהא מותר לעשות אשפה על פתח חצירו וכו' למאי דמסיק ר' חנינא א"כ מדינא שרי וכך הוא מדויק ל' הרמב"ם ז"ל שכתב בריש פ"ב מהל' שמיטה לא יוציא אדם זבלים מתוך חצרו ויתן בתוך שדהו בשביעית דמשמע דאינו אסור אלא ליתן בתוך שדהו אבל על פתח חצירו לית ביה מפני מראית העין ומאי דפריך מעתה אפי' משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מראית העין וכו' והוכרח לשנויי יודעין הן בני עירו וכו' היינו למאי דקאמר מעיקרא דאסר לי' ר' חייא בר בא לסילני וא"כ חוששין אנו מפני מראית העין אפי' בכה"ג אבל למסקנת ר' חנינא דשרא ליה ואין חוששין לכלום גם בשפסקו עובדי עבודה אין אנו חוששין שיהו אומרים לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא ולפיכך סתם הרמב"ם דבריו בדין הזה וכתב שם דמשיעבור זמן המזבלין לעבודת הארץ יש לו להוציא ולהעמיד ממנו אשפה ואף שאין אנו יודעין אם יש לו בית השלחין או לא אין בכך כלום:
והורי על גרמיה לצאת לח"ל וכו'. משום דר' חייא בר בא מבבל היה ועלה לא"י ללמוד תורה מר' יוחנן כדאשכחן בריש כיצד מברכין דקרי ליה ר' יוחנן בבלייא וכן בכמה מקומות בש"ס וחזר אח"כ לבבל כדאמר הכא:
הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין. כלומר בכה"ג דהכא הוא דלא חשו לעוברים ושבים כדפרישית בפנים משום שבני עירו רואין שהוא מוציא מתוך חצירו הלכך להן חששו מפני מראית העין ועד שידעו שאין לו בית השלחין ולעוברין ושבין לא חששו לפי שאינן רואין שעת ההוצאה וכשהן רואין הזבל מונח צבור בתוך שדהו של זה יאמרו שאפשר מערב שביעית הונח הוא אבל בעלמא ודאי חוששין לעוברין ושבין מפני מראית העין כדאמרי' בהדיא בפ' במה מדליקין וכן בהאי תלמודא לעיל בפ"ד דפאה סוף הלכה ג' דקחשיב התם לאלו דברים בטעמא דאמרו לא יתן אדם בפאה אלא בסוף שדהו וכו' מפני מראית העין כיצד שלא יהו עוברין ושבין אומרים ראו האיך קצר איש פלוני שדהו ולא הניח פאה לעניים וכן במקבל קיבולת בעיר אחרת וחוץ לתחום בשבתות ויו"ט וכדמייתי לה נמי בהאי תלמודא בפ"ק דע"ז בהלכה א' וכן כל כיוצא בזה:
באיסור שני פרקים מהו שיהא מותר לעשות כסדר הזה וכו'. משמע להדיא דאלו לזבל שדהו בערב שביעית היה אסור בזמן איסור שני פרקים הראשונים והרמב"ם בפ"ג כתב אף בזמן המקדש מותר לזבל שדהו עד ר"ה וכבר ביארתי לזה לעיל בפ"ב בהלכה ב' דשיטתא דהאי ש"ס ס"ל דזיבול היה אסור כחרישה בתוספת שביעית בזמן המקדש וכהאי דהתוספתא שהובאה שם והרמב"ם פסק כדמשמע משיטת הש"ס דילן ובענין הנ"מ בין הני תרי טעמי דר"ג וב"ד התירו לאיסור שני פרקים הראשונים ע"ש ותמצא מבואר הכל בס"ד:
משיקשר משיעשה קשרין קשרים. והרמב"ם בפ"ב שם דפסק כר' יוסי כתב משיקשור המתוק והיינו הך למאי דפרישית בפנים דאזבל קאי אלא שבפי' מתוק כתב לפי פי' בהמשנה שנקרא מתוק מפני שהוא מר ע"ד סגי נהור:
רבי מאיר אוסר עד שיעמיק וכו'. כתב הר"ב בירושלמי מוכח וכו' והן דברי הר"ש ולפי מה שלפנינו לא אמרו כן אלא לדברי חכמים בעושה יותר מכשיעור וכו' ואשיעור אשפתות קאי דאסרו יותר מג' אשפתות לבית סאה ודוקא בהרבה מקומות וכו' כמבואר בפנים וכ"כ הרמב"ם שם למאי דקי"ל כחכמים ולא יעשה אשפה פחותה ממאה וחמשים סאה של זבל וכו' ואם עושה יותר פשיטא דמותר ואפי' יותר משיעור ג' אשפות כשהוא עושה במקום אחד כמו שסיים ואם ירצה להוסיף מוסיף וכל שארי חלוקי דינים מבוארין הן ולפי המבואר בפנים בפי' המתני' והסוגיא:
