כלל גדול אמרו בשביעית. וחומרי בהמה שאסור לשלקן כדקאמר בגמ' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפ"ה בהלכה ג' ולא כמ"ש בפי' המשנה וטעמא כמו שהבאתי בפנים וזה נלמד ממה דאמר בגמ' בהל' דלקמן:

רבי בון בר חייא בעא קומי ר' זעירא וכו'. הר"ש ז"ל פי' בהא דר' בון בר חייא דלקמן לשינויא ולפיכך שיבש הגי' כאן וגריס רבנן בעי קומי ר"ז ע"ש ואינו מוכרח וא"צ לשבש הגי' בשביל כך אלא הכל מר' בון בר חייא הוא דשקיל וטרי עם ר"ז כמבואר בפנים וכ"ז פשוט הוא וכן הדין דלקמן בענין אוכלי בהמה לצבע אדם וכו' כמו שנתבאר מהאי דריש פרק דלעיל:

תני המוכר מוכר לאוכלין וכו'. כל זה מבואר היטב בפנים והרמב"ם השמיט ולא זכר כלום מחלוקי דינים אלו אם הדבר תלוי במחשבת המוכר או הלוקח אם זה אומר על מנת כן וזה אומר על מנת כן כ"א שכתב בפ"ה בהל' יא כדברי המשנה סתם ושמא לא סמיך אהאי ברייתא מכיון שלא נשנית בתוספתא דר' חייא ור' אושעיא כדאמרינן בסוף חולין ומהמתני' נשמע דהכל תלוי במחשבת של זה שהן בידו לפיכך השמיט ולא זכר גם מהיוצא ממנה:

על דעתיה דר' יוחנן דהוא אמר אין המעות קונין מד"ת. בבבלי בפ' הזהב איפכא איתמר פלוגתייהו לר' יוחנן מעות קונין ד"ת ולר"ל משיכה דוקא וטובא איכא בחילופי סברת התנאים והאמוראים בש"ס הזה ממה דאיתמר בבבלי וכבר זכרתי בהרבה מקומות בחיבוריי על הש"ס הזה דהש"ס הבבלי הוא מהדורא בתרא דכולהו ושניהם אמת הן אלא דשם הנוסחא לפי מאי דחזרו זה לזה כדאשכחן בהרבה מקומות הדר ר"י לגבי ר"ל והדר ר"ל לגבי דר"י הדר רבא לגבי דאביי והדר אביי לגבי דרבא ולפיכך קבעו להלכה כש"ס הבבלי למאי דקיי"ל הלכתא כמר לגביה דמר ומיהו בהא אשכחן בהדיא גם בהאי תלמודא דר"ל הוא דסבר דמשיכה קונה מד"ת כדגריס בפ' הכסף בהלכה ב ונראה דט"ס הוא כאן וצריך להחליף דר"י לדר"ל ודר"ל לדר"י:

וייבה כהדא אם המוכר תובע ללוקח וכו'. תוספתא זו שהבאתי בפנים מביאה הרי"ף ז"ל בפ"ק דקידושין וכ"פ הרמב"ם ז"ל בריש פ' כ' מהל' מכירה והטור בסי' רכא וכ"פ לענין קידושין בפ"ז מהל' אישות והטור א"ה סי' כט וכבר זכרתי לעיל ממה דהשמיט הרמב"ם את כל זה בענינא דאיתמר הכא וטעמו בזה:

קל מהן שביעית שניתנה להדלקת הנר. וכתב הר"ב משא"כ בתרומה טהורה אבל תרומה טמאה מדליקין בה את הנר וזה אמת הוא דכך אמרו בפ' במה מדליקין (דף כה ע"א) מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת ואמרה תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה וכו' ואמר רחמנא לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך והכי אמרו כאן בגמ' תרומה טמאה ניתנה להדלקת הנר וכ"כ הרמב"ם בריש פי"א מהל' תרומות וזהו הנקרא שמן שריפה בכל מקום אבל מה שמסיים הר"ב ובמעשר שני כתיב ולא בערתי ממנו בטמא אבל בטהור מותר לבער זהו מדברי הר"ש שנמשך אחריו וכתב כן מסברא דנפשיה וז"ל ומיהו מעשר שני טהור מותר להדליקו מדאמר רחמנא לא בערתי ממנו בטמא ש"מ דטהור מותר עכ"ל ולא אשכחן להא לא בש"ס הזה ולא בש"ס דילן וממנו דריש שם ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בשמן של תרומה שנטמאת וכך הוא בפ' הערל (דף עג) וכן הרמב"ם בפ"ג דהלכות מעשר שני בהלכה י לא כתב אלא כלישנא דמתני' דרפ"ב דמע"ש לאכילה ולשתייה ולסיכה ואסור להוציאו בשאר צרכיו וכו' וע"ש שלא כתב גבי מע"ש ניתנה להדלקה כמ"ש בפירות שביעית בפ"ה והא דכתב בהל' מעשר שם בהלכה ב' ואפי' להדליק בו את הנר אחר שנטמא אסור אין הכוונה לומר דדוקא אחר שנטמא קאמר אלא אדלעיל קאי שכתב דין איסור אכילה בטומאה וכדדריש ר"ש בפ' הערל שם ובפ' אלו הן הלוקין לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא וכו' וסיים שם והוא שיאכלנו בירושלים קודם שנפדה שאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו וכו' וע"ז קאמר דל"ת דהואיל ודרשו האי קרא על אכילה בטומאה א"כ שאר דברים מותר כשהוא טמא לפיכך בא להשמיענו שאפי' להדליק בו את הנר אחר שנטמא ואף שאינו ראוי לאכילה מ"מ גם להדליק בו אסור עד שיפדה דסמכו על לשון ולא בערתי שאין להבעיר ממנו אפי' אם נטמא ואינו ראוי לאכילה וזה פשוט דלא אשתמיט לנו בשום מקום דמעשר שני ניתן להדלקה כשהוא טהור. שוב ראיתי בתוספתא ומצאתי בהדיא כן שכך היא שנויה בפ"ז דמכילתין חומר בשביעית שאין במעשר שני ובמעשר שני שאין בשביעית שהשביעית עשה בה את המופקר כשמור. כלומר לענין שצריך לאכול בקדושת שביעית וחייב בביעור. ופסולת אוכלין כאוכלין. לענין שחייב בביעור. ואוכלי אדם כאוכלי בהמה. כלומר כזה כך זה שאוכלי בהמה יש להן שביעית וביעור כמו אוכלי אדם. וקליפי אגוזים ורימונים כיוצא בהן לפי שצובעין בהן ומיני צביעה יש להן קדושת שביעית שאסור לאבדן ולהפסידן משא"כ במעשר שני וכו' חומר במעשר שני שהמעשר שני קונה את הקנקן וכו' ואין מדליקין בו את הנר מה שא"כ בשביעית ומבואר הוא דכל זה במעשר שני טהור הוא וב"ה שהנחני בדרך אמת. החושש בשיניו לא יהא מגמע חומץ וכו'. דיני דרפואה אלו מהתוספתא לא זכר אותן הרמב"ם בפירוש אבל נכללין הן בדבריו דהאסור מה שהוא לרפואה כבר כתב בפ"ה בהל' י"א דאין עושין מהמיוחד למאכל אדם ואם הוא מגמע ובולע וכו' פשוט הוא דמותר דלא עדיפא שביעית משבת:

אין מפטמין שמן של שביעית וכו'. זה הביא הרמב"ם שם בהלכה ו' ולא יפטם את השמן והא דלא הביא סיפא דהתוספתא שלוקחין שמן ערב מכל מקום משום שנכלל בדבריו במה שהזכיר בסתם פירות שביעית בענין מכירה ולקיחה המבואר בדבריו לקמן בפ"ח וכתב שם בהל' י"ד דמן החשוד אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית וממילא מן הסתם שאינו ידוע אם הוא חשוד או לא לוקחין ממנו כמו שמבואר בדבריו דלעיל שם:

