מי שקינא לה ונסתרה. כן היא גי' רש"י ז"ל לפי פרושו והתוס' הקשו ע"ז דאם לאחר שנסתרה מיירי ועל זה קאמר רבי יהושע עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה דאז יוציא ויתן כתובה וכן היה ר' יהושע מחייב כתובה לאחר שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה והלא אין המים בודקין אותה כדאמרי' בפ"ק ומאחר שהיא גרמה שתיאסר עליו ואין יכולה לשתות הויא כארוסה ושומרת יבם שלא שותות ולא נוטלות כתובה והילכך גרסי' במתני' הכי משקינא לה אפי' שמע מעוף הפורח יוציא ויתן כתובה וה"פ מאחר שקינא לה אפי' קודם סתירה שמע פריצותא שהרי עכשיו קצת רגלים לדבר מכוער הדבר ומוציאה בכתובתה מאחר שלא נסתרה ולא נאסרה עליו והשתא אתי שפיר דר' יהושע עכ"ל ודעת הרמב"ם ז"ל כפי גי' רש"י ופרושו שכתב בפ"א מהלכות סוטה הל"ח וז"ל וכן אם שמע הם מרננין אחריה אחר הקינוי והסתירה עד ששמע מהנשים הטוות לאור הלבנה נושאות ונותנות בה שזינת' עם האיש שקנא לה עליו הרי זה אסור לקיימה ויוציא ויתן כתובה ע"כ והיינו דאחר הסתירה דקאמר בסתירה דגוונא דמתני' מיירי בעדות עבד ושפחה דהוי כעוף הפורח א"נ ע"פ עד אחד דבכה"ג חייב בכתובתה וכ"כ שם הכ"מ ליישב דלא תקשה במה דפסק שם הרמב"ם לעיל דאחר קינוי וסתירה אם אין יכול להשקותה תצא בלא כתובה דהת' בעידי סתירה מיירי וע"ש ואע"ג דמשום סתירה כה"ג אינה נאסרת עליו לר' יהושע דהלכתא כויתיה מ"מ משום מכוער הדבר פסק הוא ז"ל דאסור לקיימה כדפי' רש"י ו"ל במתני' וכן משמע מדבריו שם דלא שותה דשוב אין המים בודקין אותה כדעת רש"י ז"ל ולא כדעת התוס' שכתבו הא דאמרינן אין המים בודקין בנושאות ונותנות בה מוזרות בלבנה דוקא לאחר עידי סתירה לרבי יהושע ועיין בדבור דלקמן:

לא דרשב"ל פליג. כדפרישית בפנים דס"ד אמינא דר"ל לא גריס במתני' ונסתרה משום האי קושיא דלעיל וכי היה רבי יהושע מחייב כתובה בזה קמ"ל ובעיקר קושיות התוספות על פירש"י שכתבתי לא דיקדק הכ"מ שם לדעת הרמב"ם ז"ל דפסק כר' יהושע וכפי' רש"י כדלעיל והרי אינה יכולה לשתות בסתירה זו לר' יהושע וגרמה ליאסר עליו ואמאי נוטלת כתובה וצריך לחלק דלא אמרי' דאין לה כתובה אלא היכא דגרמה לאסור עליו מדינא כגון בעידי סתירה והעיכוב ממנה דאינה שותה כהאי דתנינן לעיל אמרה טמאה אני כו' או בארוסה וש"י וכו' דגזירת הכתוב הוא וכדאמר הכא ריש פ"ד יודעת היית כו' אבל הכא דמדינא לא נאסרה עליו אלא משום מכוער הדבר לצאת לפיכך נוטלת כתובתה:

מילה דלית בה תימליוסים. ואפ"ה תצא וכן משמע מדברי התוס' בגיטין דף פ"ט ד"ה עד שמגיעין דכל היכא דאיכא רגלים לדבר לא בעינן שיגיע לדבר ברור ולענין קידושין איתמר התם וה"נ כן וטפי רגלים לדבר איכא הכא:

ואיכן מצינו עד א' באשת איש כלום. והא דנאמן עד א' להעיד שמת בעלה ולהתירה התם כדמפ' טעמא משום עיגונא א"נ דאשה גופה דייקא ומנסבא כדאמרי' פ"י דיבמות:

שמע מן העוף הפורח. לר' אליעזר דאמר במתני' יוציא ויתן כתובה בעי והיינו דמפרש לר"א דאינה שותה ככה"ג אפי' אם רצה להשקותה דלא דמיא לגוונא דבמתני' דהתם שמע מעוף הפורח שנסתרה ובכה"ג ע"כ לר"א אם אינו רוצה להשרותה יוציא ויתן כתובה מיתפרשה כדפירש רש"י ז"ל במתני' דהא לר"א סתירה לא בעי עדות והכא ששמע שנטמאת וע"כ נמי דמיירי אחר סתירה שהיא מעדות עוף הפורח דאם אחר עידי הסתירה בהא לכ"ע אפי' כתובתה מפסדה אפילו בעדות עבד ושפחה דהוי נמי כעוף הפורח והילכך לא מיתפרשא הך בעיא אלא אליבא דר' אליעזר ואפשר נמי לומר דבהא אפי' ר' יהושע מודה דאחר עדות סתירה מעוף הפורח אם שמע אח"כ שנטמאת ע"פ עדות עיף הפורח דלא שותה ונוטלת כתובתה דלא אמר ר' יהושע במתני' עד שישאו כו' אלא הואיל דר"א קאמר אפילו שמע הסתירה לחודיה מעוף הפורח יוציא כו' וע"ז קאמר ר' יהושע דבכה"ג לא נאסרה עליו כלל אלא עד שישאו כו' והה"ד אם שמע זה אח"כ מעוף הפורח אלא דמדברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל משמע דאפי' לאחר סתירה שהיא כה"ג צריך שישאו ויתנו כו' שיהיו העם מרננין כו' דאז אסור לקיימה כפי אשר נתבאר שם:

ובא בעלה עליה כהן התרו בו שנים לוקה. וקשה דהא אפי' בעלה ישראל איתיה בלאו עליה כדאמרינן בבבלי פ"ק דיבמות דף י"א לא יוכל בעלה וגו' אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנטמאה למיקם עלה בלאו וכרבנן דפליגי על ר' יוסי בן כיפר התם ומשמע דלא פליג האי תלמודא בזה אבבלי כדמוכח מדאמר ריש פ' האשה רבה כאשר ציינתי שם וכן בפ"ק דמכילתין הל"ג זו שאין חייבין עליה כרת משמע אבל בלאו איתיה וצריך לומר דאע"ג דהוא בלאו עליה מ"מ אינו לוקה כמ"ש הה"מ בפ"א מא"ב הלכ"ב דהוי לאו שבכללות לדעת הרמב"ם ז"ל שהוא כולל שני דברים מניעת חזרת הגרושה ומניעת לבא על האשה אחרי אשר הוטמאה ואין לוקין עליו. אשל מחזיר גרושתו ודאי לוקה הוא כיון שפשוטו של מקנא הוא בכך. והילכך קאמר הכא בעלה כהן דלוקה עליה משום זונה. ומכאן ראיה גדולה וחזקה לדברי הרמב"ם ז"ל שם שכתב ממש בהאי לישנא דהכא וע"ש והמפרשים ז"ל טרחו וייגעו שם למצוא ראיה לדבריו דמסוגיא הבבלי פ' הבא על יבמתו אין הכרע כ"כ וע"ש והנך רואה דמפורש הכא בהדיא כדבריו וכלשונו ז"ל:

ק"ו לעדות הראשונה מעתה. והתוס' בפ"ק דף ג' כתבו ע"ז תימא ה"מ למיפרך מה לעדות אחרונה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ע"כ וכתב התיו"ט על זה וז"ל ולפי מה שכתבתי בריש פרק קמא לר"א דאתקוש סתירה לטומאה י"ל דאהא סמיך אע"ג שאמרה בדרך ק"ו עכ"ל ולא ידעתי כוונתו דודאי ר"א סמיך אהיקש סתירה לטומאה ולדידיה לא צריך האי ק"ו אבל מתני' דהכא ע"כ כר' יהושע אתיא ולפיכך הקשו התוס' למה לי ג"ש הא אית לן פירכא אק"ו וכמי שהקשו התם לקמן אמסקנא דג"ש אטומאה בעלמא אתיא למה לי דמעדות אחרונה ליכא למילף דאיכא פירכא ואין לפרש דלר' יהושע אי לאו ג"ש ה"א דאיתקוש סתירה לטומאה דהא לדידיה לית ליה האי היקישא כדדריש פרק קמא בה ולא בסתירה:

ת"ל כי מצא בה ערות דבר. ואע"ג דהאי קרא לאו בסוטה כתיבא מ"מ דריש לה הכא הואיל ובאשה מקלקלת כתיבא כן פירש"י ז"ל ריש פ"ק ועיין מה שפירשחי לעיל ריש פ"ק לשיטתא דהאי תלמודא:

תניי דבית רבי כן. ולפי מסקנת הבבלי דפרישית במתני' דבעד ועד כשירין יש חילוק בין באו בבת אחת או בזא"ז הכא נמי לדבית רבי באשה אתת ועד כשר ואם באח אשה מעיקרא ואמרה נטעאת ואח"כ בא עד כשר ואמר לא נטמאת לא היתה שותה דמאחר שהכשירו בה עדות האשה כאיש לכולה מילתא כעד בעד כשירין דמיא אבל אין דעת הרמב"ם ז"ל כן ועיין בפרק ט"ו דיבמות דף ל"ז מה שכתבתי שם במראה ד"ה תני דבית ר' לדעתו ז"ל בפי"ב מהל' גירושין והכא בפ"א מה"ס לא כתב מזה החלוקה כלום דסמך עצמו על מ"ש בה"ג דלא קיימא לן כהך תני דבית רבי וטעמיה משום הך קושיא דהכא דאמאי לא נקטה במתני' לרבותא וע"ש מ"ש לדעת הרמב"ן ז"ל ועיין לקמן פ' עגלה ערופה הל"ז מ"ש שם בס"ד:

בסתירה אחרת היא מתני' כו'. והרמב"ם ז"ל בפ"א מה"ס לא ביאר דעתו בזה אם העד אחד צריך להעיד בפירוש שנטמאת באותה סתירה כמ"ש בשם רש"י ז"ל. וזה פשוט דאם אמר בפירוש נטמאת לאחר סתירה דודאי לא מהימן דהא עיקר טעמא דעד א' מהימן משום דיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ע"פ ב' עדים אלא דיש להסתפק באומר סתם נטמאה עם זה שקינא לה' אם אנו אומדין דעתו דבאותה סתירה שהעידו שנים בפנינו היתה כונתו וכגון דאחר קבלת עדותו ליתיה קמן למשאליה ויש לי ללמוד זה ממ"ש הרמב"ם ז"ל שם הלי"ד וז"ל האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקנוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא עד אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו הרי זו אסורה על בעלה לעולם ואינה שותה ויוצאת בלא כתובה ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה שנאמר ועד אין בה והרי כאן עד עכ"ל וכתב הכ"מ על זה ואיני יודע מה מלמדינו רבינו בזה דמהיכא תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעדי הסתירה עכ"ל והב"ת באה"ע סימן קע"ח תירץ דסד"א דכיון דראה הסתירה קאמר בדדמי דודאי נטמאה אע"ג דלא חזי אלא פריצות כגוונא דמצינו דחששו חכמים בעדים שראו ראובן נטבע במים ואח"כ העלו א' מן המים מת דאין נאמנין לומר שהוא ראובן דמאחר שראו הטביעה חיישינן דקאמרי בדדמי וקמ"ל הכא דאפ"ה נאמן ולא חיישינן דקאמר בדדמי. ולפענ"ד נראה דבא רבינו ללמדינו בזה דאפי' לא העיד זה העד על הטומאה באותו פעם שהעיד על הסתירה אלא דאח"כ בא והעיד שנבעלה וכן נראה מלשונו ז"ל שכ' והרי היא עומדת לשתות והיינו אחר שנתקבל עדות הסתירה. ובא עד א' כו' ואפי' היה עד טומאה כו' ולומר שהעיד סתם שנבעלה בפניו כדכתב ברישא דסד"א אם איתא דכונתו על אותה סתירה למה לא העיד על הטומאה במעמד הראשון כשהעיד עם האחר על הסתירה אלא דכונתו על סתירה אחרת היא ולא מהימן דהרי אין ב' עדים על סתירה זו קמ"ל דאפ"ה מהימן ולא חיישינן לזה בדקאמר סתמא אפי' הוא אחד מעידי הסתירה:

מודה הוא הכא שתתקיים העדות בשאר. התוס' בסוף פרקין הביאו למסקנא דהבא והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל עדות לא כ' מזה כלום:

הדרן עלך מי שקינא