אמר ר' זעירא מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה וכו'. כה"ג גריס בבבלי מ"ק (דף ד' ע"ב) דפליגי ר"ז ור' בא בר ממל וכו' וקאמר דאיכא בינייהו דקאתו מיא אבתריה וכו' ולמאי דקאמר הכא דאיכא בינייהו דעשה אמה של בנין דליכא משום מכשיר אגפיה לזריעה מתרצינן נמי כדהתם דהאי מ"ד לא ס"ל משום מראית העין כדפרישית בפנים והיינו משום דעודר כי שקיל בדוכתיה מנח ליה והאי ודאי לאו בדוכתיה מנח ליה ושייך זה שפיר כמו דאמר התם ללישנא בתרא דאיכא בינייהו דקא שקיל מניה ושדי לבראי וה"ה למאי דאמר הכא באמה של בנין אלא דהתם בעי לאשכוחי דאיכא בינייהו אף באינה אמה של בנין:
ומוציא מן הסהר לתוך שדהו. דעת הרמב"ם ז"ל לפרש המתני' שמדייר שדהו דקתני היינו שעושה כדי שיזדבל השדה מחמת כן ומותר כל זמן שאינו מדייר את כל השדה אלא שמשייר ממנה מקצת והסהר לא יהיה יותר מבית סאתים וכו' כדקתני והך סיפא מילתא באנפי נפשה היא לפי פירושו וכ"כ בחיבורו בפ"ב בהדיא בהלכה ד' מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן וכו' וכתב הראב"ד ז"ל בהשגה עיקם עלינו את הדרך וכו' ומפרש לה כפי' הר"ש ואחריו נמשך הר"ב דהמתני' מיתפרשא שאינו עושה כדי לזבל השדה אלא להעמיד שם הצאן בלבד ולפי פי' זה הסיפא על רישא קאי דהא דהתירו לדייר דוקא בתנאי זה דכשיתמלא זבל מוציאו לשדה כדרך המזבלין ואומר אני דהואיל וראיתי שמביאין ראיה לפירושם מהגמרא אבאר מתחלה מה דקשיא טובא לפירושם מלישנא דמתני' גופה ואח"ז אבאר דאדרבה איפכא הוא. דמסוגיית הש"ס מוכרח הוא כפי' הרמב"ם וכמה שפסק לדינא בהמתני' וזה דנהי דנאמר לפירושם של הר"ש והראב"ד דאף דלישנא דמוציא לכתחילה משמע דמותר לעשות כן כהאי מוציאין דריש פרקין ולדידהו ובלבד שיוציא מיבעי ליה דלזה יכולין לתרץ דלא רצה התנא להאריך והאי ומוציא ובלבד שיוציא הוא מיהו הא קשיא דלמה ליה למיתני ומוציא מן הסהר הא ביה הוא דאיירינן לפירושם ועוד מאי דטפי קשיא לדידהו מאי האי דקתני ונותן לתוך שדהו הא הסהר כבר הוא עומד בשדה וכי האשפות אשר עושה כדרך המזבלין צריכין להיות במקום אחר בהשדה ולא באותו מקים בעצמו שהעמיד הסהר בתחילה אתמהא מנין לנו לחלק בזה לא מצד הסברא ולא מצינו ג"כ מאין ללמוד חילוק הזה והכי הוה מיבעי ליה למיתני לפי פירושם ויעשה מן הסהר כדרך המזבלין ותו לא דמאי שנא אם הוא עושה האשפות כשיעור שאמרו במקום הזה או אם הוא עושה אותן במקום אחר בהשדה הלא העיקר הוא שלא יראה כמזבל כל השדה וכל שהוא עושה כדרך המזבלין כבר התירו לו. ונבואה אל הסוגיא דמה שרצו להביא ראיה מהגמרא וכמ"ש הראב"ד הקשו בגמ' אנן תנינן וכו' פי' לא לזבל אלא להעמיד שם צאנו לחלוב ולגזוז עושה מחיצות לסהר וכו' והנה ערבובי דברים רואה אני כאן כי מה שנאמר מענין זה בכל עושין סהרין וכו' אותו המקום חולב בו וכו' הוא ענין בפ"ע ומהתוספתא היא כמו שהבאתי בפנים ואין זה ענין כלל להא דלעיל ואם שזה כמביא לסייעתא