מהו לפטם את היין של שביעית וכו'. ופשיט לה דמותר דהא דתני דאסר ר' יהודה דפ' י"א דתרומות הוא ולית הלכתא כותיה והרמב"ם שכתב דין זה בתרומה בפי"א מהל' תרומות וכן במעשר שני בפ"ג מהל' מעשר שני לפיכך לא הוצרך לכתבו בהדיא בשביעית דהא קל מהן שביעית וכו' כדפשיט הש"ס ונכלל ג"כ בדבריו דפ"ה דשמיטה שכתב בהל' ג ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש וכו' וא"כ מה שמותר באלו מותר בשביעית:

ותרומה לא ניתנה להדלקת הנר וכו'. לא פריך אלא מתרומה דאלו מעשר שני לא ניתן להדלקה בין שהוא טמא ובין שהוא טהור כמבואר בתוספתא ועיין מזה לעיל ד"ה קל מהן שביעית:

ותני כן אין סכין שמן של שביעית במרחץ וכו'. וכ"פ הרמב"ם בפ"ה בהל' ו:

ולא שמן שריפה לא בבתי כנסיות וכו'. בספר שהי' לפני הר"ש היה כתוב בו ולא מדליקין שמן שריפה וכו' וכתב ולא נתברר לנו מאי קאמר דבמס' תרומות תנן מדליקין בשמן שריפה בב"כ. ולפי אשר כתוב לפנינו פשוט הוא דאסיכה קאי ומיהו הא קשיא דהיאך יסוך על גופו בשמן טמא ואפשר דבכהן טמא מיירי דאע"ג דבאכילתה אסור אפי' לכהן טמא מ"מ לענין סיכה ס"ל להאי תנא דברייתא דלא החמירו בכהן טמא מכיון דאף על אכילתה אינו לוקה בתרומה טמאה כדכתב הרמב"ם בריש פ"ז מהל' תרומות ומ"מ דלאו כהלכתא היא דסיכה כשתייה היא ואסמכוה אקרא ולא משכחת לה סיכה בשמן שריפה שאינה עומדת אלא להדלקה וכך הם דברי הרמב"ם בריש פ' י"א מהל' תרומות סך הוא את השמן הטהור ומדליק את הטמא. ולסברת האי תנא דברייתא י"ל מכיון דאסמכתא בעלמא היא וכדאשכחן ביוה"כ דאינו חייב כרת אלא על אכילה ושתייה בלבד ס"ל דהכא אפי' מדרבנן לא החמירו לסוך בשמן שריפה אם הכהן הוא טמא וקאמר דאעפ"כ לא יסוך ברבים משום בזיון קדשים:

את שדרכו לאגוד אותו בבית אוגדין אותו בשוק. לפי מה שהסברתי בפנים דהטעם הוא שאגודת הבית מן הסתם הוא דרך אכסרה שאין אדם מדקדק כמה יהיו באגודה במה שמביא לצורך ביתו ולפיכך מותר למכור לשוק כדרך אגודה זו ובזה מתבארין דברי הרמב"ם במה שכתב בענין זה בפ"ו בהלכה ד' ואוגד דברים שדרכן להאגד לבית למכור בשוק אכסרה כדרך שאוגדין להביא לבית לא כדרך שאוגדין לשוק כדי שלא יהיה כמוכר בצומצו' ודברים שאין דרכן להאגד אלא לשוק לא יאגוד אותן ור"ל בזה דכולל כעין שני ענינים בענין אחד דמה שדרכן לאגוד לבית מוכר כדרך אגודה זו בשוק מפני שהיא דרך אכסרה לא במדה ולא במנין ובלבד שלא יעשה האגודה כדרך שאוגדין למכור בשוק שאינו דרך אכסרה אלא מצמצמין לידע כמה יהיו באגודה ומזה נמשך ממילא ההיפוך מה שסיים ודברים שאין דרכן להאגד לא יאגוד אותן ור"ל דכשאין דרכו להאגד אותו אלא בשמוכר לשוק מסתמא אוגד אותו במנין ובצמצום והלכך לא יאגוד אותו למכרו כך והשתא ניחא לן במה שדקדק הראב"ד על זה בהשגה שם שפירש לדברי ב"ה דה"ק הואיל שדרכו לאגדו אפי' לאכלו בביתו כדי שידע בכמה אגודות הוא מסתפק בשבוע ג"כ כשימכור אותו בשוק אוגד אותו שאין אגודתו דרך סחורה אלא דרכו של ירק זה ליאגד (ובדפוס כתוב אלא א"כ וט"ס הוא) אבל בין אגד לאגד לא שמענו הפרש עכ"ד ולפי מה שנתבאר ניחא דזהו מן הסברא הוא דאגודת הבית אינו מן הדרך לצמצם בו ולידע כמה יש בו ובאגודה שאין אוגדין אלא לשוק מן הדרך לצמצם בו ולידע המנין. ואומר אני דמלבד דמילתא דמסתברא היא יש לנו ראיה לפירוש הרמב"ם ולסברתו חדא מלישנא דמתני' גופה דקתני את שדרכו וכו' אוגדין אותו בשוק ואי כפי' הראב"ד למה לו להתנא להאריך כל כך לא הו"ל למיתני אלא וב"ה מתירין את שדרכו להאגד בבית ותו לא וכי אין אנו יודעין דסתם מכירה בשוק היא ובענין מכירה איירינן כאן ולפי' הרמב"ם ניחא דלדיוקא קתני דדרך אגודת הבית הוא שאוגדו אותו אכסרה אגודה זו מותר למכור בשוק ולאפוקי אם אין דרכו ליאגד אלא לשוק וכהך טעמא דאמרן ועוד ראיה מהאי דאמר בגמ' בסוף הלכה גבי טבח כהן וכו' דר' ירמיה סבר מימר שרי מן הדא את שדרכו ליאגד בבית וכו' וא"כ ש"מ דפירושא דמתני' כך הוא דכדרך שאוגדין בבית מותר לאגדו בשוק והלכך ס"ד דר' ירמיה דגם בבכור כן דהואיל ומדרך לעשות אותו חתיכות חתיכות בבית מותר למכרו ג"כ בדרך הזה לשוק ור' מנא דדחי להא דר' ירמיה הוא מטעמא דגבי בכור אינו כך אלא אדרבה שכן דרכו להמכר חתיכות חתיכות בשוק שמעינן מיהת דלכ"ע פירושא דמתני' מוכרח הוא כפי' הרמב"ם כמו שנתבאר:

תני פירות חו"ל שנכנסו לארץ וכו'. כהך תוספתא פסק הרמב"ם שם בהלכה ה' וכדמסיים הש"ס ואם היו ניכרין שהן מחו"ל מותר:

רבי ירמיה סבר מימר שרי מן הדא את שדרכו ליאגד בבית וכו'. עיין לעיל ד"ה את שדרכו כו' מה שנתבאר לענין פי' הרמב"ם במתני' דע"ז מזה:

ועימעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש. עי' במה שנתבאר במקומו בזה בפ"ב בהל' ח' בס"ד:

השוכר את הפועל להביא יין לחולה וכו'. ברייתא זו הובאה גם בריש פ"ה דע"ז בהאי תלמודא ולא מצאתיה במקום אחר. ובתוספתא דב"מ פ"ז איפכא משמע דתני התם השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודורמסקנית לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם ופסקו הפוסקים כן וסיפא דהתוספתא הובאה בבבלי ב"ק (דף קט"ז) והביאה הרמב"ם כולה בפ"ט מהל' שכירות וכבר זכרתי מזה בע"ז שם ד"ה היה עושה עמו חצי היום באיסור ע"ש וברייתא זו היתה שנויה לפניהם ומייתי לה למירמי על הא דר"ל ומשני דאף האי ברייתא נוכל לאוקמי כר"ל ומיהו לדינא דברי התוספתא עיקר:

לא יאמר אדם לחבירו הא לך דינר זה והבא לי לקט היום וכו'. תוספתא זו לא הביאה הרמב"ם ונראה דמשום דהוי דבר שאינו ברשותו ואין אדם יכול להקנות דבר שאינו ברשותו כמו שאינו מקנה דבר שלא בא לעולם והאי תוספתא אתיא כמ"ד אדם מקנה דשלב"ל וכן דבר שאינו ברשותו ופלוגתא היא בכמה מקומות בש"ס ובפ"ק דב"מ (דף טז) שדה זו לכשאקחנה קנויה לך וכו' ע"ש:

קל היקלו בשביעית שהיא מדרבנן. יש לפרש דבשביעית בזה"ז קאמר שהיא מדרבנן ויש לפרש דהאי דינא דמתני' מדרבנן בעלמא היא כדאמר בריש הלכה מה בין וכו' מהלכות של עימעום היא:

דתני אין נותנין מהן לא למשרה ולא לכביסה. בנדרים שם פירשתי דעל ערי מקלט קאי מפני שלא ראיתי בתוספתא דמכילתין דבהדיא קתני לה גבי פירות שביעית והובאה בפ' לולב הגזול (דף מ) וזכרתי מזה לעיל בפ"ז בהל' א' ד"ה מיני כביסות ע"ש:

תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה. הר"ש פי' וכן הר"ב אחריו מוקצה כלי ברזל שחותך בו תאנים אבל קוצה היא בחרבה סכין ל' חרב. ותמיד היה קשה לי לזה בין פירושיו דמאי שנא תאנים נקט ולא קתני סתם פירות האילן והעיקר הוא כפי' הרמב"ם במשנה ובחיבורו פ"ד בהלכה כ"ג אין קוצין אותן במוקצה אבל מייבשן בחרבה והוי דומיא דאינך אין דורכין ענבים בגת וכו' דהכל על המקום קאי שלא יאספם כדרך שאוספן בכל שנה וזהו נמי פי' הת"כ דקתני להו לכולהו על הא דדריש לא תבצור כדרך הבוצרין:

אם אינו ענין לספיחי איסור תנהו ענין לספיחי היתר וכו'. משמע מיהת דאלו הספיחין וכן אם עלו מאליהן כולן אין בהן איסור תורה דלא אמרה תורה לא תקצור אלא שלא יקצור כדרך הקוצרים בשאר השנים והיינו הרבה ביחד אלא מעט ומדרבנן הוא דגזרו על הספיחין שיהו אסורין וכחכמים דר"ע בת"כ והבאתי לעיל בפ"ה בהלכה ג' ד"ה סבר ר' אימי אמר איסור ספיחין תורה ועוד יתבאר מזה לקמן ריש פ"ט בס"ד:

רבי הילא אמר במכתפי פירות עבירה היא מתניתא. דברי ר' הילא כדברי רבא בבבלי ריש פ"ה דע"ז הן וכבר בארתי לזה בע"ז שם וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ו בהלכה י"ג:

מאי כדון הלכה כר"מ וכו' ואע"ג דשקיל וטרי לעיל לפי כללא דהאי תלמודא דפ"ג דתרומות מ"מ מסיק לה דהלכה כר"מ דבזה לא פליג האי ש"ס דהלכה כסתם ת"ק בכל מקום דלהכי סתים רבי דברי הת"ק לפסוק הלכה כמותו שיהא בר פלוגתיה כיחיד נגד רבים וזה בין למה שכתבתי בפנים דהאי מאי כדון שייך קודם להא דא"ר יוסה אישתאלי' לאלין וכו' ובין למה שכתוב בספרים אח"ז דהש"ס שואל מאי כדון מפני מה נהגו על יד על יד דוקא הא ר"ש מתיר וקאמר משום דהלכה כר"מ דרבי סתים הת"ק כחכמים וכן במתני' דפ"ח דזבחים (דף עה) אמרו לו חכמים לר"ש אין מביאין קדשים לבית הפסול וכ"פ הרמב"ם גם כאן בפ"ה בהלכה ד' כר"מ וכאלין דבית ר' ינאי דעל יד על יד מותר לאכלו מיד:

בעו מיניה מר' יוחנן שביעית מהו שתצא דרך חילול וכו' פלוגתא דר"א ור' יוחנן גם בבבלי פ' לולב הגזול (דף מ) כך היא וכתבו התוס' שם (דף מא) ד"ה פירות הללו וכו' בהדיא קתני בירושלמי דשביעית סוף פ"ח והחנווני אומר לו הרי סלע נתון לך במתנה וכו' ר"ל שלא היה לפניהם הגי' הרי סלע זו וכו' אלא הרי סלע נתון לך וא"כ הא דגרים התם הא לך סלע זו וכו' לאו דוקא אלא כדקאמר בירושלמי ועיקר הדיוק דרבינא דהתם מדלא חילל החנווני לכתחילה סלע של בה"כ וכו' כדמסיימו בדבריהם ע"ש וגי' הספר שלפנינו כגי' דהתם סלע זו ואין נ"מ בזה ומסיק התם רב אשי דבפרי ראשון כ"ע ל"פ דדוקא דרך מקח ולא פליגי אלא בפרי שני ולר' יוחנן בין דרך מקח בין דרך חילול וכ"פ הרמב"ם בפ"ו ועי' לעיל פ"ז בה"ב ד"ה החליף שמן בשמן מה שנתבאר מזה בס"ד:

זאת אומרת שאסור לו ליקח אשה מדמי שביעית. והרמב"ם לא פסק כך אלא כדמסיק בבבלי פ"ב דקידושין (דף נב) וכ"כ בפ"ה מאישות הלכה ב' המקדש בפירות שביעית מקודשת ותבאר מענין זה לקמן בריש פ"ק דמ"ש בס"ד:

תני שמן של שביעית אין חוסמין בו וכו'. כ"פ הרמב"ם בפ"ה בהלכה ו' וכת"ק דהתוספתא דלא כתב כלום מטבלא של שיש להתירא:

זאת אומרת שאסור ליקת פתו של ע"ה. לא קיימא הכי דלא שמענו אלא שמחזיקין אותן לעושין בטומאה ואסור לאוכלי חולין בטהרה כמבואר בהרבה מקומות אבל לא שיהא פתו כפת כותי ובבתו אמרינן בסוף פ' אלו עוברין לא ישא בת ע"ה אבל לא שייך זה לכאן. הדא דתימא באלין דמוסיא וכו' מהכא משמע להדיא כפי' הרמב"ם במשנה ובחבורו בפ"ה בהלכה כ' ואם אדם חשוב הוא וכו' כדפרישית במתני' להטעם דאלו לפי' הראב"ד בהשגה שם א"כ א"כ חילקו כאן בשאר כל אדם בין דימוסיא לפריבוטה אלא ודאי דהחשש הוא כדברי הרמב"ם ומש"ה באלין פריבוטה לכל אדם אסור כדפרישית ולאדם חשוב אפי' בסתם מרחץ אסור מהאי טעמא ומה מקשה הראב"ד דאם כדבריו אדם חשוב לא ירחץ בשום מרחץ בשביעית וכו' וע' מ"ש הכ"מ והביאו התי"ט ולדעתי מתורץ הוא כדפרישית במתני' ודוקא תבן וקש נקט והוא הנכון בס"ד:

סליק פירקא בסייעתא דשמיא