לולב הגזול והיבש פסול ופירש"י ז"ל לולב כף של תמרים והדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו. ולכאורה מאי בעי בזה דנקט והדר תני וכו' ונראה דכוונתו שלא תטעה לפרש דבלולב אגוד מיירי אבל גזל כל מין ומין בפני עצמו ואגדן קנייה בשנוי מעשה וכדס"ד לקמן גבי הני אוונכרי הלכך מפרש לולב כף של תמרים ר"ל שגזל הלולב לבדו מיירי הכא ואפי אגדו אח"כ עם שאר המינין לא קנה כדמסיק לקמן דשנוי החוזר לברייתו הוא ולאו שמיה שינוי והיינו דמסיים הוא ז"ל והדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו לומר דאי בלולב אגוד מיירי הכא א"כ הדס וערבה בכלל דין דגזול דמתני' אלא מדהדר תני הדס הגזול ערבה גזולה ש"מ דהכא בלולב לבדו מיירי. ולפ"ז לכאורה איכא למידק אהא דכתבו התוס' לקמן דף ל' ע"ב ד"ה וליקנייה בשנוי השס וכו' וא"ת הא דפריך הכא ליקנינהו בשינוי השם תקשי ליה מתני' דלולב הגזול ויש לומר דמתני' איכא לאוקמה בשגזלו אגודה דלית ביה לא שינוי השם ולא שינוי מעשה. ולמאי דאמרן בכוונת פירש"י הוה קשה דאם כן מאי האי דהדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו וצ"ל דהתוס' לא מדייקי הכי דאף דקתני ברישא בלולב אגוד מ"מ הדר מפרש כל חד וחד באפי נפשיה משום שאר דינין דאית בהאי ולית בהאי ולהכי נמי לא מני למתני בקצרה ארבע מינין שבלולב הגזולין ויבשים פסולין משום דהדר בעי למיתני שארי דברים הנוהגין בזה ולא בזה הלכך נקט נמי גזול ויבש בכל חד וחד ואם כן שפיר היא דלפי הס"ד דלקמן הוה מצינן לאוקמי דהכא בלולב שאגדו מיירי:

תני ר' חייה ולקחתם לכם משלכם וכו'. משמע דר"ח ור' לוי פליגי בפלוגתא דר' יוחנן ושמואל דהתם דר' חייה דהכא לא סבר ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה והלכך דריש מקרא דלכם ודוקא ביום הראשון וזהו כשמואל דהתם דאמר לא שנו אלא ביום טוב ראשון אבל ביום טוב שני מתוך שיצא בשאול יוצא נמי בגזול. ור' לוי דהכא כר' יוחנן דהתם דאית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה וקא פסיק ותני במתני' לא שנא ביום טוב ראשון לא שנא ביום טוב שני והיינו דקאמר לקמן מה פליגין בשגזלו משופה וכו' ועלייהו דר' חייה ור' לוי הוא דקאי וכן פי' הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ומכאן למדו כל המפרשים דאם קנה דבר הגזול קודם זמן המצוה לית ביה משום מצוה הבאה בעבירה וכמבואר בתוס' ובדברי הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל ונלמד ג"כ מהאי דאמרינן גבי הנהו אוונכרי וכו' וכן בהושענא דגופייהו אי הוה בהו יאוש ושנוי רשות מקודם המצוה היו יוצאין בו וזה מבואר הכל. ובענין פסק הלכה מבואר הוא בפלוגתא דרברבתא דכל אלו הפוסקים והמפרשים שזכרנו פוסקים כר' יוחנן ומשום דהלכתא כווותיה לגביה דשמואל ודעת הרמב"ם ז"ל לפסוק כהאי דשמואל כמו שכתב בהל' לולב בפ"ח בהל' ט' כל אלו שאמרנו שהם פסולים מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגנבה בי"ט ראשון בלבד וכו' וכתב הה"מ הטעם משום דהתם לקמן דף ל"ו גבי הא דר' חנינא גבי אתרוג מטביל ביה ונפיק ביה דייקי למתני' דתנינן נקב וחסר כל שהוא פסול דבי"ט ראשון הוא אבל ביו"ט שני כר' חנינא הוא וכו' ומכאן למדו כל הגאונים לכל הפסולין מחמת מומן שהן כשרים בשני וכו'. ועיין שם ואכתי גזול ויבש לית ביה טעמא וכמו שהשיג הראב"ד ז"ל שם וכתב אין הכל מודים בגזול ויבש וכו' והכ"מ כתב מכיון דפסיק רב אשי אליבא דשמואל וכו' וכן לגי' שלפנינו דגריס רבא אמר לעולם בי"ט ראשון וכו' ועוד נוסיף בטעמא מדתני ר' חייה דהכא דאתיא כוותיה דשמואל ולית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה. ודע דהתוס' כתבו בדברי שמואל מתוך שיצא בשאול יוצא בגזול הכא דווקא שהוא מדרבנן לא חייש למצוה הבאה בעבירה ולכאורה קשה הא במתני' סתמא קתני ומשמע דבין במקדש ובין בגבולין מיירי והרי במקדש כל שבעה מן התורה הוא ופשיטא דלפי שיטת הרמב"ן והרשב"א והביא הר"ן ז"ל דמפרשי דמתני' דידן בשל תורה היא דאיירי וזה כדי לתרץ קושיא שהקשו מההיא סוגיא דלקמן גבי נקב וחסר כל שהוא דמוקי לה בי"ט ראשון דווקא והשא קאמר קא פסיק ותני וכו' וכדהקשו גם כן בתוס' אמנם זה הוא אליבא דר' יוחנן דווקא ואם כן לשמואל דלית ליה קא פסיק ותני ע"כ היה צ"ל דמפרש נמי להמתני' דלא איירי במקדש כלל אלא בגבולין בלבד ולפיכך לא חייש למצוה הבאה בעבירה משום שבי"ט שני מדרבנן הוא. וזה דוחק לאוקמי מתני' בגבולין דווקא. ואם דדברי התוס' היינו יכולין לסבב כוונתם לדבר אחר ור"ל דקשיא להו על הא דקאמר מתוך שיצא בשאול אם כן גבי סוכה נמי נימא הכי לרבנן דמכשרי בשאולה מתוך שיוצא בשאולה יוצא בגזולה והיינו. דכתבו הכא דוקא שהוא מדרבנן ור"ל הטעם של פסול הגזול בלולב בשני מדרבנן בעלמא הוא לא חיישי למצוה הבאה בעבירה ואמרינן מתוך אבל בסוכה שמדאורייתא גזולה פסולה מדכתיב תעשה לך לא אמרינן מתוך והשתא נמי ל"ק במקדש דלכם משלכם לא כתיב אלא בראשון ובמקדש נהי דכל שבעת הימים נטילת לולב מן התורה הוא כדכתיב ושמחתם לפני ה' שבעת ימים מיעוטא דגזול אינו אלא לראשון אף במקדש כל זה היינו יכולין לפרש לדברי התוס' אלא למאי דכתב הרא"ש בענין זה לא שייך לפרש כן שכתב ושמואל סבר כיון שהוא מדרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה משמע דאמצות לולב קאי ואין לנו לפרש לפ"ד להא דשמואל בענין אחר אלא דס"ל דמתני' לא איירי במקדש אלא בגבולין ואין לי להאריך כאן יותר בענין זה ועיין לקמן בהלכה י"א ד"ה מ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר:

אמר ר' אלעזר תמן בגופו הוא יוצא וכו' ויש קול אסור בהנייה. ואם כן ה"ה בשופר גזול שיוצא דאין גזל בקול וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהל' שופר בהל' ג' להאי טעמא שאין בקול דין גזל והשיג הראב"ד ז"ל וכתב ואפי' יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מכל מקום הכי איתא בירושלמי עכ"ל ועיין במפרשין דמה שתירצו בזה אינו מספיק כלום. ולפענ"ד נראה דכך הן הצעתן של דברים ומתחלה נאמר דהאי דרשא דדריש ר' יוסה מיום תרועה יהיה לכם מכל מקום איננו מוסכם במקום אחר דבפ' י"ב דיבמות בהל' ב' דמייתי להא גריס שם עלה הכי הכל מודים בסנדל של עיר הנדחת שהוא כשר דכתיב חלוץ הנעל מכל מקום וכלומר דהנעל ריבויא היא. אמר ר' מנא כמה דאת אמר תמן יום תרועה יהיה לכם מכל מקום כן את אמר הכא חלוץ הנעל מכל מקום. ופירשתי שם דמה בא ר' מנא להשמיענו הלא מעיקרא נמי אמרינן הכי אלא ודאי דר' מנא פליג אהא דקאמר הכל מודים בסנדל וכו' ועלה קאמר דאין הכל מודים בדבר זה אלא כמה דאת אמר תמן וכו' כלומר דלהאי מאן דאמר דסבירא ליה בשופר כשר מטעמא דמרבינן מיהיה דמכל מקום מאיהו הוא דסבר ליה הכא נמי דמרבינן מהנעל מכל מקום אבל להאי מאן דאמר דלא ילפינן מריבויא אלא מטעמא אחרינא דבלולב בגופו הוא יוצא אבל בשופר אין איסורי הנאה וכן אין גזל בקול ה"נ בסנדל לא דרשינן ריבויא להתיר דהרי בגופו יוצא וסנדל של עיר הנדחת פסול ודברי ר' מנא הן עיקר דבתראה הוא מהאי ש"ס וכן קיימא לן בבבלי שם דסנדל של עיר הנדחת פסול דמכיון דבגופו הוא בא לצאת והאי כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שיעוריה. הא לך חדא דאיכא נ"מ רבתא בין האי דרשא דריבויא מיהיה ובין האי טעמא דר"א תמן בגופו וכו' ומכיון דלית לן למילף מריבויא גבי סנדל ה"ה דלית לן למילף הכא בשופר וע"כ טעמא דר"א עיקר וה"ה לגזול ולפיכך מביא הרמב"ם האי טעמא דר"א. ועוד איכא נ"מ בין הני טעמי ולמידן אנו עיקר טעמו שלא הביא אלא האי טעמא דר"א דבפ"ק דערלה גרסינן בהאי תלמודא בהלכה רב הונא שאל אתרוג שנטע למצותו מהו שיהא חייב בערלה חזר רב הונא. ופשיט לנפשיה. ואמר אתרוג שנטע למצותו חייב בערלה ופריך ולא כן תנינן ולקחתם לכם ולא מן המצוה. כלומר ולא מן המצווה עליכם כגון איסורי הנאה דלכם משלכם דרשינן וכן לא יטול לכתחלה ממעשר שני וכיוצא בו שהוא מצוה ולאו משלכם ומשני דתמן ולקחתם לכם בדמים ולא מן המצוה. כלומר מן הדמים שלכם ולא ממה שהוא מצוה או שהוא מצוה עליכם. ברם הכא כמה דתימר גבי שופר יום תרועה יהיה לכם מכל מקום וכא שלש שנים יהיה לכם ערלים מכל מקום. אלמא דדרשינן יהיה ריבויא הוא וכ"כ הרמב"ם בפרק י' ממ"ש ונטע רבעי בהל' ז' אתרוג שנטע למצותו חייב בערלה. ולכאורה הוה קשה דש"מ דהאי טעמא דר' יוסי דהכא קאי ואמאי לא הביא. הרמב"ם גם כן בשופר הגזול להאי טעמא אבל הא ליתא דודאי בכל מקום שהוא לחומרא דרשינן מיהיה מכל מקום לרבות לאיסורא וכדאשכחן נמי גבי שרצים דאמרינן בפ' כל שעה דמלכם דרשינן היתר הנאה אי הכי אפי' לכתחלה נמי אמר קרא יהיה בהדיחן יהו אבל לקולא לא דרשינן שיהיה לרבות ולא משום ריבויא לקרא דמיירי בדווקא למימר ביה דאתא לרבות מכל מקום וכמו בסנדל של חליצה דלא דרשינן מהנעל לריבויא להתיר סנדל של עיר הנדחת וכדר' מנא וכמסקנות הבבלי דלעיל וכן הכא גבי שופר דאי לאו טעמא דר"א דאין בקול איסורי הנאה לא הוה דרשינן מיהיה להיתרא אלא דה"א דיהיה אלכם קאי דלעולם צריך שיהא משלכם והא דקאמר גבי ערלה כמה דתימר גבי שופר יום תרועה יהיה לכם וכו' ה"ק דמדחזינן להאי מאן דאמר דדריש מיהיה דשופר לקולא מכ"ש דנידרוש הכא מיהיה לחומרא דליחייב בערלה ולעולם גבי שופר עיקר טעמא כדר"א הוא וכדאמר:

סוכה גזולה אית תנא תני כשרה וכו' למאי דמבואר בבבלי דף ל"א גבי פלוגתא דר"א ורבנן בסוכה גזולה תמצא דלמסקנא דדינא אין בין סוגיא זו לבין סוגיא דהתם. אלא דבענין אוקמתא דפלוגתייהו דמסיק התם רב נחמן דמחלוקת בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו וכו' אבל אם גזל עצים וסיכך בהן ד"ה אין לו אלא דמי עצים והכא לרבנן דקסרין בשם ר' יוחנן אוקמוהו גם כן בשתוקף וכו' כדפרישית באיזו גזולה פסולה דקאמר ובהא דקאמר בין זה ובין זה פסולה היינו למאן דפוסל פוסל גם בגזל פסל אי משום דלית ליה תקנא דמריש גבי סוכה וכדס"ד דאמר התם על הא דרבינא אי דלענין תקנתא דמריש בתר דתקינו רבנן נמי אית ליה אלא דהכא מדאורייתא קאמר וכדכתבו התוס' שם ד"ה אבל גזל עצים וכו' על פירש"י ועל חנם דחק וכו' וכמבואר שם ומיהו לדינא אין בין הסוגיות כלום וזה פשוט. והרמב"ם ז"ל בפרק ד' מסוכה בהל' כ"ה כתב סוכה שאולה כשרה וכן הגזולה כשרה וכו' ואם גזל עצים ועשה מהן סוכה יצא שתקנת חכמים הוא שאין לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד ואפי' גזל נסרים והניחן ולא חברן ולא שינה בהן כלום יצא וכתב הכ"מ הטעם דהפקר ב"ד הפקר ומיהו משכחת סוכה גזולה אפי' אחר התקנה כגון סוכה העשויה בראש הספינה או בראש העגלה דכיון שהיתה מיטלטלת נגזלת עכ"ל וכך הם דברי הר"ן ונלמד מפירש"י שפי' שם ודאמרינן בפ' הישן דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל סוכה המחוברת לקרקע אלא בגוזל סוכה העשויה בראש העגלה או בראש הספינה דהיא עצמה נטלת שאינה מחוברת לקרקע ואין עליו להחזיר דמים אלא כמו שהיא בנויה דאין כאן משום תקנת השבים שהרי לא טרח עליה לבנותה ולא הוציא עליה יציאות הלכך גזולה היא עכ"ל ונראה דאלו היה דעת הרמב"ם כן היה לו לבאר ולומר דבכה"ג אינו יוצא שזו נגזלת היא אלא מדסתם שזה משמע שאין דעתו כן וכך מוכח מדבריו שכתב ואפי' גזל נסרים והניחן ולא חברן וכו' ולא גרוע סוכה שבראש העגלה ובראש הספינה שגזלה והניחה בקרקע שלו מנסרים שהניחן ולא חברן. ועוד דבשגזל כל הסוכה והניחה מסתמא חברה על הארץ או על איזה מקום שהניחה והרי טרח בה מיהת ולדעתו ז"ל יצא גם בזו דזה ודאי אין לומר שגזל הסוכה עם העגלה ועם הספינה דאין המשמעות כן:

הוי לא טעמא די לא משום שנגמר פריו. לפי מסקנת סוגיא דהכא ירוקות נמי פסולות וכפי אשר הסברתי בפנים דדייק מדקתני סתמא שהיו ענביו מרובים מעליו. ובבבלי דף ל"ג ע"ב מסיק בלישנא בתרא דרב חסדא בשם רב לא שנו אלא ענביו שחורות אבל ענביו ירוקות מיני דהדס הוא. וצ"ל לפי שיטת הבבלי דטעמא דלא מדייק מדקתני סתמא משום דכל דמיני דהדס הוא אינו בכלל ענביו מרובין וקרינן ביה ענף עץ ולא פריו דכשמראיהן שוים לו לא מנכרא הענבים:

תלמוד לומר וערבי נחל. הכי גריס לה בת"כ דוי"ו דוערבי ריבויא הוא ולהכי פריך כאן לאבא שאול דדריש ערבי שתים אחד ללולב ואחד למקדש א"כ למה נאמר וערבי והוכרח לומר דס"ל וי"ו לעיכובא הוא דאתא ולמעט לצפצפה ובברייתא שהובאה בבבלי שם לא גריס הכי אלא ת"ל ערבי נחל מכל מקום. ופירש"י ז"ל ערבי מכל מקום לשון רבים ופרט לצפצפה דריש לקמן מנחל למעט צפצפה הגדילה בין ההרים. וצ"ל להאי תנא דברייתא דהתם דס"ל כדאמרינן בעלמא וי"ו לא דריש א"נ כדדריש בברייתא שהובאה בפסיקתא וערבי נחל שיהו דליות ועיין בדבור דלקמן:

ושתי דליות אחת שאינה קטומה וכו'. פירשתי בפנים כעין שפי' הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על שהקפו בענין שפסק הרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל בהלכות לולב בפ"ח בהל' ה' הדס שנקטם ראשו כשר ומשום דאיפסק הלכתא בגמרא כר' טרפון אפי' שלשתן קטומים והלכך אידחא לה המתני' דקתני נקטם ראשו פסול והקשו עליו כמו שהביא הר"ן ז"ל במתני' דמ"ט להכשיר נקטם ראשו של הדס יותר משאר מינין ועוד מדאמרינן בת"כ ומייתי לה בירושלמי שתי דליות ואחת שאינה קטומה הרי שקראו לקטומין דליות ומשמע שאינן קטומי ראש דמה ענין לקרותן דליות וכו' והרמב"ן ז"ל מחזר לתרץ קושיית אלו ואמר דהאי דמכשירין נקטם ראשו של הדס יותר משאר המינין היינו משום דעל ידיו שהוא עבות בעלין אין הקטימה ניכר בו כמו שהוא ניכר בשאר המינין ומה שקראו אותן בת"כ דליות הענפים שהן קטומי הראש נקראים דליות שהן זמורות בלשון הפסוק והם הענפים שדרכם לקטום את ראשן כדי שירבו בהן הענפים ולפיכך נקראו זמורות על שם שזומרין אותן מלשון לא תזמור ומלשון דליות אמרו במשנה המדלה בגפנים כלומר הזומר וכו' וכתב הר"ן על זה וכל זה הוא דוחק והיותר נכון הוא מה שפי' בו הר"ז הלוי ז"ל דנקטם לחוד וקטומין לחוד וקטומין דמתני' היינו שדרך ענפי הדס שיוצאין מצדיהן בדין ופארות והן מפסיקין בקני הדס דלא יהוו תלתא בחד קינא וצריך לקטום אותם משם ולאחר שקוטם אותם מהן נקראין הבדים קטומין ומאן דפסיל סבר דהפסק הוי ולא הוי הדר ור' טרפון סבר דלא הוי הפסקה והדר הוא והשתא אתיא שפיר דקיי"ל כסתם מתני' דלעיל דנקטם ראשו פסול דומיא דשאר המינין וכו' עכ"ל הר"ן ז"ל שם. וזהו נמי כוונת הראב"ד ז"ל בהשגה שם שכתב כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול כסתם מתני' ודברי ר' טרפון שאמר אפי' שלשתן קטומין כשר ענין אחר הוא ולא שנקטם ראשו והכל ברור בחיבורנו ומקום הניחו לי מן השמים עכ"ל והנה בחבורו הנקרא תמים דעים בירר הפי' כדברי בטל המאור ז"ל ולאחר אלו דברי שבח והלול שמענו ולא נבין דאם פירוש דליות לפי פירושם של הראב"ד ובעל המאור דלא מלשון המדלה בגפנים הוא וכן לא מלשון דליות המוזכר במנחות שהבאתי בפנים הוא אלא מלשון המדל בגפנים דמסכת פיאה הוא שעוקר ועושה דלדול כמו שהוזכר שם וכאן נמי שקוטם אותן הבדים דלא הוו תלתא בחד קינא המפסיקין בקני ההדס וא"כ מאי האי דמפרשינן לפלוגתייהו דר ישמעאל ור' טרפון לר' ישמעאל לא סבור קטום הדר ור' טרפון סבר קטום הדר כדקאמר הכא בהסוגיא ואם קטומין דמתני' שקוטמין הבדים המפסקין בקני הדס ואותן הן ממיני הדס שוטה פשיטא דזה הדר והדר הוא ומי לא יודה בזה שזה תיקון הוא שיהא כל ההדס לפי שיעור תלתא תלתא בחד קינא ולא יפסיק בדין של הדס שוטה ביניהן והיאך שייך פלוגתא בזה ועוד הא בהדיא מיייתי בפסיקתא בברייתא דערבי נחל שיהו דליות וכמו שהבאתי בדבור דלעיל דמשמע דלישנא דדליות למעליותא הוא והיינו שע"י שקוטמין ראשן כדי שיתרבו הענפים ויתגדלו נקראין דליות ואין זה אם קוטם הבדין שעולין באמצע הקנה. הרי דפירושם מיפרכא היא וכן הרא"ש ז"ל כתב בזה דמה שחילקו בעל המאור והראב"ד ז"ל בין נקטם ראשו לנקטם דהכא פירושם רחוק מן הדעת. (וכתב עוד שם בענין מה שפסק הרמב"ם ז"ל אם רצה להוסיף בהדס מוסיף ונוי מצוה הוא אבל שאר המינין אין מוסיפין ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסול וכתב על זה ואיפכא מסתברא דבהדס כתיב מנינא וענף עץ עבות ובערבה כתיב ערבי שתים אבל כל מה שמוסיף בכלל ערבי הוא. ואם שיש ליישב קושיא זו אלא שכבר סיים שם וחכמי פרובינציא הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל) סוף דבר נראה שהיותר נכון הוא פי' הרמב"ן ז"ל והיינו דקאמר שתי דליות ואחת שאינה קטומה כלומר אפי' נוטל הוא שתים מאותן שנקטם ראשן כדי להתגדל ועדיין לא גדלו והאחת היא שאינה קטומה ראשה כלל ועלה קאמר ר"ע אפי' שלשתן קטומין ואיפסקא הלכתא כר' טרפון:

עץ שפריו הדר ועצו הדר טעם פוריו וכו'. למאי דדריש הכא דלענין הדר נמי עצו ופריו שוה ל"ק הא דמדייק התם בדף ל"ה ואימא פלפלין וכו'. וכתבו התוס' שם ד"ה ללמדך שהפנפלין חייבין בערלה וכו' וא"ת ומנלן דקרא בפלפלין ואימא אתרוג וכו' ויש לומר אתרוג אין זה חידוש אם הוא חייב בערלה וכו' ולמאי דאמר בהאי תלמודא בפרק קמא דערלה והבאתי לעיל ברייש פרקין ד"ה אמר ר"א תמן בגופו הוא יוצא וכו' דמסיק התם מריבויא דיהיה דאפי' אתרוג שנטע מתחלה למצותו חייב בערלה הדרא קושיית התוס' לדוכתה דאימא דקמ"ל דאפי' בכה"ג אתרוג חייב בערלה וחידוש הוא זה אע"ג דבעלמא אמרינן דלכם ולא למצוה כדפריך התם ולא עוד אלא דאפי' למאן דלא דריש יהיה ריבויא הוא קשה דאימא כוליה קרא דעץ מאכל להכי הוא דאתא שאפי' נטעו מתחלה למצוה חייב בערלה ואף דלא דרשינן יהיה לריבויא ועיין לעיל שם מה שבארתי בענין זה בס"ד:

כל הפסולין אינן פוסלין אלא ביום טוב ראשון בלבד. התוס' כתבו כאן קצת משמע בירושלמי שביום טוב ראשון דווקא מיפסל וכו' וכבר ביארתי בריש פרקין דרוב גדזלי האחרונים מסכימין לכך ומלבד בגזול פלוגתת הפוסקים הוא אי כר' יוחנן או כשמואל. ואפשר שמה שכתבו משמע קצת משום דר' יצחק בר נחמן בשם שמואל דכאן היינו ר' יצחק בר נחמני בשם שמאל דהתם בריש פרקין וכבר נתבאר לעיל מזה בס"ד:

תמן אמריינן שושנתו. אם כו היינו בראשו וכדפרישית וכן כתבו התוס' דף ל"ו בד"ה נטלה בוכנתו:

ניקב ולא פילש מבפנים כשר כהדא דתנינן וכו'. הרא"ש ז"ל הביא לזה ולפרש להא דתני רב חיננא התם ניקב נקב מפולש במשהו ושאינו מפולש בכאיסר ואפי' לא חסר כלום ואסיפא קאי וכן מוכח בירושלמי ולשון זה משמע דאף על פי שאינו מפולש מעבר לעבר וכו' וכן פירש ר"י וכו' אבל בה"ג מפרש וכו' ופר"י עיקר וכדפרישית בפנים:

אתרוג הבוסר ר"ע אומר אינו פרי וחכמים אומרים פרי. וכך כתוב לפנינו בפרק קמא דמעשרות בהלכה ד' וכבר כתבתי שם דמה שנמצא בספרים שלפנינו כדברי התוס' בפרקין בדף ל"א ע"ב בד"ה שיעור אתרוג הקטן וכו' כתוב פלוגתייהו בהיפך ט"ס הוא דהא בהדיא אמר לקמן שם כדהכא אתיא דר"ש בשיטת ר"ע רבו וכו' וכך הוא פלוגתייהו בבבלי פרקין דף ל"ו אתרוג הבוסר ר"ע פוסל וחכמים מכשירין ורבה התם בעי נמי למימר כדר' אילא דהכא דר"ע ור"ש אמרו דבר אחד ודחי לה אביי דילמא לא הוא וכו' ואם כן לא ר"ע סבר לה כר"ש ולא ר"ש סבר לה כר"ע והכא דקאמר מסתברא ר"ש יודה לר"ע וכו' ה"ק דאף אם תמצא לומר דמסתברא הוא דר"ש מודה הוא לר"ע מכל מקום ודאי הוא דר"ע לא יודה לר"ש ומשום הך קושיא הרי מנומר וכו'. ולמסקנא דהתם אף ר"ש סבירא ליה כחכמים דמכשירין באתרוג הבוסר וכן פי' הרמב"ם פ"ז דהל' לולב דהבוסר כשר:

לית כתיב אלא כפת תמרים אפי' זה בידו אחת וכו'. זהו לפי הגי' הישנה במתני' וכדגריס הכא בדברי ר' יהודה כדי שיאחז שניהם בידו אחת ואלולב ואתרוג קאי ועלה קאמר ר' יוסי אפי' זה בידו אחת וזה בידו אחת וכן כתכ הר"ן ז"ל לסייע מדהכא לגי' הישנה במתני' רבי זעירא בעי הכין חד והכין חד וכו'. הר"ן מפלפל בפירושא דהאי מילתא ומסיק דהעיקר דאהולכה והובאה קאי וכו' וכדפרישית בפנים:

מן מה דאמר רב שמעית מן חביבי אם יתן לי אדם ספר תהלים של ר"מ וכו' הוי דהוא אמר הללויה. זו היא הגי' נכונה כדהכא וכדפרישית בפנים דלפי האי גירסא שייך שפיר דקאמר שהיה מוחק כל הללויה שר"מ שלא קדשו ס"ל שאין כאן שם וכתב כולו בתיבה אחת ולפיכך היה מוחקו לפי שבאמת צריך לחלקו וכן מוכח מדקאמר עלה מיליהון דרבנן פליגין וכו' כלומר מדקאמר המאושר שבכולן וכו' אם כן אינהו הוא דס"ל דנכתב בתיבה אחת וכלול בו השם והשבח ופליגי על רב דס"ל דצריך לחלקן ולכתבן בשתי תיבות והתי"ט הביא כפי אשר מצא הגי' במגלה דגריס שם הוי דהוא אמר הללויה בתיבה אחת והביא ראיה בפרק ד' בד"ה ליה ולך מזבח וכו' והאריך שם לפלפל עם מהרש"ל בענין כס יה שצריך לחלקן וכו' והדברים נכונים הן אבל הראיה אינה מוכרחת מכאן ולפי גי' דהכא שפיר טפי הוא לפי גירסתו בע"פ דף קי"ז דרב הוא דאסור כסיה ומרחביה אחת הן ורבא הוא דאמר מרחביה בלבד דהשתא לא פליג הירושלמי אגמרא דידן במלתא דרב לתרוייהו הללויה שתים הן לרב. ולענין המסקנא בכס יה בדוכתיה קאי דרבא דהוא בתראה הוא דקאמר מרחביה בלבד אחת היא לפי גירסתו ואם כן כסיה ודאי שתים הם ואף דלפי זה הללויה גם כן שתים הן לרבא בהא לא איכפת לן דבענין זה רבא ורב בחדא שיטתא קיימי כדפשיט התם ת"ש דאמור רב חזינא תילים דבי חביבי דכתיב בהו הללו בתד גיסא וי"ה בחד גיסא ורבנן דהכא פליגי דקאמרי המאושר שבכולן וכו' ואם כן למסקנא קאי כדהכא בענין הללויה דהתם לא קאמר אלא כעין שקלא וטריא למר מאי הוא כזה ולמר מהו כזה ולא מסיק מידי:

אמר לון ולא כן כתיב אורריך ארור ומברכיך ברוך. עיין בסוף פ"ת דברכות מה שאמרתי בזה בס"ד:

תיפתר דברי הכל כשהיו אתרוגים נמכרים ביוקר. בבבלי לא בעי לאוקמי באוקמתא דחיקא כהאי ובפשיטות קאמר בדף ל"ת לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעים לע"ה דתניא וכו'. יותר ממזון שלש סעודות וכו' נתבאר מענין זה במקומו בשביעית פ"ז וכן בענין שהביאו התוס' שם ד"ה וליתב ליה דמי אתרוג בהדיא וכו' ובירושלמי אמרינן האתין מלקטין ואחד מוכר על ידיהן וכו' עיין שם מה שבארתי מזה ותמצא פירוש ברור וכדברי הרמב"ם ול"צ לפרש דעל ידי הבלעה מיירי:

מאן דאמר בשמחת שלמים הכתוב מדבר ביום הראשון דבר תורה ישאר כל הימים מדבריהן וכו'. כמבואר בפנים דבספרי הדפוס טעות דמוכח הוא ומיהת משמע דאיכא חד תנא דס"ל לולב אפי' במקדש י"ט הראשון בלבד הוא מן התורה ושאר כל הימים מדבריהן ובזה יש לישב בענין שהקשיתי לפי' התוס' והרא"ש בהאי דקאמר שמואל ל"ש אלא ביום טוב ראשון וכו' כמוזכר לעיל ריש פרקין בסוף ד"ה תני ר' חייה וכו' דיש לומר דסמיך אהאי תנא דקאמר אף במקדש יום טוב הראשון בלבד הוא מן התורה ואם דלא מצינו סברא זו בכל הש"ס דילן נמצא הוא בהש"ס דהכא ומיהו לא קיימא המסקנא הכי אלא כהאי דמוכחא מברייתא דת"כ דכאידך תנא ס"ל דבשמחת לולב הכתוב מדבר כמבואר בפנים:

אמר לון ר' יוסי לא מן הדא אלא מן הדא דאמר ר' אילא ותני תמן וכו'. בבבלי דף מ"ב ע"ב מייתי להא תניא ר"א בר' צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים וכו' ומשמע התם דמתוך שהמצוה חביבה עליהן לא טריד בהו אלא דהתם לא קאמר אלא לענין דמותר להתפלל ולולבו בידו אבל לטעמיה דר' יוסי קאמר נמי התם לקמן משום דטרוד במצוה הוא הלכך פטור הוא כששכח והיציאו לר"ה. וגריס התם אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב הא מדאגבהי' נפק ביה אמר אביי בשהפכו וכו' וכתבו התוס' מדאיצטריך לשנויי הכי משמע דס"ל דמצות אינן צריכות כוונה וכו' וכרבא בפרק ג' דר"ה דף כ"ח והנה בהאי עניינא פלוגתא דרברבתא היא כמבואר בדברי המפרשים דהרי"ף ז"ל בפ"ג דר"ה לא הביא אלא דברי ר"ז דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי אלמא דמצות צריכות כוונה ס"ל וכן פסק הרמב"ם בהל' שופר ומה שפסק הוא ז"ל כפתו ואכל מצה יצא תהו כרבא דאמר עלה זאת אומרת התוקע לשיר יצא כבר ישב זה הר"ן ז"ל שם דלא תיקשי דידיה אדידיה דגבי מצה טעמא שכן נהנה וכן בריש פ"ב מהלכות ק"ש דפסק שצריך כוונה לכל הפחות בפסוק ראשון וכן בקורא בתורה כדרכו והגיע עת ק"ש לא יצא עד שיכוין לבו בפסוק ראשון כדכתב שם אלמא דס"ל מצות צריכות כוונה ול"צ לאוקמי מתני' דריש פ"ב דברכות דבקורא להגיה לחוד הוא דמיירי ואין לחלק כמו שכתב הרר"י בריש פ' היה קורא בשם י"א דבאמירה צריך כוונה ובמעשה א"צ כוונה דאם כן תיקשי ליה שופר דשמיעה כמעשה דמיא ולדברי הר"ן ניחא הא דהתם מיהו הא דהכא הוה קשיא דפסק בפ"ב מהל' שגגות כהאי דאביי דמשמע דאין צריך כוונה מדאיצטריך להאי אוקמתא וכדברי התוס' והיה נראה כדברי הרר"י דלעיל ושמיעה דשופר לאו כמעשה חשיבה ליה והכי מסתברא דלא אמרינן אלא שומע כעונה דמי גבי מצות דתליין באמירה אבל לא שמעינן דהשמיעה כמעשה דמיא ובמקום אחר הארכתי יותר בזה:

זאת אומרת שאסור בהנייה. דמכיון דהוקצה למצותו אסור ליהנות ממנו וכדאמרינן גבי הדס דהוקצה למצוה ואסור להריח בו וכן כל כיוצא בזה:

הדרן עלך פרק לולב הגזול