המקנא שלא יקנא לה כו'. הרמב"ם ז"ל הביא לזה בפ"ד מהל' סוטה הל' י"ח וכתב שם לא מתוך שחוק כו' ולא מתוך מריבה ולא להטיל עליה אימה. וכתב שם הכ"מ דרבינו גריס בירושלמי ולא מתוך דבר של אימה וסיים שם והא דקתני ולא מתוך מתון צריך לי גמרא מה הוא עכ"ל והבאר הגולה באה"ע סוף סי' קע"ח כתב דנראה דרבינו היה גורם ולא מתוך מדון וזהו שכתב ולא מתוך מריבה. והתו' בדף ב' גרסי במקום לא מתוך מתון ולא מתוך גאות:

אתיא כהדא כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב. מה דפרישית בפנים הוא כפי' הכ"מ שם שכתב על מה דסיים הרמב"ם שם ואם עבר וקינא לה מתוך אחד מכל הדברים האלו ה"ז קינוי וכתב עליו ויש לתמוה דהתם בירושלמי איבעיא לן עבר וקינא כו' כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב ומשמע דה"ק דכתיב בפ' סוטה זאת תורת הקנאות מעכב ויש לומר דמשמע לרבינו דכי כתיב זאת תורת הקנאות אמאי דכתיב בסיפא דקרא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת קאי ולא אקינוי כו' עכ"ל וצ"ע דמהיכי תיתי לומר דהרמב"ם פסק נגד הירושלמי ולא נזכר מזה בבבלי כלום והבאר הגולה דחק שם עצמו בענין אחר ע"ש. ולענ"ד נראה דהרמב"ם ז"ל לא פי' כן אלא דה"פ למאי דמסיק בפ"ג דמנחות די"ט אהא דאמר רב שם כל מקום שנא' תורה וחוקה אינה אלא לעכב דה"ק אע"ג דכתיב תורה אי כתיב חוקה אין אי לא לא דתורה בעי חוקה וחוקה לא בעי תורה וה"נ כל מקום שנא' חוקה בהדי תורה קאמר דמעכב אבל הכא דכתיב תורה לחוד לא מעכב ופסק הרמב"ם ז"ל כהאי דהכא וכמסקנת הבבלי ועי' לקמן פ"ב ה"ג ובמראה שם:

לפום כן הוא אומר רשות. התו' בד"ג ד"ה ר' ישמעאל הקשו והא ר"ע מיקל התם טפי מבית הלל דאמר אפי' מצא אחרת נאה הימנה מגרשה ואפ"ה אמר חובה ועיין בסוף גיטין מ"ש שם לתרץ קושית הרשב"א ז"ל שם בהאי ענינא וקושית התוס' דהכא יע"ש:

עידי קינוי שנמצאו זוממין לוקין. כן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהל' עדות הל"ח ובכ"מ שם לא מצויין מקומו וז"ל הרמב"ם שם עידי קינוי וסתירה שהוזמו לוקין בא עד אחד והעיד שזנתה אחר קינוי וסתירה ונמצאו זוממין משלמין כנגד הכתובה ואין לוקין עכ"ל ונראה דטעמא דמחלק בין רישא לסיפא דבעדי סתירה בעיא דלא אפשיטא היא הכא ולפיכך כתב דלוקין ואין משלמין ובעד טומאה משלם שרצה להפסיד כתובה ואע"ג דמהכא משמע דאפי' עדי סתירה הן הגורמין להפסיד כתובתה ואפ"ה לא איפשיט' דיש לומר דרבינו מפרש להבעיא דהכא אליבא מאי דקי"ל משלם ואינו לוקה והכי קאמר מהו שישלמו ואין לוקין מי נימא דלא מכחן מפסדת כתובתה וא"כ משלמין אבל לא לוקין או דנימא דאין למדין דבר דבר בעדי' זוממין דשאני היכא שהעידו שתיי' לחבירו ממון דמשלמין אבל הכא שלא העידו אלא על הסתירה ויכולין לומר לא להפסידה מכתובתה באנו דאפשר שתשתה ותמצא טהורה אבל בעדי טומאה לא קא מיבעיא ליה דמשלמין דהוי כשאר עדים שרצו לחייבו ממון וזה הפירוש עולה כהוגן ולפי מאי דפסק הרמב"ם ז"ל:

אחד אומר ב' שערות כו'. ד"ה פסול. וכן משמע בבבלי פ' זה בורר שם ולפי גירסת הכ"מ בדברי הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד מהל' עדות משמע דפסק כמ"ד הכא דכשר אלא שחילק שם בין דיני ממונות לדיני נפשות וע"ש:

יליף לה משני חזקה. משמע דפשיטא לי' דבשני חזקה כה"ג אין מצטרפין והא דקאמר לעיל מודים חכמים בעדי חזקה צ"ל דאתי' הא דהכא כדעולא בבבלי שם דלא ס"ל דמודים חכמים בזה:

חולצת ולא מתייבמת. והיינו בספק סוטה אבל בסוטה ודאית שיש עדים שזינתה פטורה בלא חליצה ואפילו צרתה פטורה מן החליצה כדדריש כבבלי דיש יבמות דטומאה כתיב בה כעריות וכן נמי מסיק האי תלמודא ריש פ' האשה רבה וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' יבום ועיין בהרא"ש ז"ל ריש יבמות:

דיברה אתא מימר לך. כדפרישית דדיבור ממש לאו כלום הוא אפי' אמר לה אל תתייחדי כן פירשו התו' דף ה' ד"ה הא גופא קשיא. ובבבלי מפרש דהאי אל תדברי נמי דיבור ממש הוא כו' ע"ש ונראה דהאי תלמודא לא בעי לפרושי הכין דא"כ צריכה לן למימר דמותרת דפשיטא הוא:

רבי יוסי בעי מקנא לה ממאה. הכ"מ בפ"א מהל' סוטה הל"ג כתב על דפסק הרמב"ם ז"ל שם כההיא דהכא דקינא לה על שנים כאחד הוי קינוי וז"ל ואע"ג דאמר ר' יודן שהוא מחלוקת פסק רבינו כמ"ד דמקנא לה משני בני אדם משום דמקמי הכי מיתניא בסתם דמקנא לה מאביה ומאחיה (האי ומאחיה ט"ס הוא וצ"ל ומבנה דהא קי"ל אסור להתייחד עם אחותו) ועוד דר' יוסי סבר הכי דבעי דקאמר לשון רצון הוא ואבעל קאי וה"ק אם רצה מקנא לה ממאה בני אדם כאחד עכ"ל ותמיהני מי הכניסו לדוחק הזה לפרש בעי דר' יוסי לשון רצון ואבעל ושפיר טפי היה לו לומר דטעמיה דהרמב"ם ז"ל הואיל דר' יוסי מספקא ליה במאה אי הוי קינוי ש"מ דבשנים פשיטא ליה דהוי קינוי וכן מה דסיים שם עוד ראיה לפסק הרמב"ם וז"ל ובפרק שני דכריתות תנן חמשה מביאין קרבן א' על עבירות הרבה וחד מינייהו המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה עכ"ל ואחרי מחילת כבודו הטהור במקומו מונח אומר אני דנפלאתי מאד מזה דמה ראיה היא זו דהתם מיירי ע"י קינויין הרבה ונסתרה עם כל א' וא' מהם דכשמשקה אותה מביא קרבן א' ע"י כולן כדדרשו שם בגמ' זאת תורת הקנאות תורה אחת לקינויין הרבה וכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל לקמן פ"ד הל' ע"ז והוא עצמו ז"ל ציין שם ע"ז ממשנה דכריתות הנז' שם:

מיליהון דרבנן פליגין. וס"ל דהא דמחלקינן בספק טומאה ברה"י בין שיש בו דעת לשאול לאין בו לאו מסוטה ילפי' לה אלא כדרב גידל אמר רב בבבלי מכילתין דף כ"ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל בשר אלא ש"מ כאן שיש בו דעת לשאול כאן שאין בו דעת לשאול ואע"ג דעביד התם צריכותא דאיצטריך דרב גידל ואיצטריך למילף מסוטה דאי מסוטה הוי אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע ואי מדרב גידל ה"א בין ברה"י בין ברה"ר להכי איצטריך למיגמר מסוטה רבנן דהכא סבירא להו כהאי דאמר לקמן דספק רה"ר טהור מפני שמצינו ציבור עושין פסח בטומאה ולא איצטריך למילף מסוטה ואינן חלוקין על בן זומא אלא על תחילת דבריו אבל לא על סוף דבריו מפני מה ספק רה"ר טהור כו' דהוא סיום דברי ב"ז כדאיתא שם והיינו דמפסיק הכא במיליהון דרבנן בין תחילת דברי בן זומא לסוף דבריו א"נ דסבירא להו כרשב"ג דסיים שם בתוספתא רשב"ג אומר מפני מה ספק רה"י טמא וספק רה"ר טהור מפני שאפשר לשאול ליחיד ואי אפשר לשאול לרבים ועיין בדיבור דלקמן:

קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה. כלומר דמשום הכי נמי אין מקנין לה כדאמר לקמן ריש פ"ב דסוטה קטנה אין אתה יכול לומר דאין לה רצון וא"כ להני רבנן הא כל שיש בו דעת לשאול ספיקו טמא ברה"י אי ס"ד דס"ל כטעמא דבן זומא דיליף טומאה מסוטה הא לא דמיא הך כללא לסוטה דהרי אשכחן בקטנה אפי' יש בה דעת לשאול ספיקה טהור ואע"ג דלא שייך ספק בקטנה דאפי' ודאי זינתה אינה נאסרה די"ל דה"ק דהא סתם קטן כאין בו דעת לשאול מחשבינן ליה כדפרישית בדיבור דלקמן ממתני' דמס' טהרות אא"כ אנו יודעין דיש בו דעת לשאול ששואלין אותו אם נגעת בטומאה או לא ויודע להשיב כמה שהבאתי לקמן בשם הרמב"ם ז"ל ומדחזינן להני רבנן דקאמרי סתמא אין לה רצון דמשמע אפי' הגדולה כ"כ שיודעת להבחין אם שואלין אותה אפ"ה אין לה רצון להאסר א"כ ע"כ לומר דהנהו רבנן פליגי על בן זומא בהא ולא ילפי כלל טומאה מסוטה אלא דילפי לחלק ברה"י בין יש בו דעת לשאול או לא מדרב גידל וספק טומאה ברשות הרבים דטהור כבן זומא לקמן ועיין לקמן ריש פ"ב מ"ש עוד מזה:

ברם הכא יש בו דעת לשאול וספיקו טהור. ואע"ג דתנן בפ"ג דטהרות חרש שוטה וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה הרי אלו בחזקת טהרה וכדמפרש התם טעמא מפני שאי בהם דעת לשאול והכא מחשבינן לקטנה כיש בה דעת לשאול התם בקטן שלא הגדיל עדיין עד שיהא בו דעת לשאול דיש הרבה חילוקים בדין קטן שאין בו דעת לשאול כדכתב הרמב"ם ז"ל פרק ט"ז מהל' אבות הטומאות הל"י וארבעה ספיקות אמרו חכמים בתינוק תינוק שאינו יכול להלך כו' הגדיל עד שיהא בו דעת לשאול ספיקו טמא ברה"י והוא מהתוספתא וכן מבואר בס"פ לולב הגזול:

מפני מה אמרו ספק רה"ר טהור שכן מצינו כו'. וכן כתב הרמב"ם ז"ל שם בראש הפרק ואיכא למידק הא לבן זומא מסוטה ילפינן וא"כ כי סוטה שהיא ברה"י במקום סתירה וממילא ידעינן דספק ברה"ר טהור וכבר העיר התוי"ט בזה בפ' ד' דטהרות משנה י"א וכתב שם לתרץ בסגנון התוס' המכילתין דף כ"ח דשם הביאו התוספתא והירושלמי הזה ושם הקשו ממה דאמרי' ספק ברה"ר טהור הלכתא גמירי לה מסוטה ותיפוק ליה דהעמד דבר על חזקתו ותירצו דמשום העמד דבר על חזקתו לא מצינו לטהר ברה"ר דה"א דסתירה דנקט קרא לא דיבר הכתוב אלא בהווה והה"ד לכל ספק טומאה ובכל מקום שנולדה דמסברא אין לטהר זו יותר מזו וסד"א דגזירת המלך כך הוא בכל ספק טומאה והילכך איצטריך הילכתא מסוטה להעמיד ספק טומאה ברה"ר בחזקתה דלא מחתינן לה טומאה מספק ע"כ והשתא איכא לפרושי ג"כ בזה הדרך דאע"ג דבסוטה ונסתרה כתיב ה"א דלאו דוקא הילכך לטהר ספק טומאה ברה"ר צריכין אנו למילף ממקום אחר עכ"ל התוי"ט ועדיין יש לפקפק בדבר דהלא זה כבר שמענו מהלכתא גמירי לה דמעמידין ספק טומאה ברה"ר בחזקתה ראיתי למהרי"ט בחידושי כתובות שלו שהוסיף בזה דה"פ בגמרא הלכתא מסוטה גמירי לה. כלומר דספק טומאה לטמא גמירי לה מסוטה אבל אכתי לא ידעינן לחלק בין רה"י לרה"ר אלא דהואיל ומצינו חילוק בין יחיד לרבים בטומאה דציבור עושין בטומאה כן נמי לענין ספק טומאה והא דקאמר בחולין ד"ט ובע"ז הילכתא כו' מה סוטה ברה"י כו' היינו אחר שמצינו החילוק בין יחיד לרבים ואין כאן מקום להאריך וע"ש:

לשיעורין. וקשה דהיאך ילפינן משכבת זרע לשיעור סתירה והא לקמן קאמר דהוא שיעור כדי העראה וי"ל למאי דאמר בבבלי דכל הני שיעורי דקאמר למעוטי שיעור ארצותה דלא צריך וכן דעת האי תלמודא ג"כ מהאי ברייתא ומנא לן לומר כן לכך קאמר שכבת זרע כתיב לשיעורין לומר דלא משערינן אלא בביאה המביאה לידי ש"ז ולמעוטי שיעור פיוס הקודם ולעולם לא בעינן שיעור גמר ביאה אלא כדי העראה מביאה המביאה כו' דילפינן מונסתרה כיון שנסתרה כו':

קרייא אמר מקרין כו'. והכ"מ בפ"ג מהל' סוטה הל' י"א הביא לזו הסוגיא להביא ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל ששינה שם הסדר דכתב הכהן אוחז בבגדי' כו' אחר שעשה מחיקת המגילה וע"ש דאכתי לא הונח לנו בשארי הדברים ששינה שם הרמב"ם שהקדים משביע וכותב להבאת כלי חרש ונתינת מים כו' וזה לא כסדר הפרשה ולא כסדר המשנה וכבר העיר התוי"ט בזה בריש פ"ב והתוס' בדף י"ז העלו דסדר הפרשה עיקר. גם מתוך פירוש הכ"מ שפי' שם לההיא דהכא נראה דהיה לו גירסא אחרת ולא גריס להאי דר' שמלאי ולפיכך פירש דמשמע ליה להרמב"ם מתוך הקושיא דמבזין על הספק דלא היה פורע מתחילה כדר' אילי וע"ש:

אשת איש שזינתה הוולדות לבעל. משמע מהכא אפילו היא פרוצה ביותר תולין הוולדות בבעל ובבבלי מכילתין דכ"ז בעיא דלא איפשיטא היא ומשמע מהתם דאליבא דמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה ודאי חוששין בפרוצה ביותר דכיון דלא ידע בעלה ווסתה לא מצי למינטר לה אותו היום מלזנות שלא תתעבר בזנות וכן פסק הרמב"ם ז"ל פט"ו מהלא"ב הל"כ דאם היא פרוצה יותר מדאי חוששין לבניה לכתחילה כן משמע שם מלשונו וע"ש:

**כתוב אחד אומר וישפוט את ישראל ארבעים שנה.**לא מצינו זה במקרא והתוס' פ' במה בהמה דנ"ה כתבו דהגמרא חולקת על הספרים שלנו וע"ש ובת"א תירץ בזה בשם המפרשים לפי שכפל הענין במקרא לכתוב ב' פעמים ששפט כ' שנה ולכן אמר כתוב א' אומר כ' שנה והיינו קרא קמא וכתוב א' דהיינו קרא שני הוסיף עוד עשרים שנה דה"ל ארבעים עם י עשרים הראשונים:

למחות בנוב עיר הכהנים. וכן פירש"י ז"ל בסנהדרין ד"כ ובח"א הקשה עליו שם מההיא דפ' נגמר הדין דקאמר התם בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג דמשמע דע"י זה נענש שלא מיחה כדלעיל ולק"מ דדיעות חלוקות הן כדאמר הכא:

הדרן עלך המקנא