Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל הנשבעין. אלא מכיון שקיבלו בעלים שבועה הוא פטור מלשלם. לכאורה הם דברי רב בבבלי פ' הגוזל קמא דף ק"ו ע"א דלמד מהאי קרא דאפי' באו עדים אחר שנשבע פטור מלשלם אבל באמת לא משמע הכי מהסוגיא כ"א לענין הלימוד דנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הן קאי ושקיל וטרי הש"ס דאליבא דד"ה ילפינן לה מדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם כדאמר התם בריש פרקין ולאו דוקא אליבא דר"מ ודיניה דרב דפ' הגוזל לקמן הוא בהסוגיא ועיין בד"ה רב הונא אמר. ובענין מה דאמר ר' חנינה הכא הכל מודים בלשון תורה דאמרינן ממשמע לאו וכו' לא משמע הכי מסוגית הבבלי דפרק האומר דף ס"ב דפריך התם אליבא דר"מ ורשב"ג מקראי וכבר נתבאר לעיל סוף פ' שבועת העדות בענין מכלל לאו וכו' ועיקרי דינים הנמשכים מזה בענייני תנאי כפול תמצא באורך לעיל סוף פ' השוכר את הפועלים עיין מ"ש שם בס"ד:
על ידי שבעל הבית עסקיו מרובין וכו'. הרי"ף ז"ל הביא לזה ופסק הלכה כר' יוסי דהכא וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכדפרישית בפנים לזה וכן מבואר בדבריו ז"ל כר' מנא הכא דאמר פעמים שתבעו אחר זמנו ונעשה כתוך זמנו וכו' כמו שכתב בפ' י"א מהל' שכירות הל' ו' ובסוף דבריו שם וכן אם הביא עדים שהיה תובע והולך עד יום החמישי ה"ז נשבע ונוטל כל יום החמישי וזהו דברי ר' מנא. ומיהו מה שכתבתי בפנים לר' חייה דס"ל דתרווייהו בעינן חזקה דאין עובר בבל תלין וחזקה דאין השכיר משהה שכרו האי סברא אפי' לר' יוסי היא אלא דפליג בהא דאמר ר' חייה אפי' לאחר שנה וכו' וס"ל דלא אמרינן דמשום האי טעמא כשתבעו בזמנו דאזדא לה חזקה דאין השכיר משהה אלא לענין שיש לו אותו היום. והאי סברא מוכרחת היא כדאמרינן התם אי הכי אפי' עבר זמנו נמי וכו' גבי בעל הבית איכא תרי חזקה ועיין בתוס' ד"ה כי מטא זמן חיובא בתי' השני שכתבו שם. וכן מה דאמרינן התם משום כדי חייו ופריך משום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעה"ב וכו' אלא בעה"ב טרוד בפועליו הוא (והיינו הך דקאמר הכא שעסקיו מרובין וכן כתב הר"ן ז"ל וכך הם דברי התוס' שם ד"ה בע"ה טרוד בפועליו וכו' ובירושלמי וכו' כלומר לאו דוקא טרוד בפועליו קאמר שהרי בירושלמי עסקיו מרובין קאמר ואפי' אינו אלא פועל אחד) ה"ק דלא סגי לן בטעמא משום כדי חייב לחוד אלא דבעינן נמי לטעמא דטרוד בפועליו והכי משמע מדברי הרי"ף ז"ל שכתב עקרוה רבנן לשבועה מב"ה משום דב"ה טרוד בפועליו ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר אלמא דלמסקנא הני תרתי טעמי בעינן והכי מוכרח מהכא מדלקמן דקאמר דלא תיקנו אלא בשכיר ולא ביורשיו ואי משום טעמא דב"ה טרוד בפועליו לחוד אפי' ביורשיו נמי וזהו הנ"מ לדינא מהני טעמי ועיין לקמן ד"ה כלום תיקנו אלא בשכיר. וממשמעות דברי הרי"ף שהבאתי עיין לקמן בד"ה היה עבד וכו' לענין היוצא עוד מדבריו אלה:
היה משכון בידו נוטל בלא שבועה. בדין דקציצה אמרינן התם דאם בה"ב חלוק עמו בכמה קצצו בשכר דאין השכיר נשבע ונוטל אלא המוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה הסכימו רוב הגאונים ז"ל דב"ה נשבע בנקיטת חפץ וכדכתב הרמב"ם ז"ל שם הלכה ז' ואע"פ שכבר נתן לו שתים או שאמר לו הילך. וכתב הר"י מיג"ש בשם הרי"ף ז"ל בתשובה דמי שיש בידו משכון דאמרינן דנאמן עד כדי דמיו אפי' כן נשבע הוא בנקיטת חפץ כשבועת המשנה ולא אמרינן דהואיל והוא נאמן במיגו דלקוח בידי יהיה נשבע היסת השתא נמי יהא נאמן בהיסח (וכ"כ בזה הטור בסי' פ"ט). והטעם כתב הר"י מיג"ש ז"ל בחידושיו דאע"פ שיש משכון בידו נשבע ונוטל חשבינן ליה שהרי אינו טוען כלום בגוף המשכון אלא שטוען שיש לו ליטול מבה"ב במה שהוא תובע. וכתב על זה הרשב"א ז"ל בחידושיו ויש מקשים מהא ברייתא דקציצה דקתני כל זמן שהטלית ביד האומן על הב"ה להביא ראיה ומשמע דאי לא מייתי ראיה שקיל בלא שבועה מדקתני סיפא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל דמשמע הא ברישא שהטלית בידו נוטל בלא שבועה מפני שמשכונו בידו וליתא דהא פירשה הר"י הלוי ז"ל הכא רישא נמי נשבע ואפשר לי לפרשה לפי דבריו דה"ק כל זמן שהטלית בידו על בעה"ב להביא ראיה או ישבע ויטול ואל תתמה שהרי אמרו כאן בכיוצא בזה דתניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מע"ה ופרשה רב נחמן לצדדין קתני או מביא ראיה ונוטל או ישבע ב"ה ויפסיד וא"ת א"כ מה בין רישא לסיפא דקתני נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל י"ל דה"ק כל זמן שהטלית ביד האומן אפי' לאחר זמנו נשבע ונוטל אבל נתנה לו דוקא בזמנו נשבע ונוטל עוד יש מקשים מדגרסי' בירושלמי בפרקין גבי שכיר הקדים לו שכרו נשבע ונוטל היה בידו משכון נוטל בלא שבועה פי' הקדים לו שכרו שטוען שהקדים לו שכרו אפ"ה נשבע שכיר ונוטל ולא אמרינן כיון שטוען שהקדים לו שכרו יהא נאמן דקודם שפורע פועליו בסוף היום אינו טרוד דזכור הוא דלא היא דלעולם מחמת טרדות פועליו גם בזה אינו זכור ומיהו בזה נשבע שכיר אבל אם יש משכון בידו נוטל בלא שבועה וגם בזה יש לי לומר דשאני שכיר דכיון דתקינו ליה רבנן דאפי' בלא משכון נשבע ונוטל מה שאין כן בעלמא והלכך כל שהמשכון בידו אסקיה דרגא דבעלמא אינו נוטל אלא בשבועה והשכיר נוטל בלא שבועה וכיון דאתינן להכי תו לא צריכין לאוקמי רישא דברייתא דחציצה דשבועות באומר דהא אוקימנן ברייתא כר' יהודה ובמודה מקצת ואית ליה לר' יהודה דכל שהשבועה אצל בה"ב שדיוה רבנן בשכיר ואית ליה לר"י דקציצה לא דכירי אינשי וטענת קציצה לדידיה כטענת נתתי ולא נטלתי לרבנן כדאיתא בסמוך וכיון שכן לדידיה נמי כל שהטלית ביד האומן אסקיה דרגא ונוטל בלא שבועה כך נ"ל להעמיד דברי הגאונים וה"ר אפרים ז"ל כתב דכל שטוען על המשכון נוטל בלא שבועה ואין לזוז מדברי הגאונים הראשונים ז"ל שדבריהם דברי קבלה הם עכ"ל הרשב"א ז"ל כתבתי זה שמדבריו למדנו חיזוק לדין הגאונים ז"ל ומבורר ביותר ממה שהביא הר"ן בזה ומביאו במקצת הב"י שם וא"צ למה שפלפל הש"כ בזה מדין אומן קונה בשבח כלי או לא כמו שהביא הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל. וכן במה שכתב ליישב דברי הגאונים מהא דהכא כבר קדמו הרשב"א ז"ל אלא שלא ראה דבריו ואלו ראה אין לפלפל שוב על דבריהם לדינא כמו שכתב הרשב"א שאין לזוז מדבריהם ז"ל:
היה עבד וכו' היה חשוד וכו'. גם בדין הזה פלוגתא דרבוותא היא ותליא בפירושא דבעיא דהכא כמו שאבאר שהיה לו להרמב"ם ז"ל פי' אחר בזה וסוגיא דהכא ודהתם שוין הם לדינא ולא כמה שרצה הש"כ לחלק עלינו את השוין דעת הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בסוף מכילתין ללמוד מכאן דאם השכיר חשוד ב"ה נשבע כעין של תורה ויפטר ומשום שעיקר התקנה שרצו חכמיה להתקין משום כדי חייו של שכיר היתה השבועה על ב"ה והוא כעין של תורה דלא איתקנה שבועת היסת עדיין שבימי רב נחמן תקנוה כדאמרינן בקידושין והאידנא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' אבל מפני שראו שהוא טרוד שמוה על השכיר שהוא זכור יותר ממנו והיינו דאמרינן עקרוה רבנן לשבועה מב"ה וכו' אלמא דינא הוא דלישתבע ב"ה הילכך היכא דחשוד השכיר נשבע ב"ה כעין של תורה ונפטר ואם היו שניהן חשודין פטור כדאמרי' בגמרא דבני מערבא ואסכימו בגמרא דילן כדכתבינן. וכ"כ הרשב"א ז"ל ונראה שחזרה שבועה על הב"ה דמשום תקנת השכיר תקנו שביעה והיה להם לתקנה על ב"ה שהוא הנתבע כדין כל הנשבעין שבתורה אלא משום תקנתו של שכיר תקנו והטילו עליו שישבע ויטול וכל שהוא עבד או חשוד מטילין אותו על הב"ה דליפטרו בלא שבועה אי אפשר כדאמרינן לקמן גבי קציצה עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכך הם דברי הר"ן ז"ל וסיים וכן מוכח מה שאמרו שם בירושלמי בסמוך היו שניהם חשודין וכו' שבועה חזרה למקומה. וכ"כ הטור בסי' צ"ב בשם הרמ"ה ז"ל דבשכיר אם הוא חשוד ישבע ב"ה כעין של תורה אבל דעת הרמב"ם ז"ל נראה דאינו כן אלא הב"ה היסת הוא דנשבע ונפטר שהרי סתם וכתב בפ"ב מהל' טוען הל' ה' נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להשבע וליטול אלא הנתבע שכנגדו ישבע היסת ויפטר. ומפני שראיתי בש"כ שכתב בזה דברים מוקשים ופריכי מעיקרא הם אמרתי להעיר במקצת ולבאר פירושא דתקנתא לתקנתא מה שאמרו בכל מקום. כתב בסי' פ"ט בדין הזה דלדעת הרמב"ם ז"ל נ"ל דאין ראיה מהירושלמי די"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד דש"ס דילן דפריך בריש פ"ק דב"מ גבי ההוא רעיא וכו' נחייביה מרב נחמן וכו' א"כ ס"ד דלרב נחמן חשוד שכנגדו נשבע ונוטל דתקנתא לתקנתא עבדינן וא"כ למאי דמשני בש"ס דילן תקנתא לתקנתא לא עבדינן ליתא להירושלמי וכו ובפרט שלא הוזכר בירושלמי כלל דבשכיר עקרוה מבה"ב וכו' והאריך שם בענין זה ולענ"ד כל דבריו המה מופרכים כמו שיראה המעיין לקמן ועיין בקונטרס אחרון סי' ו':
כלום תיקנו אלא בשכיר שמא ביורשיו. הבעל העיטור מביא ראיה מכאן דכל היכא דלא נקיט שטרא ושבועתו שבועת תקנה היא אין היורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין והביאו בעה"ת בשער י"ד ח"ב דין ט' וכן פסק הטור והש"ע בסי' ק"ח. וכבר בארתי לעיל בד"ה על ידי שעסקיו מרובין דמכאן ראיה דלמסקנא תרתי טעמי בעינן משום כדי חייו ומשום דב"ה טרוד הוא דאי משום טעמא דטרוד לחוד א"כ מן הסברא נימא אף ביורשין כן ולפ"ז מסייע ליה להרי"ף ז"ל דס"ל עיקר תקנת השבועה על הבה"ב היתה והלכך בעינן תרי טעמי וכמה שנתבאר לעיל שם ולפי מה שנתבאר בדיבור דלעיל דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת התוס' דעיקר תקנת השבועה על השכיר היא אפ"ה איכא למימר דמודה הוא לדינא דהכא ואם שלא נתבאר בדבריו להדיא גבי שכיר ומטעמא דבעל העיטור דכיון דעיקר שבועה מתקנה היא לא תיקנו כלל ביורשיו ואפי' אי אמרי דבטעמא דב"ה טרוד בפועליו לחוד סגי. ומיהו דברי הרמב"ם בהל' שכירות שם משמע דס"ל נמי דתרי טעמי קאי לפי המסקנא שכתב מפני שבה"ב טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו לזה ואין להאריך:
אמר ר' יוחנן אין אומר בממון מאחר. לישנא דהאי תלמודא בכל כי האי גוונא לישנא דתמיה. משמע והכא שפיר הוי וכי אין אומרין מיגו בממון וכדנקטינן גם בש"ס דילן. ובריש פ' שבועת הדיינין דפירשתי הא דר' יודן דהתם בלישנא דפליג על הא דרב ור"י התם וקאמר אין אומר בממון מאחר דאין אומרין מיגו כזה היינו נמי להשוות מסקנת הסוגיות ועוד דאי התם בלשון תמיה מיתפרשא א"כ לכאורה היינו דרב ודר' יוחנן והיינו צריכין לומר דמוסיף בטעמא עליהן וכי אין אומרין בממון מאחר. אלא דלפ"ז הוי פליגא אדרבה כפי אשר בארתי שמה דנקטינן דמיגו דהעזה לא אמרינן לענין לפטורי משבועה וע"ש. וכן הא דר' יודן בפ' שבועת העדות הל' ד' משמע נמי דבלשון תמיה מיתפרשא וכבר בארתי גם שם כדי להשוות להמסקנא דהתם מפרשינן דנמי מיגו דהעזה הויא ומיהו טפי ניחא לפרש בלשון תמיה. ולא תיקשי דהא גם הכא הוי מיגו דהעזה וממעיז לשאינו מעיז כל כך וכמו דכתבו התוס' בפרקין דטפי ניחא ליה למיטען נתתי לך דבזה אין השכיר חושדו דמשקר משום שטרוד בפועליו הוא וכסבור שכן הוא אבל אם אומר לא שכרתיך משקר הוא וזהו יודע בשקרו וכן כתבו עוד בהגוזל דף ק"ז ע"א משום דהכא היינו טעמא כמה שמצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל דבר זה שאלתי למורי הר' יונה ז"ל והשיב דכיון דאפי' בטענת פרעתיך יש בה העזה שלא פרע ואומר שפרעו אם רצה לשקר גם הוא היה טוען שלא שכרו אע"פ שיש בטענה זו העזה מזו וכן מצאתי לאחר מכאן בתוס' דבין כך ובין כך כופר בכל שיש בו העזה. ושמעתי משום רבינו האי גאון ז"ל דכיון דאין חיובו דבעל הבית מן הדין אלא מן התקנה משום חשש שכחה בסבת טרדה אף אנו נעמידנו על דינו כל שיש בו מגו וזה נכון עכ"ל ובסברא זו האריך בה הר"ן ז"ל דהכא אפי' מיגו גרוע כי האי אמרינן שפיר:
פשיטא יום ראשון נוטל בלא שבועה. כדפרישית דבהתתיל הבעה"ב עמו איירי ומכיון דטענת ב"ה שאומר נתתי לך הוי כטענת שמא דהא אמרינן דטרוד הוא ואינו זכור כ"כ אלא כסבור שכן הוא הוי כאומר לו גזלתיך ואיני יודע אם החזרתיו לך דחייב. וכעין סברא זו מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב על הא דאמר התם וליתיב ליה בלא שבועה ונהי דהתם לא קיימא האי סברא כדמשני משום להפיס דעתו של בעה"ב מ"מ היכא דבה"ב בעצמו התחיל עמו שפיר נוכל לומר כן:
רב הונא אמר אם בשנשבע הביא עדים וכו'. היינו דרב הונא אמר רב בבבלי בפ' הגוזל קמא דף ק"ו ע"א שבועה קונה אם א"ל מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ואח"כ באו עדים פטור וכו' ואפי' בפקדון ומקשי נמי התם מהאי מתני' ומשני לה בשינויא אחרינא. וכיון דלא נ"מ לדינא דהא כל הפוסקים ז"ל פסקו דלא כרב וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מטוען הלכה י"א לא נאריך בזה:
מחלפה שיטתיה דר' יהודה וכו'. כדפרישית דעל ר' יהודה דלקמן גבי דינר פירות הוא דפריך ויתבאר ממקור דין הזה ופירושו בהסוגי' לקמן הל' ה' ד"ה ר' חנינא ע"ש:
מהו לגלגל שבועת תורה על שבועת תורה. ראיתי בס' העיטור בדיני חוב מלוה ע"פ ח"ב שהביא ריש הסוגיא עם הגי' כצורתה ולא פירש כלום אלא כתב על זה וכדאסיק בגמרא דילן לכל מגלגלין חוץ משכיר ולפי גי' זו קשה דעד כאן לא שמענו גילגול שבועה מן התורה וכדילפינן לה מסוטה וכן אמר בהאי ש"ס בהדיא בפ"ב דסוטה הלכ' ו' ונראה דצריך לגרוס בגוונא שאין השבועות דומות זו לזו כדפרישית בפנים או איפכא. וכדמשמע מהמסקנא דהכא דהיכא שאינן דומות אינו יכיל לגלגל והרי זה כדין שכתב הטור בסי' צ"ד נתחייב לו שבועה מן התורה ובא לגלגל עליו שבועת היסת יכול לומר לו שבועה דאוריית' אשבע לך ועל הגלגולים תשבע ותטול ופרטי דין זה יתבאר לפנינו אי"ה בשלהי פרקין ד"ה רבי זירא כהדא דר' יוסי ע"ש:
לתוך ביתו לא לתוך חצירו. בעל העיטור הביא לזה בדיני חוב מלוה על המשכון ח"ג וכתב על עשר השערים שביאר הרי"ף ז"ל על דינא דמתני' ודכוותיה. ויש לנו להוסיף שני שערים במשכן חבירו שלא ברשות האחד אם עדים מעידין שמשכנו בשוק או שנכנס לחצר וראוהו שנטל משכון ולא ידעו כמה אע"פ שראוהו שנטל נשבע ופטור והשני אם נכנס לביתו לדבר אחר ולא למשכנו וראוהו שנטל וכלים תחת כנפיו אף בזה נשבע ופטור והכי גרסי' בגמרא דבני מערבא לתוך ביתו וכו'. ולפי מה דכתב הטור בסי' צ' בשם הרמ"ה ז"ל לפרש להך דהכא דלכאורה פליגא אגמרא דילן דלא מפליג בין בית לחצר וכדי להשוותן צריך לפרש דלא ממעט חצר לגמרי וכו' וכדפרישית בפנים לפ"ז נכללו שני השערים במה שמוסכם מהפוסקים ז"ל דמה שדרך להניח בחצר א"כ היינו ביתו וכן אמרו למשכנו דוקא. ובודאי גם משכנו בשוק שכתב אינו בכלל נשבע ונפטר ואין ללמוד מכאן לפי דעת הפוסקים ז"ל והרי דין זה נתבאר בסוף פרק דלעיל חד בר נש קם עם חבריה בשוקא וארים סבינתיה וכו' והוא ז"ל בעצמו הביא לזה לעיל שם אלא דדעתו ז"ל לחלק בין יודעים כמה או לא ומדברי הרמב"ם ז"ל משמע דבכל שמשכנו והוציאו בפני עדים אינו יכול לטעון עליו ואפי' בביתו ושלא בפניו דג"כ הדין כן וכשמואל התם דהיכא דלא הוחזק המשכון בידו אמרינן ליה הב ליה סבינתיה וזיל דון עימיה ודין זה מתבאר בדבריו בפ"ד מהל' גזילה בהל' י"ב ראוהו עדים וכו' שכל הנכנס וכו' לפיכך מחזיר הכלים לב"ה ואין כאן שבועה שהרי עדים ראו מה גזל ואחר שיחזיר חוזר ותובע את בה"ב בכל מה שיטעון והדין ביניהן. וזהו ג"כ כשמשכנו בשוק בפני עדים דמאי שנא:
נכנסו שנים למשכון וכו'. דין זה אינו מבואר להדיא מיהו למאי דבארתי בפנים א"כ לפי מה דמסיק נכללין הדינים דנגזל ודנחבל כמבואר בדברי הפוסקים ז"ל דאם שנים נכנסו למשכנו בשביל עצמן א"כ כאחד שנכנס בכל חילוקי דיניו הוי ואם אחד הוא שמשכנו בפני חבירו כדפרישית דהיינו ספיקא דהש"ס לענין הבה"ב ואם הוא נאמן לטעון עליו וא"כ ג"כ דינו מתבאר לפי דעת הפוסקים ז"ל דהא איכא הכא עד אחד שידע שנטל ואם הוא מודה להאחר שנטל אלא שטוען עליו צריך להחזיר והיינו נסכא דר' אבא התם בפרקין ובכמה מקומות ואם מכחישו נשבע להכחיש העד ואם האחר אומר שאינו יודע אם נטל או לא נטל א"כ חזר הדין לנכנס לבית חבירו למשכנו והרי עדים מעידין שנכנס ושראוהו כלים תחת כנפיו דהא ע"כ זה צריך לשיכול הבה"ב לטעון עליו ובשבועה. וכן דין דנחבל מבואר הוא כדפרישית בפנים:
ראוהו זורק צרורות וכו'. דין זה נתבאר בדברי הטור שם בשם הרמ"ה ז"ל שכתב וכי היכי דאמרי' גבי נחבל אי איברר מילתא דחבל ביה שקיל בלא שבועה ה"ה גבי נגזל אי ברירא מילתא דגזליה אע"ג דלא חזי דגזליה שקיל בלא שבועה והיכי משכחת לה וכו'. וכגוונא דהכא הוא ונראה דמכאן הוא דלמד כן:
עובדא הוה באריסיה דבר זיזא. עיקרא דמילתא נחבאר בפ' הכונס הלכה ו'. והרי"ף ז"ל הביא שם לזה ומשמע דתפסה להלכה כדכתב בעה"ת בשער כ"ט ובכמה מקומות דכל ירושלמי שהביא הרי"ף להלכה קבעה ומשמע מפסק ר' חייא דקאי למסקנא דאמרינן עביד אינש דלא מפרסם נפשיה ובפרקין התם אמרינן והביא הרי"ף ז"ל להא דאמר רב יימר לרב אשי טענו כסא דכספא מאי א"ל חזינן אי אינש דאמיד הוא או אינש דמהימן וכו' ואי לא לא ולפ"ז היה צריך לחלק כמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' הכונס דף ס"ב ע"א גבי ההוא גברא דבטש בכוספתא דחבריה וכו' ולא תקשה לך מעובדא דאריסיה דבר זיזא שהביא רב אלפס ז"ל דמסיק ר' חייא שיחזירו הפקדון לבני דאריסיה דבר זיזא אע"ג דלא הוה אמיד דשאני התם דאריסיה דבר זיזא הפקיד הפקדון וכדי לאחזוקי ממונא בחזקת המפקיד אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אבל לענין אפוקי ממונא מן המזיק אזלינן בתר אומדנא עכ"ל וכל זה קשיא התם לפי' הראשון שפי' שם הרא"ש בהאי עובדא דהאי ש"ס דפ' הכונס שהביא ג"כ הרי"ף שם בחד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צריר וכו' דלענין תקנת נגזל באש מיתפרשא ועלה גרסינן ר' יוחנן בעי מהו שיטענו לו דבר שאין ראוין לו נישמעינה מן הדא דאריסיה דבר זיזא וכו' וא"כ הוה משמע מסוגיא דהאי ש"ס דלא מחלק בין מזיק לפקדון אבל לפי' הגאונים ז"ל והסכים הרא"ש ז"ל בסוף דבריו שם וכבר בארתי מזה בארוכה בפ' הכונס וכן במכלתין בסוף פ' דלעיל דאין לזוז מהאי פירושא דעובדא דחד שק צריר בפקדון מיירי וא"כ ניחא סוגיא דהתם דקא פשיט ר' יוחנן פקדון מפקדון ובהכי ניחא התימא שהניח מהרי"ח והובא בהג"א שם דהתם מסיק אע"ג דלא אמיד דבעי ר' יוחנן וכו' ע"ש דל"ק מסוגיא דהתם דלא כתב הרא"ש לחלק כן אלא למאי דמסיק שאין לזוז מדברי הגאונים שפי' לעובדא דשק צריר בפקדון הזה ולאו לענין דינא דנגזל באשו וכמו שבארתי שם בטענת נפקד ומפקיד. אלא דסוגיא דהכא אכתי קשיא חילוק שמחלק הרא"ש ז"ל דהכא משמע דגם בגזלן טוען עליו אפי' דברים דלאו אמיד והיה צ"ל דסוגיא דהכא פליגא אש"ס דילן בדין דנגזל. ודעת הרמב"ם ז"ל דלא מחלקינן בין נגזל למפקיד ואיפכא הוי דבשניהן אינו יכול לטעון עליו כ"א דברים דאמיד בהו או אינש מהימן הוא דמפקדי אינשי גביה כדכתב בפ"ד מהלכות גזילה הל' ג' גבי נגזל ובפ"ה מהל' שאלה ופקדון הל' ו' וז' גבי מפקיד והבאתי מזה בסוף פ' דלעיל. וצ"ל דסמוך לדין פקדון אהא דאמרי' פ' הכותב דף פ"ה ע"ב ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא וכו' חדא דידענא ביה דר' מיאשא דלא אמיד ועוד הא קיהיב סימנא ולא אמרן וכו' והביא הוא ז"ל לדין זה בפ"ו שם הל' ד' ומשמע דדעתו ז"ל כיון דלהוציא מן היתומים הוא בעינן כל הני טעמי אבל מיניה דידיה אפי' אין כאן אלא האי מילתא דלא הוה אמיד ולאו אינש מהימן הוא דמפקדי גביה לא היה נאמן בכה"ג אם היה איזה טענה והכחשה ביניהם בענין הפקדון כדמוכרח מדבריו דלעיל בפ"ה. ובענין טענות לאפוקי מידי יתומים רבו בהם השיטות ותליא בפירושא חדא ועוד דפ' הכותב הנזכר ככתוב בס' הצבא לבעל המאור ז"ל דמפרש דתרתי טעמי בעינן והרמב"ן ז"ל השיג עליו שם ומקצת הדברים נמצא בס' המלחמות פ' הגוזל בתרא ואין כאן מקומו להאריך:
החשוד בשבועה מאימתי מקבלין אותו וכו'. הרי"ף ז"ל מביא לזה בפ' זה בורר וכלי' קמא ולא העתיק לישנא בתרא. והרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' עדות הל' ט' כתב כהני תרי לישני מאימתי חזרת המועיל בשבועה משיבא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר להם חשוד אני או יתחייב שבועה בב"ד שאין מכירין אותו בממון חשוב וישלם ולא ירצה לישבע וזהו גם כלי' בתרא אף בהוא דקאים וכו' אלא שלכאורה היה נראה מלישנא אף בהוא דקאים דאפי' בעומד לפנינו מיירי וחייב ליה שבועה דקאמר על התובע קאי דמחמת שהוא חשוד נתחייב זה שכנגדו שלא ליטול בלא שבועה ואיהו מחיל ליה ומשלם וכדפרישית בפנים מ"מ צריכין אנו לבטל דעתינו מלפני דעת הגדולה של הרמב"ם ז"ל דלא הוי ניחא ליה לפרש במקום שמכירין אותו דלא מחייבינן ליה שבועה ומפרש הוא ז"ל הכי לאו דוקא שיאמר חשוד אני אלא אף אם עומד ושותק בזה אלא שנתחייב שבועה במקום שאין מכירין אותו ומוחל לזה הממון ואינו רוצה לקבל השבועה עליו. והכ"מ כתב שם דלמד זה מדין הטבח שכתב בסמוך ונראה דמכאן הוא דלמד. ובדיני חשוד בשבועה בפ"ב מהל' טוען בהל' ט' כתב הוא ז"ל לעולם כזה דנין לחשוד עד שילקה בב"ד וכו' וזהו מיירי בשעשה תשובה השייך לפסולי ממון כדכתב בהל' עדות שם הל' ד' כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה בב"ד חוזר לכשרותו אבל שאר פסולי עדות שהן פסולין משום ממון שחמסו או שגזלו אע"פ ששלמו צריכין תשובה והרי הן פסולין עד שיודע שחזרו בהן מדרכו הרע מאימתי וכו'. ומה שחסר כאן גולה כאן. וכל זה הוא לפי הכלל שעדות ושבועה שוין הן כנראה מדבריו ז"ל בהל' טוען שם. ומ"ש הה"מ שם וזה מוסכם. זהו לפי הנראה לדעת הרמב"ם ז"ל וכן נראה מדעת הרי"ף ז"ל שהביא לדין דחשוד בשבועה גבי פסולי עדות. אבל אין כן דעת התוס' בריש פ"ק דב"מ שכתבו בדף ה' ע"ב ד"ה דחשוד אממונא וכו' דגזלן פסול לשבועה מדרבנן הוא ולעדות הוא דפסול מדאורייתא משום אל תשת רשע עד וכבר זכרתי מזה בריש ב"מ ד"ה סליקו הן דרב ביניי דלפי דבריהם צ"ל להא דקאמר התם בפרקין דף מ"ז ע"א תנא פסולי דאורייתא וקתני פסולי דרבנן דאעדות קאי דחשיב הפסלין לשבועה לפסולי עדות דאורייתא ולפסולי דרבנן ולעולם גזלן פסול לשבועה מדרבנן הוא. וגם דברי הרמב"ם ז"ל בהל' טוען שם בהל' ב' היה אפשר לפרש בדרך זה וכן הפסול לעדות משום עבירה בין פסלנות של תורה כגון בעלי רבית וכו' והגזלנין וכו' הרי הוא חשוד על השבועה וכו'. ולעולם פסולו לשבועה מדרבנן אלא דנראה מדבריו במה שהבאתי לעיל דבכל ענין משוה עדות ושבועה כאחד:
שם רבנן דתמן חזרה שבועה לסיני וכו'. וזהו כדאמר בפרקין שם רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני ורבותינו שבארץ ישראל אמרו חזרה שבועה למחויב לה ואינו יכול ומשלם וכבר מבואר הוא דדעת רוב גדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתם פסקו כרבותינו שבארץ ישראל בזה ובדין יתומין מן היתומין כרבותינו שבבבל ולא סתרי אהדדי:
הדא דתימר בשלא העמידו עמו וכו'. בבבלי פ"ט דב"מ דף קי"ב ע"א על מתני' המחהו אצל החנווני וכו' פלוגתא דרבה ורב ששת אם חוזר או לא ופסקו הפוסקים ז"ל כרבה דאמר חוזר וכתב הרי"ף ז"ל שם ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ"ק דגיטין אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה דאלמא לא מצי למיהדר התם מנה לי בידך קאמר ליה דקא מקני ליה להאי מאי דאית ליה גבי דהאיך אבל הכא לית ליה גבי חנוני מידי דמקני ליה להאי אלא בהקפה הוא דבעי מיתן ליה הלכך בדלא יהיב ליה חנוני מצי למיהדר על בעל הבית ואי קשיא לך האי דאמרינן בגמרא דבני מערבא בענין חנוני על פנקסו הדא דתימא בשלא העמידו אצלו אבל אם העמיד הפועלים אצל החנוני אין בעה"ב חייב לפועלים כלום דאלמא קנו ואע"ג דלית ליה לבה"ב גבי חנוני כלום בני מערבא כרב ששת ס"ל דאמר אינו חוזר ולית הלכתא כוותיה עכ"ל והביאו התוס' שם לזה בשמו וכן הרא"ש ז"ל וטעמא דהוא ז"ל לא רצה לפרש להא דהכא דמיירי שהקדים ונתן בעה"ב להחנוני דבהא כ"ע מודים כדכתב ז"ל וכ"כ הר"י מיג"ש ז"ל והביאו הטור בסי' צ"א משום דסתם חנוני מקיף הוא וכדאמר הכא לעיל בפשיטות לא במקיף אמרו וכו' וכן מוכח מהאי עובדא דפסק רב שמי דבלא הקדים בעה"ב ונתן לחנוני מיירי. מיהו אנן במסכינן אשכחן לה דגם בהאי תלמודא פלוגתא דאמוראי היא ואית למ"ד דס"ל כרבה דהתם. והאי מילתא איתא גבי דינא דמעמד שלשתן בפ"ג דקידושין הלכה ד' דקאמר התם ר' יעקב בר אחא בשם ר' אימי ראובן חייב לשמעון סמכיה גבי לוי איפרסן לוי. נפרס והעני לוי. לית ראובן חייב לשמעון. דכיון שהעמידו אצל לוי במעמד שלשתן פטור הוא ראובן משמעון. הדא דתימר בשלא עשו בהערמה אבל עשו בהערמה חייב. שלא היה יודע ראובן שכבר העני לוי באותה שעה אבל עשו בהערמה שהמחהו אצלו בחזקת שהוא עשיר ונמצא שהיה עני באותה שעה חייב ראובן לשלם לשמעון. זהו מה שהביאו הפוסקים ז"ל והרי"ף ז"ל שם. וקאמר התם עוד עלה. כהדה חזרייה סמכון לתנאי קרייה גבי זבונה. חזרייה הם החוזרים בכפרים ובעיירות למכור סחורה והם לוקחים הסחורה מהתגרים בני העיר שנותנין להם בתנאי הקפה. א"נ תנאי קרייה הם המוכרים שעוה ונותנין להם בהקפה. ואלו החזרייה סמכו להתגרים אצל סוחר אחד שישלם לאלו התגרים עבורן. קרן זבונה ואזל ליה. נקרן ונתדלדל אותו הסוחר מחמת חובותיו ונעשה בורח. אתא עובדא קומי ר' מנא אמר אין פריטין אינון אינון פושעין אין דינרין אינון כיני אורחא דזבונא מדדיה. כלומר אם היה החוב דבר מועט מפרוטות פרוטות התגרים הם שפשעו שלא גבו מיד הזבונה עד שהעני ופטורים החזרייה מהם. אין דינרין. ואם היה החוב איזה סך של דינרין אין הדין כן לפי שכן דרך הסוחר להיות מדחה מדחי אל דחי ומשמיט עצמו מלשלם ומדדה והולך לו וחייבים החזרייה לשלם להתגריים. וכתבתי שם דמיירי שבאותה שעה שהמחום אצל הסוחר לא היה בידו כלום משל החזרייה. וזה מוכרח הוא דאם היה בידו משלהם אכתי התגרים הם שפשעו שלא תבעו אותו לשלם להם מיד דהא ר' מנא לא פליג אהא דלעיל דבאיפרסן לוי אח"כ לית ראובן חייב לשמעון וא"כ כבר נסתלקו החזרייה מתנאי קרייה ואין להם עליהם כלום אלא ודאי בשלא היה ביד הסוחר כלום משל החזרייה אלא ביקשו ממנו לשלם להן בעבורם וא"כ עדיין לא נסתלקו מהם שהרי יכולין לחזור והיינו דקאמר ר' מנא שאם היה דבר מועט מ"מ פשעו בעצמן התגרים שהיה להם לגבות מהסוחר דבדבר מועט לא היה מקפיד מליתן להם. ועוד דנוכל לומר דהיא גופה טעמא דר' מנא דכשהחוב של פריטין הוא מסתמא היה להם כל כך אצל הזבונה הזה שהיה נושא ונותן עם החזרייה ונשאר דבר מועט אצלו ולפיכך התגרים הן הפושעין בעצמן שכבר נסתלקו מהחזרייה ואם הוא דינרין שהוא איזה סך מסויים ולא היה משלהם כ"כ אצל הזבונה כיני אורחא וכו' ומה היה להם לעשות המה עשו את שלהם וזה לא רצה ליתן להם ועדיין לא נסתלקו החזרייה מתנאי קרייה וחייבין לשלם להן. ובהכי ניחא טפי לפרש הכונה דר' מנא במה דחילק בין פריטין לדינרין וכלומר דהשאלה אם פריטין והיה להם בידו או דינרין ולא היה להם בידו ואתיא שפיר כהא דלעיל והשתא שמעינן מינה דר' מנא כרבה ס"ל דאי כרב ששת לעולם הן יכולין לחזור בהן ומה שייך לחלק בין פריטין לדינרין ואי בשהיה משלהם אצל הסוחר זה לא עלה על דעת לחייבם להחזרייה דהא אח"כ העני הזבונה ומזלא דהני תנאי קרייה גרמא להו. ורבי מנא הוא בתרא דהאי תלמודא כידוע לכל המשגיח בפסקי הרמב"ם ז"ל במה שלמד מהאי תלמודא על הרוב פוסק הוא כרבי מנא במקום דאיכא פלוגתא. והשתא מסקנא דהאי ש"ס כמסקנת הש"ס דילן:
רבי חנינא אמר במחלוקת. כה אומר אל רבותינו שבארץ ישראל ישמרם וינצרם ואל יעזבם האל ואל ריבותינו שבגולה המקום יפרוס סכת שלומו עליהם סלה. אחלה נא פני המעיין והמבין ומודה על האמת. הכר נא למי הפתילים ולמי החותמת. אם להמפרשים מהחכמים הרבנים הג' של כת הקודמת. או להמאוחר שבראיה והכושל שבהם והולך בעקבות הראשונים ושוקד יום יום בדלתי הש"ס הזה והתוספתא ובדלתי ש"ס הבבלי לפי שיטת הגאונים ז"ל מאירי עינינו ומפתחי לבינו וכתולה באונקלי שלהן קיימת וכאחד פותח כיון במעט קט שכלו לו להבין גורמת. כי אחרי שבארתי בפנים התוספתא דכולה ברירא וזה פשוט דבנשבע ונוטל מיירי דלא נתקנה שבועת היסת עד בימי אמוראים כידוע והך ראיה דקאמר ברישא שלא יצטרך לישבע אם אינו רוצה וראיה דסיפא בשאחד מוחזק בהן תחת ידו או בקופה המופשלת לאחוריו היינו להביא ראיה או יפסיד ולא מהימן בשבועה ליטול. כ"א אחר שתקנו שבועת היסת אומרים לזה שברשותו שישבע היסת וכל זה פשוט והתוספתא היינו ברייתא דהובאה התם דף מ"ח ע"א תניא א"ר יהודה וכו' וכפי פי' הרי"ף ז"ל דלאו אליבא דידיה בלחוד קאמר אלא בין אליבא דידיה ובין אליבא דרבנן דהאי דינא דאיפליגו ביה בזמן שהפירות צבורין ומונחין בין שיניהן. והיינו ברשות הרבים דקאמר הוא ז"ל כלומר שאין אחד מוחזק בהן יותר מחבירו ומסתמא מונחין בר"ה הן אחר שיצאו מרשות זה ולא באו לרשות זה. ובהא הוא דאיפלגינן אבל אם הפשילן בקופתו לאחוריו והרי הן ברשותו בהא הממע"ה לדברי הכל דקי"ל כל היכא דאמר אימתי ובמה לפרש הוא. ואפי' בברייתא לדעתו ז"ל וכלומר שר' יהודה מפרש הדין גם לדברי חכמים למאי דס"ל וקי"ל כוותייהו וכמה שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק עשרים ממכירה וכדעת סייעתם ז"ל והיינו דקאמר ר' חנינא הכא במחלוקת כדפרישית בפנים דהאימתי דקאמר ר' יהודה בדין המחלוקת ובהגוונא שנחלקו בו הוא דקאמר דבדבר הזה בלבד הוא דפלגינן אם הקופה מונחת הוא בין שניהן. והן הן ממש דברי הרי"ף ז"ל וכן מוכח מהסוגיא דלעיל בהלכה א' דפליגי בהקופה מונחת בין שניהן ע"ש ד"ה מחלפה שיטתיה דר' יהודה ובמה שנתבאר שם בפנים. והמעיין ישפוט בשכלו אלו לא היה כתוב כאן אלא דבר זה דברי ר' חנינא והתוספתא שהביא ותו לא מי היה מפקפק בהדבר ובפירושו. איברא הוא דלמאי שפתחנו פתח הזה דהאי ענינא דר"ח והתוספתא שהביא מסוימת היא בהא דקאמר אבל אם היתה יוצאה מתחת יד א' מהן. וכמו וכו' הוא דסמיך הש"ס על דהוה מרגלא בפומייהו התוספתא כדפרישית בפנים וזה מצוי הרבה והרבה בש"ס הזה ממש בכל המקומות שמציין להתוספתא ואינו מביא כ"א חצייה וחצי חצייה וכ"כ הרמב"ן ז"ל ועיין בס' המלחמות פרק הכונס ולעיל שם הלכה ו' הבאתי דבריו. וראה גם ראה בריש פרק דלקמן דקאמר ומתני' אמרה כן ועל התוספתא דב"מ קאי כאשר הבאתי שם ולא ציין הש"ס כ"א שנים ושלשה תיבות והתם כתוב וכו' וכאן דילג הסופר תיבת וכו' וכמו שתמצא עוד בריש פ' דלקמן גבי דב"ש אומרים וע"ש כי על הרוב כן דרכם להזכיר המשנה והברייתא ברמיזה כמו שהוא בפ' הכונס ובהרבה מקומות ולפ"ז נוכל ג"כ לפרש לפי שיטת התוס' והרא"ש ז"ל וסייעתם ואימתי דברייתא לחלוק הוא דאימתי חולקין עלי בזמן שהקופה מונחת בין שתיהן אבל אם היא ביד אחד מהן כ"ע מודים דהממע"ה וזה פשוט דבכל חלקי הדינים לפי שיטה זו נוכל לפרש כמו דמפרשינן לשיטת הרי"ף והרמב"ם ולפירושם בהמשנה כפי אשר פירשתי בפנים. אמנם אנחנו הולכין בעקבותיהם כי זה ברור וידוע שלא נעלם מעיניהם לא התוספתא ולא הירושלמי וביחוד הרמב"ם ז"ל שנודע לכל כי רוב פסקיו במה שאינו מבואר להדיא בש"ס דילן למסקנא הוציא מהתוספתא ומהירושלמי וכבר העיד על עצמו דאף בזמן פירושו להמשנה היה לו חיבור הלכות על דרך הירושלמי ומכ"ש בזמן חיבורו הגדול אח"כ וזה תמצא בפירוש המשנה ממסכת תמיד ריש פ"ה שכתב וכבר אמרנו זה בהלכות ירושלמי שחברנו וא"צ שוב לעדות שלנו ולעדות שום אדם כי לא נעלם ממנו דבר. ועוד דמבואר לנו בהדיא דהאי ש"ס ס"ל דאף בברייתא אימתי ובד"א לפרש הוא כמו שתמצא בפ"ק דע"ז הל' ה'. ומעתה יראה הרואה במה שכתב הש"כ בזה בסי' צ"א והאריך והרחיב דיבורו בקול המולה גדולה ולדבר נפלאות גדולות עד למעלה כי נעלם מכל הגדולים התוספתא והירושלמי והביא לכל השיטות והפירושים למען יעלה עד הששי לפרש המפנה בטענת ברי ושמא ככתוב שם ואנן עד כאן לא איירינן בשבועת המשנה בטענת שמא ולקמן קאמר ואלו נשבעין שלא בטענה וכו' התם כדמפרש טעמא ומשמע דעד השתא לא איירי כלל בכה"ג מטענותם ועשה לדין דהרי"ף והרמב"ם למאי דפסקו כרבנן לספיקא דדינא באריכות ובתוספת דברים הכי קרא שמו והשם גורם והמלה כי עד השלשה לא בא בשלשה התיבות האלה. עוד היא במחלוקת. הכתוב כאן. ודימה דאדלעיל קאי והכל ענין אחד הוא זה גרס לו לכל הדבר אשר שם לבו לחלוק על הגאונים הראשונים ז"ל כאשר יראה המעיין כי היתידות שתלה בהם דבריו הם אלו המלות שלשה הגורם והגורם דגורם והגרמי בראשה לפרש התוספתא וסוגיא דהכא ג"כ בטענת ברי ושמא לפי דרכו אשר הכינה וגם חקרה. מכאן לקח והביא לו לראיה ברורה והנה נפלה וגם נשברה. כדלקמן. וכן הדיקדוקים שדקדק על פי' הרי"ף והרמב"ם וסייעתם ז"ל כמה הן קלים ואין שום כובד במשאם תזרם ורוח תשאם והנה הראשון רמזתי בפי' המשנה לתקנו וכן מה שדקדק עוד שם אין בהם שום ממשות ואינן כדאי לחלוק בשביל זה על אבות העולם ולדבר עליהם דברי כאלו והעיקר שנסמך וכתב שיש לו קושיא גדולה לרחק הקרובו'. המה השלשה תיבות. ואשר שם לבו להבין ולחקור במחקרי הש"ס הזה יבין אשר אלו המלות. עוד היא במחלוקת. מילתא באנפי נפשה היא ולפרש הסיפא דמתני' קאי אמר לשלחני וכו' כדפרישית בפנים וכלומר דגם הסיפא דין דשלחני נמי בגוונא דמחלוקת הרישא דין דחנווני מיתפרשא דלא פליגי אלא היכי שהמעות מונחין בין שניהן והכל כפי שי' הגאוני' מאורי עינינו ז"ל וכל זה דקאמר הדא דתימר דאכסניא וכו' הוא אליבא דר"י ולא נ"מ לדינא במה שהוסיף הש"ס הזה לחלק אליביה וגם להסביר הצריכותא כמה שבארתי בפנים ועיקר פי' הצריכותא לפי שיטתם ז"ל כדאמר התם דפירות עבידי דמרקבי וכו' ומשום זה דרכו ליתן מקודם וזה מבואר ובאמת למסקנא גם לפי דרך דהאי ש"ס אין חילוק גם בשלחני בין אכסנאי לבן עירו והסוגיות שוין לדינא. וראיתי בדברי הרב בהגהת ט"ז אשר שם לבו על כל דברי הש"כ אמנם במה שרצה הוא ז"ל לסתור ראיה ברורה שלו ופי' דהאי עוד היא במחלוקת בלשון תמיה מיתפרשא בחנם דחק עצמו לזה דלא זו הדרך ולא נמצא בכל הש"ס הזה כדברים האלו בלשון תמיה. ולמה לנו להאריך ולהכנס בפירצה דחוקה והסוגיא מתפרשת כפשטה כפי שיטת הגאונים מאירי עינינו והמעשה לסתור אשר עשה הש"כ אינה סתירה כ"א מכאן ראיה לבנות ולסייע לפירושם ולשיטתם ז"ל וכמדומה לי שאינו צריך ראיה וחיזוק להפי' אשר פירשתי לפי שיטתם ז"ל כי הקורא דף או ב' דפין בש"ס הזה מעצמו יראה ויבין דרך הש"ס בציוניו ובפירושיו להמשנה ולהברייתא כי נראה לפעמים כענין אחד ובאמת הכונה על דלקמיה או על הסיפא וכל זה מובן מהענין ובלבד שלא נדחוק עצמינו בהלחץ זה הדחק ובטענה דכדי ובפטומי מילי בעלמא. מעיד אני עלי שמים וארץ כי הפירוש על ש"ס הזה שפירשתי הוא אחר החקירה והעיון והשקידה והיגיעה כי רבה בערב היא באה ובבוקר היא שבה לחקור ולעיין ולחפש בכל חדרי