לדבריו שהפי' הוא להעמיד הצאן בלבד ואינו אלא לחלוב וכו' וכי צריכין אנו לזה שהש"ס יודיע לנו מה שעושין בהעמדת הצאן אל איזה מקום ועוד שהרואה בהתוספתא יראה דמה שאמרו חולב וגוזז בו על הבית סאתים שבין סהר לסהר אמרו ולא על מקום הסהר בעצמו וכן הא דקאמר הכא אותו המקום חולב בו וכו' על המקום שבין סהר לסהר קאי אלא שקיצר הש"ס בדברי התוספתא ונחסר בהעתקה כמו שכתבתי בפנים. סוף דבר לא נאריך בזה ופירוש התירוץ שתירץ רבי יונה מבואר הוא כמה שכתבתי בפנים דה"ק הרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו דוקא ולא לדייר כל השדה דאותה הוא שאסרו במתני' והיינו דמסיים עושה סהר בית סאתים כלומר שאני מתני' דפ' דלקמן דכמדייר כל שדהו איירי והלכך קנסוהו דהוי כמזבל כל שדהו והיינו דכתב הרמב"ם בפ"א בהלכה י"ג או זבלה בשביעית דמדייר כל השדה כמזבלה הוא ודין אחד להם אבל מתני' דהכא עושה סהר בית סאתים ולא יותר וההיא דבכל עושין וכו' מילתא באנפי נפשה ומהתוספתא היא כמבואר. ומעתה נאמר דמוכח ומוכרח הוא כפי' הרמב"ם ודינו מסוף ההלכה מהאי דר' חייא בר בא שאל וכו' דאלו לפירושם היה צריך לומר דר' חייא בר בא על הסהר דרישא מסתפקא ליה ומי יתן ונדע טעם לזה דמהיכי תיתי נאמר דמסהר הזה שהעמיד בשדהו בשביעית יהי' קל יותר מחצירו שנקיל להתיר להוציא מן הסהר עד שלא פסק עובדי עבודה ואם תאמר דעל הסהר שבחצירו דעלמא מספקא ליה ולא על הסהר הזה א"כ מאי שיטתיה הכא ובריש פרקין הו"ל לשאול שאלה זו אלא ודאי דהך סיפא דמתני' בסהר שבחצירו איירי ולא קאי אהא דרישא והדרינן למילתיה דהרמב"ם ולדיניה ולפירושו במתני' והספק שנסתפק ר' חייא בר בא כבר מבואר הוא בפנים ובפי' דסיפא דמתני' הוא דנסתפק דמאי קמ"ל בסהר ומשום דיש לפרש להאי גיסא ולהאי גיסא משום דאיכא מצד א' חומרא בסהר יותר מבחצר וצד א' לקולא כמו שפירשתי והכריע הרמב"ם דהספק הוא דה"א לחומרא הלכך קמ"ל דמוציא אף מן הסהר וכו' כמבואר הכל בפנים וזהו שהתחיל הוא ז"ל שם בדין הזה מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר וכו' ולומר דמן הסהר מותר ג"כ כמו מן החצר והא הוא דקמ"ל בסיפא דהמתני' ומצינו שמדויק לנו הכל לישנא דהמתני' ולישנא דהסוגיא והאמור בה ולישנא דהרמב"ם ז"ל ולא עיקם עלינו את הדרך כ"א השוה לנו והורנו את הדרך אשר נעלה בה להבין את הכל בס"ד:
אין מדיירין לא בשבתות ולא בי"ט וכו'. האי ברייתא הובאה בבבלי מו"ק (דף יב) וגריס התם בהא דרשב"ג לקמן כמו שכתוב בתוספתא דדברי רבי היא בשבת בטובה וכו' אמר רב יוסף הלכתא כרבי וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהל' יו"ט לענין ששוכרין במועד ותמה הה"מ שם למה לא כתב דין שבת ויו"ט והוא בעצמו כתב בפ"ו מהל' שבת בהלכה י"ב על מה שכתב הרמב"ם שם השוכר את הגוי לימים הרבה מותר אע"פ שהוא עושה בשבת וכו' שיצא לו זה מהברייתא הנזכרת בפ' מי שהפך במו"ק היה שכיר שבת שכיר שנה וכו' וסובר הר"ב ז"ל שהטעם לפי שהן הקבלנין וצ"ע עכ"ל ומה שהניח לגופא דדינא בהל' שבת בצ"ע וכן הראב"ד חולק על זה שם שאין זה דומה לקבלנות נראה לע"ד דגוף הדין יצא לו להרמב"ם מהתוספתא ריש פ"ח דב"מ והובאה בבבלי פרק הזהב (דף נח) השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק אין נותנין לו שכר שבת וכו' היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע נותנין לו שכר שבת והביא הרמב"ם לזה בסוף פרק הנזכר אלמא דשכירות לזמן כקבלנות היא וה"ה לשוכר את העכו"ם לזמן לענין שמותר אע"פ שהוא עושה בשבת:
תני השוכר את הצאן אסור לנערה. דין זה לא נמצא במקום אחר ונראה שהשמיט הרמב"ם לזה ולא רצה לפסוק כהך דהכא משום דבפשיטות אמרי' בפ' השואל את הפרה (דף קב) על המתני' דקתני הזבל של בעה"ב במאי עסקינן אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעה"ב וכו' א"כ שמעינן מיהת דתורי דשוכר לעולם הזבל שלו ואפי' קיימא בחצר דמשכיר ומכ"ש כאן דהא קיי"ל שכירות ליומיה ממכר הוא והו"ל תורי דשוכר:
ההן דאזל ליה לצורכה וכו'. כה"ג אמרי' בפרק ג' דברכות (דף כג) הרוצה ליכנס לסעודת קבע מהלך י' פעמים ד"א וכו' שההילוך מועיל לכך:
רבי חייא בר בא שאל וכו'. עיקר הספק שנסתפק לו לר' חייא בר בא משום דהך סיפא דמתני' כמשנה יתירא היא ולפיכך שאל דאם נפרש דהא קמ"ל דסהר קילא מחצר כדפרישית בפנים והלכך קתני סתמא ומוציא וכו' דאף עד שלא פסקו עובדי עבודה מותר או דילמא איפכא דמהו דתימא דמן הסהר לעולם אסור להוציא קמ"ל דאף דין הסהר כמו דין החצר הוא כמבואר בפנים ומיהת שמעינן מהך בעיא דר' חייא בר בא דסיפא דהמתני' אסהר דעלמא קאי ולא כהמפרשים דאסהר דרישא קאי וכמו שביארתי לזה בריש הלכה ועיין לעיל ד"ה ומוציא מן הסהר לתוך שדהו דגם מלישנא דמתני' גופה דייקינן הכי והשתא שמעינן נמי ממילא דברישא לדייר כדי לזבל התירו כדעת הרמב"ם ז"ל ובלבד שלא יהיה הסהר יותר על בית סאתים כדי שיהיה בין הכל בית ד' סאין וכן שלא יהא מדייר כל השדה כמבואר הכל לעיל בס"ד:
תלתא זמנין מן תשע תשע זמנין מן תלת. דברי הש"ס א"א לפרש בענין אחר אלא כדפרישית שמסדר בתחילה תשעה אבנים בג' של שלשה שלשה זו אצל זו וחוזר ונותן עליהן ט' אבנים בשלשה שלשה וכן בפעם השלישית נמצא כל הג' שורות הן שלש אורך ושלש רוחב בריבוע וכל אבן אמה על אמה ברום אמה ומדייק היטב גם לישנא דמתני' שלש על שלש והיינו בריבוע כדאמרן ועל רום שלש. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שמיטה בהלכה ו' והר"ב שפירש שכל אבן הוא אמה על אמה ברום ג' אמות וכו' וא"כ מסודרות הן ג' שורות של תשעה זו אצל זו ואין כאן ג' על ג' כ"א תשעה אורך וג' רוחב וזהו שהלך בעקבות הר"ש שבתחילה פי' כמו שכתבתי והוא דרך הרמב"ם ואח"כ חזר בו וכתב ולכאורה לישנא דמתני' משמע כ"ז לג' המורביות ושמא כל אבן ואבן היתה של אמה על אמה ברום ג' אמות שכן דרך לחצוב בתחלה וכו' וכמדומה דלישנא דמתני' גופה לא משמע אלא שיהו הג' שורות של ג' על ג' ברבוע ועל רום ג' וכל אבן רום אמה כדלעיל ופשיטא דלישנא דהש"ס א"א לפרש אלא כדאמרן דהא תלתא מן תשע מן תלת קאמר ולדבריו לא הוי אלא תלתא מן תשע תשע ועוד דאדרבה דרך המסדרי אבנים לבנין מסדרין שורות שורות וזו על גבי זו ולדבריו אין כאן אלא ג' שורות זו אצל זו וניחא טפי ג"כ לישנא דמתני' לדרך הרמב"ם וכן לדינא שיהו השירות מסודרות גם בזו על גבי זו והיינו דקמ"ל הש"ס היך עבידא וכו' כלומר דוקא בדרך הזה דאל"כ הוי קשה מאי קמ"ל וכי חושבנא דהאבנים אתא לאשמועינן במה שמפורש החשבון במתני' תמן תנינן הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא. למאי דפרישית בפנים מבואר הוא מ"ש הרמב"ם בדין זה בריש פרק י"ז מהל' טה"מ ומתורץ הוא מה שהשיג הראב"ד בענין מה שאמרו שהוא גבוה מן הפתח וכו' וע"ש ואכ"מ להאריך בזה:
תני א"ר יודה בד"א בזמן שנתכוין לעשות השדה וכו'. כך הוא בתוספתא וכמו שהגהתי בפנים וביארתיה ולהא דקאמר אפי' יותר מיכן מותר עיין בהר"ש מ"ש בזה וכן מ"ש במתני' דלקמן מאבנים התושבות דהתוספתא ולענ"ד מה שפירשתי בפנים בתוספתא זו ובהא דלקמן יש לו פנים:
המסקל את שדהו וכו'. מה שתמה התי"ט כאן על הרמב"ם כבר כתבתי דלק"מ ועיין לעיל פ"ב בהלכה ג' ד"ה כאן בתלוש כאן במחובר:
זאת אומרת שאסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו וכו'. הראב"ד ז"ל בהשגה בפ"ב בהל' י"א שהאריך בפי' המשנה דלקמן אין בונין וכו' וסיים וכתב וכל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו כשעומד בר"ה וליטול אותה מתוך שדה חבירו תנטל ואין כאן משום גזל ובונין בה אבל מתוך שדהו לא מפני שהוא רוצה בקיומן דמנכש ויהיב עסבא עליהון. וכתב שם הכ"מ שפירושו בזה הוא על פי הירושלמי דאמאי דתנן כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וכו' א"ר יעקב בר בון בשם רשב"ל זאת אומרת וכו' ומלבד שזה הפירוש דחוק מאוד במתני' ובגמרא והעיקר חסר מן הספר שהרי טעמא דמנכש ויהיב עיסבא עליהון אהא דאסור ללקט מתוך שדה חבירו קאי ולדידיה חסר העיקר בדברי ר' יעקב בר בון ועוד דצרורות מאן דכר שמייהו במתני' דלקמן וגם עיקרי דבריו אינם מובנים כלל אלא שהאמת יורה דרכו דאהאי מתני' קאי וציוני העתקות הדפוס בירושלמי לאו ציוני נינהו ואם באנו לכך ולהשגיח על הציונים של הדפוס והעתקות בענינים ובהלכות שממש ברוב המקומות המה מסורסים ומהופכים יכלה הזמן ולא נדע כלום ולא נמצא ידינו ורגלינו בביה"מ של הירושלמי וביחוד במקום הזה שברור כשמש הוא דעל דינא דהאי מתני' בענין גרגיר של צרורות קאמר להא זאת אומרת וכי' כמבואר בפנים ובענין השגתו בההיא דאין בונין וכו' יתבאר בהלכה דלקמן בס"ד:
אין בונין מדריגות על פי גיאיות ערב שביעית וכו'. פירשתי בפנים לפי דרך הרמב"ם בפירוש המשנה ובחיבורו כפי הנראה משם והר"ש פי' שהמדריגות עשויות בשביל לירד לקחת המים שנתקבצו בגיא והטעם דאין בונין בערב שביעית משום דנראה כמתקנן להשקות את שדהו בשביעית וכו' ואחריו נמשך הר"ב כדרכו בכל המקומות. וזה מן הדברים אשר נתקשו לי תמיד בפירושם על סדר הזה דאי טעמא משום הכי הואי א"כ אמאי סתם התנא את דבריו בדין הזה והיה לו לחלק ולומר דבשדה בית השלחין מותר דהא משקין בית השלחין בשביעית ועוד דאם המדרגות בשביל השקאת השדה הן א"כ מסתמא לבית השלחין הוא שעושין כן דצריך השקאה תמיד ואיך ישנה התנא דבריו בשדה בית הבעל דוקא (שכך צ"ל לפירושם) מה שאין דרך לעשות לה תיקון זה וזהו אפילו לדעת הרמב"ם שפסק כהאי סתמא דמתניתין דריש מ"ק דדוקא בית השלחין אמרו וזכרתי מזה לעיל סוף פ"ב ופשיטא לדעת הסוברים דאף שדה בית הבעל משקין בשביעית וכמו שהר"ב בעצמו כתב שם בריש הפרק דהשתא נסתר לגמרי פירושו שפי' כאן ועוד מה זה הטעם לחילוק דסיפא לא יסמוך בעפר וכו' לפירושם וזהו דוחק גדול לומר כן דבעפר מיחזי טפי שהוא מתכוין להשקות השדה יותר משהוא סותם בחייץ דהא מיהת סתימה הויא וכשהוא סותם אפילו בסתימה כל שהוא כבר נראה שהוא מתכוין להשקות את השדה לכן שמתי אל לבי בכל מקום ובפרטות בסדר הזה לילך בעקבות הרמב"ם ולפרש בפירושו שהוא הנכון והאמיתי ומפני שראיתי שלא נעלם ממנו דבר כמו שאני רואה לחזק בכל מקום לדבריו מן הש"ס ומהתוספתא וממה שהוזכר בכל שיטת הש"ס דילן כאשר יראה הרואה המעיין ואוהב האמת וכאשר הראה בדין משנה זו בעצמה שפסק לפי מסקנת סוגיית הש"ס כמו שיתבאר בדיבור דלקמן בס"ד:
באיסור שני פרקים היא מתניתא. וכך היא המסקנא כדדחי הש"ס להא דר' מנא כמבואר הכל בפנים וכשיתבונן המעיין בהסוגיא יראה דמוכרח הוא דאין לפרש המתני' כ"א במדריגות שעל שפת הגיא שעשוין לירד ולעלות לתוך השדה שבגיא כדי לתקנה ולחרשה ולזרעה ולא בהשקאת שדה מיירי הכא כפי' הנזכר בדיבור דלעיל וכבר הקשתי על פי' זה והנה מן הסוגיא ג"כ סתירה לפירושם דאי בשביל השקאת השדה איירינן כאן א"כ מאי האי דקאמר לדחות לדברי ר' מנא מתניתא לא אמרה כן וכו' ומאי שייכא תיקון להשקאה לדמות להאי דחרישה ולפי מה שפירשתי הכל ניחא כמבואר בפנים ואין אנו צריכין לכפול בדברים להמעיין המבין ומעתה נבואה אל דברי הרמב"ם ז"ל דפסק כדינא דכולא מתניתין ולפי מסקנת הש"ס בהסוגיא דבפ"ג בהלכה י' כתב ובזמן המקדש אין בונין מדריגות ע"פ הגיאיות ערב שביעיות משיפסקו הגשמים מפני שהוא מתקנן לשביעית וזה כמסקנא דהכא דהרישא דוקא בזמן איסור שני פרקים הוא דמיירי ובדיני דהסיפא דמיירי בשביעית ביאר לעיל בפ"ב בהלכה י"א וכתב לא ימלא אדם גיא עפר וכו' וכפירושו במשנה דעל השדה שבגיא קאי דלא ימלא אותה עפר וזה הפירוש נלמד מהתוספתא שהבאתי בפנים דקתני ובשביעית סומך להן עפר ונותן על פי גיאיות. ודוקא על פיהן אבל לא יסמוך העפר בתוך הגיא מפני שהוא מתקן את הארץ וא"כ בשדה שבתוך הגיא איירינן ועל זה הוא דאמרו ג"כ במתני' וממילא אזדו כל דברי הראב"ד ז"ל בהשגה שם שכתב המשנה לא דברה על זה כלל וכו' דהא דברי הרמב"ם הן כדברי המשנה מה שכתב כאן ומ"ש בפ"ג כמבואר ופירושו מוכח ומוכרח הוא ועל פירוש הראב"ד שפירש שעל המדריגה שעל שפת הגיא הוא מדבר בהמתני' כשבונה אותה בשביעית לא יעשנה בעפר מפני שמכשירה לזריעה. יש לתמוה על זה וכי המדריגה עשויה לזריעה היא. ומה שפירש חייץ הוא באבנים זה גם לפירוש הרמב"ם הוא מוסכם כדיליף הכא מקרא דחייץ על מחיצה גרועה נאמר אבל החייץ על פני הגיא הוא להבדילו מהשדות ואפילו בינו לבין ר"ה אמרינן לקמן דמותר להבדיל בשביעית ומכ"ש בתוך שלו ומש"ה יש לכאורה לתמוה גם על שכתב הראב"ד לקמן גבי והקבלן וכו' שקבל לעשותו חייץ ואין חוששין שהוא מתכוין לחלוק את שדהו ע"ש יתבאר עוד מזה לקמן. ומה שפירש הראב"ד בההוא דכל אבן שהוא יכול לפשוט וכו' כבר נתבאר בדברינו לעיל בהלכה ה' שהאמת יורה דרכו דהאי זאת אומרת דהתם אמתני' דאיירי בצרורות קאי וממילא נסתר פירושו גם בזה ונתבארו כל דברי הרמב"ם על נכון בס"ד:
והקבלן מביא מכל מקום אפילו פחות מאבני כתף. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב בהל' י"ב ובספרים מהדפוסים החדשים כתוב שם וכן הקבלן מביא מ"מ ואפילו אבנים גדולות וזה טעות דמוכח וצ"ל קטנות. והנה התי"ט כתב כאן והרמב"ם בחיבורו כתב ואפילו אבנים גדולות וכבר הביא עליו הראב"ד ל' הירושלמי אפי' פחות מאבני כתף והכ"מ לא הזכיר השגה זו עד כאן לשונו ונפלאתי על זה שאם גרם לו הדפוס של תיבת והקבלן שנדפס בהשגה באותיות גדולות לומר שזה כציון הוא השגה אחרת היא ומה שכתוב מקודם בשם הירושלמי אפי' מתוך שלו השגה בפני עצמה היא א"כ מה כוונת השגה זו הקודמת הלא הרמב"ם כתב בהדיא כן באבני כתף מותר להביאן מ"מ בין משדה חבירו בין משדהו והכ"מ שהביא דברי הראב"ד בזה וכתב עכ"ל נראה ג"כ שהבין לזה לענין בפ"ע אבל לא פי' לזה להשגה כ"א כמו שהראב"ד הוא מראה מקום מאין למד הרמב"ם זה ובהרבה מקומות תמצא שפי' הכ"מ כעין זה ואני כתבתי בכל מקום וביארתי דעת הראב"ד שהוא משיג ואינו מסכים ומראה מקום לדברי הרמב"ם וגם בכאן משיג הוא והכל השגה אחת היא הלא תראה שאינו כתוב אמר אברהם אחר תיבת והקבלן כדרכו בכל מקום בריש דבריו וכוונת השגה זו נבאר לקמן כל זה מובן מאליו הוא וניכרין הטעיות לעיני הרואה. שוב חפשתי בדפוסים הישנים ומצאתי בספרי הרמב"ם שנדפסו בוויניציא שנת שי"א לפ"ק והם בלתי הכ"מ כ"א עם הה"מ והמ"ע לבדן והנה כתוב שם כדברי בדברי הרמב"ם בקבלן מביא מ"מ ואפי' אבנים קטנות ובדברי הראב"ד להשגה אחת מן תיבת ירושלמי עד תיבת כתף. ונהנתי מאוד כי ב"ה כוונתי אל האמת וכוונת הראב"ד בהשגה זו כך היא שהיה קשה לו שאם כדברי הרמב"ם שמפרש לקבלן על ענין הבאה מן השדה בלבד. ומה שאמר בירושלמי אפילו פחות מאבני כתף היינו אפי' אבנים קטנות ועיקר הרבותא דמכל מקום היא להשמיענו אפי' משדה זו שקבלה דלא אמרינן שתהא נחשבת כשלו ואסור להביא אבנים קטנות וקמ"ל דאינה כשלו א"כ הוה ליה להירושלמי לפרש בהדיא כן למ"מ דקבלן ולומר אפי' אבנים קטנות ומאי אפי' פחות מאבני כתף דקאמר הלכך מפרש לקבלן שקבל עליו לעשות חייץ באבנים ובשדה זו בעצמה שקיבלה באריסות וזה ודאי מותר הוא כדתנן לעיל אבל עושה הוא חייץ ופי' הראב"ד בעצמו לעיל שם חייץ פי' באבנים כמו שהבאתי מזה בדיבור דלעיל ועיקר הרבותא כאן דמהו דתימא דחיישינן שהוא מתכוין לחלוק את שדהו כמו דמסיים בדבריו ואין חוששין וכו' וכלומר שמתכוין לחלוק את חלק שדהו מחלק של בעל השדה והוי כמחלק בין שדה שלו לבין שדה חבירו וזה אסור לעשות בשביעית כדאמרינן בהלכה דלקמן דדוקא בינו ובין ר"ה מותר לבנות גדר אבל לא בינו לבין חבירו הלכך קמ"ל דהא לא אמרינן דמכיון שאין לו חלק בגוף השדה לא הוי כמחלק בינו לבין חבירו ומותר והיינו דמדייק הש"ס לפרש אפי' פחות מאבני כתף כלומר לא שהן אבנים קטנות ממש אלא ראוין לבנין הן וגדולות הן אלא שפחותין משיעור אבני הכתף דאלו גדולות כאבני הכתף לעולם מותר ואפי' משלו ופשיטא לעשות מהן חייץ דמותר והיינו נמי דמביא הראב"ד כל דברי הש"ס לפירושא דרישא ודסיפא לומר דהש"ס מפרש לרבותא דרישא לענין בפני עצמו ולרבותא דסיפא לענין בפני עצמו ולא הכל לענין אחד ובענין הבאה מן השדה בלבד כפירושו דהרמב"ם זהו כוונת הראב"ד בהשגה זו בשלימות וממילא אזדא לה תמיהת הכ"מ שתמה עליו והניח בצ"ע. ובאמת שהשגה זו נפלאת היא וחזקה ביותר מכל ההשגות שהשיג בספר זרעים כולו. ולדעת הרמב"ם י"ל דלא רצה לדייק האי לישנא דהש"ס דפחות מאבני הכתף אלא לישנא דהמתני' דייק ליה טפי דאי בקבלן ושקיבל עליו לבנות חייץ מאי האי דקתני והקבלן מביא מ"מ ולהיכן הוא מביא אלא דמשמע שמביא האבנים מתוך השדה דבהא הוא דאיירינן הכא במתני' ולא שמביא לתוך השדה לבנות חייץ ועיקר הרבותא דאפי' אבנים קטנות מותר ולהשמיענו דאפי' מן השדה שקיבלה מביא ממנה משום דאינה נחשבת כשלו:
בפירצה וכו'. הגירסא הנכונה היא במ"ק כמו שהבאתי בפנים ושמעינן מינה הא דקתני התם ובשביעית בונה הפירצה כדרכו. בפירצה שאינה סוגה בעפר ואע"פ שאינה מכשלת את הרבים ואם הוא מכשלת את הרבים אע"פ שהיא סוגה בעפר מותר לבנותה ואם היא סוגה בעפר ואינה מכשלת את הרבים בזה לא התירו לבנותה והן הן ממש דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות שמיטה בהלכה י"ג והראב"ד כתב על זה זו הגיר' משובשת מצאתיה בירושלמי ואינה על הדרך שכתב הוא ועוד תנן מקרין את הפרצה במועד ובשביעית בונה כדרכו עכ"ל. ואם הגי' משובשת בכאן מצאתיה מתוקנת ומיושרת כהוגן במקומה וממנה פסק הרמב"ם כן ואומר אני שאף אם הראב"ד שם על לבו בכל המקומת לרדוף ולהשיג ולחלק על הרמב"ם ולא רצה לחפוש ולתקן הדברים עד יצא הדין לאור ושמעתי אומרים כי דעתו וכוונתו היה לשם שמים ועל שהרמב"ם בהקדמתו כתב שאינו צריך לקרות ספר אחר כ"א תורה שבכתב וחיבורו שממנו יהיה יודע תורה שבע"פ כולה ולכן קנא קנאת ה' על זה וכתב עליו דברים הדברים האלה מדאגה מדבר פן יגררו וימשכו אחרי דבריו אלו ותשתכח ח"ו תורה מישראל וכן נראה מדבריו שכתב שם עליו סבר לתקן ולא תיקן וכו' ועם כל זה יש לתמוה על גודל פרי לבב הטהור של הראב"ד בכאן ובכיוצא בהן למקומות כאלה שמאחר שהקשה מהאי מתני' דמ"ק הי' לו לראות שם מסקנת הש"ס במקומו והיה מוצא הגירסא נכונה ומסודרת בכתב מאושר ודברי הרמב"ם מיוסדים על קו האמת והטוב והישר:
רבי אבין בעי עד שלא פסקו וכו'. מכאן יש ראיה לפי' הרמב"ם שפי' היה חופר בור וכו' גם כן אשביעית קאי כמו שכתב שם בסוף הפרק דאלו על גדר לבד אמרו בשביעית וחופר בור בשאר ימות השנה מיירי כדרך הר"ש והר"ב אחריו א"כ מאי בעי ר' אבין הא ודאי בזמן שבונה הגדר בהשדה עושה הוא האשפות בשדהו שם כדי שלא יקלקל ר"ה ואין כאן מקום להסתפק אם קודם שלא פסקו וכו' או דוקא אחר שפסקו שהרי אין מוציא הזבל משדהו אלא שם הוא כונס כדרך המזבלין אבל בחופר בור וכו' והוא בחצירו יש מקום להסתפק שזה מוציא העפר מחצירו ואם אפי' עד שלא פסקו מותר משום דבמתני' סתמא קתני או דילמא מכיון שהוא מוציא מחצירו יש חשש מפני מראית עין כדריש פרקין ודוקא בזמן שהותר להוציא הזבל הותר להוציא העפר ולצבור בשדהו כמו כן וכיון דלא איפשטא הבעיא נקטינן לחומרא ולכן סתם דבריו הרמב"ם שם ושארי הדברים שפירשתי בהמתני' תמצא מבואר בסוגיא ובענין דקאמר שהוא תיקון וסופו לקלקול וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא