לולב וערבה ששה ושבעה. אף במקדש אמרו כן גם בלולב וכדפרישית בפנים לפי המסקנא דהתם. ומה שהקשה בעל המאור על הא דכתב הרי"ף ז"ל במגלה בפ"ק גרסינן במס' סוכה מפני מה אין לולב דוחה שבת ביום טוב ראשון והלא מצותו מן התורה ואפי' בגבולין ואוקימנא משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ומספיקא לא דחינן שבת והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה. וכתב בעל המאור ע"ז ודברים אלו הם כשגגה שלא נאמר והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגלה אלא לענין גזרה דרבה אבל לענין ספיקא דקביעא דירחא אין בזה טעם לשופר ולמגלה שהרי אפי' במקוה שלא היו להם שום ספק בקביעא דירחא לא דחי את השבת כדתנן גבי שופר במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה ומגילה מעולם לא דחתה את השבת בשום מקום וספיקא דקביעא דירחא לא הוזכר בגמרא אלא לענין לולב בלבד והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות תירץ בענין שופר שאפי' כשהיה בית המקדש קיים לא היו יודעין בקביעי של חודש בגבולין וכו' ואני הרחבתי בזה בחיבורי פני המנורה בנר הרביעי במוצק הד'. ובענין חמשה תירוצים שנאמרו בקושית התוס' ריש פ"ד דר"ה דמ"ש שופר בזמן המקדש ומ"ש לולב וכן לאחר החורבן וכו וכל התירוצים אית בהו פירכא מלבד תירוץ אחד שמצאתי המקצת בחידושי הרשב"א והוספתי בו והוא העיקר דבכל מקום שראו חכמים שאם נחוש לגזרה תתבטל המצוה לגמרי בשנה זו לא גזרו ובמקום שלא תתבטל המצוה לגמרי בשנה זו הוא דגזרו וכגון שופר דבזמן המקדש איכא מצות שופר במקדש אף בשבת והלכך בגבולין לא דחי שבת אבל לולב אף דאיכא בשאר יומי מ"מ היה דוחה שבת בראשון אף בגבולין בזמן המקדש וזה למדנו להטעם מהאי תלמודא דדריש הכי בפ' דלעיל בהלכה י"א מדכתיב ולקחתם לכם וגו' ולא כתיב כאן לפני ה' אלהיכם ללמד ולקחתם וגו' מכל מקום שאף בגבולין דוחה שבת בראשון וזהו דוקא בזמן המקדש דדייקינן מדכתיב גבי ושמחתם לפני ה' אלהיכם וגבי ולקחתם וגו' סתם דמכל מקום ולקחתם ביום הראשון בין במקדש ובין בגבולין ואף בשבת אבל בזמן הזה דליכא מקדש כל המקומות שוין ואינו דוחה שבת אף בראשון וכן בשופר בזמן הזה מהאי טעמא גופיה דליכא מקדש וכל המקומות שוין. א"כ בדין הוא דליתקן דבמקום ב"ד יהא דוחה שבת דאי לאו הכי תדחה מצות שופר לגמרי בשנה זו דבמקום דלא נהגו אלא ביום אחד גם בר"ה לאחר תקנת ריב"ז וכו' ושם מבואר הכל בענין פלוגתא דרברבתא בענין זה והרוצה לעמוד על הכל יעיין שם. ובענין קושית בעל המאור בהא דקאמר הרי"ף בסיום דבריו והיינו טעמא דמגלה והלא מגלה לעולם מדרבנן היא והיאך תליא בספיקא דקביעא דירחא תירץ הרמב"ן שם שכלפי שאמר והלא מצותו מן התורה ואפי' בגבולין ואמר משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ולא דחי שבתא אלא ודאי דד"ת לפיכך אמר והיינו טעמא דמגלה כלומר שאינה דבר תורה. והר"ן ז"ל דקדק על זה שאינו עולה יפה בלשונו וכו' לפיכך נ"ל דמכיון דמסקינן משום דלא ידעינן בקביעא דירחא אפי' מידי דאורייתא כלולב ושופר לא דחי משום הכי אמר והיינו טעמא דמגלה שהרי מעתה טעמו של שופר ולולב מספיק במגלה ואינה צריכה לטעמא אחרינא ואלו היה בה טעם מפני שהיא של סופרים היה קשה א"כ שופר ולולב דאורייתא לידחי עכ"ל וזה קרוב לתירוץ הרמב"ן לענין הכוונה. ודע דחילוק זה לפי הסברא שכתבתי בענין דצריכין אנחנו לחוש שלא תתבטל המצוה לגמרי בשנה זו נלמד מהא דר' סימון מפקיד לאילין כו' הכתוב בסוף הלכה בגמרא כאן דקאמר ואין אדחקתון עבדין תקיעתא ולא תעבדיין ערבתא וכדפרישית והביאו לזה התוס' בפרקין והרשב"א והר"ן ז"ל ויש לפלפל עוד בענין זה עם מה שנתבאר למעלה ובחבורי הנזכר בארתי הכל שם:

ערבה הלכה למשה מסיני. בבבלי דף מ"ד קאמר נמי ר' יוחנן ושקיל וטרי התם ומסיק אליבא דר' יוחנן במקדש הל"מ ובגבולין יסוד נביאים. והארכתי ג"כ בענין זה בחבורי פני מנורה שם ובענין פי' הסוגיא דהתם ובענין שכתב התוס' שם ד"ה והאמר ר' יוחנן דילכון אמרי וכו' ולגי' ר"ח דילכון אמר וכו' וע"ש. ומה שציינו התוס' להא בפ' אין מעמידין בירושלמי ט"ס הוא דליתא התם כ"א כאן ובפ"ד דע"ז בהלכה א':

רבי סימון מפקיד לאילין דמחשבין וכו'. עיין לעיל ריש פרקין במה שהוזכר מזה ובמה שציינתי בחיבורי פני המנורה ושם הבאתי דברי הרמב"ן בחידושיו וכך הביא הר"ן ז"ל שכתב על זה ומנהגינו על פי הירושלמי זה דלפום גמרא דילן הא אסיקנא דכי אתא דבין וכל נחותי ימא אמרי איקלע ולא דחי ומסקינן טעמא דכיון דאנן לא דחי אינהו נמי לא דחי אבל מי שתיקן לנו הקביעות והוא רבינו הלל האחרון בנו של ר' יהודה נשיאה ראה דברי הירושלמי בכך עכ"ל. והתוס' בדף מ"ג ע"ב ד"ה לא איקלע וכו' הביאו להא דר' סימון דהכא והקשו אמאי חייש טפי בערבה משופר ולולב וכו' וכפי התירוץ הב' שתירצו כך פירשתי בפנים ובחבורי הנזכר סתרתי לתירוץ הא' וע"ש. ובענין דאמרי התם דכיון דאנן לא דחי וכו' פירש"י ז"ל שלא לעשות לישראל אגודות אגודות ונראה כשתי תורות דלדידן לא דחי לולב שבת וראיתי למי שהקשה דאי הכי גם בב' יו"ט של גליות נמי ליחוש הכי דאינהו לא עבדי אלא יום אחד ומאן דמותיב הא לא חייש לקמחיה דאטו מדינא עבדינן תרי יומי הא לא הוי אלא מנהגא כדשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם וכו' ולא שייך לטעמא דלא ליהוי כשתי תורות אלא בכה"ג דאיתמר לענין דחיית שבת דלא לימרו הכי לאדחי שבת והתם דחייא אבל במה שאנו עושין ב' ימים ליכא משום דחיית איזה דבר ולא משום הוספה שאינו אלא מנהג ומשום חשש גזרות המלכות:

כד תהוון יהבין מתנה ביומא טבא וכו' לדעת גמורה. כלומר שתהא שלו לגמרי כדי לצאת בו ואם אמר על מנת שתחזירהו לי אח"כ מהני כך הוא מסקנת הפוסקים ונלמד מעובדא דר"ג ור' יהושע ור"ע שהיו באין בספינה ונטל ר"ג ויצא בו וכו':

אתא ר' אייבו וכו' ואמר טעונה ברכה. ובבבלי דף מ"ד ע"ב לא קאמר הכי אלא גריס אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דר"א בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה ושקל חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים היא וחביט פירש"י ז"ל לשון נענוע. ולשיטתו אזיל שפי' לעיל בפ' הישן גבי מתני' העושה סוכתו תחת האילן וכו' דאוקימנא בשחבטן. כל לשון חבטה שבהש"ס לשון השפלה הוא ואני הקשיתי שם בהלכה ג' על פי' זה מחבטן דאיתמר גבי בור ע"ש והרמב"ם ז"ל בפ"ז מלולב כתב דערבה חובטה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש ולפ"ז הלשון הוא בלשון המקרא כי תחבוט זיתך:

וניטלת בפני עצמה. והכי קאמר ר' אמי התם אינה ניטלת אלא בפני עצמה וכ"ש הרמב"ם שם הל' ב' אין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב וכתב הרא"ש וראבי"ה פסק כרב חסדא דפליג התם וקאמר בשם רב יצחק אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב וכן מיסתבר דרב חסדא דאמר בשמיה דרב יצחק קיבלה מיניה מדלא פריש גמרא דפליג עליה והוה ליה ר' אמי חד לגבי תרי. עכ"ל. וטעמיה דהרמב"ם דהכא קאמר בפשיטות כר' אמי בלי שום פלוגתא ועוד מדשקיל וטרי התם כדר' אמי. ש"מ הלכתא כוותיה. ובענין השיעור פסק כרב ששת דהתם וכהאי דהכא אפי' עלה אחד בבד אחד:

לא אמר אלא קטן הא גדול לא. מלישנא דהאי ש"ס משמע כפי' התוס' דף מ"ה ד"ה מיד התינוקת וכו' כדפי' הא' שפירשתי במתני' ולפי' הב' שהוא כפירש"י צריך לדחוק ולפרש הא דהכא. ומה דקאמר ר' יוסה תמן הוא אינו ראוי לצאת בו וכו' ומשמע דטעמא לא הוי אלא כדר' יוסי ולא משום שהוקצה למצותו כל היום וכדפרישית בפנים היינו דלא תיקשי ליה להאי דר' אבינא וכו' דיכילנא לשנויי לך דשאני הכא מהאי דאתרוג שנפסל אבל לקושטא דמילתא דינא הכי הוא דהואי דהוקצה למצותו כל היום וכר' יוחנן דהתם דף מ"ז ע"ב:

רבי זעירא עולא בר' ישמעאל בשם ר' אלעזר שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל וכו' היינו דעולא אמר ר' אלעזר בבבלי פסחים דף ע' אמר עולא אמר ר' אלעזר שלמי' ששחטן ערב יו"ט אינו יוצא בהן כו'. והברייתא שהובאה כאן היא כפי נוסחת הספרי אשר ציינתי בפנים ולא כנוסחא שהובאה התם ולא כפי שהובאה בבבלי מכלתין דף מ"ח שהיא בהיפך לרבות לילי יו"ט האחרון אי אינו וכו' ופירשתי הסוגיא דלקמן כפי אשר הובאה כאן כמבואר היטב בפנים והא דקאמר הכא קיימה רב אבודמי נחותה בכהנים ובשעיר אידחי לה האם דקאמר רבא עלה שתי תשובות בדבר חדא דשעירי הרגלים חי נאכלין וכו' ועוד כהנים אוכליו בעלים שמתים וקאמר שם אלא אמר רב פפא משמחו בכסות נקייה ויין ישן וכך הביאו התוס' ריש פרקין לתרץ קושיתם. ומיהו על התיו"ט שהביא לזה במתני' כאן קשה שהיה לו לכתוב כפי המסקנא דהש"ס התם שהרי כל השקלא וטריא דהתם בענין זה אינו אלא לפי מה דאמר עולא א"ר אלעזר וצריך לדחוק בהני אוקימתא אבל לבתר הכי מסיק הש"ס וקאמר כי אתא רבין אמר ר' אלעזר שלמים ששחטן מערב יו"ט יוצא בהן משום שמחה ואין יוצאין בהן משום חגיגה וכו וכפי' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' חגיגה דלא בעינן חביתה בשעת שמתה וא"כ מעתה א"צ לאוקמתא ולתירוצא דחיקא דמשמחו בכסות נקייה ויין ישן אלא דאית ליה במה ישמח באותן ששוחט מערב יו"ט:

צריך אדם לפסול סוכתו וכו'. האי סוגיא כולה הובאה בפ' כיצד מברכין כאשר ציינתי בפנים ושם הבאתי דעת התוס' והרא"ש בערבי פסחים בענין אין קידוש אלא במקום סעודה ומה שפירשו להא דהכא וכן לדעת הר"ן שרצה לפרש בענין אחר ופלפלתי שם בענין הסוגיא וכהאי דקאמר זאת אומרת שהן נחלקין בפירות שיש לפרש דאדלעיל התם קאי ואין לכפול בדברים והרוצה לעמוד על תוכן הדבר יע"ש:

אמר ר' יוחנן כל שיטת ר' אלעזר בשיטת ר"ע רבו הכי נמי קאמר ר' יוחנן בזבחים דף ק"י ע"ב אמר ר' יוחנן משום ר' מנחם יודפאה ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה וכו'. והכא ס"ד דהני תנאי דפליגי אליבא דר"א פליגי בהא אם ר"א כר"ע או כרבנן ס"ל ודחי להדלות יכול וכו' כמבואר בפנים בלשון הב' שפירשתי והוא העיקר דמה נפיק ביניהון דקאמר אדבתריה קאי אית תניי תני וכו' ומסיק דפליגי אליבא דר"א אם יש שיעור למים או לא ועיין בתוס' שם ד"ה אישתמיטתיה וכו' דרוצין לפרש דר' יוחנן ס"ל דאין שיעור למים וכתבו ומיהו לא יתכן וכו' ובאמת דיש שיעור למים וכדכתב הרמב"ם בפ"י מתמידין ומוספין בהל' ז' ע"ש ובפ' י"ט מפסולי המוקדשין בהל' ג' המנסך שלשת לוגין יין או מים בחוץ חייב וע"ש ובתוס' שם ד"ה ביש שיעור למים קא מיפלגי וכו' דלת"ק יש שיעור דנקט שלשת לוגין לא פחות ולא יותר וכו' וא"כ אם ניסך ג' לוגין בפנים וג' לוגין בחוץ פטור הוא כדקאמר הכא:

ויבן מגדל בתוכו זה ההיכל וכו'. כך היא הגי' בתוספתא פ"ג ומביאין התוס' בדף מ"ט ד"ה ויטעהו שורק וכו' ומריבויא דגם דריש שיתין:

הדא אמרה הקדימן לזבח כשר ניסכן בלילה כשר. כפי' הרמב"ם בפ"י מתמידין ומוספין הל' ז' והכ"מ לא ציין מקומו. ובהא דקאמר הכא לא ניסך היום לא ינסך למחר על שם עבר יום עבר קרבנו אין המסקנא בהבבלי כן אלא כדפסק הרמב"ם בפ"ב ממעשה הקרבנות בהל' י"ב מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים אחד יחיד ואחד צבור אם לא קדשו נסכים בכלי שרת וכו' וטעמיה כיון דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפי' בלילה ואפי' למחר והאי בקרבן צבור כתיב א"כ אין חילוק בין יחיד בין צבור וכן אין חילוק בין נסכי יין לבין נסכי מים ואפשר דהכא בקדשו בכלי שרת מיירי ונפסלו בלינה:

חזקיה אמר שלא יאמרו ראינו מיים שנתמלאו לקידוש ידים ורגלים וכו'. בבבלי פרקין דף נ' נתחלף הא דחזקיה לדבי ר' ינאי ודבי ר' ינאי דהכא לדחזקיה ולחזקיה דהתם אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מפסולי המוקדשים בהל כ' אין כלי שרת מקדשים אלא מדעת וכר' יוחנן בפ"ק דמנחות דף ז' וע"ש:

רבי פדת בשם ר' הושעיה מי סוטה נפסלין בלינה ובפ"ב דסוטה בהלכה ב' גריס בהאי תלמודא ר' פדת בשם ר' יוחנן מי סוטה נפסלין בלינה וכ"פ הרמב"ם כמ"ד מהל' סוטה הל' י"ב וכתב הכ"מ דפסק כר' יוחנן דהוא מאריה דגמרא טפי. ולפי גי' דהכא אפשר לומר משום דר' הושעיה נמי הכי ס"ל ור' פדת קיבל זה משניהם ופסק כתרי לגבי חד:

יין אמר ר' שובתיי המשמח אלקים ואנשים. בבבלי שלהי פרקין פריך ואמאי לעבד במסננת לימא מתני' דלא כר' נחמיה וכו' אפי' תימא ר' נחמיה וכו' משום הקריבהו נא לפחתך וגו' והיינו דאפי' לר' נחמיה דמתיר להדיוט לגבוה מיהת מודה דלא ודרשא דהכא יותר בפשיטות היא וכת"ק דקסבר דלית להו תקנתא אפי' להדיוט וכתיב המשמת אלקים ואנשים:

הדרן עלך פרק לולב וערבה