הש"ס הזה ובכל התוספתא ובכל חדרי הש"ס הבבלי עם שי' הגאונים ז"ל ופירושיהן כפי אשר השיגה ידי וכחי וב"ה אשר זכיתי ומצאתי כאן לפירושים ושיטות על הש"ס הבבלי והרבה כ"י מהגאונים הראשונים ז"ל אשר לא נמצאו במדינתינו וכן מצאתי התוספתא בכ"י על קלף ישן נושן יותר מאלף שנה ומוגה בנוסחא דווקנית והרבה דברים מצאתי בה מה שחסר בספרי הדפוס והשבח ותהלה לאל יתעלה ב"ה אשר זכיתי לחבר הפירוש והמראה על שלשה סדרים האלו והם נשים ונזיקין אשר באו בדפוס בראשונה וסדר זרעים אשר הוא בכתיבה נכונה כה יזכני בחסדי חנם ויגמול בטובו עלי לפרש ולחבר גם על סדר מועד ואז כל דברי הש"ס הזה אל מול פני המנורה יאירו וגם דברי הרמב"ם ז"ל המסופקין יתבארו ויצהירו ויזהירו. ומכל מקום למלאות רצון המעיין אביא לציין בכמה מקומות מלישנא דהאי ש"ס. עוד היא במחלוקת תמצא בפ' ב' דיבמות בהלכה ב' עוד היא במחלוקת ופירושה דגם הרישא בהאי מחלוקת כדאמר בבבלי חלוק היה ר"ש אף בראשונה. וכן תמצא בריש פ' י"א שם ובריש פ"ט דסנהדרין עוד היא במחלוקת ופירושה דגם הרישא במחלוקת כדאמר התם חלוק היה סומכוס אף בראשונה וכן לישנא דעוד היא לפרש דגם הסיפא מיירי בגוונא דרישא רבו באין מספר בש"ס הזה ממש בכל דף ודף ותראה בסוף הפ' עוד היא בנושא וכו' עוד תמצא דוגמא זו בריש פ' הגוזל עצים ובהרבה מקומות וכן בריש פ' שנים אוחזין בהל' ד' ממש דומה להא דהכא דתוקמי נמי להסיפא בענין דמוקמית לה הרישא ואב לכולם והעד הראשון שתיבת עוד בש"ס הזה בלשון גם מיתפרש תמצא בברכות פ"א הלכה א' א"ר אמי כל מי שאינו תוכף לגאולה תפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך ויצא לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג עוד הוא הפליג כלומר גם המלך הפליג ממנו. והמראה מקום בזה לא יכיל הגליון ויכול המעיין לסמוך על פירוש הזה כי ברור ונכון הוא וב"ה כן לא הנחתי ג"כ לפרש כל מה שמביא בש"ס הזה מהתוספתא בקצרה לפרש כולה ברורה כי רובא דרובא כל תני הם מתוספתא ומעט מהם מהת"כ ומהסיפרי והמכילתא וכל אשר לא מצאתי אחר החיפוש ועיון בתוספתא וספרא וספרי ומכילתא ופסיקתא רבתא וזעירתא כתבתי ברייתא סתם ואשר היה לפניהם ולא נמצאו לפנינו וכן תמצא בדיבור דלקמן מרמז הציון של הש"ס הזה בקיצור מופלג. ואחרי הודיע כל זאת אומר אני אל יחשדוני המעיין להשימני כמדבר גבוהות וכמגביה פתחו כ"א כהולך נכחו ומדבר בנמיכת רוחו ואשים עיני לאל יתעלה ב"ה ומאת המעיין אבקשה ידינני לכף זכות ואחרי אשר יראה במקומות הרבה אשר טרחתי ליישב סוגיות ושיטות החמורות ושיטת הגאונים הראשונים ז"ל אשר מימיהם אנו שותין מעצמו יבין ויודה לדברי וזכותם יעמוד לו ולנו ולזרעינו וה' נפלאות יראינו ובמאור תורתו יאיר עינינו ובדרך אמת ינחינו א"ס:
בגין דהלך תרתי פסיעתא הוא. נרמז במקצת מסוגיא דהכותב ומסוגיא דבן סורר והרי העד לפנינו מרמיזת ציונים מהש"ס הזה ממה שנתבאר ממקום אחר וכן מהברייתות הכתובות בתוספתא וכיוצא בה. ועיין בפ' בן סורר ומורה בהלכה ו' שם נתבאר הכל וגם בדין פוגם שטרו רצה הש"כ לומר דמשמע מירושלמי דהכותב כדעת מקצת האחרונים לחלק בין עמד בדין או לא והראיתי שם באצבע דלא מסוגיא דהכותב ולא מסוגיא דהתם משמע כן ואיפכא הוא מדבריו דמבואר להדיא ממסקנת הש"ס הזה מהתוספתא כדעת רוב גדולי הפוסקים הראשונים ז"ל דאין לחלק בפוגם שערו בין עמד בדין או לא ולעולם בנו נשבע שבועת היורשין וגובה וכדברי הש"ע בסי' ק"ח ולזה א"צ ראיה במה שנראה לעין ומהתימא על הש"כ שבירר לו דרך לעצמו לחלוק ברוב המקומות על גדולי הראשונים ז"ל ותלה דבריו באילן גדול ולא נמצא כן ולא בא' המקומות שיהא איזה קצת סיוע לדבריו:
אמר ר' יוסי בי ר' בון כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן. כמה שכתבתי בפנים דכצ"ל כמו שהוא בכתובות ובגיטין וכאן נשתבש בדפוס אגב דלקמן. וכבר בארתי בגיטין שם דשיטת הבבלי כאביי קשישא דאמר התם יתומים שאמרו גדולים וא"צ לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. אלא דבפירוש בין לזיבורית מחלוקת הפוסקים הוא דהרשב"א בשם מורו הר"י ז"ל כתב דהני מילי לענין ב"ח דלא מסיק אדעתיה דמיית ונפלו נכסים קמיה יתמי אבל לענין נזקין דדינו מן התורה בעידית לקטנים עבדינן תקנה אבל לא לגדולים וכן דעת הרא"ש ז"ל שם. ומסתימת דברי הרמב"ם ז"ל איני נראה כן שסתם וכתב בפ"ה מהל' נ"מ הל' י"א מת המזיק קודם שישלם אין ב"ד נזקקין למטלטלין של יתומים אלא לקרקע וגובין לניזק מן הזיבורית. וכתבתי שם דאין להביא ראיה מסוגיא דהכא כדעת הר"י ז"ל דהא משמע משיטתא דהאי ש"ס דגם בב"ח מחלקינן בין יתום גדול ליתום קטן דאוקי האי ברייתא יעמוד הבן תחת האב וכו' כולה ביתום גדול דוקא. ואיכא למימר דהאי ש"ס לשיטתיה אזיל דס"ל דגם בב"ח מדאורייחא בעידית כדאיתא התם בריש הפרק א"נ כדר' סימאי שם דמדאורייתא ב"ח בבינונית והלכך ביתום גדול מוקמינן אדאורייתא כל חד כדינו וע"ש:
תיפתר בערב לו מעכו"ם. עיין בפ' איזהו נשך הלכה ה' ד"ה ישראל לוה מעכו"ם וכו' מה שנתבאר מזה בס"ד:
ליכסה אמר קומי ר' מנא וכו'. לכאורה יש ללמוד מכאן לענין קבלת עדות שלא בפני בעל דין כדעת האומר דאם שלחו אחריו ולא בא מקבלין שלא בפניו והא תרווייהו קאמרי הכא אין אתא טבאות ואי לא מחלטינן ניכסוי אלא דיש לדחות שהרי ר' חנינא מסיק ושעמד בדין וברח וא"כ כבר קבלו העדות בפניו כשעמד בדין ובענין החלטת הנכסים שלא בפניו הוא דמיירי הכא ועלה מסיק דלא מחלטינן מיד כשלא בא אלא מכריזין בתחלה וכן הוא בפרק הכותב הלכה ח' ועיין לעיל פ' זה בורר הלכה ח' ד"ה אדם ששלחו אחריו מה שנתבאר מענין קבלת העדות שלא בפני בע"ד ומיהו זה ודאי יש ללמוד מכאן דהיכא שברח קודם שעמד בדין דבכה"ג מקבלין עדות שלא בפניו שהרי קאמר דמכריזין וא"כ אם לא חזר מה יעשו עוד ואין לך אונס גדול מזה וכמסקנת הפוסקים שהבאתי שם:
ודכוותה הלכה כר"ש. כבר כתבתי בזה בכתובות דזהו למאי דפי' הש"ס דהכא להא דר"ש דאזלא כהאי דתנן אבל למאי דפירשו בש"ס דילן התם לדר"ש דארישא דמתני' פליג המושיב אשתו חנוונית וכו' ופטרה מן שבועה ור"ש לא ס"ל הכי אין הלכה כר"ש:
שמע ר' יוחנן ואמר יאכל הלה וחדי. ר יוחנן דהכא כר"א דהתם דאמר שבועה זו מה טיבה וכו' וכבר נתבאר מזה בפ' בן סורר הלכה ז' ד"ה מפני שפגמו בב"ד ע"ש:
אבל בחשבון לא בדא. כדפרישית ומאי דקמ"ל. ושמעינן מהכא דכל שהוא בחשבון אין כאן שבועה וא"כ אפי' אם נשאר דבר אחד שלא חלקו אלא שהוא ידוע ודבר קצבה הרי הן כחלקי הכל ואין כאן שבועה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט משלוחין ושותפין בהל' ח' וכן אם עשו חשבון כל השותפין ונשאר לאחד מהן אצל חבירו דבר קצוב וידוע אע"פ שעדיין לא נטלו הרי חלקו. ומכאן הוא דלמד ויש לפרש ג"כ כפשוטו להא דהכא וכדבריו ז"ל והא קמ"ל. ויש לתמוה על הציון שהביא הכ"מ ע"ש ובסמ"ג עשין דף קס"ח ע"ב כתב לזה משם הגאונים ומשם רבינו משה ז"ל שפסקו כן וה"ז כחזרה מציון לציון ומה שלא למד הרמב"ם כ"א מקבלת הגאונים ז"ל כתב בפירוש כן כמו שתמצא שם בריש פ' עשירי ובכל המקומות:
רבי זירא כהדא דר' יוסי. הרי"ף ז"ל הביא בסוף פירקין להא דר' זירא דהכא ופסקו להלכה ודין זה מוסכם הוא וכתב משום איכא דקשיא ליה אהא מסוגיא דהכא ריש המפקיד אמר הריני נשבע וראה אותן שמגלגלין עליו שבועות וחזר ואמר משלם אנו חוששין אמר ר' יוסי לא חייבה אותו התורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל שאם רצה לשלם ישלם ואם רצה לישבע ישבע. וזה דלא כר"ז דהא לר' יוסי יכול לחזור בו מכיון שרואה שמגלגלין עליו. ותירץ כי אמר ר' יוסי בשבועת התורה כגון שבועת השומרין וכיוצא בה אבל שבועה שהיא תקנת חכמים לא כי היכי דלא תיקשי לן הא דר' זעירא. ועל זה כתב ואנן לא ס"ל הכי דגלגול שבועה דאורייתא הוא וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואי לא דמחייבינן בשבועה דאורייתא בה"ג לא הוה מחייב ר"ז בשבועה דרבנן הכי אלא האי מילתא פלוגתא דת"ק ור' יוסי היא ור"ז כת"ק דהתם ס"ל והלכה כת"ק עכ"ד וא"כ מודה הוא ז"ל בפירושא דמילתא דהמפקיד להך דמייתי ליה בשמיה דהקשה ותירץ דחוששין דקאמר ת"ק משום שבועת גילגול קאמר דמשום זה רוצה לחזור בו ואומרים לו דלאו כלום קאמרת אלא או תשלם הכל או תשבע על הכל וכר"ז דהכא. והרא"ש ז"ל הקשה על הרי"ף בענין פירושא דהך מילתא דלפ"ז היה צריך לומר דהירושלמי ס"ל דאין מגלגלין בשבועה דרבנן שהרי אפי' אם אמר הריני משלם אכתי שבועה דרבנן עליו שאין ברשותו וא"כ אכתי יכולין לגלגל עליו אלא ודאי דאין מגלגלין בשבועה דרבנן וא"כ פליג אגמרא דידן דקי"ל בפרקין דאף בשבועה דרבנן מגלגלין עליו ולפיכך פי' הרא"ש להא דהמפקיד בענין אחר דלא איירי בענין דין דשבועה וגילגולה כלל אלא לענין להקנות הכפל הוא דפליגי. והבאתי דבריו בהמפקיד ושם הקשיתי על הש"כ שכתב בסי' רצ"ה בשם הרא"ש דמי שאמר אני נשבע ורצה לגלגל עליו ואמר הריני משלם אעפ"כ מקני ליה כפילא והא ליתא כלל דהרא"ש פי' כן אליבא דר"י והא ת"ק פליג עליה ובזה אינו חולק עם הרי"ף דכמו דס"ל להרי"ף לפי פירושו דהלכה כת"ק דר"י כך סובר הרא"ש לפי פירושו ולא נאריך בזה. מיהו בעיקר קושית הרא"ש על הרי"ף בפירושא דמילתא שמפרש להא דהתם בענין שבועה ודין גילגול ומדייק דלפ"ז פליג אש"ס דילן בענין גילגול שבועה דרבנן איכא למימר דסובר הרי"ף דאף דנוכל לדייק מסוגיא דהתם הכי מ"מ בעיקרא דמילתא ס"ל ר"ז כת"ק דהתם דכמו דס"ל להת"ק דאמרינן ליה בשבועה דאורייתא הכי או תשלם הכל או תשבע על הכל ה"נ אומרין לו בשבועה דרבנן כן כמו דאיירי ר"ז הכא ומשום זה פסק כר"ז דס"ל כת"ק בעיקרא דמילתא ועוד דבלאו הכי נראה דדעות חלוקות בהאי ש"ס בענין גלגול שבועה דרבנן כמו דמוכרח מדלעיל סוף הלכה א' ע"ש ולפ"ז מילתיה דר"ז דהכא קאי להמסקנא וכדפסקא דהש"ס דילן. ומ"מ לפי פי' הרא"ש ז"ל בסוגיא דהמפקיד הוה ניחא הא דקאמר הכא ר' זירא כהדא דר' יוסי ואדר' יוסי דהתם קאי ואשמעינן דלא פליג ר' יוסי אדיניה דר"ז דלא איירי בהא וכדפרישית בפנים וכך היה נראה לכאורה. ואדר' יוסי דלעיל לכאורה אין לפרשו אם לא דנאמר דעובדא דר"ז בשותפין מיירי שנשאר לו מחשבון תרין דינרין ושלא עשו חשבון על זה וחייבו שבועה וכו' ואגב שמעינן דכר' יוסי דלעיל ס"ל דאף לאחר שחלקו ונשאר להם דבר אחד שלא עשו חשבון עליו משביעין זה את זה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל שם וממילא שמעינן דבנושא ונותן שלא בחשבון מיירי מתני' וכלומר שאע"פ שחלקו אלא שנשאר דבר אחד שלא חלקו ואינו דבר קצוב שהרי היו טוענין על זה יכול להשביעו וכפירוש הרמב"ם שהבאתי לעיל בזה אבל אם עשו הכל בחשבון לא בדא והיינו כהדא דר' יוסי:
עד כדי שיאמר לו עבדי אתה. הכי אמר רב יהודה אמר רב בבבלי פ"ק דקידושין דף כ"ח ע"א וכדמפרש רבא שלא נמכרת לו בעבד עברי. ולא חשו לקושיא דהאי ש"ס דהרבה דינין אמרו אף דאין נוהגין בזמן הזה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל לזה בפ"א מטוען הל' י"ב:
אמר ר' שמואל בר יצחק שמרה. כדפרישית והמסקנא דבכל כה"ג אין השביעית משמטתה מכאן הוא דלמד הרמב"ם ז"ל מ"ש פ"ט מהלכות שמטה ויובל בהל' ז' אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם ה"ז ישבע אחר השמטה והכ"מ כתב על מה שנראה דמירושלמי דשביעית מדברי ר"מ למד כן דיש לגמגם למה פסק כיחידאה וכו' ע"ש והכא מבואר הוא בהדיא דסתמא דהש"ס ס"ל כן ודוקא דברים שהן משה ידו וכו' כדמפרש לה להתוספתא דכל כה"ג בכלל דאין השביעית משמטתו ואינה משמטת שבועתו:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא