מאימתי מזכירין גבורות גשמים. אמר ר' מנא שכל היום כשר ללולב. הכא מתרץ להאי דר' יהושע בברייתא דלא תיקשי אר' יהושע דמתני' והתם דף ג' דפריך נמי אהאי דגריס שם ר' יהודה אומר משום ר' יהושע העובר לפני התיבה בי"ט האחרון של חג האחרון מזכיר וכו' הי ר' יהושע אלימא ר' יהושע דמתני' הא אמר מי"ט האחרון של חג הוא מזכיר אלא ר' יהושע דברייתא הא אמר משעת הנחתו וכו' עד אמר רב נחמן בר יצחק תהא כר' יהושע בן בתירה זימנין דקרו ליה בשמיה וזימנין דקרי ליה בשמיה דאבוה הא מקמי דליסמכיה והא לבתר דליסמכיה. ולא משני להאי דר' יהושע כדמשני הכא דהיינו מי"ט האחרון של חג והיינו משעת הנחתו הואיל וכל היום כשר ללולב ואפשר דס"ל לסוגית הש"ס הבבלי דדוחק הוא לומר ולפרש שעת הנחתו סמוך לחשיכה הוא הואיל ואינו אלא בדיעבד אם לא נטלו שחרית ואנן משעת הנחתו דכולי עלמא איירינן שהוא בשביעי אחר התפלה ולפיכך נמי לא מדייק ליה התם ויזכיר מבערב וכו' כדדייק הכא משום דהאי דיוקא לא שייכא אלא למאי דמשני הכא להאי דר' יהושע דבערב הוא דקרי ליה שעת הנחתו ולא אזלא הסוגיא דהתם כהאי דהכא בהא. והתוס' בדף ב' ע"ב ציינו בהאי דר' יהודא משום דר' יהושע אומר העובר לפני התיבה וכו' ומביאין להא דפריך הכא ויזכיר מבערב וכו' ולא שייכא להא אלא למאי דמשני הכא ולהא דמפרש בעת הנחתו ואלו למסקנא דהתם בענין זה לא בעי לשנויי כה"ג כדאמרן שמעינן מיהת דהאי דקאמר ויזכיר מבערב אי"ט אחרון של חג קאי וזה פשוט הוא דמכיון דמשני ר' מנא להא דר' יהושע דמשעת הנחתו היינו סמוך לחשיכה של י"ט האחרון לפי שכל יום השביעי כשר ללולב עלה היא דמקשי א"כ ויזכיר מבערב י"ט האחרון של חג ומשני לית כל עמא תמן וכו' וכן פי' הרא"ש שהביא לזה במתני' דלקמן בירושלמי פריך ויזכיר מבערב דכיון דעברו ימי החג ואין הגשמים סי' קללה ראוי היה שיתחיל מיד מבערב ומשני לית כל עמא תמן וכו' והר"ן שהביא לזה במתני' דלקמן כתב וכי מקשינן ויזכיר מבערב ויזכיר משחרית אי"ט של פסח בלחוד הוא דמקשינן דאלו ליום טוב האחרון של חג בטעמא בכדי שיצאו כל המועדות בטל סגי לן שכשם שבשביל כך אסרו שאלת גשמים עד י"ט האחרון של חג דאפשר דר' יהודה לא חייש בגשמים בחג סימן קללה אף מפני טעם זה בעצמו אחרוה עד מוספין אבל בי"ט ראשון של פסח דכיון שמפני שיצאו כל המועדות בטל הפסיקו בו ההזכרה אע"פ שהוא זמן גשמים עדיין א"כ יזכיר מבערב ומפני לית כל עמא תמן וכו' כדאיתא התם עכ"ל הר"ן ואין פירושו ז"ל מוסכם ופשטות הסוגיא לא משמע כלל כפירושו ומה שהיה קשה לו דלי"ט האחרון של חג כבר יש לנו טעמא כדי שיצאו כל המועדות בטל ובהאי טעמא סגי לן לק"מ כמו שאבאר זה לקמן ריש הל' ב' בס"ד:

רבי סימון בשם ריב"ל בשליח ציבור הדבר תלוי וכו'. לפי הגי' שלפנינו אינו מתפרש בענין אחר אלא כדפרישית דבלשון תמיה הוא דקאמר ועלה קאמר ר' מנא ומה ופליג והשיב לו ר' חגי דלא פליגי אלא כאן בטל כאן בגשם ומבואר הוא. ובמרדכי ראיתי הגי' שהביא בשם ראבי"ה בדרך אחר ובניחותא קאמר וגריס בש"ץ הדבר תלוי הדא דתימר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ בגשם קמון לצלותא כמי שהזכיר ש"צ עכ"ל הירושלמי ולא הביא להא דלקמן כלל וכבר כתבתי כמה פעמים דרוב מה שתמצא בדברי המפרשים בשם ראבי"ה לא נמצא בהירושלמי שלפנינו וגי' אחרת היתה לו ועיין לעיל בפרק ב' דביצה בסוף הלכה א' וסוף ד"ה מסייעא לר' יוחנן ותמצא כיוצא בזה:

וחורנא אמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו. כבר כתבתי בברכות שם דהאי אידך מ"ד אתיא במקצת כהאי דאמרינן בבבלי מכלתין דף ג' דטל לא מיעצר ומשום זה לא נשמע לו ומיהו התם קאמר דהא דנשבע אליהו גם על הטל ההוא על טל דברכה דלא אתי והא דלא אהדר לטל דברכה משום דלא מינכרא מילתא ופירש"י ז"ל דהא טל הוה מעיקרא ולא היה אחאב הרשע מודה בחזורה דטל של ברכה דאי הוה אומר ואתנה טל ומטר היה אחאב מקנטרו ואומר לו שלא נעצר. והכא דקאמר לא נשמע לו משמע דאליהו נשבע שלא יהא טל כלל ולכאורה קשה וכי אליהו לא ידע דטל לא מיעצר ואיפשר דהכא נמי כעין דהתם מיתפרשא דנשבע על הטל דברכה אלא שלא נשמע לו ודייק מדלא כתיב אלא ואתנה מטר ולא אהדר מטל כלל ולא ניחא ליה להאי ש"ס להאי שנויא דהתם דמשום דלא מינכרא מילתא לא אהדר לטל דברכה דאי איתא דחושש אליהו שלא יקנטר אחאב משום דהא הוה טל מעיקרא להאי חששא אי אפשר לתקן דאכתי גם כי לא אהדר לטל יכול הוא לקנטרו על שאמר בתחלה אם יהיה טל וגו' והא הוה טל דטל לא היה נעצר ודברכה לא מינכרא מילתא אבל אי אמרינן דלא נשמע לו על הטל ניחא הא דלא אהדר לטל:

היה עומד בגשה והזכיר של טל וכו'. כבר ביארתי בברכות שם דהאי דינא מוסכם הוא מכל הפוסקים וכהאי פירושא דמבואר בפנים בהא דקאמר לא דמי לההוא דמקל וכו' כך פירשו הר"י והרא"ש והר"ן ז"ל בריש מכלתין ואם שכתב הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל פי' אחר לבסוף פי' כדפרישית בפנים. ויש גורסין לההוא דמצלי ולא מיקל. ואין נ"מ בזה דלהגי' שלפנינו דלא מצלי ולא מיקל קאי אהזכרה לחוד דלא אמר לא טל ולא גשם ולהך גי' במצלי ולא מיקל קאי אתפלה ולא מיקל אהזכרה קאי שלא הזכיר כלום ואינו מקלל ולא מידי. ובעל המאור ז"ל פי' למיקל ענין קולא ור"ל כי מי שמיקל על עצמו שלא להזכיר לא טל ולא גשם בימות החמה אין מחזירין אותו מפני שהטל לא נעצר אבל מי שמחליף ומזכיר שם גשם בימות הטל הואיל ואין הגשמים לאחר ניסן סימן ברכה כאלו לא התפלל כלל לפיכך מחזירין אותו. והיינו הך לדינא דבימות החמה אם לא הזכיר כלל אין מחזירין אותו ואם הזכיר גשם מחזירין אותו וכן האי חלוקה לדינא דבימות הגשמים אם הזכיר טל ולא הזכיר גשם אין מחזירין אותו ואם לא הזכיר לא זה ולא זה מחזירין אותו מוסכם הוא מכל הפוסקים כמבואר בדברי הרי"ף ז"ל שהביא לזה בריש מכלתין וכן הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' תפלה והרשב"א והרא"ש והטור סי' קי"ד. ומיהו בהא דקאמר הכא דאם לא הזכיר כלל בימות הגשמים שאומרה להזכרה בשומע תפלה ומדמי לה לשאלה ולא עוד אלא דק"ו היא לא הסכימו הכל לזה אלא דהתוס' מביאין לזה בריש מכלתין ד"ה בימות החמה וכו' וכן דעת רב האי גאון ז"ל מביאו הרמב"ן והרשב"א ז"ל אבל הרי"ף והרמב"ם וכל גדולי האחרונים לא פסקו כן בהזכרה אלא כהאי גי' בגמרא דילן בפ' תפלת השחר דף כ"ט טעה ולא הזכיר גבורות הגשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה אלמא דבהזכרה לא מהני לאומרה בשומע תפלה וטעמא דמילתא דלא אמרינן בשומע תפלה אלא מה שדרך בקשה הוא והזכרה לא הוי אלא דרך שבח. ועוד כתבתי שם דמהאי דלקמן בנינוה צרכון מיעבד תענית וכו' איכא סייעתא לדעת רוב הפוסקים דהש"ס דילן לא ס"ל האי ק"ו דהכא דקאמר מה אם שאלה שהוא מדוחק וכו' משום דאיכא למיפרך מה לשאלה שכן מצינו שאפילו לכתחלה היחיד אומרה בשומע תפלה ואפי' הצבור כגון בני נינוה דדיינינן להו כיחידים בזה ובזמן הצריך ממטיר להם דהוי כזמן הגשמים לבני א"י ואפ"ה בשומע תפלה תאמר בהזכרה שלא מצינו בשום מקום לאומרה לכתחלה בשומע תפלה. וע"ש עוד שביארתי דלפי חלוק השיטות בההיא דנינוה בין הכא לדהתם הק"ו הנזכר הוא תלוי דלשיטתא דהכא שפיר הוא הק"ו אבל לשיטתא דהתם נסתר הק"ו כדאמרן וע"ש:

אמר ר' יוחנן כל שלשים יום חזקה מה שהוא למוד הזכיר מביא לזה הרא"ש והטור בסי' קי"ד. וכהאי דאמר רבי יוחנן נמי בפ"ב דברכות גבי טעה בוכתבתם וכו' לא שנו אלא שלא פתח בלמען ירבו אבל פתח בלמען ירבו סרכיה נקט ואתי:

שני ימים טובים של גליות וכו'. כרב בבבלי דף ד' ע"ב ובשינוי נוסחא במקצת אבל מסיק התם והלכתא כיון שהתחיל שוב אינו פוסק:

מחלפא שיטתיה דר"א מחלפא שיטתיה דרבי יהושע דאיתפלגון וכו'. הך פלוגתא איתמר נמי בבבלי פ' חלק דף צז וצ"ח בשינוי מקצת. והאי רומיא דדידהו אדידהו אין לפרש כ"א מכח ברכת גאולה שאנחנו אומרים בכל יום וכל חד וחד לפי סברא דידיה בענין הזכרת הגשם כמבואר בפנים ומשום דאין לנו לתלות תחיית המתים בגאולתן של ישראל ומי יודע זה כ"א אל דעות ה' לבדו. ואם שמצינו מדרש שדרשו חז"ל שקיבוץ גליות קודם לתחיית המתים וסמכו על הכתוב בונה ירושלים ה' ונדחי ישראל יכנס והדר הרופא לשבורי לב וגו' וזהו תחיית המתים וא"כ היה אפשר לומר דלר"א דס"ל לדמות גבורות גשמים לתחיית המתים דמ"מ בזמנו הוא בא וקשיא להא דקאמר אין ישראל נגאלין אלא בתשובה א"כ תחיית המתים שהיא אחר הגאולה תלויה בגאולה היא והיאך מדמי הזכרת גבורות גשמים לתחיית המתים מ"מ רומיא דר' יהושע דידיה אדידיה היאך מתפרשא הא איהו דקאמר דתחיית המתים כולי יומא זמניה הוא וכן הגאולה שקודמת היא נמי תבא מ"מ ואין לדמות לה גבורות גשמים והיינו כדקאמר נמי הכא. ולמאי דפרישית אסברות דידהו דכל חד וחד הוא דמקשה כמבואר בפנים. ומיהו אף דלא משני מידי אין הקושיא גדולה כל כך דמיהת הגאולה באה מ"מ יהיה ע"י תשובה וכדאמר ר"א הקב"ה מעמיד עליהם מלך קשה או בזמנה כר' יהושע:

אלו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקונה מיד היה בן דוד בא. ובבבלי פ' כל כתבי דף קיח ע"ב אמר ר' יוחנן אמר רשב"י אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין שנאמר אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי. ונראה דהש"ס הבבלי לא ס"ל למידרש שבת היום לה' חד יום כדקאמר ר' לוי הכא אלא כדדריש ר' יוחנן התם לעיל מינה לתלתא היום דכתיבי בהאי קרא לשלש סעודות של שבת:

טעמא דר' יודה כדי שיצאו המועדות בטל. לקושטא דמילתא טעם הזה מספיק ליו"ט האחרון של חג שאין הראשון מפסיק מהטל ולהזכיר גשם וכן ליו"ט הראשון של פסח לזה שאין האחרון מזכיר הגשם אלא טל ונמצא מזכיר טל בהתחלת המועדות ובצאת המועדות אבל אין הפעם מספיק למה שאין הראשון מזכיר טל ביו"ט הראשון של פסח ונראה דבאמת עיקר הכוונה של הטעם הזה על שאין הראשון מזכיר גשם ביו"ט האחרון של החג אלא האחרון הוא שמפסיק מהטל ומתחיל להזכיר הגשם משום כדי שיצאו המועדות בטל ולפיכך הראשון אינו מזכיר גשם אלא עדיין מזכיר הוא הטל. ומפני שכל זה נשנה בא"י שמזכירין כל ימות הקיץ הטל וביו"ט האחרון של חג מפסיקין במוסף מלהזכיר הטל ומתחילין להזכיר הגשם. והתיו"ט ציין על שהאחרון אינו מזכיר גשם ביו"ט הא' של פסח ירושלמי מ"ט דר' יודה וכו' ובאמת עיקר דבר זה על שאין הראשון ביו"ט האחרון של חג מזכיר הגשם אלא עדיין מזכיר הוא הטל הוא דנאמר וכ"כ הר"ן והזכרתי בריש מכלתין אלא דמ"ש שם דמה דמקשה ומשני הכא בריש מכלתין ויזכיר מבערב וכו' לא קאי אלא איו"ט הראשון של פסח ומשום דבהאי טעמא כדי שיצאו המועדות בטל סגי לן על הא דיו"ט האחרון של תג וכלומר דמשום הכי אי אפשר להתחיל להזכיר הגשם מבערב זהו דבריו אבל אינם מוכרחים ולאו מילתא היא לאקשויי למה ליה למיהדר בתר טעמא אחרינא לית כל עמא תמן וכו' הא כדי שיצאו המועדות בטל הוא דבעינן חדא דאינו מקשה בריש מכלתין אלא על הא דקאמר שכל היום כשר ללולב עלה הוא דקאמר ויזכיר מבערב וכו' כדפרישית שם ועוד דבר מן דין דיוקיה לאו דיוקא הוא דבריש מכלתין אליבא דר' יהושע דברייתא דקאמר משעת הנחתו הוא דמפרש לה ואזיל והכא אליבא דר' יהודה שאמר משום ר"י בן בתירה הוא דקאמר ולמר צריכין להאי טעמא דלעיל ולמר איכא טעמא כדקאמר הכא ולא קרב זה אל זה:

בשעת מקדש שאני הכי משני ומסיק נמי בבבלי דף ד ע"ב:

מתניתא דר"ש וכו'. האי תוספתא מייתי לה נמי בבבלי דף ו ע"א ועיין בדבור דלקמן מה שנתבאר מזה בס"ד. והתוספתא שהובאה כאן בסוף הלכה תני אם היתה השנה חסירה וכו' ומביא לזה התיו"ט במשנה ג' ולא העתיק לא הקושיא מחלפה שיטתיה דרבי וכו' ולא שינויא דמשני לבסוף נצרכה ומבואר הכל בפנים:

מחלפה שיטתיה דרבי וכו' עיין לעיל בד"ה מתניתא דר"מ:

הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים וכו'. כ"כ הרמב"ם ז"ל בריש פ"ג מהל' תענית וכסתם מחני' דהכא ודלקמן הגיע ר"ח כסליו ולא ירדו גשמים ב"ד גוזרין ג' תעניות וכו' וכ"כ הר"ן ז"ל שהרי"ף והרמב"ם ז"ל סמכו על סתם מתני' ואתיא כר"מ דהתוספתא וכדמוקי לה הכא לעיל מתניתא דר"מ וכו' דאלו לר' יוסי אין היחידים מתחילין להתענות עד הגיע ר"ח כסליו ולא ירדו גשמים ולכאורה קשיא על מה שפסק הרמב"ם בפ"י דנדרים בהלכה יא גבי האומר עד הגשם וכו' ואם אמר עד הגשמים ה"ז אסור עד שירדו הגשמים והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהיא בא"י ומקומות הסמוכין לה מכ"ג במרחשון ואילך. וזהו כר' יוסי דאמר רביעה הבכירה בי"ז במרחשוון והבינונית בכ"ג והאפלה בר"ח כסליו וסותר הוא למ"ש בהל' תעניות. שוב ראיתי בלח"מ שהרגיש בקושיא זו והוסיף עוד לתמוה שבתעניות פסק כר"מ ובנדרים פסק כר' יוסי ובפ"א מהל' מתנות עניים לא פסק לא כזה ולא כזה ששם בהלכה יא כתב מאימתי כל אדם מותרים בשכחה של זיתים בא"י אם שכח אותה בראש הזית ה"ז מותר בה מר"ח כסליו שהוא זמן רביעה שנייה בשנה אפילה ומביא שם למה שכתב הכ"מ ופלפל על זה ולבסוף כתב מה שקשה בעיני על רבינו ז"ל קשה עד מאד אצלי וצ"ע והנכון כדברי הכ"מ שם בזה דבנדרים הלך אחר לשון בני האדם ונקטינן בשנה בינונית שדרך לשון בני אדם בדבר בינוני ובמתנות עניים הולכין אחר רביעה שנייה בשנה אפילה משום דספק מתנות עניים להחמיר כדתנן בסוף פ"ד דפיאה לר"מ והלכתא כוותיה ספק לקט לקט. ומה שהקשה הלח"מ על זה דאיך יישב כל הסוגיא שם כמאן אזלא הא דתניא רשב"ג אימר גשמים שירדו ז' ימים זה אחר זה אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושניה ושלישית כמאן כר' יוסי וכו' דמשמע דר' יוסי לא איירי בשנים חלוקות וברביעה שניה אלא בזמן הרביעיות שלשתן ובאותה השנה עצמה זו אינה קושיא דלרשב"ג דאמר הכי ע"כ דס"ל כן אליבא דר' יוסי ולא מיתוקמא מילתיה אלא כר' יוסי וכדפירש"י ז"ל אבל איני מוכרח לומר דר' יוסי גושיה ס"ל לעולם כן ודלא נפרש עיקר מילתיה דר"י דלאו בשנים חלוקות איתמר ועוד דאיכא למימר דבשנה בינונית גופה קאמר דלא אשכחן הא דרשב"ג אליבא דר' יוסי ולכ"ע מיהת ג' זמני רביעה הן ככל שנה וא"כ אין זה סותר להא דאמר דיש שנה בכירה ויש שהיא אפילה באלו זמני רביעה ובבינונית משכחת לה הא דרשב"ג לר יוסי ודקאמר רב חסדא שם הלכה כר' יוסי כבר עמדו המפרשים על זה כמו שמביא הר"ן ולרש"י גי' אחרת שם הלכה כר' יהודה ובלאו הכי הרי אמרנו דבענין דתעניות סמך עצמו על סתמא דמתני' דכר"מ אזלא וכפי דרך הרי"ף ז"ל אלא דבשארי מקומות במקום שנשנה עד רביעה שנייה סתם סמך לו על דברי ר' יוסי והכל לפי מה שהוא בנדרים כך ובמתנות עניים כך ולפי הטעם שנתבאר:

אתחמי לרבנן חסידא דכפר אימי יצלי ומיטרא נחית וכו'. כעין הא גריס בבבלי פ"ג דף כג בעובדא דאבא חלקיה ובקצת תוספת דברים:

מה ת"ל עד קריאת הגבר. בטעות הועתק כאן וליתא בתוספתא אלא גריס בהדיא ישן ועמד אסור מיד. וכן הועתק בבבלי פרקין דף יב רישא דהתוספתא וגריס שס בלישנא בתרא דרבא אמר לא שנו אלא בשלא ישן אבל ישן אינו אוכל וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' תעניות בהלכה ה' וכל תענית שאוכלין בה בלילה בין צבור בין יחיד ה"ז אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר והוא שלא ישן אבל אם ישן אינו חוזר ואוכל ולא העתיק להא דקאמר הכא בשלא התנה וכו' ואפשר דהואיל ופשוט הוא דתנאי מהני לענין זה סתם דבריו. והטור בסי' תקסד כתב כן וי"א שא"צ תנאי לשתיה דמסתמא דעתו של אדם לשתות אחר השינה וכו'. ומהא דגריס בתוספתא וכן כאן ישן ועמד אסור משמע דישן על מטתו ועמד קאמר ולא כמו שפי' ישן בתוך הסעודה וכו' וכמו שהביא הרא"ש לדעת זה ע"ש:

כל תענית שב"ד גוזרין להפסיק אין עוברות ומניקות מתענות בם וכו'. הא דקאמר נראין דברים וכו' מבואר היטב הכל בפנים ולבסוף דקאמר אתא ר' בא בר זבדא וכו' וקאמר בשם ר' יוחנן ואפילו גזרו וכו' אין עוברות ומניקות מתענות בם א"נ משמע דאין מתענות לא בג' ראשונות ולא בשניות. והבבלי דף יד גריס תני חדא עוברות ומניקות בראשונות וכו' ואמר רב אשי נקוט אמצעייתא בידך דמיתרצן כולהו. כך היא גי' רש"י והרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו גם כן כרש"י ז"ל שאינן מתענות אלא באמצעות ולא בראשונות ולא באחרונות וכ"כ הטור בסי' תקעה. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהל' תענית בהל' ה' בז' אחרונות שבאלו הז' בלבד עוברות ומניקות מתענות אבל בשאר התעניות אין מתענות וכתבו המפרשים ז"ל שהוא גורס אמר רב אשי נקוט אמצעיתא בידך והיינו ברייתא אמצעיתא ואחרונות ממש הן. ומ"ש הב"י שם ובירושלמי אמרו שמתענות בראשונות ובאמצעיות ולא בשבע אחרונות ולדברי הכל חולק על תלמודא דילן ולא קיי"ל כוותיה ודברי התוספתא הן הכתוב כאן אבל דעת הש"ס כהאי דמסיק אתא ר' בא בר זבדא וכו' בשם ר' יוחנן וכו' וא"כ אין מתענות בראשונות ובשניות וזה קצת סיוע לגי' הרמב"ם ובאחרונות פסק כרב אשי בגמ' דילן דאיהו ס"ל הכי:

כאילין תרתי מילייא שיערייה רבייה. ובבבלי דף יד ע"ב קאמר סתמא קאמר לא אמרו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיעני מן השמים:

ובשני מטין וכו' פותח א' ונועל אחד. משמע דפירושא דמטין קאמר והבעיא דבעי מה וכו' אם פותח אחד ונועל אחד כל היום בחמישי וכו' כדפרישית ולא איפשיטא הבעיא הכא. ובבבלי שם איבעיא להו היכי קתני בשני מטין עם חשיכה ובחמישי כל היום מפני כבוד השבת. והיינו מטין. או דילמא בשני מטין ובחמישי פותחין כל היום כולו ת"ש דתניא בשני מטין עד הערב ובחמישי פותחין כל היום כולו מפני כבוד השבת. והיינו אם אין שם אלא פתח אחד וכדקתני בהדיא בתריה היו לו שני פתחים פותח א' ונועל אחד וא"כ אף בחמישי לא התירו בשני פתחים כ"א פותח אחד ונועל אחד וכ"כ הרמב"ם בפ"ג בהני ז' ע"ש:

הדא דאת אמר בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונייהו כתב הרא"ש ז"ל פי' כותלו של בית חתנות וכ"כ הטור סי' תקעה. ולפי' זה קשה מאי האי דקאמר שמואל עלה כותלא דגנאי ביה הרי בית חתנות לעשות החופה בתוכו הוא ולהיות שמה כל ימי החופה ומאי מוסיף שמואל פשיטא דגנאי ביה הוא. ולפירוש הרמב"ם ניחא שמפרש בנין של שמחה כגון ציור וכיור כדכתב שם בהני ח' היינו מפני שדבר זה אינו מן ההכרח ואין זה אלא להרוחה ולשמחה ולנוי בעלמא אבל אם היה כותלו גוהה ניפול וההכרח הוא לסותרו ולתקנו סותרו ובונהו והשתא שפיר קאמר שמואל עלה כותלא דגנאי ביה דווקא אבל אם יש לו בית אחר לדור ולשכב בו לא שאינו צריך לזה כ"א להרווחה היא והא דלא הזכיר הרמב"ם בית חתנות כדאמרי בגמרא משום דזה נכלל ג"כ במה שאמר ציור וכיור אסור ומכ"ש לבנות בית חדש לשמחה שאין לו הכרח גדול לזה ויכול היא לעשות החופה בביתו ובית חתנות שאמרו לדוגמא בעלמא אמרו וה"ה בכל כיוצא בזה שהיא להרווחה ולשמחה:

הדרן עלך פרק מאימתי