Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Terumot Chapter 10
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בצל שנתנו לתוך עדשים. וכמה דאמר עדשים צופדות אותו שלא יבלע וכו'. מסוגיא דהכא משמע דבעיא היא ופשיט לה מתני' בבצל של חולין וכו' כדפרישית בפנים ולעיל בפ"ט בהלכה ג' משמע דבפשיטות קאמר דבין בבצל של תרומה לתוך עדשים של חולין ובין איפכא ולעיל כתבתי דיש לפרש דהתם נקט הש"ס בקצרה כדרכו ולא הביא הפשיטות דהכא אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן שכתב בפט"ו בהלכה ח' בדין דעדשים וז"ל עדשים שנתבשלו וכו' ומפני מה בצל שלם לתוך עדשים שנתבשלו אין משערין אותו בנ"ט מפני שאינו שואב מהן שהרי הוא שלם ולא פולט לתוכן שכבר נתבשלו ומלישנא ולא פולט לתוכן משמע דדעתו דאף בבצל של תרומה לתוך עדשים של חולין הדין כן דשלם מותר וזה דלא כפשיטות הש"ס בהסוגיא והכ"מ כתב דהשמיטו רבינו דמשמע דפליג אדר' חזקיה ואין כאן שום משמעות לפלוגתא אלא בעיא ופשיטותא היא. ואם היה אפשר לפרש דברי הרמב"ם דהוא ז"ל דעתו היה לפסוק כהאי פשיטותא דהכא דדוקא בבצל של חולין וכו' ולפיכך נשמר בהלכה זו ולא כתב כמו בהלכה שלפניו אם הבצל תרומה וכו'. אלא כתב עדשים שנתבשלו ואח"כ השליך לתוכן בצל יבש וכו' דלא מיירי אלא בבצל של חולין לתוך עדשים של תרומה והא דסיים ולא פולט לתוכן לאו לאשמועינן דה"ה איפכא אלא שאינו שואב מהן ולא פולט לתוכן לשנחוש דע"י פליטתו לתוכן חוזר ושואב הוא וא"כ הכל בבצל של חולין ועדשים של תרומה הוא מדבר וקצת ראיה יש לפירוש זה בדבריו מדמסיים ולא פולט לתוכן שכבר נתבשלו ואם דהכוונה היה על חלוקה של בצל תרומה לתוך עדשים חולין למה לו לחזור ולזכור שכבר נתבשלו הא בהכי איירינן ובטעם דהבצל שלם סגי לב' החלוקות ומזה היה נראה דשכבר נתבשלו דקאמר לסיים הטעם דלא ניחוש דע"י פליטתו לתוכן חוזר ושואב מהן לפיכך אמר שכבר נתבשלו והוציאו מימיהן ולפי' הזה הוה ניחא דפסק כסוגיא דהכא לפי המסקנא ואם נפרש דבריו כפשוטו דכוונתו על ב' החלוקות היה צ"ל דסמיך אסוגיא דפרק דלעיל ופי' שם דהש"ס קאמר לה בניחותא ודכוותה וכו' דלעולם הדין כן ומיהו לדעתי הפי' הא' הוא אמיתי בכוונת דברי הרמב"ם ודעתו לפסוק כסוגיא דהכא וכדמסיק דמתני' בבצל של חולין לתוך עדשים תרומה דוקא היא וכמו שפירשתי הטעם בפנים וזהו דוקא בעדשים אבל בשאר כל התבשיל אין חילוק בין אם הבצל של חולין והתבשיל תרומה או איפכא וזה פשוט וכמו דאין חילוק בין אם הוא שלם או מחותך דבשאר כל התבשיל לעולם הוא בנ"ט וכמ"ש הרמב"ם בהלכה ז' דבשאר כל התבשיל דבין אם הבצל תרומה והתבשיל חולין וכו' ובין נתבשל עמו ובין הניחו לתוכו אחר שנתבשל כמבואר בהלכה ח' דדוקא בעדשים אמרו שהן צופדות שלא יקבל הבצל הטעם מהן כשהוא שלם ויבש אבל אם הבצל של תרומה והעדשים חולין הבצל אוסר אותן בנ"ט לפי שהן מקבלין הטעם ממנו ובזה מתיישב ג"כ מה שדקדק הר"ש מההיא דר' יודה מתיר בצחנה דאינו מתפרש אלא בבצל של תרומה ולפיכך כתב ואין מתיישב לפי שיטת הירושלמי דמוקי מתני' בבצל של חולין דכיון דהאי דתרומה סברא הוא דרישא נמי בתרומה ולק"מ דהש"ס לא מוקי בבצל חולין אלא בעדשים דוקא כדאמרן אבל בשאר כל התבשיל ודאי דאף בבצל תרומה לתוך התבשיל חולין נמי איירי ועלה קתני ר' יהודה מתיר בצחנה וזה פשוט:
כל האיסורין משערין אותן כאלו בצל כאלו קפלוט וכו'. מבואר מזה בפ"ו דנזיר בין לסברת ר' יהודה ובין לסברת חכמים בענין נותני טעמים וע"ש:
כל נותני טעמים בין לשבח בין לפגם וכו'. עיקר הדין הזה בפ"ה דע"ו בהלכה ג' ושם בארתי בענין המחלוקת דר' יוחנן ודר"ל באוקמתא דמתני' ובמאי דמבואר אליבא דאפסקא הלכתא בהדיא בש"ס הבבלי שם דנטל"פ מותר ומה שלמדנו מסוגיא דהתם ומה שנלמד מסוגיא דהכא וכן הראיתי שם באצבע דמוכרח הוא לדינא כדעת הפרישה בסי' ק"ג בענין נפל לתוכן כשהן רותחין דאפי' לאחר שציננן מותר הוא ודלא כהט"ז שתמה עליו דהבי הוא להדיא בסוגיא דהאי תלמודא ועיין שם דמבואר הכל הוא בס"ד:
הרודה פת חמה וכו'. פירשתי בפנים לפלוגתייהו לפי האוקמתא דר"ל בפ' כיצד צולין וכן בע"ז (דף סו ע"ב) ויש שיטות הפוסקים דתפסו להאי אוקמתא למסקנא וא"כ לכ"ע ריחא מילתא היא וכרב דפסחים שם גבי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה דפליגי רב ולוי אי ריחא מילתא היא או לא וכדמייתי פלוגתייהו נמי הכא בהלכה דלקמן אבל רוב גדולי הפוסקים לא פסקו כרב ולא כהאי אוקמתא דס"ל במתני' דהכא וכדכתב הרי"ף ז"ל בפ' גיד הנשה משמן כל הגאונים ז"ל דהלכה כלוי משום דאביי ורבא פליגי בההיא דבת תיהא בע"ז שם דרבא שרי דריחא לאו מילתא והלכתא כרבא לגבי דאביי ואי משום דהאי אוקמתא דר"ל רבא דבתראה הוא לא ס"ל כותיה אלא כי פליגי אפי' בפת חמה וחבית פתוחה פליגי ובריחא מילתא היא דפליגי ורב כר"מ ולוי כר' יהודה ור"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ועוד דר' יוסי נמי בפת חטים כר' יהודה ס"ל ולא פליג אלא בשל שעורים מפני שהן שואבות גופו של יין ולא ריחא בלחוד הוא ועוד האריך שם וזהו תוכן דבריו וזהו דעת הרמב"ם ז"ל דפסק כלוי דריחא לאו מילתא היא כמ"ש בפט"ו ממ"א בהלכה ל"ג דבדיעבד מותר וכ"פ בפט"ו מהל' תרומות בהלכה י"ד גבי האי דינא דמתני' דלקמן תנור שהסיקו בכמון וכו' דהריח אינו אוסר ובהלכה י"ג בדינא דמתני' דפסק כר' יוסי כתב הרודה פת חמה וכו' סתם דמשמע אפי' בחבית פתוחה מותר בשל חטים ובשל שעורים דאסורה הטעם מפני ששואבות ולא ריחא בלחוד הוא ומה היא דכמון גופיה ראיה דאפי' בפת חמה וחבית פתוחה מותר בריח דהא נמי כפת חמה וחבית פתוחה הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל בס' תה"א בבית ד' שער ראשון לחזק דברי הגאונים ז"ל ומההיא דכמון ראיה גמורה היא דרבא לית ליה דר"ל דקאמר רבא התם בע"ז מנא אמינא לה דריחא לאו מילתא היא דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' ודחה אביי שאני התם דמיקלי קלי איסורא אלמא הא דכמון דריח גמור איכא כפת חמה וחבית פתוחה ואפ"ה שרי ולרבא. ל"ש מקלי קלי ול"ש לא קלי שרי אלמא לרבא לית ליה דר"ל וזו נראה לי בראיה גמורה עכ"ל והבאתי לכל זה דבהכי ניחא לן דלא מייתי הש"ס דהתם ראיה להאי מ"ד דריחא מילתא היא מההיא דמתני' דמכשירין כדמייתי הכא בהסוגיא דבעי לדמות דינא דמתני' למתני' דמכשירין דקאמר יגיד עליו רעו וכו'. ומכח דקדוק זה רצה התוי"ט להכריח במכשירין שם דיש לחלק בין פת לפירות מדלא דייק הש"ס דהתם מהאי מתני' חבית שהיא מלאה פירות וכו' כדדייק עלה בירושלמי דתרומות אלא דגמרא דידן סברה דאין להביא ראיה מפירות לפת וכו' עיי"ש אבל הא ליתא ואין לנו להמציא חילוק חדש מה שלא נזכר בשום דברי א' מגדולי הראשונים ז"ל והאי מתני' דמכשירין בלא"ה אין להביא ראיה מהתם חדא דגם הכא דחי לה רב מנא וקאמר ומינה וכו' כדפרישית בפנים ואדרבא שם היה לנו ללמוד דעד שתהא הפת נוגעת בחבית עצמה ועוד דבלא"ה לא דמיא דהתם שואבת הן מלחלוחית החבית בעצמה והוי ממש כשל שעורים לר"י כמוזכר לעיל ומתני' דהכא ריחא בלחוד הוא וזהו דקאמר ר' מנא הכא ומינה וכו' כלומר בשלמא אם היתה הפת נוגעת בהחבית עצמה והיה איזה סברא לומר דשואבת מלחלוחית היין בעצמו כמו התם הוה ניחא לדמות לדהתם אלא דהכא שאני דנתונה על פי החבית ואפי' החבית פתוחה והפת חמה אין כאן אלא ריח בעלמא ופליגי הכא בריחא מילתא או לא וכדמפרשינן לעיל אליביה דרבא ולפי פי' זה ניחא נמי דר' מנא דהכא קאי ג"כ בשיטתיה דרבא דהתם וזה מבואר:
דתנינן תמן חבית מלאה פירות וכו'. עיין בדיבור דלעיל דמבואר הכל והא דרב חסדא דהכא דחייה בעלמא היא כלומר דמצינו למימר דחמה דנקט לאו דוקא אלא כדי שלא תאמר הואיל וההבל כובש יהא מותר וכדי לתרץ להאי דר' בא דחששו אפילו בצוננת אבל לקושטא דמילתא פת חמה בדוקא קתני וכדמוכח מהאי שנתבאר לעיל דרבא מייתי ראיה מתנור דכמון דכפת חמה וחבית פתוחה הוא ושרי משום דריחא לאו מילתא הוא לר' יהודה וא"כ לר"מ דס"ל ריחא מילתא דוקא בפת חמה וחבית פתוחה הוא דאוסר וכן לר' יוסי דאוסר בשל שעורים מפני ששואבות בפת חמה הוא דקאמר דבכה"ג היא שואבת ולא בצוננת וכן ההיא דר"ל דהכא דלקמן וקאמר דלא כר' יהודה וכדפרישית זהו למאן דס"ל לעיל דדמיא דינא דמתני' למתני' דמכשירין וכבר נתבאר לעיל דרבי מנא דהכא בשיטתיה דרבא דהתם קאי:
מהלימין היו. כדפרישית דבכה"ג אפי' ר' יהודה מודה דמכיון שהן בתוך הקבוטין שואבין הן מהמורייס עצמו ולפ"ז אתיא האי דר' יוחנן כהלכתא:
שעורים מלמטן וחטים מלמעלן וכו'. והרמב"ם בפט"ו בהלכה י"ג דפסק כר' יוסי לא הזכיר לזה ונראה דהוא ז"ל היה מפרש להא דהכא בל' בעיא וכלומר דהיכא שהחטין מלמטן ושעורין מלמעלן בהא פשיטא לן דכשם שאין החטין שואבות כך אין השעורים שואבות דהא חטים מפסקי להו כי קא מיבעיא לן אם השעורים מלמטן והחטים מלמעלן אי נימא דכשם שהשעורין שואבות כך החיטין שואבות וכיון דלא איפשטא אזלינן לקולא דהא האי דינא חומרא מדרבנן בעלמא היא ולפיכך סתם דבריו ולא כתב אלא ושל שעורים אסורה מפני ששואבות:
מהו לצלות שני שפודין אחד של בשר נבילה ואחד של בשר שחוטה בתנור אחד וכו'. פלוגתא דרב ולוי איתמר בבבלי בפ' כיצד צולין (דף ע"ה) וגריס התם בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש וכו' ודקדקו מדקאמר שצלאן משמע דאף ללוי דמתיר דוקא בדיעבד הוא דמתיר וכמו שכתבו רוב גדולי הפוסקים ז"ל למאי דפסקו הלכתא כלוי כמו שזכרתי בהלכה דלעיל ד"ה הרודה פת חמה דלכתחילה מודה לוי דאסור ומהכא משמע דאפי' לכתחילה מותר ללוי דהא קאמר מהו לצלות וכו'. והיה מקום לומר דלא פליגי הני תרי סוגיות אליבא דלוי דהתם בשר שחוטה שמן קאמר וכלומר דזה לרבותא נקט אליבא דרב דאוסר אפי' בשר הנבלה כחוש ולא נתפטם אלא מהשחוטה וכ"ש איפכא ומיהו אם שניהם כחושין איכא למימר דלכ"ע מותר וכ"כ כרשב"א ז"ל בתה"א בבית ד' בשער הא' דמשמע דתרוייהו מודו בששניהם כחושין שהוא מותר דריחא כי האי לאו כלום הוא והשתא אליבא דלוי מיהת יש לומר דהכא בשניהן כחושין מיירי ובהא הוא דמתיר לכתחילה ולרב הוא דאסור הכא לעולם אלא דדעת הרמב"ם ז"ל אינו כן שכתב בפט"ו ממ"א בהלכה ל"ג אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה או בהמה טמאה בתנור אחד ואע"פ שאין נוגעין זה בזה ואם צלאן ה"ז מותר ואפי' היתה אסורה שמנה הרבה וכו' וא"כ לכתחילה אסור אפי' בששניהם כחושין ומ"מ לדעת לוי נוכל לתרץ הסוגיות כמו שאמרנו אלא שמצד החומרא הוא שהחמירו לכתחילה אפי' בשניהם כחושין וכעין שסיים שם הרשב"א ז"ל שמדברי הירושלמי נלמד דללוי אף לכתחילה שרי אלא שראוי לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו לעשות כן לכתחילה. ולמאי דמשמע מדברי הרמב"ם אף בשניהם כחושין אסור לכתחילה. והיוצא עוד מהאי פלוגתא דרב ולוי כבר נתבאר למעלה ד"ה הרודה וכו' והא דמקשי לרב מהאי ברייתא אין צולין שני פסחים כאחד ולא מקשי ממתני' דידן דשמעינן דריחא לאו מילתא היא משום דאיכא למידחי כדדחי אביי בע"ז (דף ס"ו) שאני הכא דמיקלי קלי לאיסורא ובפסחים דחיק הש"ס לשנויי אף להאי ברייתא אליבא דרב כגון שצלאו בשתי קדירות ומ"מ כבר הסכימו רוב גדולי הראשונים ז"ל לפסק הגאונים ז"ל דפסקו הלכתא כלוי ומטעם שנתבאר בהלכה דלעיל שם בס"ד:
אייכל שמואל לרב מי צתרי. אע"ג דאין מאכילין להאוסר ומחמיר על עצמו אפשר דבתר הכי הדר ביה רב וכה"ג אמרינן בפ' כל הבשר (דף קי"א) גבי פלוגתא דרב ושמואל בדגים שעלו בקערה דרב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אומר מותר וגריס בתר הכי ר' אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה וקא אכיל בכותח יהיב ליה ולא אכל א"ל לרבך יהיבי ליה ואכל ואת לא אכלת אתא לקמיה דרב א"ל הדר ביה מר מדמעתיה א"ל חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא ס"ל. והכא באמת הדר ביה רב. וליישב הא דקאמר רב התם חס ליה וכו'. ופירש"י ז"ל לא היו דברים מעולם. וא"כ חס ליה לשמואל דמשקר. ראיתי להרלב"ח בתשובה שהאריך ודחק עצמו בזה ולדעתי נראה דכך הן הצעתן של דברים דלמאי דמבואר מדעת רוב הפוסקים ז"ל למאי דאיפסקא התם הילכתא כשמואל דלאו דוקא עלו אלא ה"ה אם נתבשלו מתיר שמואל וכמו שהוכיחו התוס' שם לדעת רש"י מל' אחר שפי' לעיל וא"כ לשמואל אין חילוק בין עלו לבין נתבשלו בקערה של בשר ולרב איכא למימר דלא פליג לדינא אלא בנתבשלו דוקא והא דאמרינן דגים שעלו רב אמר אסור הא מסיק עלה דהא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר וכו' וא"כ מאי דיהיב ליה שמואל לרב דגים שעלו בקערה היו ואכל דבעלו לא היה מחמיר לאסור כ"א בנתבשלו והא דאייתו לקמיה דמר שמואל דגים שנתבשלו בקערה הוו והא דגריס גם כאן שעלו לאו דוקא אלא אגב גררא דלישנא דלעיל הוא ושמואל היה סובר כיון דרב אכל בעלו ה"ה בנתבשלו הדר ביה משמעתיה דלדידיה אין חילוק ביניהם ולפיכך א"ל לר"א לרבך יהיבי ליה ואכל ורב דקאמר חס ליה לזרעיה דאבא וכו' למאי דשאל לו ר"א הדר ביה מר משמעתיה השיבו דח"ו לא יהיב לי לאכול כ"א דגי שעלו ולא בנתבשלו דזה לא היו דברים מעולם אלא שהוא היה סובר דהדרי בי גם בנתבשלו ולא היא דבנתבשלו קם אני בשמעתתא דידי:
והלא חביות מכניסן לכן. למאי דפרישית לא היה צריך להגיה דהיינו מלילות וא"נ חסר הלמ"ד כאן וצ"ל והלא חבילות וכו' כלומר דלפעמים מביאין השבלים כמו החבילות האלו כדי לאכלן מלילות ואינן נטבלות למעשרות וזהו כר' יוסי בר' יהודה בברייתא דמייתי לה בבבלי פ"ק דביצה (דף י"ג) הכניס שבלים לעשות מהן מלילות רבי מחייב ור' יוסי בר' יהודה פוטר ומשום דמתני' דקתני כותש ומחשב אתיא כותיה דר' יוסי בר' יהודה דאיהו ס"ל בבכורות בהדיא כאבא אלעזר בן גומל דאף תרומת מעשר ניטלת במחשבה ובאומד וכדמוקי התם למתני' דבתרומת מעשר איירי אבל לית הלכתא כותיה דאבא אלעזר בן גומל בהא וכבר זכרתי מזה כמה פעמים ועיקרן של הדברים תמצא לעיל בדמאי פ"ה בהלכה ב' ד"ה הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת שם נתבאר בבאר היטב מענינים אלו בס"ד ולטעמיה דהרמב"ם דלא הזכיר בדין זר בפ"ג בהלכה י"ד ומחשב כ"א כתב כותש ונותן וכו' וע"ש:
דרבי שמעון אמר נטל"פ אסור וכו'. עיין לעיל בהלכה ב' ובמקום המצויין שם:
דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב וכו'. זהו הפי' הנכון כמו שפי' הרמב"ם ז"ל במשנה וכן דעתו בחיבורו דאציר קאי דלת"ק משערין הציר דג טמא בכל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז וכו' שהוא אחד מתתק"ס כדמפרש בגמ' והכי מוכח מהסוגיא דקאמר בהדיא לר' יהודה כן דמפרש ר' יוסי ב"ח רובע ציר וכו' אלמא דכולה מתניתין בענין הציר מתפרשא והא דמפרש הכי כדברי ר' יהודה ולא כדברי הת"ק משום האי פלוגתא דפליגי אמוראי בדברי ר' יהודה דמר סבר רובע ציר בסאתים ציר ור' אילא מפרש רובע ציר בסאתים דגים וציר הלכך נקט להא בדברי ר' יהודה וההיא דר' יוסי בר' בון דהורי בעכברא אחד לאלף נמי הכי מיתפרשא בענין הטעם ממנו כרפרישית בפנים ועי' לקמן דאף לפי' הזה עכברא שם מקום הוא ולכן פסק הרמב"ם בפי' המשנה דהלכה חלק באלף אסור והר"ב נמשך כאן אחר פירושו במשנה וכן לפסק הלכה אבל הרמב"ם חזר בו בחיבורו לענין הפסק הלכה שפסק בסוף פט"ז ממא"א כר' יהודה שכתב דג טמא שכבשו עם דג טהור הכל אסור אא"כ היה הטמא אחד ממאתים מן הטהור ולענין הציר ממנו מיירי כדכתב שם לעיל גבי בשר דג טמא מליח שנבלל עמו דג טהור תפל נאסר מפני צירו ועלה קאי סוף דבריו אם כבש בתחלה הדג טמא עם הטהור הכל אסור מפני צירו אא"כ היה הטמא אחד ממאתים מהטיהור דאלו משום גוף הדג טמא ודאי לא מצינן למימר דכל זמן שהוא שלם בריה הוא ואם אין מכירין אותו אפי' באלף לא בטל כדכתב הוא ז"ל לקמן פט"ז שם בה"ו דדבר שהוא בריה חשוב ואוסר בכל שהוא ואם מכירין אותו זורקו והשאר היה טהור אלא דמפני צירו אוסר עד אחד ממאתים וטעמו דפסק כר' יהודה חדא דהני מפרשי אמוראי אליבא דר' יהודה וקאמר נמי אתא עובדא קומי ר' יאשייה והורי כן והו"ל ר' יוסי בר' בון דהורי חדא לאלף יחידאה לגבייהו ועוד דבבבלי פ' גיד הנשה (דף צט ע"ב) קאמר לה בפשיטות אדכרתן מילתא דא"ר יוסי בן חנינא לא כל השיעורין שוין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים אלמא דהלכתא כוותיה דר' יהודה בציר דג וטמא אע"ג דאין הציר אלא זיעה בעלמא החמירו בו משאר שיעורי האסורין שהן בנותני טעם וכ"ז ברור ופשוט דהמתני' והסוגיא בענין ציר דג טמא מיתפרשא ולא מטעם איסור גופו וכדאמרן וכן פי' הרמב"ן ז"ל מביאו הרא"ה ז"ל בעל בדק הבית על הרשב"א בבית ד' שער הא' מלבד הרשב"א רצה לחזק דבריו שם שנמשך אחר פי' הר"ש שפי' שנתערב גופו של דג טמא בתוך גרב של דגים טהורין ומשום בריה הוא ופי' להא דר' יוסי בר' בון הורי בעכברא שם מקום בחד לאלף ולמד מזה דבריה בטילה בתתק"ס וכו' וכ"ז דוחק ואינו מוסכם לשום אחד משאר גדולי האחרונים ז"ל ומה שרצה הרשב"א במשמרת הבית לחזק דבריו וכתב על דברי בדק הבית רבינו שמשון ז"ל לא פי' כן אלא כדברי המחבר דאלו לענין ציר הרי אינו אלא זיעה בעלמא וכו' כבר רמוז הוא בדברינו דאע"ג דאינו אלא זיעה בעלמא החמירו בו ולא זכר בפ' גיד הנשה אלא דברי ר' יהודה משום דהלכתא כוותיה בציר דג טמא ובזה מתורץ דקדוק הב' בדבריו ע"ש וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ' גיד הנשה על המתני' גיד הנשה שנתבשל בגידין וכו' דהמתני' וסוגיא דהכא לענין הציר מיתפרשא והקשה שם על פי' האחר וכתב עוד בההיא דר' יוסי בר' בון הורי בעכברא וכו' י"מ דעכברא שם מקום וכו' וקאי אציר דאיירי ביה וקסבור שר' יוסי הורה כן באותו מקום דיהיב טעמא עד קרוב לאלף וכן מסתבר דלא איירי בעכבר שנתערב בהיתר דאי צורת עכבר עליו ניכר בין חתיכה של היתר משליכו והשאר מותר ואם נימוח ואינו ניכר טעמו בטל בס' עכ"ל ובזה מתיישב כל מה שדקדק הרשב"א שם והונח לנו הפי' דבציר איירי ולא משום בריה ואין להאריך יותר:
דג טהור טפל וכו' והתני ר"ח מדיחו ומותר וכו'. ברייתא זו דר"ח מייתי לה בבבלי פרק כל הבשר דף קי"ג וקאמר עלה מאי לאו שהיו שניהן מלוחין לא כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל וכו' והכא דמוקי להאי ברייתא דר"ח בשכבשו שתיהן כאחת וזהו בששניהן מלוחין כס"ד דהתם היא ולא קאי המסקנא הכי וכן הסכמת הפוסקים ז"ל דאף בשניהן מלוחין אסור אא"כ הטהור מליח והטמא תפל לא נאסר המליח:
ותני כן וכו'. זהו בתוספתא פ"ט והכי גריס התם א"ר יוסי בר' יהודה בד"א בזמן ששולה ומניח לפניו ומצא בו כשיעור הזה אבל אם היה נוטל וזורק ראשון ראשון אע"פ שמצא בו יותר מכשיעור הזה מותר ובתוספתא כתיבת יד מסיים ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים. כלומר שמביא הפסוק הזה לראיה שמתירין ע"י עילה זו וכדקאמר הכא ע"י עילה כמו שביקש שמשון עילה ולקחת מבנות הטמאים ולזורקן אח"כ ראשונה ראשונה ועי"כ להנקם מהפלשתים והרמב"ם ז"ל במ"א שם שהבאתי בדבור דלעיל לא הביא לחילוק הזה ולא חש להתוספתא משום דיחידאה היא:
ואילין איגרתא לא גוים לוקין כתיב בהן וכו'. כבר כתבתי בע"ז פ"ב דהך איגרתא אגט קאי כדאיתא פ"ק דגיטין ולא משני מידי אקושיא דר' יצחק משום דשאני התם דמטעם חומרא דאשת איש נגעו בה:
מהו טהור טהור מלהכשיר וכו'. כן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ו מהלכות טומאת אוכלין בהלכה ד' ציר חגבים טמאין אינו מכשיר אבל מתטמא טומאת משקין משום דהכי משמע לישנא דהש"ס דבניחותא קאמר דאלו לפי' הראב"ד שם בהשגה שהוא לשון בעיא ולא איפשיטא היה קשה הך דקאמר אפי' כל שהוא דאם הספק הוא אם דוקא לענין הכשר אמרו אבל לענין טומאה שמא הוא טמא מאי שייך לישנא דאפי' כל שהוא אלא ודאי דינא קמ"ל והיינו לענין שהוא מיתטמא טומאת משקין אבל לענין שיהא מטמא הא בהדיא תנינן בפ"ו דמכשירין בדם השרץ מטמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו והא דהקשה מההיא דבכורות דף כב דאמרו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא התם בציר דגים מיירי כמו שהביא הרמב"ם להא דבכורות בהלכה שאחר זה אבל ציר חגבים טמאים כך קבלו מעדותו של ר' צדוק דטהור מלהכשיר הוא דלענין הכשר אינו קרוי משקה אבל לענין קבלת טומאה משקה הוא. ולענין היתר אכילה כתב הרמב"ם בפ"ג ממ"א בהלכה כ"ב ציר חגבים טמאים מותר מפני שאין בהם לחלוחית והשיג הראב"ד וכתב בירושלמי אמרו טהור שאינו מכשיר ומה שכתב הה"מ שם ציר חגבים שהוא מותר מפורש בספרא ובפ"ז דעדיות בספרא שלפנינו לא כתוב אלא כלשון המשנה דהכא ודעדיות העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור אלא דנראה דהרמב"ם למד מגופא דמתני' דקתני חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו אח צירן וזהו שלא לאסרן וע"ז העיד ר' צדוק דאפי' ציר חגבים טמאים לבדן טהור והיינו בענינא דרישא דמותר הוא ומשום דנקט לישנא דטהור פירשו בגמרא דקמ"ל דטהור מלהכשיר וכו' היא ולא למעוטי להיתרא. שוב ראיתי בפסיקתא וגריס העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא מותר:
לית כאן נכבשין אלא נשלקין. כבר כתבתי מזה בריש פ"ו דנדרים דלישנא דשלוק משמע הכי והכי דבאיזה מקומות משמע שהוא יותר מבישול כדאשכחן בפ' כל הבשר דף קי"א גבי הא דקאמר כבדא מה אתון ביה וכו' דמייתי האי מתני' הכבד אוסרת וכו' ודילמא התם בכבדא דאיסורא וכו' (ודרך דיחויא הוא ולא כמ"ש הר"ש לפירושא דמתני' כן ונמשך הר"ב אחריו) ולבתר מייתי ברייתא דקתני הכבד אוסרת ואינה נאסרת וכו' שלוקה אוסרת ואינה נאסרת א"כ שלוק יותר מבישול ואשכחן נמי דבציר הוא מבישול כדתנן בפ"ו דנזיר היה מבשל את השלמים או שולקן וכדמפרש התם בהאי תלמודא דבלשון תורה בשיל ולא בשיל בכלל מבושל הוא ולא כדכתבו התוס' בפ' כל שעה דף ל"ט ד"ה לא שלוקין וכו' דההיא דנזיר הוי נמי טפי מבישול וקמ"ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בישול שזהו נגד האי תלמודא דהתם וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו שם דלשון שלוק משמע הכין והכין והכל למאי דשייך לפרושי ביה ובלשון בני אדם כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרו ליה ושאינו מבושל כל צרכו שלוק קרו ליה ולפיכך הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק שהוא בציר מבישול דבנדרים הלך אחר לשון בני האדם. ושאר כל הסוגיא מתבארת בהאי דפליגי אליבא דר' יוחנן אי ס"ל כבוש כמבושל או לא ובזה נדחית קושית הר"ש דמקשה מדשמואל דהתם אדר' יוחנן דהכא ע"ש ובבבלי פ' גיד הנשה דף צ"ז במסקנא כשמואל מלוח הרי הוא כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל. ושאר דיני דכבד דקאמר הכא מבוארין הם. ובמתני' מפורש הוא לפי מסקנת הפוסקים ז"ל:
ביצים ששלקן ומצא בהן אפרוח בנותן טעם. בתוספתא פ"ט גריס ביצים טהורות ששילקן עם ביצים טמאות אם יש בהן בנותן טעם אסורות ואם לאו מותרות ביצים ששילקן ומצא באחת מהן אפרוח אם יש בהן בנותן טעם אסורות ואם לאו מותרות. ומייתי לה בבבלי פ' גיד הנשה דף צ"ח אהא דקאמר ביצים בששים ואין ביצה מן המנין. ופריך והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא ומשני הב"ע בביצה שיש בה אפרוח ומותיב עלה מהאי תוספתא ומפרק דרישא נמי בביצה שיש בה אפרוח מיירי וסיפא פירושי מפרש להרישא. וכך הסכמת רוב גדולי הפוסקים ז"ל לחלק בין ביצה שיש בה אפרוח דאז בעינן ס' ואחת כדמסיק התם ואע"ג דקאמר התם על האי שינויא ועל דקאמר ה"נ מיסתברא וכו' אי משום הא לא אריא וכו' דיחויא בעלמא הוא דאי משום הא לא תסייען ובין שאר בצים טמאות וטריפות דאינן אוסרות כששלקן עם אחרות כך הוא דעת הרי"ף ז"ל שם וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו ממ"א בהל' י"ט וכ' וראיה לזה לענין ביצת אפרוח מהא דקאמר ר"ל הכא בהדיא כן ולענין שאר ביצים אסורין דאינן אוסרות בשלקן עם האחרות מהתוספתא דמייתי לקמן גיעולי ביצים מותרין וכפירש"י ז"ל בפרק אלו טרפות דף ס"ד ע"ב וכן התוס' מביאין ראיה שם ד"ה גיעולי ביצים לפרש"י מהא דהכא אלא שכתבו אבל תימא דמייתי קרא שורו עיבר ולא יגעיל וכלומר מזה היה משמע כפי' הערוך שמביאין לעיל שהכו להתרנגולת על בית רחמה והפילה ביצים שלא נגמרו דעל זה שייך הפסוק שורו וגו' ומסיימין ודומה שאינו מסוגית הירושלמי ושום תלמיד הגיהו. ולמאי דפרישית הוה ניחא גם לפרש"י והרמב"ם דלא מייתי ראיה אלא על הלשון גיעולי שהוא מלשון פליטה וכלומר דפליטה זו לאו כלום הוא דמיא בעלמא הוו. מיהו כבר הסכימו רוב גדולי האחרונים כפי' הערוך ופסקו דבביצים טמאה וטריפה ששלקן עם אחרות אם היו קלופות אוסרות עד ס"א כמו בביצת אפרוח וסמכו על הא דהכא דלקמן הדא דתימר והוא ששלקן בקליפיהן וכו' וכך הביא הרשב"א ז"ל בת"ה הארוך בבית ד' שער הא' בשם תשובת הגאונים ז"ל וכמבואר דין זה בטור יו"ד סי' פ"ו:
מצא בהן דם קולף מקום הדם. סיפא דהתוספתא מגיעולי ביצים שהבאתי בדבור דלעיל הוא וגריס מצא באחת מהן דם זורק את הדם ואוכל את השאר וכך מייתי לה בבבלי פ' אלו טריפות דף ס"ד ע"ב וגריס עלה אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה תני דוסתאי אבוה דר' אפטרוקי ל"ש אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה אפי' ביצה אסורה מ"ט דשדא תיכלא בכולה וכבר מבואר הוא בדברי הפוסקים ז"ל דלשיטת רש"י ר' ירמיה ור' דוסתאי לא פליגי דבחלבון אם נמצא על הקשר אסור הדם ואוכל את השאר ובחלמון כולה אסורה והרי"ף והרמב"ם ז"ל בפ"ג ממ"א בהל' ט' לא זכרו כלל מהא דר' ירמיה אלא כתבו סתם נמצא עליה קורט דם אם על החלבון זורק את הדם ואוכל את השאר ואם על החלמון אסורה כולה והתוס' שם מפלפלין בזה וכתבו לבסוף ועי"ל דהך שמעתא דהכא שרי דם ביצים לגמרי כההיא דכריתות וה"ק והוא שנמצא על קשר שלה אז זורק את הדם ואוכל את השאר אבל במקום אחר מותר ואפי' הדם וא"צ לזורקו וכן משמע בירושלמי דתרומות וכו' דאינו מזכיר כלל מאכילת שאר הביצה אלא מזריקת הדם וכו' והגי' שכתבו שצריך להגיה כתובה היא נכונה לפנינו ויש לדחות ראייתם דהא דתני ר' חלפתא חלמון אסור משמע דכולה אסור חלבון מותר השאר והדם זורקו והיינו כר"ח ברי' דר' יצחק ואין להאריך בזה בשכבר הסכימו רוב גדולי האחרונים להחמיר בכ"מ שנמצא כמבואר בטיו"ד סי' ס"ו:
סליק פירקא בס"ד