Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שבועות שתים. אם בידוע שאכל ונשבע שלא אכל שבועות שקר היא וכו'. זהו כדבעא מיניה רבא מרב נחמן התם בדף כ"ו ע"ב אי זה היא שגגת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא וכו' ומוקי לה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל אינו יודע אם חייבין עליה קרבן או לאו. והכא מדחי לה הש"ס להאי אוקמתא משום קושיא דאמאי לא השיב כן ר"ע לר ישמעאל בענין מלקוח וקרבן כדר' יוחנן אלא ש"מ דלא ס"ל להא דרבי יוחנן. וכבר כתבתי מזה בפ' אלו נערות דהא דר' יוחנן כמונבז אתיא דס"ל שגגת קרבן שמה שגגה וכן רמזתי מזה לעיל פ' מרובה הל' ב' ולא קי"ל כמונבז. מיהו התם דמוקי לה לשבועת ביטוי לשעבר באוקמתא דלעיל מסיק וקאמר דהכא בשבועת ביטוי דחידוש הוא דאפי' בלאו שאין בו כרת מייתי קרבן אפי' רבנן מודו דשגגת קרבן שמה שגגה. ומעתה נשאר לנו לבאר דהשתא קשיא בהא מ"ט לא השיב ר"ע לר' ישמעאל דאף ע"ג דבכל התורה כולה לא מצינו דבר שחייבין מלקות בזדונו ומביא קרבן (דלא קי"ל כר' יוחנן דאזלא כמונבז) הכא מיהת אפי' רבנן מודו והיה נראה לכאורה לומר דסוגיא דהכא כסברת אביי בפ' כלל גדול אזלא דאמר התם בדף כ"ט דאין חילוק בין שבועת ביטוי לבין שאר מחוייבי קרבן בענין שגגת קרבן ולרבנן דאמרי שגגת קרבן לאו שמה שגגה גם בשבועת ביטוי לאו שמה שגגה ולא אמרינן שאני שבועת ביטוי דחידוש הוא דמייתי קרבן אלאו שאין בו כרת וכדכתבו התוס' שם וכן בפרקין גבי הא דלעיל דאביי דהתם פליג על שמעתין בפרקין דמסיק דבשבועת ביטוי אפי לרבנן שגגת קרבן שמה שגגה. ורהטת הסוגיא מיתפרשא הכי דר' ישמעאל השיב לר"ע לשיטתו דהא רבנן דמונבז ר"ע הוא כדאיתא בפ' כלל גדול ולדידך דלא ס"ל דשגגת קרבן שמה שגגה א"כ היאך משכחת לה שבועת ביטוי לשעבר דהא ע"כ בשהזיד בלאו הוא דהאדם בשבועה בעינן ולא תמצא השגגה אלא בקרבן וכי היכן מצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ובהעלמו של קרבן יתחייב משום ביטוי הא את הוא דקאמרת דשגגת קרבן לאי שגגה היא והשתא מדייק הש"ס ויתיבינה וכו' הא שפיר אשכחן כסברת ר' יוחנן בעלמא דאע"ג דהא דר' יוחנן דמונבז היא וכדקאמר התם דר"י ור"ל תרווייהו כמונבז סבירא להו ה"ק אי איתא דאיכא לחלק בין שאר מחוייבי קרבן לבין שבועת ביטוי א"כ מ"ט לא השיב לו ר"ע כן דאע"ג דבעלמא לא סבירא ליה דשגגת קרבן שמה שגגה הכא בשבועת ביטוי מודינא דשמה שגגה משום דחידוש הוא ומדלא השיב לו כן ש"מ דר"ע ס"ל דאין לחלק ואפי' בשבועת ביטוי לאו שגגה היא. והשתא אזלא סוגיא דהכא כדאביי בענין שאין לחלק לר"ע בין שבועת ביטוי בשגגת קרבן לבין מחוייבי קרבן בעלמא אבל בענין דקאמר אביי דבשבועת ביטוי אם שגג בלאו שבה קרינן ביה שפיר האדם בשבועה כדפי' התוס' שם לא ס"ל האי ש"ס כוותיה בהא דהא לא אשכח הכא גוונא אחריתא לאוקמי שבועת ביטוי לשעבר אלא בבריא לו שאכל וכו' ועיין בדיבור דלקמן בזה ובענין שהקשו התוס' לפי' רש"י ז"ל לפי גירסתו ופירושו שם הא מני מונבז היא אבל לרבנן דפליגי עליה לית להו ביטוי לשעבר הא רבנן דמונבז ר"ע הוא וכן הקשה בעל המאור ז"ל בפ' כלל גדול וכתב ליתי נגר בר נגר דיפרקינה הארכתי בזה בחיבורי באר מים חיים וכן בפי' הרשב"ם ז"ל שפי' בענין אחר לפי גי' רש"י דלרבנן משכחת לה ששכח הלאו אבל ידע בעשה ולכאורה קשה הא לעיל בהסוגיא דהתם מוכחא דידיעת עשה לאו ידיעה היא כדמוקי לה סתמא דהש"ס דידע בתחומין ואליבא דר"ע ולא קאמר דידע לשבת בעשה כקושית הר"י בתוס' שם וכמו שהביא הכ"מ בפ"ז מהלכות שגגות בשם הר' אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל וכתבתי שם דיש לחלק בידיעת העשה בין שבת לבין ענין האדם בשבועה דהואיל וחידוש הוא לענין הקרבן א"כ כמו דאמרינן בענין השגגה ה"נ איכא למימר בענין הידיעה ואין כאן מקומו להאריך בזה:
אלא כי אנן קיימין בבריא לו שאכל וכו'. כדפרישית בפנים ואזלא האי סברא כדאמר התם בפרקין שם לעיל גבי העלם שבועה והעלם חפץ מחכו עליה במערבא וכו' כיון דחפצא אינשי ליה היינו העלם שבועה והתם לענין שבועה להבא איתמר ומ"מ האי סברא גם בלשעבר שייכא דמאי שנא והלכך קרי ליה הכא העלם שבועה ומיחייב עלה. והתם לא נחית לפרושי בענין לשעבר בהאי גוונא דכבר נתבאר לעיל מסקנא דהתם כדרב נחמן דבאומר יודע אני ששבועה זו אסורה ושגג בקרבן מיתוקמא דבשבוע' ביטוי אפי' ר"ע מודה דשגגת קרבן שמה שגגה:
שלא אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא וכו'. נראה לפרש דהכא מיירי שפירש בהדיא שלא יאכל כל הככר ולא חש הש"ס לדייק בזה דהעיקר להשמיענו הנ"מ בינייהו וא"כ לא פליגא אהא דרבא התם בדף כ"ז ע"ב דשלא אכל ככר זו כזית ממנו קאמר:
והרי המגדף וכו'. והתם בדף כ"ב ע"א משני ליה מדבר ואוסר קאמרינן וזהו למ"ד אליבא דר"ע דמגדף לאו מעשה הוי ולא מצי לשנויי כדמשני הכא וכבר נתבאר מזה בסנהדרין שם:
דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה. לענין טומאת אוכלין ומשקין קאמר כדמסיק וכן נראה להדיא מדברי התוספתא דטהרות וכדמייתי מהתוספתא דכריתות דקתני בהדיא הקפה את הדם ואכלו חייב כמו שהבאתי בפנים וכך היא הגי' בפ' הקומץ דף כ"א ע"א ובפ' העור והרוטב דף ק"כ ע"א. והתוס' בפ' העור והרוטב כתבו בפשיטות הקפהו בחמה מיירי כדמפרש בהקומץ אבל באור לא דדם שבישלו אינו עובר עליו ועיין בתוס' פ' כל שעה דף כ"ד ע"ב ד"ה פרט לאוכל חלב חי והרמב"ם ז"ל לא כתב במאכלות אסורות מזה כלום וכתב הכ"מ שם בפ"ו ולא נתבאר זה בדברי רבינו. ונלע"ד דדעת הרמב"ם שלא לחלק בין דם שבישלו או לא וכדעת רש"י ז"ל שפי' שם הקפה שהקרישו על גבי האור וטעמיה דבפרק הקומץ לא אמרו הכי אלא אליבא דזעירי א"ר חנינא כדגריס שם יתיב רבא וקאמר להא שמעתא איתיביה אביי הקפה את הדם ואכלו וכו' ל"ק כאן שהקפה באור כאן שהקפה בחמה וכו' ובתר הכי קאמר ורבא דידיה אמר אפי' בחטאת הפנימית וכו' וכיון דלהמסקנא לרבא וכן לרב פפא דדם שקרש לעולם חייבין עליו ופסק הוא ז"ל כרבא דידיה א"כ תו אין לחלק בין הקפה באור או בחמה וכפשטה דהתוספתא דכריתות ולא הוצרך לבארו בהדיא אפי' בשלו עובר עליו משום דבפשיטות אמרו בפ' העור והרוטב בשלמא הקפה את הדס ואכלו כיון דאקפי' אחשובי אחשבה ש"מ מיהת דאוכל הוא ולפיכך סתם דבריו במ"א לענין חיוב. ובענין טומאת אוכלין ומשקין פסק כההיא תוספתא דטהרות דדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה כמ"ש בפ"א דהל' טומאת אוכלין הלכה י"ט וגי' אחרת הי' לו בשארי דינים המבוארים שם ומתוספתא זו יש ג"כ ראיה לענין חיוב כדלעיל דקתני התם חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין למשקין בטלה דעתו כדמסיים הוא ז"ל בדבריו שם אלמא דבמחשבה מיהת שייך אוכל בדם שקרש ולא חילקו שם בין הקפהו באור או לא:
חזר ר' יונה ופתר וכו'. והכי פריך נמי התם דף כ"ג ע"א כרבנן דקסרין ודילמא ע"י אניגרון וכו' גמר שכר שכר מנזיר וכתבו התוס' שם דלר' יהודה י"ל דיליף שתיה בכלל אכילה כדיליף בירושלמי מלא תאכל דם וכו' וצ"ע דהא הכא הדר בי' ר' יונה גופיה מכח הברייתא הקפה הדם וכו' פירש להברייתא דם שקרש דלענין טומאת אוכלין ומשקין מיתניא וכדאיתא בהדיא בתוספתא דטהרות ואפשר דה"ק דלר' יהודה י"ל דפליג אברייתא דהקפה את הדם ושפיר יליף מלא תאכל:
עד כדון וכו' וכרבי וכו'. היותר נראה דל"ג ליה כלל ואגב שטפא דלקמן נכתב בכאן בטעות ול"ג אלא עד כדון וכו' הבתרא דסוף ההלכה:
ואם היה נזיר חייב שלש. לפי מה דמבואר מסוגיא דהכא דמחלק בין שאר אינשי לבין נזיר בחיוב שבועה על החרצנין וזגין ומוכרח הוא הטעם דבשאר אינשי אינו חייב אלא אחת על שניה. משום דאמרינן דלא היה דעתו אלא כדאכלי אינשי וזהו הענבה כולה החרצן עם הזג וכפי מה שהוספתי לבאר בפנים דנראה דכך היה דעתו הואיל והזכיר וכלל גם השבועה על הפת עמהן מסתמא כוונתו היתה על מידי דבר אכילה דוקא ולפיכך בחרצן עם הזג משערינן אם יש בהן כזית מתחייב אחת עליהן ואחת על הפת ובנזיר היינו טעמא דמתחייב על הזג בפני עצמו ועל החרצן בפני עצמו משום דאמרי' מסתמא היה דעתו לאסור עליו בשבועה ממה שאסור עליו מחמת איסור נזיר כמו שבארתי בפנים ואוסיף לחזק סברא זו ולהכריחם לקמ והטעם דחיילא שבועה עליה אע"ג דמושבע ועומד הוא משום דבכולל היא השבועה כדמייתי מילתי' דר' יוחנן עלה. מכל הלין נקטינן דהך סוגיא אזלא לדינא כסוגי' דבבלי ויתבאר לפנינו עם מה שלמדין אנו מהיוצא מסוגיא דהכא. ומתחילה נאמר דהא דמשמע מהכא דבשאר אינשי לא מיחייב אחרצן לחודיה לא פליגא אדהתם בדף כ"ב ע"ב דבעיא דלא איפשיטא היא וסלקא בחיקו בחרצן בשאר אינשי אם דעתיה אכזית או אפי' אמשהו וא"כ אחרצן לחודיה אם יש בו כזית פשיטא ליה דמיחייב בשבועה עליה. שאני התם שלא הזכיר פת בשבועה ומודה הוא סתמא דהש"ס הכא אם אמר חרצן לחוד ולא הזכיר מידי דבר אכילה בשבועה עמו דאיכא לספוקי כדמספקא ליה לרבא התם כיון דמתאכיל ע"י תערובת דעתיה אכזית או כיון דלא אכלי בעיניה דעתיה אמשהו את"ל עפר במשהו כדפי' רש"י ז"ל וכן פי' הר"י מיגש ז"ל דגם בעיא דחרצן בשאר אינשי בדרך את"ל מיתפרש' אבעיא דעפר וזה מבואר דאפילו אמרי' בעפר דדעתיה אכזית משום דלא אוכל קאמר א"כ פשיטא דבחרצן דעתיה אכזית וכן נמי איכא למימר דהש"ס דהתם מודה הוא להש"ס דהכא היכא שהזכיר פת עמהן בשבוע' דאמרי' מסתמא דעתו אמידי דבר אכילה היה ולא מיחייב אשיעור בחרצן לחוד כ"א עם הזג אם יש בהן כשיעור בין שתיהן הוא דמיחייב אחת ולא נחית הש"ס דהתם להא כ"א בספיקא דהבעיא אם נשבע על החרצן לחוד וזה פשוט. ולפ"ז לא פליגי לדינא. והשתא נאמר בענין הבעיא דנזיר בתרצן דהתם דכתב הר"ן ז"ל דגם בעיא זו לא איפשיטא דהא חרצן לנזיר קאי בהאי ספיקא גופה כמו חרצן לשאר אינשי דהואיל ולא מתאכיל בעיניה איכא למימר דדעתיה אמשהו כעפר וכיון דבעיא דעפר ודחרצן לשאר אינשי לא איפשיטא גם בעיא דחרצן לנזיר בהאי ספיקא קאי ונקיטינן לחומרא ומש"ה תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מהל' שבועות הלכה ט' דפחות מכשיעור דחרצן לשאר אינשי בספק ולנזיר פטור בודאי זהו תוכן דברי הר"ן ז"ל. ולמאי שנתבאר מהכא בעניני דנזיר בחרצן בין נזיר לשאר אינשי כמוזכר ומוכרח הוא סייעת' טובא איכא לדעת הרמב"ם ולפירושו שמפרש כדעת רבו ז"ל שכתב דבעיא דנזיר בחרצן איפשיטא ממתני' כפשטות הסוגיא דכמו דנבילה אמרינן דוקא אם פירש מיחייב בחצי שיעור אבל בסתמא דעתיה אכזית ואין כאן שבועה ה"נ בחרצן לנזיר כן והא דאמרי' הכא דחייב מטעמא דכולל הוא כדלעיל וזהו שכתב הרמב"ם בדבריו שם היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל ממנו בפחות מכזית אינו חייב בשבועת ביטוי ור"ל אפי' בפחות מכזית דלא תימא כיון דפחות מכזית אינו מושבע ועומד עליו מסתמא דעתיה אפחות מכזית ולא על מה שמושבע ועומד קמ"ל וכן פי' מהרי"ק ז"ל בתשובה בשורש קס"ה לדבריו. ופשוט הוא דהא סיים שם שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כל כזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו וא"כ ריש דבריו בפחות מכזית לרבותא הוא דקאמר. אלא דאכתי קשה לאידך גיסא אמאי לא נימא מסברא דגם הנזיר קאי בספיקא על פחות מכזית כשאר אינשי וכמו בעפר כקושית הר"ן ז"ל ועוד דטפי ניחא לן לומר דשבועתו לא בחנם היתה והכוונה היה על פחות מכזית שעומד עליו בהיתר ממה שנאמר דדעתו על מה שמושבע ועומד ובחנם נשבע ומהרי"ק ז"ל פלפל בזה שם לפי גירסתו בהש"ס דגם בעיא השניה רב אשי הוא דבעי לה ואין זה לפי הגי' אשר לפנינו כ"א נזכיר מצד הסברא אשר צידד לסיוע לדעת הרמב"ם וזה דאיכא לחלק בין נזיר וביו שאר אינשי בענין דעתו בשבועה דבנזיר יש סברא לומר דדעתו היה אכזית ונשבע כדי לזרז עצמו ביותר להיות נזהר על אכילת כזית מה שאין כן באינש דעלמא שאין לתלות בכזית יותר מבפחות מכזית מאחר שאין ראוי לאכילה אבל בנזיר שיש לתלות דאכזית נתכוין אית לן למימר שנתכוין לו כדי ליזהר מאיסורו משנאמר דנשבע שלא יאכל דבר שאין ראוי לאכילה דאין דרך בני אדם לישבע עליו דהא מבדל בדיל מיניה ופשט הש"ס מנבלה דאמרינן דסתמא דעתיה אכזית מהאי טעמא וה"ה בנזיר בחרצן כן זהו תוכן דברי מהרי"ק ז"ל במה שנתן טעם לדעת הרמב"ם ז"ל אבל לא הביא ראיה לחזק הסברא שהמציא. והלח"מ ג"כ הביא לסברת מהרי"ק ובלי שום ראיה וחיזוק. ומעתה נאמר דסברא זו מבוארת ומוכרחת מסוגיא דהכא דאל"כ אין לנו טעם לחלק במה שמחלק הש"ס בענין חילוקי חיוב בחרצנים וזגין בין שאר אינשי לנזיר דשאר אינשי אין חייבין על החרצן וזג כ"א אחת ונזיר מיחייב על כל אחד בפני עצמו אם לא דנאמר דבנזיר מסתמא דעתו היה לזרוזי נפשיה בשבועה במה שכבר נאסר עליו וכיון דהוא אסור בחרצן בפני עצמו וזג בפני עצמו כך היה דעתו בשבועה זו להיות נזהר עליהן ביותר וכיון שכן אמרינן נמי דדעתיה אכזית מכל אחד ואחד ובדין הוא דאין כאן שבועה אלא מתוך שכלל בשבועתו גם לפת נתחייב עליהן מכח כולל כרבי יוחנן כדפסק הוא ז"ל כוותיה שם בהל' י' בנבילות וטריפות וה"ה בנזיר בחרצן כן אם יש כאן כולל וא"כ נתחזקה הסברא דמהרי"ק ומוכרחת מהסוגיא דהכא. וכן מוכרח נמי דליכא למיחש כלל גבי נזיר ולספוקי דדעתיה אפחות מכזית מדלא אשכח האי תלמודא לאוקמי טעמא דנזיר חייב שלש אלא מטעמא דכולל ולא אוקי טעמא דחיובא בחרצן וזג משום דדעתיה אפחות מכזית במה שאינו מושבע ועומד אלא ודאי דבנזיר לא אמרינן הכי מטעם הנזכר ודמיא ממש לדין דנבילה דמתני' וכדעת הר"י מיגש ז"ל שנתבאר לעיל ונתבאר טעמו ופסקו של הרמב"ם והושוו הסוגיות דהכא ודהתם לפי דעתו ז"ל. ודע דבדינא דרישא דהכא דקאמר וכרכה בעלי קנים וכו' נוכל לומר דמיירי בענין שלא הפסיקו עלי קנים בפיו ובגרונו אלא שנהנה בגרונו בכזית מן הפת כדין כל האיסורין שהחיוב הוא על הנאת גרון בכזית מדבר האסור כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' מ"א הל' ג' ע"ש וכרכה דקאמר לאשמעינן דאפי' הוא באופן דנשבע גם שלא לאכול מעלי קנים ועלי גפנים וכרך להפת עמהן אינו מתחייב כ"א על הפת כדפרישית בפנים בלשון הב'. ולפ"ז ניחא דקאמר אינו חייב אלא אחת וטעמא דלא חלה שבועה עליהן מכיון שאינן ראוין לאכילה וכדאמרינן בריש פ"ו דנזיר דאין העלים והלולבים במשמע לענין איסור נזיר ודלא כר"א דהתם וה"נ לענין שבועת ביטוי כן ולא דמי להא דאמרינן בפ' ע"פ דף קט"ו ע"ב אכלן בסיב אף ידי מצה נמי לא יצא דהכא מיירי שאין מפסיק כלום מדבר שאין ראוי לאכילה בתוך פיו וגרונו. והרב בעל משנה למלך האריך שם ופלפל בזה ורצה לשבש הגי' וראיתי שאין בדבריו הכרע ולמה שבארתי א"צ לשבש כלום וכן הא דקאמר הכא במציעתא חייב על כל אחת ואחת ע"כ על הפת אחת ועל החרצן וזג אחת קאמר כדפרישית בפנים דאל"כ מה בין שאר אינשי לנזיר דקאמר ואם היה נזיר חייב שלש ואין להאריך יותר בזה:
בכולל אבל בפורט אין שבועות חלות על איסורין. עיקרה דהאי מילתא על מתני' דלקמן קאי ופירשתי בפנים כפי הנראה בענין דנזיר דהכא אבל פירושא דמילתא כדמוכחא מהלכה דלקמן כולל הוא באומר שלא אוכל סתם ופורט הוא באומר לא אוכל שחוטות ונבילות ויתבאר לקמן אי"ה לפי השיטות והדעות המתחלקות שם וכסוגיא דהכא ודהתם הכל על נכון בס"ד:
רבי בא בר ממל בעי על דעת ר' יוחנן דאמר בכולל וכו'. זו היא קושית רבא בריה דרבה התם בפרקין דף כ"ד ע"ב והש"ס דהכא תפס במסקנא לההיא שינויא כדמשני התם כי קתני מידי דלית ליה שאלה שבועה דאית ליה שאלה לא קתני וא"כ צריך לאוקמי למוקדשין דקתני דבבכור מיירי כדאוקי התם להך שינויא וכבר בארתי בפ"ג דב"ק בענין מה שקשה מהתוס' דכריתות בזה ועיין שם הלכה ד' ד"ה יש אוכל אכילה אחת:
מה אנן קיימין אם באומר שבועה שלא אוכל בשר וכו'. על כרחך דר' זירא דקאמר הכי פליג עם ר' חנינה דלקמן בענין פירושא דהקושיא אבל לא בפירושא דאיסור כולל בשבועה אליבא דר' יוחנן. וזה דאלו לר' זירא דבעי לשנויי לקושית דר' בא בר ממל דלא מצי למיתני התם איסור שבועה משום דלא משכחת לה בענינא דמיירי במתני' דכריתות דתיחול בכולל ומשום דס"ל דלא מצינן לאוקמי לההיא מתני' באומר שבועה שלא אוכל סתם כדפרישית בפנים דמסתמא אמרינן דלא היה דעתו אלא לאסור עליו במה שמותר לו ולא במה שעומד עליו באיסור בלאו השבועה ויש פנים וראיה לסברא זו משיטת הגאונים ז"ל וכפי שנלמד מהסוגיות כמו שיתבאר לקמן בס"ד. אמנם צריכין אנו לחלק בסברא זו לר' זירא אליבא דר' יוחנן כדלקמן דהא לכאורה קשיא א"כ מ"ט דתנא דמתני' דידן דבאומר שלא אוכל סתם ואכל נבילות וטריפות חייב ומפרש ר' יוחנן לעיל וכן התם בהסוגיא דטעמא משום כולל ואמאי לא נימא דלא היה דעתו אלא על המותר לו ונהי דסוגיא דהתם מפרשינן כדעת הגאונים המפרשים דהא דקאמר התם לעיל בדף כ"ג ע"ב לשנויי רומיא רישא וסיפא דמתני' דרישא בסתם וסיפא במפרש קאי גם להמסקנא וכפי סברא זו דברישא דקאמר שבועה שלא אוכל סתם לא היה דעתו אלא כל הדברים המותרים והלכך אכל דברים שאינן ראוין ונבילות וטריפות בכלל הן פטור וסיפא במפרש ואמר שלא אוכל נבלות ושחוטות (והיינו פורט דקרי הכא כדלקמן) ולפיכך חייב דחיילא שבועה בכולל. אבל סוגי' דהכא ע"כ לא מצינו לפרושי הכי דהא בהדיא קאמר ר' יוחנן לעיל בכולל אבל בפורט אין שבועות חלות על האיסורין ואין לך לפרש אליבא דר"ז ואליבא דאינך אמוראי בריש הסוגיא אלא בכולל היינו סתם שבועה שלא אוכל ופורט היינו שלא אוכל נבילות ושחוטות וקאמר דבפורט לא חיילא שבועה על האיסורין. וע"כ לומר דסוגי' דהאי ש"ס משני רומיא דרישא וסיפא דמתני' כגי' רש"י ז"ל דהתם וכפירושו דלהמסקנא חזר בי הש"ס דהתם משינויא דכאן בסתם כאן במפרש אלא דדברים שאינן ראוין דרישא בעפר מיירי וכיוצא בו. דודאי לא היה דעתו עליהן וסיפא דנבילות וטרפות חייב משום דראוין הן לאכילה ואריה דאיסורא הוא דרביע עלייהו וחיילא שבועה עלייהו בכולל מכיון שאמר שלא אוכל סתם דדעתו היה על כל דבר הראוי לאכילה וזה מסייע לסברת רש"י בענין תירוצא דמתני' לפי המסקנא ויתבאר עוד לקמן מזה אמנם לפ"ז הדרינן לקושיין לדוכתה דהשתא קשיא על הא דר' זירא דמתרץ לה למתני' דכריתות דלא מצינן לאוקמי באימר שבועה שלא אוכל סתם דהא ר' יוחנן קאמר דבסתם היינו כולל וחיילא שפיר על האיסורין ונראה דעל כרחן דבעינן לחלק לר' זירא ואליבא דר' יוחנן בין דברים אסורים ובין ימים האסורים וסובר ר' זירא דבאומר לא אוכל סתם בהא הוא דאמרינן דשפיר חיילא על דברים האסורים בכולל משום דדעתו היה על כל הראוי לאכילה וכסברת רש"י ז"ל הנזכר אבל בענין הימים אמרינן לא היה דעתו על ימים האסורים לו לאכול בלאו הכי וקס"ד דר' זירא דעיקר קושיא דר' בא בר ממל דאמאי לא קחשיב עוד איסור מוסיף על יוה"כ ובאומר שבועה שלא אוכל בעשרה ימים הללו דחיילא עליה בכולל והיינו דקאמר דהיכי משכחת לה דאם תאמר דומיא דמצינו שנאסר לו בשר הפסח באומר שלא אוכל בשר כל השנה והכא נמי באומר שלא אוכל בעשרת הימים הללו ויוה"כ בתוכן הא ליתא דא"כ היינו פורט ודומיא דלא אוכל שחוטות ונבלות הוא ואין שבועה חלה על האיסורין ושאני בשר הפסח דהתם שפיר חיילא שבועה גם על הביטול מצוה דומיא דאומר שבועה שלא אוכל מצה כל השנה דאסור לאכול מצה בלילי הפסח כדלקמן וראיה לסברא זו מדלא פריך התם אלא בגוונא דכולל באיסור דבר שהוא מותר לו כדאמר ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב ולא פריך משכחת לה בשלא אוכל באלו הימים על זמן כך וכך דמגו דחייל אשארי ימים חייב נמי איוה"כ אלא ש"מ דיש לחלק כדאמרן והא דלא קאמר שלא אוכל סתם יתבאר לקמן לפי השיטות המתחלקות ור' חיננא דבעי לקמן אמאי לא אוקמינן באומר שלא אוכל מפלוני סתם היינו דליתוסף ביה איסור אחלב ואיסורין דקתני התם משום כולל ולא כדברי ר' זירא לפרש לקושית דר' בא בר ממל דבאומר שבועה דלא אוכל סתם ליתוסף ביה איסור על איסור יוה"כ והלכך משני מה דמשני אלא אאיסורין עצמן הוא דניתוסף משום כולל ולא מצינן לשנויי הקושיא אלא כדמסיק והשתא ר' זירא ור"ח לא פליגי אלא בענין פירוש הקושיא ור' חיננא מוסיף דבהכי שפיר משכחת לה אפי' לסברא דידך דמחלקת בין דברים האסורים לימים האסורים וקושיא דר' חיננא היא ממש כקושי' דרבא בריה דרבה דהתם דמקשי דמשכחת לה באומר שלא אוכל תמרים וחלב דאיתוסף איסורא עליה בכולל אדבר איסור גופיה אלא דהכא מקשי אפי' באומר לא אוכל מפלוני סתם הוי ליה כולל. ומיהו בהא פליגי הני מ"ד אהא דלקמן לא סוף דבר בכולל אלא אפי' בפורט וכמו שיתבאר לקמן מזה. ועיין בדיבור דלקמן המתחיל שבועה שלא אוכל מצה ובד"ה לא סוף דבר ושם יתבאר בס"ד:
הדא אמרה שאין אבות מלאכות ביוה"כ. כדפרישית דעל ההוצאה קאי וכדבעי רפרם בכריתות דף י"ד ע"א לדייק ממתני' זאת אומרת שאין עירוב והוצאה ביוה"כ כפי' התוס' שם שלא נתערבה הוצאה עם שאר מלאכות ביוה"כ ודחי גם התם להא דרפרם ומסיק דבדותא היא. אלא דהכא מוסיף הש"ס במילתיה דלא מחלקינן בין יוה"כ לשבת אלא לענין חילוק מלאכות. ושמעינן מהכא דהא דנקטינן דאין חילוק מלאכות ליו"ט כדאמרינן בפסחים דף מ"ח ע"א חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט גם יוה"כ בכלל יו"ט לענין חילוק מלאכות ואף דביוה"כ מתחייב בחטאת בשוגג מה שאין כן ביו"ט וכדתנן אין בין יוה"כ לשבת וכו' מ"מ חילוק מלאכות לא מצינו אלא בשבת לענין לחייב על כל אחד ואחד בהעלם א' ואם דאינו מבואר בהדיא בש"ס דילן דאין חילוק מלאכות ביוה"כ וכן הרמב"ם ז"ל בפ"א דשביתת עשור סתם דבריו בזה מ"מ ממילא משמע דהכי הוא ויוה"כ בכלל יו"ט לענין זה דלא ילפינן חילוק מלאכות אלא בשבת ומבואר הוא כאן:
שבועה שלא אוכל מצה אסור לוכל מצה בלילי הפסח. כבר עמדו אבות העולם על האי דינא ומוסכם הוא מרוב הגאונים ז"ל הרי"ף והרמב"ם ור"ח והרמב"ן והרשב"א ושארי גדולי האחרונים ז"ל. ומה שהקשה בעל המאור ז"ל מהא דפריך התם לר' יוחנן דאמר בכולל חיילא שבועות על האיסורין והא בעינן לאו והן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה ואי איתא לדהכא הא גם בהן משכחת לה בכולל כדאמר הכא במצה דהא נשבע לבטל את המצוה הוא וקאמר דחיילא כבר תירץ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ואחריו נמשכו כל גדולי האחרונים דשאני בין קום ועשה שנשבע לעבור על המצוה אין אומרין לאדם חטא כדי לקיים שבועתך אפי' בכולל ובין שב ואל תעשה שנשבע לבטל מצות עשה דחיילא בכולל ודומיא דנדרים שחלין על דבר מצוה אבל אינם חלין לבטל מצות ל"ת בידים וכן שבועות בכולל אע"פ שחלין על דבר מצוה כדבר הרשות אינם חלין לבטל מצות ל"ת וזו מתשו' ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל וא"צ לפנים עכ"ל הרמב"ן ז"ל בזה. וזהו ג"כ תירוץ הר"י בתוס' דף כ"ד ע"א ד"ה אלא הן היכי משכחת לה דמ"ש בשב ואל תעשה לא חיילא ובקום ועשה חיילא היינו דדבריו שם על האכילה קאי דאם נשבע שלא לאכול מצה חיילא בכולל שלא יעבור על השבועה בידים ויקום ויאכל ודברי הרמב"ן ז"ל על ענין השבועה קאי שנשבע שלא יקיים מצות עשה וקרי ליה שב ואל תעשה וחיילא בכולל שיהא בטל מן המצוה והיינו הך וכן פי' מהרש"ל לדברי הר"י כדעת הרמב"ן ז"ל ועיין בדיבור דלקמן בזה ועוד קושיא א' בענין זה בד"ה תפילין ומ"ש שם. ובמה שהרמב"ן שם כתב לפקפק בזה לפי דעת הש"ס דהכא בהסוגיא דנראה דפליגא על סוגיא דהתם בענין שבועה בכולל דמהכא משמע דשבועה שלא אוכל סתם כולל הוי ודעתו ג"כ על דברים האסורין וחיילא עליהן ומסוגיא דהתם לא משמע הכי דהא אסיקנא ברישא בסתם ודברים האסורין כעפר הוו ולא חיילא עליהן והלכך פטור ולא מקרי כולל אלא במפרש ואמר לא אוכל שחוטות ונבילות כדאיירי בסיפא דמתני' וזהו איפכא מסברא דהכא בהא דהא אמר לעיל דוקא בכולל והיינו סתם חלה שבועה על האיסורין אבל בפורט ואומר לא אוכל לא שחוטות ולא נבילות אין שבועות חלין על האיסורין וכן למאי דאמר הכא לקמיה לא סוף דבר בכולל אלא אפי' פורט וההיא ודאי פליגא אהאי מ"ד דלעיל לר' יוחנן ומיהו עכ"פ משמע דבכולל והיינו לא אוכל סתם דעת הש"ס הזה דלכ"ע חיילא שבועה על האיסורין ודלא כדהתם לפי שיטת הגאונים ולפי גירסתן דפליגי על שי' רש"י וגירסתו ז"ל ולפ"ז יש לבעל דין לחלוק ולומר דהאי ש"ס לשיטתיה אזיל בהאי דינא שבועה שלא אוכל מצה דמשום דס"ל דשבועה סתם חלה על האיסורין הלכך הוא דאסור במצה בלילי הפסח אבל להסוגיא דהתם לפי שי' הגאונים ז"ל אינה תלה על האיסורין בשבועה סתם ואפשר דלא ס"ל נמי להאי דינא. זהו פקפוקו של הרמב"ן ז"ל. אבל הר"ן ז"ל בסוף הפרק כתב על זה דמהא לא אריא דנהי דפליגי סוגיא דהכא ודהתם בענין שבועה שלא אוכל סתם בנזכר דהש"ס דילן סובר שהאיסורין כעפר הן אצל בני ברית ומשום הכי בלא אוכל סתם פטור כאלו אכל עפר דלא היה דעתו עליהן והירושלמי סובר שאינן כעפר כיון דראוין לאכילה מ"מ מה ענין זה לנשבע שלא יאכל מצה דהא ודאי מצה בלילי הפסח בת אכילה היא ולפיכך היא בכלל שבועתו אפי' לדעת הש"ס דילן וזה ברור ולפיכך ראוי לסמוך על הירושלמי ע"כ תוכן דברי הר"ן ז"ל. אמנם לפי מה שנתבאר מדעתם ז"ל דהושוו בזה דשיטתא דהאי תלמודא סברה דיש הפרש בין האיסורין לעפר ובסברא זו סבירא ליה האי ש"ס ג"כ לשנויי רומיא דרישא וסיפא דמתני' דרישא דוקא בעפר וכיוצא בו שאינן ראוין לאכילה מיירי ולפיכך פטור כדכתב הר"ן שם וכבר כתבתי מזה בדיבור מה אנן קיימין לעיל דזהו דעת רש"י ז"ל ולפי גירסתו דהתם ופירושו לפ"ז יש כאן מקום עיון רב בהא דלקמיה דקאמר בהדיא לא סוף דבר נבילות וטריפות אלא אפילו עפר ונהי דע"כ דההיא ודאי פליגא על הא דלעיל בשם ר' יוחנן דאמר דוקא בכולל אבל בפורט אין שבועות חלות על האיסורין והכא קאמר לא סוף דבר כולל אלא אפי' פורט כנזכר לעיל וא"כ דברי הר"ן למאי דאמר הכא לעיל הם אלא דמ"מ קשיא להאי לא סוף דבר וכו' דקאמר א"כ היכי מתרצינן רומיא דרישא וסיפא דמתני' אהדדי ויתבאר מזה בדיבור דלקמן ושם נבאר בענין חלופי השיטות והגי' בקצר' ומה שמצאנו בזה בס"ד. ובדין הזה מבואר הוא דדעת הפוסקים רובם ככולם ז"ל לפסוק כהאי דהכא. ודעת הרמב"ם ז"ל מבואר הוא בפ"ה מהל' שבועות הלכה י"ח שהם דברי הרישא דהכא ובהל' ט"ו שם נרמז מהסיפא דהכא נשבע שלא יעשה סוכה וכו' ה"ז לוקה משום שבועות שוא וכו' וזהו נזכר ג"כ במתני' איזהו שבועת שוא וכו' דהיינו הך שלא אשב בצל סוכה או שלא לעשות סוכה. ומשום זה יש לתמוה על מה שכתב הכ"מ בהל' י"ח דמרבוי רבינו שכתב שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם נראה שהוא מפרש דהירושלמי לאו דוקא היא וכו' וכי קתני שלא אשב בצל סוכה לוקה היינו דוקא במפרש ואומר בצל סוכה של מצוה. לא ידעתי מי הכניסו לדוחק הזה דהא דכתב לעולם אדרבה הוא להיפך מכוונ' הכ"מ בדבריו דאם לא אמר לעולם אלא שלא אשב בצל סוכה בזה אמרינן דלא היה דעתו אלא אשל מצוה דסתם סוכה של מצוה היא ולוקה ויושב בסוכה כדכתב הרמב"ן ז"ל בהדיא כן דהיינו טעמא דמחלק הש"ס בין מצה לסוכה משום דבנדרים שבועות הלך אחר לשון בני האדם דסתם מצה לאו של מצוה היא אלא לחם מצה ולפיכך עד שיאמר שלא אוכל מצה בלילי הפסח דבהא לוקה וכו' אבל אין סתם סוכה בלשון בני אדם אלא של מצוה ולפיכך אם אמר לעולם אז הוי כולל ותלה השבוע' גם על של מצוה ובאמת אם אמר שנה או שנתיים נמי דינא הכי כדכתב גבי מצה ולעולם לאו דוקא הוא. שוב ראיתי בלח"מ שכתב דאלו הדברים על דברי הטור בי"ד סוף סי' רל"ו הם שייכים כמו שכתב בב"י שם. וכן נראה דלא קבע בש"ע שם אלא כדברי הרמב"ם וכלישנא דש"ס דהכא. ומה שדקדק הלח"מ בפ"ג דהל' נדרים ממה שכתב הרמב"ם בפ"ה משבועות הל' ו' גבי שבועת שוא שנשבע שלא ישב בסוכה בחג הסוכות ולא יאכל מצה בלילי הפסח דמשמע עד שיזכיר בחג הסוכות ולילי הפסח בדוקא הוא ובפ"ה משבועות לא משמע מדבריו ז"ל כן נלע"ד דפשוט הוא משום דבמצה יש לחלק כן וכן באיזה זמן הוא עומד בשעה שנשבע כך דאם הוא עומד באמצע השנה ואמר שבועה שלא אוכל מצה סתם אמרינן דלאו בלילי הפסח קאמר ועד שיאמר בלילי פסח אז הוא לוקה משום שבועת שוא ומפני שבמצה שייך הכי כמבואר כאן כתב גם בסוכה כן ובזה לא נסתר משמעות דבריו דפ"א ממשמעות דבריו ז"ל בפ"ה וכדנראה מדבריו בהלכ' ט"ו שם שהזכרתי לעיל. דמה לי אם אמר שלא לעשות סוכה או אם אמר שלא אשב בצל סוכה:
לא סוף דבר סתם וכו'. כבר בארתי' דהאי סתמא דהש"ס נראה דפליגא על הא דלעיל בשם ר' יותנן דבפורט אין השבועות תלה על האיסורין. ולפי מאי דמוכחא מסוף הלכה דלעיל נרא' דלא פליגי בגופ' דדינא עם ההיא דר' יוחנן אלא בפירושא דפורט איכא בינייהו דיש ב' גווני מה דנקרא פורט הא' אם הכולל גופיה אינו כולל סתם אלא מפרש הוא מאי דכולל כגון שאומר שבועה שלא אוכל שחוטות ונבילות דלזה קראו כולל מפרש והב' הוא שפורט האיסור בלבד ואומר שבועה שלא אוכל נבילות ובהאי גוונא מיירי מילתיה דר' יותנן גופי' לעיל כדמוכרח התם דיהיב טעמא על מה דנזיר חייב שלש משום דכולל פת עמהן וחיילא שבועה נמי על החרצן ועל הזג אבל בפורט האיסור לבד ודאי אינה תלה השבועה דמושבע ועומד הוא והכא מיירי בפורט ההיתר והאיסור וקאמר לא סוף דבר בכולל סתם שאמר לא אוכל סתם אלא אפי' בפורט להכולל ואומר לא אוכל שחוטות ונבילות והיינו דר' יוחנן ומיהו על האי מ"ד דלעיל ודאי פליגא דקאמר דבפורט האיסור שוב אין השבועה תלה כלל אפי' פרט ההיתר עמו כדמוכח מהאי דאמר שלא אוכל עשרת ימים הללו וכו' וכן הא דלעיל לקמן ואת ש"מ היו לפניו וכו' וזה לא קאי לפי המסקנא ובהן ודאי לא חיילא על האיסור דמושבע ועומד הוא אבל על ההיתר חיילא השבועה ועיין בסוף הדיבור. והרמב"ן ז"ל בס' המלחמות לא הביא אלא הני תרי בבי קמייתא כמו שזכרתי בדיבור דלעיל וזה מבורר. אלא דבהני בבי בתרייתא לא סוף דבר לבא וכו' ויישבתי בפנים לשון אפי' וכן בהא דאמר אפי' ר"ע אמנם הא דקאמר אפי' עפר קשיא דהשתא דמשוי עפר לנבילות וטריפות לחיובא באומר לא אוכל סתם א"כ היכי מתרצינן להמתני' דברישא קתני פטור ובסיפא חייב. ועיין בקונטרס אחרון סי' א:
תפילין ממקום אחר באו. התם בדף כ"ה ע"ב על פלוגתא דרב ושמואל דפליגי בזה דלרב לא בעינן להבא אלא לאו והן ולשמואל בעינן להבא כדאמר הכא ומתיב רב המנונא מלא הנחתי תפילין ומפרק לה דלצדדין קאמר לא אכלתי לקרבן משום שבועת ביטוי לא הנחתי למלקות משום שבועת שוא. וזה אליבא דשמואל אבל אליבא דרב דפסקו הפוסקים ז"ל כוותיה דלא בעינן להבא מתחייב הוא משום שבועת ביטוי כדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה משבועת ביטוי הל' י"ט דבלא הנחתי תפילין חייב משום שבועת ביטוי לשעבר. ופירוקא דהש"ס דהכא יש לפרש ג"כ כדהתם דממקום אחר באו למיעוט לדבר מצוה מקרא וא"כ לא שייך בהו משום שבועת ביטוי לקרבן אלא למלקות משום שבועת שוא אליבא דשמואל. והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות הקשה על זה מהא דאמר בהלכה דלעיל נשבע שלא לאכול מצה וכו' דאלמא דחיילא שבועה בכולל לבטל המצוה בשב ואל תעשה כדפרשינן שם וה"נ מאי פריך מי איתא בלא אניח הא איתא בכולל שנשבע שלא אניח שום דבר על ראשי והר"ן ז"ל בחידושיו רצה לתרץ דלהבא דומיא לשעבר בעינן מה לשעבר בפורט שלא הנאתי תפילין אף להבא שלא אניח תפילין וא"כ לא חיילא דנשבע לבטל את המצוה הוא. אבל בפירושיו על הרי"ף חזר בו וכתב והאי פירוקא לא סגי לי דהא לעיל אמרינן דהן סתמא הוי הן לגבי לאו מפרש ובודאי אית לן למיבעי הן דומה ללאו דכתיבי בקרא בהדי הדדי דהיינו להרע או להטיב מלהבא ולשעבר דלשעבר לא אתי אלא מריבויא דקרא ואם בלאו והן לא בעינן דומיא להבא ולשעבר מיבעיא והודה לתי' הרמב"ן ז"ל שתירץ שם דאע"פ שאיסור השבועה חייל על דבר מצוה בכולל בשב ואל תעשה אם עבר ועשאה אינו חייב בקרבן דכי כתיבי קראי בדבר הרשות כתיבי ואימעוט דבר מצוה הלכך לענין חיוב קרבן ליתה בלא אניח אבל מ"מ אסור הוא לו להניח כדעת הירושלמי. והרמב"ם ז"ל שם בדין הש"ס דהכא דלעיל בהל' י"ח כתב נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים ה"ז אסור בלילי הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי דמשמע דחייב קרבן קאמר וכן הסמ"ג בלאוין רמ"א כתב בזה דגרסי' בירושלמי נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים ה"ז אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי א"כ גירסתם היה בהדיא כן והרי שיטתו ז"ל כשי' רבו ז"ל שנתבאר בדיבור דלעיל דאמרינן הן סתמא נגד לאו מפורש וא"כ לכאורה קשיא דהא ע"כ אתינן לתירוץ הרמב"ן ז"ל בזה אבל הא ליתא דכבר מוזכר לעיל דכל זה לסברת שמואל הוא ולדידן דקי"ל כרב לא נחתינן כלל להא אלא אע"ג דליתא בלא אניח כלל מיחייב הוא דלא בעינן להבא ואפשר דגם הם ז"ל לא דקדקו לכל זה אלא דמאי פריך הש"ס אליבא דשמואל אי איתא דחיילא בכולל בשב ואל תעשה ותירצו דנוכל לומר דאינו חייב בקרבן אבל לפי האמת חייב בקרבן אליבא דרב. ולקמן יתבאר דסוגיא דהאי ש"ס נמי כרב ס"ל. ומיהו נראה לדעת הרמב"ן דלסברא מוחלטת כתב כן דאין חיוב קרבן בשבועת מצוה ע"י כולל בשב ואל תעשה שהרי הוא ז"ל הקשה שם האי קושיא גם על המתני' דקתני בשבועת מצוה לא עשה בה לאו כהן והא משכחת לה הן בכולל ותירץ דלא חיילא השביעה אלא לאיסור ולא לחיוב קרבן. ולדעת הרמב"ם דס"ל דחייב נמי בקרבן יש לומר דלדעתו לא קשיא ממתני' דהא עכ"פ לא דמיא מצוה לרשות דברשות משכחת הן בפורט הדבר לבד ובמצוה לא משכחת לה אלא בכולל וא"כ מ"מ שייך הפירכא דפריך במתני' ופרכינן הכי לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן בכל מקום תאמר במצוה שלא עשה בה לאו כהן אלא בכולל דוקא ולענ"ד יש כאן דקדוק על קושי' הרמב"ן ז"ל מהמתני' פרט לקטן. גי' זו לא מצאתי במקום אחר דבת"כ גריס להאי ברייתא כדגרסי' בבבלי דף כ"ו ע"א האדם בשבועה פרט לאנוס וכו'. ולגי' דהאי תלמודא אפשר לומר דאיצטריך הכא למעוטי קטן דמהו דתימא או נפש כתיבא בפרשה ואפי' קטן במשמע לענין איסור כדאמרינן פ' יוצא דופן דנפש כל דהו משמע קמ"ל לכל אשר יבטא וקטן לאו בר ביטוי הוא:
ותן העלם חפץ על העלם שבועה וכו'. בריש פרקין ד"ה אלא כי אנן קיימין בבריא לו שאכל וכו' כתבתי דסברת האי תלמודא הוי כדאמר שם מחכו עלה במערבא וכו' דלא משכחת לה העלם חפץ בלא העלם שבועה כדמשמע מדקאמר בריא לו שאכל ונשבע ונמצא שלא אכל והיינו ע"כ שבריא לו שאכל איזה דבר ונשבע על מין אחד ונמצא שלא אכל מאותו המין אלא ממין אחר הוא שאכל וקרי ליה לעיל העלם שבועה דהא מסיק דמהאי טעמא מיחייב משום דהוי כטועה מחמת דבר אחר. והכא משמע לכאורה כרב יוסף דפליג' שם וס"ל דשפיר משכחת לה העלם חפץ בלא העלם שבועה כדפרישי' בפנים. ונראה דה"ק דיכול שנאמר תן העלם חפץ על השבועה היינו שיש בידו העלם זה וזה כגון שנשבע שלא יאכל פת חטין וכסבור שנשבע שיאכל ואכל פת חטין וכסבור שהוא פת שעורין דהוי העלם זה וזה וקאמר דיכול שיהא חייב ולא עוד אלא דנימא דיהא חייב שתים דאין ביניהן להעלם טומאה והעלם מקדש לר' ישמעאל ואיכא למ"ד בת"כ דחייב על כל א' וא' ועיין בפ"ב סוף הלכה א' שהבאתי ברייתא דת"כ דס"ל דעל העלם קדש ומקדש חייב שתים אפי' בהעלם א' וה"נ הכא איכא למיטעי כן ומסיק דהכא לא כתיב אלא ונעלם אחת ללמד דאינו חייב אלא על אחת והיינו כשאין בידו אלא העלם שבועה אבל כשיש בידו העלם זה וזה מאחר שיש בידו גם העלם חפץ פטור. וזה מסייע לפירש"י ז"ל דבעיא דרבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו איפשיטא דקאמר אלא לא שנא ופטור. והרשב"א ז"ל בחדושיו כתב דבעיא דלא איפשיטא הוא. ודעת הרמב"ם כדעת רש"י שכתב בפ"ג משבועות הל' י' העלם שבועה וחפץ בידו ה"ז כאנוס ופטור וכדמשמע מהכא דקאמר ויהא חייב א"כ למאי דמסיק אינו חייב כלים כשיש העלם זה וזה בידו. כיני מתניתא חייב דברי ר"י בן בתירא ורש"י ז"ל גריס במתני' כדברי ר"י בן בתירא ואכולא מילתא פליג בלקיים והתוס' בשם הריב"א קיימו הגי' דברי וכדקאמר הכא כדפרישית בפנים:
אזהרה לשבועת הרשות וכו'. כדרבין אמר ר' יוחנן התם בדף כ"א ע"א דאזהרה לשעבר מלא תשבעו בשמי לשקר ולהבא עובר בלא יחל. ומדקאמר עובר בלא יחל ולא קאמר ואזהרתיה כדאמר בלשעבר למד הרמב"ם ז"ל לומר דגם בלא יחל עובר הוא דקאמר ועיקר אזהרה גם להבא מלא תשבעו נפקא ליה כדכתב הוא ז"ל בפ"א משבועות הל' ג'. וכבר כתב שם הנ"מ בשם הריב"ש בתשו' טעמיה דלא הזכיר הוא ז"ל בל יחל שאין דרכו למנות לאוין הרבה על מצוה אחת כפי שרשיו במנין המצות שבהתרבות הלאוין לא תתרבנה המצות. ומ"מ כל היכא דמפורש בהדיא עובר בכך וכך לאוין כגון ברבית וכיוצא כתב גם הוא ז"ל ומנה להלאוין כמו שתמצא בהרבה מקומות בדבריו ועיין במ"ש סוף פ' איזהו נשך ד"ה המלוה והלוה:
שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום וכו'. פלוגתא דר"י ור"ל בבבלי פרקין דף כ"א ע"א ובבמה מקומות ואיפכא איתמר פלוגתייהו התם דר"י סבר התראת ספק שמה התראה וטעמא משום דאין בו מעשה ור"ל סבר התראת ספק לאו התראה היא כדאמר בהדיא בריש מכילתין ובפ' אלו הן הלוקין דף ט"ו ע"ב. ובודאי ה"א ל"ק דדרך הש"ס הזה מחליפי עם הש"ס דהתם בענין סברת תנאי ואמוראי וזה מבואר בהרבה מקומות. אלא דלכאורה קשיא מהאי תלמודא גופיה דאשכחן פלוגתייהו איפכא דבפ' תמיד נשחט קאמר איתפלגון בשני י"ט של גליות ר"י אמר מקבלין התרייה על ספק ר"ל אמר אין מקבלין התרייה על הספק וכן גריס עוד בסוף פי"א דיבמות ובפ"ח דנזיר וזה סותר להא דהבא. אבל באמת לפי הכלל דיהיב האי תלמידא במילתיה דר' יוחנן לק"מ דביבמות שם מסיק דלא קאמר ר' יוחנן אלא בספק שאפשר לעמוד עליו כגון בי"ט של גליות דלאחר שיודע מתי קדשו ב"ד את החדש אגלאי מילתא למפרע דהתראת ודאי היא ואע"ג דבשעת התראה ספק הויא לא חשיבא התראת ספק אבל במקום שאי אפשר לעמוד על הספק כגון ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון שהכה את זה וחזר והכה את זה אף ר' יוחנן מודה דלא הוי התראה כדאמר התם וא"כ לפי שיטתא דהאי תלמודא דר' יוחנן הוא דס"ל טעמא דהכא משום שאינו ראוי לקבל התרייה שפיר הוא דר' יוחנן כשיטתיה דס"ל דבכל מקום התראת ספק לאו התראה הויא כ"א דוקא במקום דאגלאי מילתא למפרע והא ודאי אין לומר דגם הכא כשעבר היום ולא אכל אגלאי מילתא למפרע דהא ליתא דלא שייך לומר אגלאי מילתא אלא על שעה שעבר ועשה האיסור ובאותה שעה היה ההתראה בספק ואח"כ נודע לנו שעבר על האיסור בודאי ונעשה גם ההתראה התראה ודאית כגון בשני י"ט של גליות ועשה מלאכה ואח"כ נודע שי"ט היה וכן בהאי דאמרינן בפ' הערל דף פ' ע"א גבי אכל חלב מבן י"ב ויום א' ועד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס ואח"כ הביא ב' שערות דקאמר רב נעשה סריס למפרע וכדכתבו התוספות שם מסברת עצמם להאי חילוק דמחלק האי תלמודא דלקי על חלב שאכל ואע"ג דבשעת התראה ספק הוי משום דאגלאי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וכו' דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידיע איזה הוא אביו. וא"כ ה"נ אף לאחר שעבר היום ובודאי לא אכל מ"מ לא אגלאי מילתא למפרע שבשעת התראה היה הדבר בודאי שהרי כל היום היה עומד בספק ודמי ממש להכה את זה וכו' שאף שנודע לנו שבודאי גם לאביו הכה שהרי א' מהן אביו הוא מ"מ שעת התראה והיה ספק ונשאר בספק וזה פשוט (עיין בסוף הדיבור) ולשי' דהאי תלמודא ניחא ולא תיקשו אליבא דר"ל דהא ס"ל דבכל מקום התראת ספק לאו התראה היא ואפי' בי"ט של גליות וא"כ למה ליה לטעמא דלאו שאין בו מעשה הוא דהא לאו דיוקא הוא דלר"ל איכא למימר דלקושטא דמילתא קאמר משום דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וה"ק דלא צריכנא לטעמא דידך דבלאו הכי אין כאן מלקות דהא לא קאמר בהאי תלמודא בהדיא דתלייא פלוגתייהו בהתראת ספק כדאמר התם דלמ"ד משום שאין בו מעשה ס"ל דהתראת ספק הויא התראה וא"כ לר"ל נוכל לומר לפי שי' דהאי ש"ס דלתרווייהו דהני טעמי אית ליה וע"כ לומר כן דהא אשכחן בהדיא דס"ל דלאו התראה היא אפי' במקום דאגלאי מילתא למפרע. ונבאר עכשיו לפי שיטתא דתלמודא דילן בענין פלוגתייהו והיוצא לנו מסברא דהאי תלמודא לדינא דלמאי דס"ל ר' יותנן התם כטעמא דר"ל דהכא דמשום דלאו שאין בו מעשה הוא וס"ל דהתראת ספק שמה התראה כדאמר בהדיא הכי ופסק הרמב"ם ז"ל כוותיה. לפ"ז בענין האיכא בינייהו דקאמר הכא שרפה והשליכה לים וכדפרישית בפנים דהא דקאמר מה מפקה מביניהון היינו מאי איכא עוד נ"מ בינייהו וטובא איכא הכי בהאי תלמודא ממש בכל פרק ובכל דף ובפרקין תמצא כן בהלכה א' דקאמר על פלוגתא דר"ע ורבנן במתני' מה מפקה מביניהון ע"ש וזה א"צ לפנים. והשתא לסברא דידהו דהתם איפכא הוא דבשרפה והשליכה לים לר"י חייב דאית ביה מעשה ולר"ל דהתם פטור דהא אכתי התראת ספק הויא וכדפרישית בפנים דלהאי מ"ד טעמא הוי משום דהתראה בשעה שעובר על האיסור בעינן ולא בשעת ביטולו להדבר בענין שאין יכול עוד לקיים שבועתו. וזה לכאורה מסייע לשי' רש"י ז"ל במס' מכות וזכרתי מזה בשלהי המסכת שם ועיין בקונטרס אחרון סי' ב' ומה שיתבאר שם עוד מענין התראת ספק בס"ד:
רבי פינחס בעי היה איסתנס. הבעיא היא אם בעינן מילתא דאיתא בלאו והן ופשיט ליה מדאמר שמואל דאפי' להבא ולשעבר בעינן דאע"ג דלשעבר לא כתיבא בהדיא אלא מריבוייא דקרא אתיא מכ"ש דלאו והן בעיני דכתיבי בהדיא להרע או להטיב והיינו שלא אוכל ואוכל. וכבר נתבאר לעיל דכרב קי"ל דלאו והן הוא דבעינן אבל לשעבר ולהבא לא בעינן ויתבאר לקמן דהיינו נמי לפי שיטתא דהאי תלמודא. ומיהו בעיקרא דהבעיא אם היה איסתניס אינו מבואר בש"ס דהתם ונראה דעל זה וכיוצא בו אמרו בטלה דעתו אצל כל אדם ולא אמרינן דמילתא דאית ביה לאו והן בעינן אלא בדבר ששייך אצל כל אדם א"נ יש לפרש בעיא דר' פינחס דהיא אזלא כעין דגרסי' התם בדף כ"ו ע"ב דבעי רבינא מרבא נשבע על ככר ומצטער וכפי' רש"י ז"ל שמצטער ברעב ואכלה בשגגת שבועה מאי ופשט ליה דפטור מקרבן דלא שב מידיעתו היא דאי נמי לא שגג היה אוכלה לפי שמצטער הוא והשתא נאמר דרבי פינחס כרבא ס"ל ומיבעיא ליה אם אדם כזה איתיה בשבועה לשעבר אליבא דשמואל דלעיל מי נימא מאחר שאין בידו לבא דאיסתניס הוא ומצטער ואם נשבע שלא יאכל אין כאן קרבן א"כ אין בידו נמי אם נשבע לשעבר ולפ"ז בעיא דלא אפשיטא היא ולא נ"מ לדינא דהא כרב קי"ל:
מסתברא כאחוי דחיפה באתרייתא וכתיפה בקדמייתא. בפ"ב דנדרים פירשתי בזה וקצרתי ופירושא דהכא דייקא. והעיקר דאבימי אחוי דחיפה היה מדמה דין זה דקדמייתא להא דאמר רבא בפרקין בדף כ"ד ע"ב והבאתי לעיל בשמעתתא דכולל שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא שבועה שניה על הענבים חיילא נמי על התאנים בכולל וה"נ אע"ג דכבר נשבע על הראשונה מכיון דאמר ככר זו א"כ היה מותר באחרות וחזר ואמר שנים אילו ס"ל דהוי כדהתם דחוזר וכולל מה שנשבע עליו עם מה שעדיין עומד בהיתר עליו ומגו דחיילא שבועה שניה על ההיתר חיילא נמי על האיסור בכולל וחיפה לא ס"ל האי סברא דשאני התם דאמר בפירוש בשבועה שניה תאנים וענבים והלכך אמרי' דדעתו היה לישבע גם בשבועה שניה על התאנים וחיילא עליו בכולל אבל הכא דאע"ג דאמר שתים אילו אמרינן מסתמא לא היה דעתו אלא על ההיתר ולא על מה שכבר נאסר עליו ואילו דאמר שיהא זו כזו עליו וכן כולן והיינו דקאמר מיכן ואילך כמיחל שבועה על האיסורין כלומר דמשום דהוי כמיחל שבועה על האיסורין אם חוזר ונשבע על הראשונה הלכך אמרינן דמסתמא לא היה דעתו בשבועה שניה על הראשונה אלא על האחרת וכן כולן. ובבעיא השניה פליגי נמי בדיוקא דאילו ובסברא אחרת דאחוי דחיפה ס"ל דמכיון דאמר אילו דעתו היה בשבועה הראשונה שלא יאכל אפי' אחת מחמש אילו וא"כ שבועות האחרונות הוו כשבועה על שבועה וחיפה ס"ל אע"ג דאמר אילו אמרינן דדעתו היה בשבועה ראשונה חמש הוא דלא ליכול הא ארבעה יאכל וא"כ שבועות אחרונות שבועות אחרות הן. ומתוך דברים האלו יתבאר לנו אי אזלא פסקא דהאי ש"ס כפי מסקנת הש"ס דילן בהני תרתי בעיי או לא וזה דודאי בענין פסקא דבעיא אחרייתא דפסק הכא דאינו חייב אלא אחת נוכל להשוות למסקנא דהתם לכל שיטת הפוסקים ז"ל אבל בענין פסקא דבעיא קדמייתא דפסק הכא ג"כ דאינו חייב אלא אחת תליא בחילוק שיטת הפוסקים כמו שיתבאר. דהתם בדף כ"ח ע"ב גריס עיפה תני שבועות בי רבה וכו' ואבימי הוא דשאלו באומר שבועה שלא אוכל תשע ושבועה שלא אוכל עשר והמסקנא כמו שהשיב אבימי אישתבשת דאי תשע לא אכיל עשר נמי לא אכיל אינו חייב אלא אחת וחזר ושאלו בשבועה שלא אוכל עשר ושבועה שלא אוכל תשע והמסקנא כאבימי דה"ק עשר לא אכיל הא תשע אכיל ושבועה שניה שבועה אחריתא הוי וחייב על כל אחת ואחת. והקשה הר"ן ז"ל ואמאי הא מוכח מדלעיל דשלא אוכל משמע דעל כל אכילה של כזית וכזית מהככר אסר עליו כדאמרי' גבי מתני' שבועה שלא אוכלנה וכו' ותירץ דאי בככרות ידועות נשבע ה"נ אלא דבנשבע סתם על מנין ככרות מיירי הלכך באומר שבועה שלא אוכל תשע ועשר משבועת תשע איתסר בעשר דאי תשע לא אכיל עשר ודאי לא אכיל ומש"ה אינו חייב אלא אחת ובאומר שלא אוכל עשר ותשע משבועת עשר לא איתסר בתשע דעשר הוא דלא אכיל הא תשע אכיל ומש"ה חייב שתים עכ"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בענין בעיא קדמייתא בטעם נוסף דהני מילי דאינו חייב אלא אחת באומר שלא אוכל תשע בסתם דלא מצי אכיל עשר עד דאכיל תשע אבל אם אמר שלא אוכל תשע אלי ושבועה שלא אוכל עשר דמצי אכיל עשר אחריני אם אכל תשע אלו ועוד אחת חייב הוא שתים דמגו דחיילא אעשר אחריני חייל אתשע אלו מידי דהוה שבועה שלא אוכל תאנים שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דחיילא שבועה שניה נמי אתאנים במיגו עכ"ל. ופירוש דבריו דעיקר הקפידא בשבועה הראשונה משתי השבועות הוא דאם אמר אלו או מככר זו כעין דאמר הכא בענין בעיא זו א"כ מצי אכיל מאחרות וכשנשבע שבועה שניה חיילה בכולל לדעתו ז"ל בין אמר בשנים אלו או לא אמר אלו ובהא ודאי לא איכפת לן (והכא דגריס גם בשניה אלו משום שבועות שאחריה הוא דנקיט לה) וכן פי' הב"י בסי' רל"ח לדברי הרא"ש דבשאמר אלו אינו נאסר בשבוע' ראשונה בתשע או עשר דעלמא. והשתא מתבאר לן דפסקא דהכא בענין בעיא שניה דאזלא כמסקנא דהתם וכדעתם ז"ל דהתם לא קאמר אלו והלכך חייב על כל אחת ואחת דעשר לא אכיל הא תשע אכיל אבל הכא דאמר אלו מסתברא כאחוי דחיפה דמכיון שנשבע על ככרות ידועות דעתו בשבועה הראשונה על כל אכילה ואכילה מהם וכמו שביאר הר"ן ז"ל דהוי כשלא אוכל ככר זו דדעתיה אכל כזית וכזית מינה ושבועה שניה הוי כשבועה על שבועה ואינו חייב אלא אחת. אמנם לדעתם ז"ל במסקנת בעיא ראשונה הוא נגד פסקא דהאי ש"ס דסברתם ז"ל כסברת אחוי דחיפה דהכא דאם אמר בשבועה ראשונה אלו או ככר זו חיילא שבועה שניה בכולל כמו שביאר הרא"ש ז"ל ואלו הכא פסק כאבימי דאינו חייב אלא אחת אפי' בזו או באלו וכמו שהסברתי לעיל דס"ל דלא דמיא להא דרבא שלא אוכל תאנים וכו' דאע"ג דאמר אילו מ"מ לא הזכיר בפירוש בשבועה שניה מהראשונות כמו שהזכיר התם תאנים גם בשבועה שניה ואמרינן דדעתו היה שיהו אלו כאלו. והשתא יתבאר לנו דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת הש"ס דהכא דאזלא ממש ג"כ כמסקנא דהתם לפי דעתו ז"ל. שהרי הוא ז"ל לא חילק כלל בין אמר סתם לבין אמר אלו כמו שכתב בפ"ד משבועות הל' י"ב והל' י"ג משתי דינים אלו ולא חילק לא בקדמייתא ולא באחרייתא. ובודאי בענין דין השני המוזכר בהל' י"ג עשר ותשע לא היה צריך לבאר החילוק בין אמר סתם לאמר אלו דמבואר הוא כבר בדבריו לעיל שם בדינא דמתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה המבואר בהל' ע' וכקושית הר"ן ז"ל דזה ברור דאם אמר אלו דעתו היה על כל אכילה ואכילה מהם וחייב על כל אחת ואחת וא"כ ממילא נלמד מדין ככר זו המוזכר בדבריו אלא בדינא דקדמייתא המוזכר בהל' י"ב שמנה ותשע ועשר אם היה דעתו ז"ל לחלק כדעת הרא"ש ז"ל היה לו לבאר דזהו חידוש דין דנדמה היכא דאמר אלו לדינא דרבא דחיילא בכולל אע"ג שלא הזכיר בפירוש בשבועה שניה מה שנשבע עליו בשבועה ראשונה. אלא דנראה מסתימת דבריו בזה דאין דעתו לחלק בדין הזה אלא כאבימי דהכא ודהתם ובין אמר סתם ובין אמר אלו או ככר זו תו לא חיילא שבועה השניה על הראשונה דאין כאן כולל ולא דמיא להא דרבא כדאמרן כן נראה לע"ד לדעת הרמב"ם ז"ל ובהכי אזלא פסקא דהכא כמסקנא דהתם בקדמייתא ובאחרייתא כפי מה שנתבאר. ובש"ע סי' רל"ח נמשך אחר דעת הרא"ש והטור והר"ן ז"ל. ומ"מ יש לתמוה שלא הביא דעת הרמב"ם כלל שהרי סתם דבריו ועכ"פ משמע שלא היה דעתו לחלק בדין הראשון כמבואר. ונראה דהיה דעתו דגם הרמב"ם מודה בחילוק שחלקו ז"ל גם בדין הראשון וא"כ הוא נגד פסקא דהכא מה דלא מבואר בהדיא בש"ס דילן. ובודאי לא נעלם מהרמב"ם ז"ל פסקא דהכא ולפי מה שנתבאר ויש סברא לחלק בין האי דינא להא דרבא המוזכר בדבריו שם הל' י"א ומשמע כן מדבריו שכתב שהרי כלל התאנים שנאסרו בשבועה הראשונה וכו' ודוקא שכלל התאנים בפירוש קאמר. ותדע שכן הוא דעתו ז"ל דהא מוכרח הוא דס"ל דאילו הוי ככולל סתם ולא ככולל מפרש שהרי מבואר בדבריו בפ"ה שם דכולל סתם לא הוי כולל כמו שנתבאר לעיל מזה בד"ה לא סוף דבר ואם היה דעתו דאילו ככולל מפרש הוא היה לו להשמיענו רבותא טפי בפ"ה היו לפניו שחוטות ונבילות ואמר שבועה שלא אוכל אילו חייב משום שבועת ביטוי אף על הנבילות וע"ש הל' י' מכל זה נראה דדעתו ז"ל דאילו הוי ככולל סתם. ומכיון שכן הוא הכי נמי לא חיילא הכא השבועה שניה על הראשונה וזה מבואר:
ולמה תניתה מרובע די ירבעינה הוא. מכאן ראיה לפי' הרמב"ם ז"ל בחיבורו בענין גריס מרובע שצריך שירבענה הוא וישער שיהא ארכו כרחבו ועיין לעיל פ' אלו הנחנקין הלכה ד' דברי המתחיל והא תנינן גופה של בהרת מה שכתוב שם בס"ד:
שבועה שאין אנו יודעין לך עדות וכו'. ולהרשב"א ז"ל היתה לו גי' אחרת בזה שכתב בחידושיו וז"ל אלא שאני תמה שבירושלמי אמרו בפ' זה שבועה שאין אנו יודעין לך עדות חייבין משום ביטוי וזה הפך משנח שבועת העדות (ור"ל דאין חייבין על שגגתה קתני התם והכא קאמר חייבין משום ביטוי ובודאי בשוגג מיירי דהא אין חיוב ביטוי במזיד) וכ"ת הא משכחת לה בשוגג באומרים יודעין ששבועה זו אסורה אבל אין אנו יודעין שחייבין עליה קרבן כדאמרי' בשגגת ביטוי ושעבר הא ליתי דהא בכה"ג חייבין משום שבועת העדות כדתנן בר"פ דלקמן וא"כ לא משכחת לה חיובא משום ביטוי דלאחת מאלה כתיב ושמא לאו באומרים שאין יודעין לו עכשיו אלא שלא ידעו לו עדות מעולם ודומיא דידעתי ולא ידעתי דאמר אביי לעיל דהוא מחלוקת והא דירושלמי אתא כרב דלא בעי להבא אלא לאו והן עכ"ל. ובודאי לגי' שלפנינו קשה הרישא והסיפא דברישא דבמזיד מיירי אין מלקות בעדות דעשה בה את המזיד כשוגג וחייבין בקרבן ובסיפא נשבע לבטל את המצוה הוא ומשום שבועת שוא הוא דלוקין וא"א ליישבה כמו שהיא אלא דברישא כגי' הרשב"א ז"ל ובסיפא משום שבועת שוא צ"ל. ובענין הסוגיא דהתם דההיא דאביי בדף כ"ה ע"ב דמשמע שם מפירש"י ז"ל דקרוב ופסול דליתיה בעדות מיחייב משום ביטוי וכן דעת הרמב"ן ז"ל הביאו הרשב"א ז"ל שם וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' שבועות וע"ש ובהל' י"ד. וכבר ביארתי מזה בפ' זה בורר הלכה ט' דאיתא התם כל הסוגיא דריש פרק דלקמן ע"ש ד"ה קרוב מהו לחייבו משום שבועת ביטוי:
נכסיו אסורין הא ללקוח אינו לוקה כבר בארתי בנדרים פ"ג דהרשב"א ז"ל בחדושיו שם וכן בפרקין הקשה על גי' זו דהרי ודאי הא דתני שבועת הבאי אסורין היינו דתני במתני' איזו היא שבועת שוא וכו' אם לא ראיתי גמל פורח באויר וכו' והתם תנינן וחייבין על זדונה מכות אלמא כל שמעמיד בדבריו לוקה ולפיכך כתב הוא ז"ל דיש שיבוש בנוסחאות וכך היה ראוי להיות אפי' תימא במעמידין כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו מותרין הא ללקוח לוקה עכ"ל ולפי גי' זו צריך ג"כ לפרש לקמן גבי שבועות זירוזין. ובארתי שם דמהנראה מדברי הרמב"ם ז"ל במה שכתב בפ"ג משבועות הל' ה' וכן שבוע' הבאי ושל שגגות פטור עליהן וכו' וכתב שם מהנזכר במתני' דנדרים אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים וכיוצא בזה ומשמע דפטור לגמרי קאמר ובהמוזכר במתני' דהכא אם לא ראיתי גמל פורח באויר כתב בפ"ה שם הלכה כ"א נשבע שראה גמל פורח באויר ואמרו לו היאך נשבעת לשוא ואמר עוף גדול ראיתי ומגדלו קראתיו גמל אין זה כלום וכו' ובטלה דעתו אצל כל אדם וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. מכל זה משמע דדעתו ז"ל לחלק בין דבר דשייך לומר בגוזמא כגון כעולי מצרים וחומה גבוה עד לרקיע דבזה פטור הוא אף ממלקות שזה יכול לתרץ דבריו כמו שכתב שם הטעם שזה לא גמר בלבו שהדבר כך ולא נתכוין אלא לספר את גובה החומה או רוב העם אבל בדבר דלא שייך בו לומר בגוזמא כלל כגון גמל פורח באויר ונחש כקורת בית הבד דזה דבר שאי אפשר הוא בזה הוא דלוקה ולא אזלינן בהא דמתרץ דיבורו משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ובהכי מתיישב הא דתנן הכא גבי מלקות גמל פורח באויר וכו' ולא קחשיב ראיתי כעולי מצרים דתנן בנדרים ועיין בהר"ן ז"ל שכתב כעין זה ולפי פירושו ודע דבסמ"ג לאוין רמ"א כתב וז"ל אבל שבועות הבאי אסורות כדמסקי' התם באומר יאסרו עלי כל הפירות שבעולם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים מפני שבשבועה על דעת העומדים שם נשבע וצריך לדקדק יותר ובתוספתא אומר שבועות הבאי מותרות ומקשה לה בירושלמי ומתרץ לה דההיא באין מעמידין והכא במעמידין פי' שבמתכוין אומר כך ואין דעתו להבאי כך פי' הרב ר' אלחנן ורבינו יעקב כתב בספרו דשבועות הבאי אסורות היינו דהוי שבועת שוא ומותר בפירות העולם ולוקה והיינו ממש ההיא דשבועות עכ"ל ולפי' זה מותרות דתוספתא אפירות קאי עכ"ל הסמ"ג ולפ"ז עולה דעת ר"ת כפי גי' הרשב"א ז"ל להמסקנא דהכא ואין להאריך:
קירי פלי. וגי' הרי"ף ז"ל קירי פירי בריכסון ופירשו בריכסון בזול שהמטר יורד והפירות יהיו בזול:
זה חומר לשעבר משלבא וכו'. תוספתא היא בפ"ב ומגי' הש"ס דגריס אשכח תני על תרויהון אחר דברי ר' בא בשה שמואל משמע דהני תרויהון דקאמר כדפרישית בפנים דפליגי על שמואל ואתיא כרב בענין לשעבר ולהבא וכן נראה מדלעיל כפי' הרשב"א וגירסתו ז"ל שהבאתי בהלכה ח' ד"ה שבועה שאין אנו יודעין לך עדות וכו' דהאי תלמודא כרב הוא דפסק כדקי"ל דמילתא דאיתיה בלאו והן הוא דבעינן אבל להבא לא בעינן:
כיצד עושין לו וכו'. הרי"ף ז"ל הביא לזה וכן הרא"ש והטור ז"ל. והרמב"ם ז"ל בפ"ה הל' י"ג וי"ד סתם ולא ביאר זה ופשוט הוא דהכל מודים בזה:
שבועה שאוכל ככר זו היום וכו'. בארתי בפנים לסוגיא זו היטב וע"כ לפרש במה דפליגי בענין היום דקאמר דפליגי בסברות הפוכות בזה כמו שנתבאר. ובאלו שתי הבבות אחרונות טעות דמוכח הוא ככתוב בפנים ומוכרח ג"כ בבבא אחרונה מדקאמר אוף ר"ל מודה וכו' א"כ היתה השאלה אם לר"ל חייב שתים הוא וכדפרישית. ומתוך זה יתבאר דעיקר פלוגתייהו הוא בענין סברת התוס' דף כ"ט ע"ב בד"ה שבועה שאוכל ככר זו וכו' שהקשו על המתני' אמאי לא תהיה גם השניה שבועת ביטוי ותירצו דשמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל. וזהו סברת ר' יוחנן דהכא וכמו שנתתי טעם וסברא לחילוק זה. וכן בענין סברת ר"ל. ונתבאר הכל בפנים:
נפש נפש. עיין בריש פ' דלקמן הלכה ב':
לית כאן מימר. כך הם דברי ר' יוחנן בריש תמורה דף ג'. ואפ"ה מנה הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מסנהדרין הל' ב' גם למימר ומשום דר' יוחנן גופיה הדר ביה כדמשמע בפ"ז דסנהדרין דס"ל דוקא כפיפת קומתו הוי מעשה ולא חילק בין דיבור דאית ביה מעשה או לא ועיין בענין דיבור שיש בו מעשה במ"ש שם. ועיין בתוס' פרקין דף כ"א ע"א ד"ה חוץ מנשבע ומימר ובסנהדרין דף ס"ה ע"ב ואין כאן מקומו להאריך: