נפש נפש. הכא נקט להג"ש מנפש נפש והתם נקט לה תחטא תחטא לג"ש כדאמר בפירקין דף לד ע"א ובכמה מקומות וכן בכריתות דף ט' ע"א. ובת"כ גריס ת"ל נפש כי תחטא נפש כי תחטא לג"ש. והנ"מ בין תפיסת הג"ש דהאי תלמודא ובין הש"ס דהתם נראה דשבועת ביטוי איכא בינייהו אם נלמד למושבע מפי אחרים מג"ש או לא דלשי' דהאי ש"ס התם נמי נפש כתיב' וכדיליף לה בשלהי פרק דלעיל ולשיטתא דהתם לא מצינן למילף שבוע' ביטוי בג"ש דלא כתיב ביה תחטא אלא דוקא אם ענה אמן דאז הוי כנשבע מפי עצמו כדאמר שמואל התם בסוף הפרק דלעיל. ומזה נתבאר דממילא נשמע ג"כ הנ"מ בשבועת העדות במושבע מפי אחרים אם בעינן דוקא ענו אמן או לא דמדנקט הש"ס דהתם בכל מקום ג"ש דתחטא תחטא ולא נפש נפש מזה משמע דיש לחלק בין מפי אחרים דשבועת ביטוי ובין מפי אחרים דעדות ודפקדון דיליף מתחטא תחטא דעדות דאפשר לומר דהתם אפי' לא ענו אמן אלא שתקו חייבין דהוי שתיקה כקבלת שבועה. ויש שיטות חלוקין בזה דדעת הרמב"ן הביאו הרשב"א ז"ל לחלק כן דבמושבע מפי אחרים גבי עדות אפי' שתקו חייבין והוא ז"ל פילפל בזה עליו ודעתו נוטה כדעת רש"י ז"ל שחילק בזה שאם השביע עליהם שיבאו ויעידוהו ואמרו לו אין אנו יודעין לך עדות אע"פ שלא ענו אמן חייבין אבל אם אמרו הן תחילה אין אנו יודעין לך עדות והוא השביען ושתקו פטורין שלא קבלו עליהן שבועה כלל כן פי' לדעת רש"י כמו שנראה דרש"י לא כתב דאם שתקו לאו כלום הוא אלא על חלוקה שאמרו לו בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות. ודעת הרמב"ם ז"ל שכתב בריש פ"ט דאם השביען בב"ד אע"פ שלא ענו אמן אלא שכפרו חייבין והכ"מ כתב וצריך לי תלמוד מהיכן למד חילוק זה. והרשב"א ז"ל כתב זה בפשיטות דע"כ מתני' חוץ לב"ד הוא דאי בב"ד כיון שאמרו אין אנו יודעין לך עדות שוב אינן חוזרין ומגידין וכו' וכן כתב הר"י מיגש ז"ל דמושבע מפי אחרים בב"ד לעולם חייב חוץ לב"ד אי ענה אמן וכפר בב"ד מיחייב ואם לא ענה אמן ואע"ג דכפר בב"ד אי נמי ענה אמן ולא כפר בב"ד פטור ואין להאריך:

קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מהו. עיין לקמן הלכה ח ד"ה או שהיה אחד מהן קרוב מה שנתבאר מזה:

מפיו מהו שיהא חייב בקרבן עולה ויורד. נראה דכל הני בעיות אליבא דר"מ הן דאליבא דרבנן דסברי דון מינה ואוקי באתרא א"כ מפי עצמו כמפי אחרים לכל הדינים הכתובים בפרשה דלא חילקו בהם לא לענין קרקע וקנס דלא שייך בשבועת העדות כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם ולא לענין קרבן. והתם בדף ל"א ע"ב דמוקי נמי פלוגתייהו כדמוקי הכא בדון מינה וכו' לכאורה הוי מצי להכריח מהא גופא דע"כ רבנן סברי דון מינה ואוקי באתרא דאל"כ קרבן עולה ויורד במפי עצמו מנא להו ואנן לא אשכחן דמחלק התנא במתני' אלא משום דהוי מצי למידחי דהיא גופה ספוקי מספקא לן ולפיכך הכריח ממושבע מפי אחרים מפקדון מדמחייב אף שלא בב"ד ש"מ דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרא. ועיין בפרק דלקמן הל' ב' דבעי כעין זה בשבועת הפקדון וכמ"ש שם:

הדא היא דתני ר' חייא וכו'. בפ"ב דנזיר קאמר התם גבי הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר הפריש קרבנותיו קדש ולא חשין להדא דתני ר"ח קרבנו לה' על נזרו שיקדים נזרו לקרבנו וכו' ומהתם אין ראיה כדפרישית שם דכחדא נזירות אריכתא היא מכיון שהוא עומד כבר בנזירותו כדאיתא התם אלא דגרסי' שם לעיל בהל' ב' זאת אומרת שאדם קובע עליו קרבן נזיר ועתיד ליזור כדדייק התם וזה דלא כר' חייה ובעיקרא דהאי דינא אינו מבואר בהדי' בש"ס דילן כ"א בתוספתא דתמורה פ"ג ה"ז חטאת ה"ז אשם אע"פ שחייב לא אמר כלום לחטאתו ולאשמו אם היה חייב דבריו קיימין ואם לאו לא אמר כלום וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' מעשה הקרבנות הל' ח'. והשתא דין חטאת נזיר נמי כן וכההיא דר' חייה דהכא דהא מדמה התם כל החטאות לקרבן לנזיר במבואר מדבריו שם במה שכתב בהל' י' האומר חטאתו ואשמו של פלוני עלי אם רצה אותו פלוני ה"ז מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו וזה נלמד מנזיר כדיליף לה בפ"ק דתמורה דף י' ע"א מהאי קרא קרבנו לה' על נזרו מאשר תשיג ידו כמבואר שם וא"כ בכל הקרבנות שהן על חטא צריך שיהא החטא קודם לקרבנו. ובנזיר שמגלח על נזירות אביו ענין אחר הוא כמבואר בדבריו ז"ל פ"ח מנזירות. ובענין בעיא דהכא דלא איפשיטא א"כ הוי כספק ואינו יוצא ועוד דהא עכ"פ לא כפרו עדיין והוי קרבנם קודם לחטאם. ודרך הש"ס הזה למינקט הא דטפי מיסתברא באחרונה:

והוא שיחזור בו שני וכו'. דברי האי ש"ס לכאורה מתפרשין למאי דנקט שיחזור בו שני כדפרישית בפנים ועיין לקמן. והתם דף ל"ב ע"ב מוקי לה דקאמר וחזר והודה א' מהן כדי דיבור וכו' ועל הראשון שחזר מתפרש וכדכתב הר"ן ז"ל וליישב קושית התוס' שהקשו שם ד"ה אבל כפירה והודאה וכו' וכמה שרמזתי זה בפי' המתני' אבל לכאורה קשה דאכתי גם להא שמעינן מרישא דהרי התוס' כתבו לעיל דטעם דהשני חייב משום שאינו יכול לתלות בראשון שאף הראשון הוא יכול לחזור ולהודות תוך כ"ד של השני וא"כ היינו הודאה וכפירה דתרי גברי וכן הקשה המהרש"א דבדברי הר"ן אינו מתיישב קושית התוספות דהכא. ולענ"ד נראה ליישב בהכי דהא לסברת התוס' כמו שנראה לכאורה לפרש שכתבו לטעם חיוב השני ברישא מפני שאם הראשון וכו' איכא למידק דאכתי השני יוכל לומר הרי לא חזר ואם היה חוזר גם אני הייתי חוזר תוך כדי דיבורו אלא דע"כ הכוונה כך היא דלאו משום שאף הראשון יכול לחזור תוך כ"ד של כפירת השני קאמרי דהא ליתא כדאמרן ולא שמעינן מידי בהודאה וכפירה דתרי גברי אלא דהכא היינו טעמא משום דאומרים להשני את מאי אכפת לך בהראשון היה לך לחזור תוך כדי דיבור ואם תאמר מה היה מועיל חזרה שלי הרי הראשון עומד בכפירתו ואיני אלא עד אחד לא היא דאם היית חוזר בך היה גם הראשון חוזר בו תוך כדי דבורך וא"כ עיקר הטענה על השני מחמת שגם הראשון יכול לחזור ולהודות תוך כ"ד של הודאת השני ולא אחר תוך כ"ד של כפירתו וזהו ג"כ פי' דברי התוס' דלעיל שאף הראשון יכול לחזור ולהודות וכו' ר"ל תוך כ"ד של הודאת השני. והשתא לא שמעינן מרישא אלא הודאה והודאה דתרי גברי והכא קמ"ל אפי' כפירה והודאה דתרי גברי והשתא יש לפרש הא דהכא נמי בכעין זה והא דקאמר והוא שיחזור בו שני בתוך כ"ד הראשון על הראשון ממש קאי וה"פ דמיירי שכפרו שניהם בתחילה וחזר הראשון והודה תוך כ"ד של השני והשתא הכופר חייב והוא השני שעמד בכפירתו ומפרש ר' יוסי טעמא והוא שיחזור וכו' כלומר שהרי עכשיו יכול לחזור בו גם השני תוך כ"ד של הראשון שאם יחזור בו ראשון וכו' כלומר דמסיים דעיקר מה דקמ"ל בסיפא הוא שאם יחזור בו ראשון תוך כ"ד של השני מקבלין אותו ואע"ג דהוי הודאה תוך כ"ד דכפירה בתרי גברי וא"כ עכשיו נעשה שני ראשון שלאחר שהודה הראשון היה לו גם להשני לחזור בו ולהודות ודין הראשון על השני ולפיכך חייב:

היו עשרה וכו'. המסקנא דהכא דהוי כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמבואר בפנים ומפרש להיו שתי כתי עדים דסיפא אפי' היו הרבה עדים בכת אחת והלכך מדייק לא אמר אלא שתים. ומדברי רש"י ז"ל משמע דאם היו נשארין שני עדים אחר שכפר הראשון היו חייבין אם כפרו גם הם אח"ז שכך כתב הראשון חייב אבל השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי להגיד וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י משבועות הל' י"ג ע"ש. ולא מדמין זה לנמצא אחד מהן קרוב או פסול דהתם אמרינן עדות שבטלה מקצתה בעלה כולה. ולדידהו שתי כיתי עדים דסיפא בשנים בכל כת מיירי והלכך לא אמר אלא שתים ואם שהיה אפשר לפרש גם סוגיא דהכא דבנמצא א' מהן קרוב או פסול מיירי והלכך תלי בפלוגתא דר' יוסי ורבנן אלא דאינו מתיישב כ"א בדוחק הרבה ולא רציתי להאריך:

ומנין שאינו מדבר אלא בתביעת ממון. ברייתא היא בת"כ ומייתי לה כולה התם בדף ל"ג ע"ב ודברי ר"ש מתפרשין למאי דאית ליה שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה והלכך לא דריש לה כדלעיל ובג"ש דנפש כי תחטא יליף לה:

הרגת את שורי וכו'. למאי דקתני הכא הוי כהאי מ"ד מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב ולא קי"ל הכי ולעיל פ' החובל הלכה ו' דתני ר' אבהו קומי ר' יוחנן הכי וגער בו ואמר לו הן תניתה אילין למקרילות למקבילות והשיב לו אנא הוא דטעות דאינון אמרין כן מעידין אנו איש פלוני הרג שור פלוני וכו' וכדברי התוספתא שהבאתי בפנים וכבר הערתי שם דלכאורה קשה מאי קמ"ל ושמא מפום הסיפא נקט לה אתה אמרת וכו' ואע"ג דיש כאן עדים שהרג ושקצץ יכול לטעון כדמפרש ואזיל הולכין אחר רוב נטיעות וכו' א"נ יש לפרש דוהלה אומר איני יודע לאו על הנתבע קאי אלא על התובע דאף דהתובע אומר איני יודע בזה אלא דהעדים הן שמעידין שאתה הוא שהרגת ושקצצת מתחייב זה על פיהן. ובענין דקאמר הכא דהולכין אחר רוב הנטיעות הכי אמר בבבלי פ' החובל דף צ"א ע"ב דאם הן עומדות לכך נאמן לומר אתה אמרת לי להרוג ולקצוץ וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' חובל ולעיל בב"ק שם נתבאר מזה. והא דר' יודן היה נראה לכאורה לפרש בלשון תמיה דמקשי על הא דאמר רבי חגיי דבכה"ג נאמן לומר אתה אמרת לי להרוג א"כ לדידך יהא נאמן לומר ג"כ לא הרגתי וכי אין אומרין מיגו בממון ואמאי לא אשמעינן רבותא טפי דאפילו אומר לא הרגתי יהא נאמן ואין לומר דהא מיגו במקום עדים הוי דאכתי קשה לישמועינן האי סברא היכא דליכא עדים אלא דהם טוענין ביניהו כו'. ועוד דאי משום הא איכא למימר דר' יודן כאביי ס"ל דאמרי' מיגו אפי' במקום עדים. אלא דנראה דבניחותא היא דבהדיא אמר ר' יודן לקמן פ' שבועת הדיינין הל' א' דאין אומרין מיגו כזה בממון ומשום דהוי מיגו דהעזה ועיין שם מ"ש מזה:

הוי לית טעמא דלא משום שאין מתכוין להן. עיין לקמן ד"ה ר' מנא מה שנתבאר מזה:

או שהיה אחד מהן קרוב או פסול. כתב הרשב"א ז"ל הקשה הרמב"ן ז"ל למה לי למיתני הכי פשיטא ותירץ אפי' האמין הנתבע על עצמו אם יבאו ויעידו שהוא יתן אפי' כן פטורין ובענין שאמרו בירושלמי דגרסי' התם עד אחד כשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב ת"ל והוא עד או ראה עד שכשר להעיד עדות ממון. ירושלמי קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מהו שיהא חייב נישמעינה מן הדא הואיל ולא למדו מפי עצמו אלא משבועת הפקדון מה להלן קרובין חייבין אף כאן קרובין חייבין ע"כ מדברי הרשב"א ז"ל. ונראה דהא דהעתיק לבעי ר' ירמיה דהכא בהל' ב' הכונה משום דאי אפשר לפרש כפשוטו דמהיכי תיתי יהא קרוב חייב בשבועת העדות אלא ודאי דמיירי שקבלו הנתבע על עצמו ופשיט לה דחייב וא"כ זה הוי כעין סתירה לפי' הרמב"ן ז"ל במתני' ולהא דאמר הכא בהלכה א' גבי עד אחד שהביא הרמב"ן ז"ל ומ"מ אם לזה היתה כוונתו ז"ל או לא תמוה הוא דהא ר' יוסי דחי לה לעיל לההיא נישמעינה וכו' וקאמר קרובין שכאן למידין מקרובין שלהלן ולא מיתפרשא אלא בתמיה כדפרישית שם וא"כ אזלא המסקנא בהלכה ב' כמו דאמר בפשיטות בעד אחד בהלכה א' וצדקו דברי הרמב"ן ז"ל בפירושא דמתני'. ולפע"ד חסר העתקת המסקנא דלעיל בדברי הרשב"א וראיה היא להרמב"ן ועיין בדיבור דלקמן:

רבי מנא שמע מדבתריה וכו'. כדפרישית בפנים דע"כ אדינא דמתני' דלעיל קאי ומשום דהאי תלמודא לא גריס בנוסחת המשנה דלעיל בהדיא עד שיהא מתכוין להם כנוסחת המשנה בש"ס דילן והלכך שמע להאי טעמא מדיוקא. והא דלא סגי להו לדיוקא דלעיל דדייק ממתני' גופה וכדפרישית שם משום דאיכא למידחי דעמד בבהכ"נ אורחא דמילתא קתני שהיה דעתו להשביע לרבים במקום שהן מצוין ולעולם אפי' משכן שנים שנים נמי בכלל הלכך מדייקי לה ממתני' דבתרה ומקדמייתא. ור' יוסי דלא סגי ליה בדיוקא דר' מנא משום דהא נמי איכא למידחי דלעולם אפי' לא היה אחד מהן קרוב או פסול נמי פטורין בכה"ג שאינו יודע בהן אם הם יודעין לו עדות או לא והא דקתני קרוב או פסול לגופה איצטריך להשמיענו אפי' קבלו עליהן קרוב או פסול דבלאו הכי ע"כ לפרושי הכי כדלעיל הלכך דייק לה מקדמייתא ומיהו כ"ע מודים לדינא דאע"פ שאינו יודע אם הם יודעין לו עדות או לא מהני אם היה מתכוין להם וייחדם ואפי' ייחד להם בכלל הרבים כדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט משבועות הל' ע' ע"ש:

שילח ביד עבדו. משמע דוקא עבדו קתני אבל ע"י שלוחו ישראל מהני וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם בהל' ג' אין העדים חייבין בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בעל דין עצמו או שלוחו. ובת"כ גריס שלח להן ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו או שאמר להן הנתבע משביעני עליכם וכו' יכול יהו חייבין ת"ל ושמעה קול אלה וגו' עד שישמעו מפי התובע. ונראה דטעמו ז"ל דלא פסק כהאי ברייתא משום דבגמרא דף י"ג ע"ב בפשיטות אמרו בבא בהרשאה דמהני בתביעת ממון היכא דלא כפריה. והמסקנא הכא בגמרא עד שישמעו מפי התובע וישבעו לתובע וכך הם דבריו ז"ל שם הל' ז' וכן אם השביעם הנתבע וכו' ור"ל אפי' אחר ששמעו התביעה מפי התובע השביעם הנתבע אינו כלום עד שישביעם התובע:

והרי המימר וכו'. עיין בסוף פרק דלעיל:

רבי מאיר הוא דאמר ממשמע לאו אתה שומע הן. כבר כתבתי בנדרים שם דיש להשוות להאי דר' יוחנן למאי דמשמע מסוגי' הבבלי דר"מ לית ליה בנדרים מכלל לאו אתה שומע הן דאע"ג דאיסורא הוא איסור חמור בעינן כדמחלקי התוס' בשלהי פרקין ושבועת איסור חמור הויא. ולפי מה שהביא הרשב"א בשם גי' ר"ח ז"ל דגריס התם בסוף פרקין אלא לעולם לא תיפוך ודקשיא לך סוטה שאני התם דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ורבנן דמתני' דפליגי עליה דר"מ לאו ר"ח בן גמליאל הוא אלא ר' יהודה לפי גי' הספרים. וזהו כפי גי' דהכא ועלה קאי הא דקאמר כיני מתני' וכו' וזהו כמו דתירצו בתוס' על הא דקשיא ליה לרש"י ז"ל להך גי' לרבנן משתויי יין דהא דפטרי רבנן הכא לאו על מכלל לאו אתה שומע הן קאי אלא אאלהים קאי משום דבעינן שם המיוחד. וזהו פלוגתא דר"מ ור' יהודא דקאמר הכא:

מנין שאין עמה שבועה כשיש עמה שבועה. זהו כפי גי' הספרים שם דף ל"ו ע"א מנין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה. אבל רש"י ז"ל מחק גי' זו וגריס כפי אשר היא שנויה בת"כ שלפנינו אין לי אלא שבועה שיש עמה אלה ומנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה ת"ל וכו'. והנ"מ שבין אלו חליפי הגרסאות אם אלה בלא שבועה מהני בשבועת העדות או לא פליגי בה רבוותא דדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלמאי דמסיק התם דלרבנן לית להו ג"ש אלא מגופה מישתמע הכא דאין אלה אלא שבועה ור' אבהו אמר דאלה שבועה כדכתיב ויבא אתו באלה וכו' תו לא צריכין לשבועת העדות לא לשם מיוחד ולא לכינויין אלא בין אלה שאין עמה שבועה ולא שם ובין שבועה שאין עמה אלה הרי היא כאלה שיש עמה שבועה דאיתרבו מושמעה אלה ושמעה קול עכ"ל הרשב"א ז"ל. וזהו כמו דמסיק הכא לא שנייה וכו' ודעת הר"י מיג"ש ז"ל כדעת רש"י שכתב דמכללא דשמעתא שמעינן דבין שבועה ממש בין שבועת האלה לא מתחייב בה עד דהוי בשם או בכינוי כרבנן אבל שבועה זו שבועת האלה בלי שם או בלא כינוי לא שבועה היא כלל עכ"ל. וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ט שם הל' י"א וי"ג אלא דהוא ז"ל דעתו דאלה בלא שם וכינוי מלקות וקרבן הוא דליכא הא איסורא איכא כמ"ש בפ"ב שם הל' ד'. וסוגית ש"ס הזה כגי' הספרים אשר היה לפני הרמב"ן והרשב"א ז"ל:

סליק פירקא בסייעתא דשמיא