Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Yevamot Chapter 11
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אשכח תני עוד היא מחלוקת. ולפי שיטת הבבלי דהתם דאמר ע"כ לא אמר ריב"ן הכא אלא דשמות מחולקין הן דמיקריא חמותו ואם חמותו כו' אבל גבי אותו ואת בנו דלאו שמות מחולקין הן דכולהו אותו ואת בנו מיקריין לא. משמע דסיפא נמי לאו שמות מחולקין הן דהתם מייתי מסיפא וקא מדחי לה הכי ואפשר לומר דהתם נמי אההיא תוספתא סמיך דחלוק סומכוס אף בראשונה וע"כ לאו טעמא דשמות מחולקין הן. א"נ רבא דמדחי לה התם אליבא דריב"ן הוא דלא ס"ל האי סברא לחלק בין רישא לסיפא דמ"ש בנו ואותו או אותו ואת בנו כלהון משום אותו ואת בנו הן והכא קאמר ר"י בן פזי אליבא דסומכוס דאם מודה בראשונה ע"כ דס"ל הכי דאי לאו הכי מאי טעמיה לחלק בין רישא לסיפא ולפ"ז לא קאי ר"י בן פזי אדברי ר' לעזר כדפרישית בפנים אלא מילתא באפי נפשה היא:
וכר"מ דר"מ אומר ג"ש כמקום שבאת. ובפ' הערל שם גריס כמקום שכתוב והיינו הך אלא דמשם משמע דר"מ דון מינה ומינה אית ליה כמפורש שם וע"כ ליכא לפרושי התם בענין אחר לכך נראה דה"נ צריך לפרש כן דר"מ אומר דון מינה ומינה וזהו ממקום שבאת ללמוד ממנו נלמד הכל ורבנן אמרי ג"ש כאמור בה היינו אחר שנלמוד אוקי כאמור בה עצמה דדון מינה ואוקי באתרה ס"ל אלא דלפ"ז צריך להפוך הגי' וכר"מ דור ג' שלמעלן מנין שהיא בשרפה וכרבנן דור ג' שלמעלן מנין שהיא בל"ת:
לא כל שכן על בתו. ואפ"ה צריכין נמי לג"ש זימה זימה וכדאמר לעיל לעשות דורות למעלן כלמטן ולמטן כלמעלן לילף דבשרפה לשיטת ר"ע ולר' ישמעאל הנה מאתהן וכ"כ התוס' פ' הנשרפין דף ע"ו ד"ה אמר לאביי שם דיליף נמי בתו מאנוסתו מק"ו דאית ליה נמי ג"ש לכדאמרינן לעיל אלא דקאמר הכא לא צריך ומה שכתבו שם ומיהו קשה מפ"ק דכריתות דף ה' דקאמר אביי לעולם אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי בתו מאנוסתו הן הן גופי תורה ולא למדה הכתוב אלא מג"ש דאמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה לאיסורא אתיא זימה זימה לשריפה משמע דאביי לא יליף בתו מאנוסתו אלא מג"ש עכ"ל ולכאורה קושיא עצומה היא אבל אחר העיון יש ליישב קושיית' וזה דהרי מצינו ג' מחלוקת בדבר בענין אין עונשין מן הדין דלאביי היכא דגלויי מילתא בעלמא הוא כדהכא בבתו וכן לעיל שם דף נ"ד גבי אביו מאחי אביו דבא מחמת קורבא דאביו אית ליה עונשין מן הדין ולרבא אפילו בכה"ג ס"ל אין עונשין מן הדין כדאמר הכא וכן לעיל שם דקאמר בפשיטות וקא מיפלגי בפלוגתא דאביי ורבא מר סבר עונשין ומר סבר אין עונשין ולר' יצחק אפי' לאו גלויי מילתא היא אלא דין גמור ס"ל דעונשין מן הדין כדאמר פ"ק דכריתות דף ג' דמייתי לאחותו שהיא בת אביו ובת אמו מק"ו מאחותו מן האם או מן האב גרידא והא לאו מכח קורבה דהאי אתייא כדפי' רש"י שם ד"ה גלויי מילתא ומצינו נמי לר' יצחק דלא פליג אלא בעונשין אבל באזהרה ס"ל דאין מזהירין מן הדין כדאמרינן במכות דף י"ז אפילו למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין והיינו לר' יצחק כדפירשו התו' שם לעיל דף י"ד ד"ה ואידך דהא דאמר ר' יצחק בכל דוכתי עונשין מן הדין היינו היכא שאין צריך לענין אזהרה. ולפ"ז כמו דאמרינן לר' יצחק כן נמי לאביי דאפי' היכא דגלויי מילתא היא ועונשין מן הדין אפ"ה אין מזהירין מן הדין דהרי אין עונשין אלא היכא שאין צריך לענין אזהרה לרבי יצחק בדאית ליה ולאביי בדאית ליה דבהא לא פליגי וזה מוכרח מדחזינן דבכל דוכתי דמזכיר בגמרא הא דרבא סתמא קאמר אתיי' הנה הנה אתייא זימה זימה ובכריתות בהא דאביי קאמר אתייא הנה הנה לאיסורא אתייא זימה זימה לשריפה וזה מטעמא דע"כ אביי מודה בזה דלענין אזהרה צריך לג"ש דהנה הנה לבתו מאנוסתו דלא פליג אלא בעונש דלא צריך ג"ש אלא בק"ו אתיא והא דמסיים התם אתייא זימה זימה לשריפה דברי רבא הוא דנקט דלמד ממנו ג"ש זו ומכל מקום לא ס"ל כוותיה. אלא בג"ש דהנה הנה. א"נ משום דעל כרחך צריכין נמי לג"ש דזימה זימה לבת בתו גופה דלא מפורש בה שריפה וכדלעיל מש"ה נקט לה נמי התם וכמפרש דברי רבא הוא דהא דאמר הנה הנה לאיסורא הוא דמה התם כתיב בתו דכתיב ערות אשה ובתה אף כאן נמי באנוס' עשה בתו כבת בתו וכדפי' רש"י שם וזה לאפוקי מדאבוה דר' אבין שם דלית ליה הג"ש אלא לענין בת בתו ובת בנו ובתו מאנוסחו יליף מדרשא אחריתא וכדלקמן והילכך קאמר דבהא מודה לרבא דילפינן בתו ג"כ לאזהרה מהאי ג"ש כמו בת בתו ובת בנו והיינו נמי דסיים שם רש"י ז"ל בלשונו וא"ת ק"ו הוא אין מזהירין מן הדין. הרי דנשמר בזה לומר דבהא אביי מודה לענין אזהרה ולאיסורא הוא דקאמר התם בתו מאנוסתו מגופי תורה ובג"ש למדה אבל לענין עונש ודאי מקל וחומר אתייא כדאמר הכא זן והיינו דלא צריך הג"ש לענין עונש קאמר כדכתבו התוס' בתחילת הדיבור דלעיל ולאשמעינן דעונשין מן הדין בכה"ג זהו הנלע"ד בענין יישוב קושיית התוס' בזה:
ובת כהן כי תחל לזנות. וכתני אבוה דרבי אבין שם והתו' כתבו שם מדבעי קרא משמע דלית ליה ג"ש דהנה הנה זימה זימה ותימא א"כ בת בתו ובת בנו מנ"ל דבשריפה. ונראה ליישב דודאי אית ליה הג"ש אלא דס"ל דלא אתיא אלא לבת בתו ובת בנו דצריך נמי להנה הנה וכדפי' רש"י שם לעיל בהא דרבא גבי הא דאמרי' והא בשאר דידיה לא כתיבא ביה זימה אמר רבא אתיא כו' דהיינו דמעיקרא אתייא בהנה הנה מה הנה דשאר אשתו זימה עמו אף הנה דשארו זימה עמו ובחר דאייתינן זימה לשאר דידיה ילפינן שרפה בזימה זימה. אלא דלרבא ילפינן נמי בתו מהאיי ג"ש גופה כדלעיל ולאבוה דרבי אבין ולחזקיה הכא לא ילפינן אלא בת בתו ובת בנו וק"ו לית להו דאין מזהירין ואין עונשין מן הדין והילכך איצטריך להו להאי דרשא דבת כהן:
מודה ר"ע בשתוקי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות ממרים פ"ה הלכה ט' והכ"מ לא ציין שם מקומו:
אף ר"י הגלילי מודה. כדפרישית בפנים ואי אפשר לגרוס אף ר"ע מודה דחייב על אמו דמה שייכא טעמא דהורתו שלא בקדושה לאמו אלא ודאי כדאמרן ולר"ע נמי אם הורתו ולידתו בקדושה חייב ודאי על שניהם ואפשר דהיינו נמי מודה ר"י הגלילי לר"ע קאמר דלר"ע לעולם אין חילוק אלא או פטור על שניהן או חייב על שניהן וכן נראה מדברי הרמב"ם שם דדוקא הורתו שלא בקדושה אינו חייב על שניהן:
דבר עשתין גירין כו'. והורתן ולידתן שלא בקדושה היו דאלו היתה לידתן בקדושה אסירו אפי' מדאורייתא דהא אחין מן האם נינהו:
ובגלל וכו'. האי קרא לאו בפרשת עריות כתיבא אלא גבי מעונן ומנחש וגו' ושמא דתועבות תועבות דריש והא דלא מייתי מקרא דפ' עריות דכתיב אל תטמאו וגו' כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו' ותטמא הארץ ואפקד עונה עלי' וגו' ולא ענש אא"כ הזהיר דיש לומר דעל משכב זכור ובהמה דלעיל מינה קאי וחייבי מיתות הן והילכך דריש מתועבות דהתם כתיב כי את כל התועבות וגו' דנכללו גם חייבי כריתות דקא חשיב שם:
זאת אומרת. עיין במראה ריש מכלתין סוף הלכה א' ד"ה זאת אומרת מה שכתבתי מזה:
אלא בשאנס. ובבבלי דף ק' רצה לשנות אליבא דשמואל בממאנת ופריך ממאנת מי קא ילדה והתני רב ביבי כו' והקשה הרמב"ן ז"ל דלמאי דמסקינן לעיל דף י"ב דשמא תתעבר ושמא תמות קאמר אכתי משכחת לה בממאנת ואפילו למאי דפירשו התו' התם לרב ספרא דאמר בנים הרי הן כסימנין דמשעת העיבור הוי כסימנין אפ"ה משכחת לה שמיאנה ונשאת תוך ג' ונתעבר' ובאנו עכשיו בספק אם מן הראשון נחעברה ומיאונה אין מיאון וזה בן הראשון הוא ואם מן השני נתעברה מיאונה מיאון ובן השני הוא וממ"נ כשר הוא. ונראה דמכאן סייעתא להרמב"ם ז"ל דגריס אף לפי המסקנא שמא תתעבר ותמות ודאי וכמו שכתב פ"ב מהלכו' אישות הלכה ט' הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה אעפ"י שלא הביאה סימנין ה"ז גדולה בנים הרי הם כסימנין. דמדכתב אחר י"ב שנה משמע שסובר דא"א לה לילד קודם לכן ורב ספרא דבא לתרץ התם שכבר ילדו ה"ק אי אתה יכול לומר בחמותו שמיאנה ואעפ"י שלא הביאו סימנין לפי שכבר ילדה ובנים לאחר שהגיעה לכלל שנותי' הרי הן כסימנין. כן פי' הרשב"א ז"ל לדברי הרמב"ם וכן הה"מ שם בתחילת דבריו. ולמאי דקאמר הכא בפ"ק דתוך הזמן היא חיה אבל בנה מת מעיקרא לק"מ אלא שכבר כתבתי לעיל דאין שיטת הבבלי עולה כן ועיין פ"ק הל' ב' במראה ד"ה איתא עיברה מה שהקשיתי שם לדברי התוספת בהא דכתבו משעת העיבור הוי כסימנין:
ומטמאין על הספק. ובת"כ פ' אמור תני בהדיא דאין מטמאין על הספיקות ודריש לה מדכתיב לה יטמא על הודאי הוא מטמא כו' וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' אבל ולמאי דמסיק הכא דבקים ליה שכלו חדשיו מיירי שפיר וכ"כ הטור י"ד סי' שע"ד דבקים ליה שכלו חדשיו מטמא ואפילו לא שהה שלשים יום:
סימן היה לו. לפי שפירשתי בפנים זהו הנראה לפרש כדי להשוות ברייתא דר"ח עם ברייתא דת"כ דלעיל ודוחק. ואפשר לפרש נמי דאהך עובדא קאי ולשון שאילה היא סימנין היו ניכרין כלומר מה עלה על דעתיה לנהוג אבילות ודאי משום שסימנין היו ניכרין לא כן כו' דאין סומכין על הסימנין ומשני שסימן זה היה לו שבעל ופירש וקים ליה שכלו חדשיו אלא דלפ"ז קשה מ"ט פסק ר' יסא דלית צריך דהרי אם קים ליה שכלו חדשיו חייב להתאבל וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות אבל והוא ממסקנא דפר"א דמילה ואיתא שם נמי עובדא כה"ג ואפשר דרבי יסא פליג על זה ולא קי"ל כוותיה:
מחלפה שיטתיה דר' יודא. ובבבלי חולין דף צ"א רצה לפשוט התם דלר' יודא מיפשט פשיטא לי' דנוהג בשל ימין מכח האי קושיא היינו לאידך מ"ד דשלהי פירקין דהכא דס"ל אליבא דרבי יודא הכא בזא"ז פטור ובבת אחת חייב דאלמא דטעמיה דר"י משום התראת ספק הוא והתם קתני אכל מזה כזית ומזה כזית סופג ארבעים לר"י דמשמע דאפי' בזה אחר זה חייב כדכתבו התו' שם אבל שיטתא דהאי תלמודא אזלא אליבא דמ"ד הכא דלר"י אפי' בבת אחת פטור ולאו משום התראת ספק הוא והילכך פריך מהתם דטעמיה דודאי איסורא אכל בבת אחת מיירי נמי התם והיינו דקא משני הכא עיקר לאוין ספק היא וכדפרישית בפנים:
הדרן עלך נושאין