מה בינה לעד אחד כו'. משמע הכא דהיא עדיפא מעד אחד ובבבלי פ' האשה רבה דף צ"ג קאמר גבי בעיא דעד אחד ביבמה דלהתירה ליבם לא תיבעי לך דאפילו איהי מהימנא דאלמא כל היכא דאיהי מהימנא כ"ש עד אחד דמהימן ואפשר לומר דהכא ס"ל כלישנא קמא דהתם דמשמע שם דעד אחד גרוע מינה כדפי' התוס' שם ללישנא קמא וע"ש. א"נ כדכתבו התו' שם דף צ"ד ד"ה כי תבעי לך דבעד איכא למיחש שמא שכרוהו או שנא אותה והוא עצמו חשוד לקלקלה היכא דסמכא עליה ולא דייקא שפיר והיינו דקאמר הכא עד אחד חשוד לקלקלה ולפ"ז ע"כ למאי דאמרו דעד אחד מהימן טעמא משום דבמילתא דעבידא לגלויי לא משקר הוא ונפקא מינה לעד אחד במלחמה ועיין בדיבור דלקמן. אבל קשה למאי דקאמר הכא דזמנין דסניא ליה נמי לבעל בשנישאת לו על כרחה א"כ מ"ט מחלקינן בין מת בעלה למת יבמה בהיא עצמה דהרי גם ביבמה איכא להני קילקולי כדתנן פ"ח דגיטין תצא מזה ומזה וכל הדרכים כו' ולמסקנא דהאי תלמודא אתיא אפילו אליבא דרבנן הא דאמר התם תצא כו' כדאיתא שם וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות יבום הלכה יח וי"ל דשאני גבי מת יבמי דהא דאמרינן התם תצא מזה ומזה היינו מדרבנן ומשום חשש דמיחלפא באשה דעלמא דהרי הולד כשר אליבא דרבנן דהתם כדמפרשינן שם אליביה דשיטת הרמב"ם והואיל ולא חמירא לה לא דייקא כ"כ כמו בבעלה ועיין לעיל פ"י הלכה ד' ובמראה שם מ"ש מזה. ומיהו משיטת הבבלי שם משמע דלא אמרינן כלל בבעלה דסניא ליה וכדפרש"י שם וכן הכא בפירקין גבי עד א' במלחמה דלרש"י לא גרסינן הא דכתוב בספרים כיון דזמנין דסניא ליה אלא דתרווייהו אמרי בדדמי וכן גריס הרשב"א ז"ל:

עד אחד מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה. ופשיט לה דנאמן ומשמע דאפילו אמר מת לחוד ולא אמר קברתיו נאמן וכן דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל והביאו ראיה מהא דהכא דהא דקאמר רבי מאן דנישאת נישאת כו' היינו משום דקאמר אילו הוון בחיין לא הוו מייתי וחשש רבי דשמא בדדמי קאמר ומיהו למאן דנשאת אמר שלא תצא דתליא להקל שודאי מת אלא שסניפין היה מביא לדבריו לברר אצלם שמתו דאלו הוו בחיין הוו מייתין וכיון שנשאת לא תצא הא אם אמר מת סתם נאמן היה אפי' להשיאה לכתחילה עכ"ל הרשב"א ז"ל אבל דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות גירושין דעד א' אינו נאמן לכתחילה אא"כ אמר קברתיו וטעמייהו משום דבבבלי בריש פירקין בעייא דלא איפשיט' היא אלא דהרי"ף ז"ל פשיט לה ממה דאמרינן התם בפרקין דלקמן במים שאין להן סוף דכמלמחה דמו ועד א' נאמן ודוקא בקברתיו כדאמרי' בההוא עובדא דדגלת ואסקוה אגישרא והה"ד לעד א' במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו אבל האשה עצמה אינה נאמנת במלחמה אפי' במת וקברתיו כדפסק הרמב"ם ז"ל שם וכבר יישב ונתן טעם לזה הרא"ם ז"ל בתשובה הביאו הכ"מ שם דהרי"ף מפרש להבעיא דבבלי עד א' במלחמ' מהו כו' היינו אפי' במת וקברתיו מפני שהרי"ף ז"ל סובר דאפי' ב' עדים שהעידו מת במלחמה ולא אמרו קברנוהו אינם נאמנים דאיכא למיחש דאמרי בדדמי ואי במת ולא קברתיו מיירי מאי קא מיבעיא ליה בעד א' אפי' ב' עדים אינן נאמנים ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דחולק בזה על הרי"ף וס"ל דשני עדים נאמנים אפי' במת לחוד וכן הכריע הרא"ש ז"ל איכא למימר נמי שבפירוש הבעיא של עד א' במלחמה סובר כהרי"ף ז"ל ודייק לה מלישנא דגמרא דמדקאמר עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד משום דמילתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקר והכא נמי לא משקר ש"מ דבמת וקברתיו מיירי דאל"כ מאי הא דקאמר וה"נ לא משקר נהי דלא משקר מ"מ איכא למיחש דאומר בדדמי שסובר שודאי מת שהרי אשה עצמה שנאמנת לומר מת בעלי משום טעמא דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרא ועוד איכא טעמא בה דדייקא ואפ"ה במלחמה אינה נאמנת משום חשש בדדמי דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט אלא ע"כ דבמת וקברתיו איירי דלא שייך בדדמי וכיון דבעייא דעד א' במלחמה במת וקברתיו מיירי ע"כ לומר דאשה עצמה במלחמה אפי' מת וקברתיו אינה נאמנת דאל"כ מאי קא מיבעיא ליה השתא אשה גופה מהימנא עד אחד מיבעיא. זהו תוכן דברי הרא"ם ז"ל בזה ע"ש שהאריך הרבה ואכתי איכא למידק בדבריו ז"ל דלפ"ז מאי הא דקאמר התם או דילמא טעמא דעד א' משום דהיא גופא דייקא והכא כיון דאמרי בדדמי לא דייקא והא במת וקברתיו מיירי דלא שייכא בדדמי וגירסא זו דהיא גי' רש"י ז"ל ע"כ נמי דהיא גי' הרמב"ם ז"ל דמה"ט מחלקינן בין מת בעלי למת יבמי כמ"ש בדיבור דלעיל וצ"ל דהרמב"ם ז"ל לא גריס כגי' רש"י והרשב"א ז"ל דלעיל דתרוייהו אמרי בדדמי אלא דגרי' דאמרה בדדמי והיינו דחיישינן דהעד משקר בדבריו והיא לא דייקא דסומכת עצמה על דברי העד דסבר' דודאי מת במלחמה ואע"ג דהרמב"ם ז"ל תפס לעיקר טעמא דמשום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקר בעד אחד וכן באשה עצמה כדכתב שם סוף הפרק אפ"ה פסק באשה עצמה דאינה נאמנת במלחמה אפי' בקברתיו דבזה חיישינן דהיא משקרת מתוך שהיא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה כדכתב שם הרא"ם ז"ל ג"כ לתרץ קושיית הרשב"א ז"ל ממה דהקשה דהרי אמרו רעבון גריעה ממלחמה וברעבון נאמנת בקברתיו וכ"ש במלחמ' ע"ש ואפשר עוד לומר דטעמא דאינה נאמנת משום דחיישינן הא דמוספ' לומר וקברתיו דסבורה להתיר עצמה בזה וכדאמר הכא לקמן במת על מטתו ואע"ג דבהא לא קי"ל כשיטתא דהכא אלא דבמת על מטתו נאמנת במלחמה וכדפסק שם הרמב"ם ז"ל הלכה ב' מ"מ יש קצת ראיה בקברתיו במלחמה דאינה נאמנת מה"ט אלא דבמת על מטתו נאמנת מטעמא דאינה בהולה לברוח ולא שייכא בה בדדמי כדכתב הרא"ם ז"ל שם. ועוד נראה להוסיף טעם לדעת הרמב"ם ז"ל גבי עד א' במלחמה דדוקא באומר קברתיו נאמן דלמד מסוגיא דהכא והיינו דלא מפרש לה כפי' הרמב"ן והרשב"א ז"ל אלא הא דאמר להו אילו הוון בחיין כו' היינו שהשיב להם דדך שאלתם שאמרו לו וכי כולם מתים וע"ז השיב אילו כו' כלומר מה אתם מתמיהים בדבר אילו היו חיים לא היו מתים ר"ל שאני יודע בודאי שמתו ולפ"ז תו ליכא למימר דחשש רבי דשמא בדדמי קאמר כפי' הרשב"א ז"ל דלעיל ואפ"ה קאמר דמאן דנשא' נשאה כו' וטעמא משום דאמר מת סתם ומש"ה בדיעבד מיהת לא תצא ואילו אמר קברתיו היה רבי מתירן להנשא לכתחילה וזהו כדברי הרמב"ם ז"ל דבמת סתם בדיעבד לא תצא זהו הנלע"ד:

אלא אפילו היא תובעת בודאי להתגרש. ובבבלי דף קי"ו מקשי עלה דכולהו נשי אמרי הכי ומסיק לה כר' בא דהכא דאמר' גירשתני וכגון דאמר' בפני פ' ופ' ושאילנא ואמרו להד"מ דהוחזק' שקרנית ולפיכך אפי' אם בא עד אח"כ והעיד לה שמת בעלה לא תנשא לכתחילה דחיישינן שמא שכרה אותו וכדכתב הרמב"ם ז"ל בריש פי"ג מהלכות גירושין דאע"ג דקים לן כהאי טעמא דבמילתא דעבידא לגלוייא לא משקרי וכדלעיל אפ"ה בעד אחד בקטטה דבעיא דסלקא תיקו בבבלי היא פסק להחמיר לכתחילה מה"ט דהוחזקה שקרנית:

ולמה קציר כו'. לשיטתיה אזיל דגריס במתני' אלא בבואה מן הקציר בלבד וכן היא נוסחת המשנה בפ"ק דעדיות וכן משמע מדברי התו' בבבלי שהביאו להך דהכא דלב"ה מן הקציר דוקא:

בנות מהו שיכנסו למזונות. ולא הוזכר דין זה בבבלי ולא בפוסקים ומסתברא דאין נכנסין דלא עדיפי מבנים היורשין שאין נכנסין לנחלה על פיה ועוד דבעייא דלא איפשיטה היא הכא:

יאות כתובה ד"ת. וכן אמר הכא לעיל בפ"ז הלכה ב' ולשיטתיה אזיל האי תלמודא דאמר בפ"ק דכתובות הלכה ב' כלום למדנו כתובח אשה לא מאונס ומפתה דאלמא כתובה דאורייתא ס"ל ועיין מה שכתבתי שם בס"ד:

בן חמותה כו'. ולא קיימא המסקנא הכי ובבת חמיה בעיא דלא איפשיט' היא בבבלי ולא זכרו' הפוסקים ומדברי נ"י משמע דנקטינן לחומרא כ"כ התיו"ט. ודייק מדנקט רש"י ז"ל וכן הנ"י גבי בת חמותה זאת תירש כל עמל אבי ואמי מדקאמרי עמל אבי אפשר דלאו דוקא בת חמותה אלא הה"ד בת חמיה שאינה בת חמותה עכ"ל ואינו מוכרח כ"כ דמי לא שייך גבי בת חמותה נמי עמל אבי ולהגדיל הדבר נקטי הכי ובבבלי לא מספקא להו אלא דשמא שאני בת חמותה דאיכא נמי אימא דסניא לה ואפילו דאיכא למימר בבת חמיה דאכלה לגירסנא דבי נשאי ואדרבה מדהשמיטוה הפוסקים איכא למימר דנקטי לקולא ועוד דבעיא דלא איפשיטא במידי דרבנן היא:

אבל דברי חכמים כו'. דסבר האי תלמודא כמו דפליגי רבי מנחם ברבי יוסי וחכמים בתרי ותרי כדאמרי' בבבלי פ' האשה שנתארמל' וכדמייתי לה לעיל פרק י' הלכה ד' כן נמי פליגי בחד וחד ומזה למד הרמב"ם ז"ל שכ' בפרק י"ב מהל' גירושין הלכה י"ט בעד א' אומר מת ועד א' אומר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואם ניסת לעד שהעיד עליה והיא אומר' ברי לי שמת ה"ז לא תצא עכ"ל דכמו דאמרינן התם לדעת חכמים דקי"ל כוותייהו בתרי ותרי דאם נישאת לא' מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא כן נמי בחד וחד לדברי האי תלמודא דמשוה אותם הכא והרמב"ן ז"ל חלק בזה וכבר דחה שם הה"מ ז"ל תשובחו שהשיב בזה:

אבל בפרט כ"ע מודיי שיש בכלל חמש שתים. ובסנהדרין גריס שם בכלל נחלקו אבל בפרט כ"ע מודים דנחלקה העדות ומשמע במונה הוי הכחשה טפי דהוי כאילו אמר אחת ושתים ולא ג' וד' וה' והשני אומר לא א' וב' נדר אלא ג' וד' וה' וכן הביאו רש"י ז"ל והתו' בסוף פרק ג' דנזיר להך גירסא דסנהדרין אבל בגמרא דבבלי שם מוכח דתפסי לגי' דהכא ודנזיר לעיקר דקאמר שם אמרי במערבא אין הכחשה במונה:

שנייא היא בדיני נפשות. וא"ת הא רב אמר אפי' בד"נ בב' כיתי עדים לא בטלה העדות וי"ל דרב גופיה לא קאמר הא דלעיל דאף בד"נ הדין כן אלא דהש"ס רצה לדמות לד"מ אליביה וקאמר ר' אבון דלא היא דלא אמר אלא בדיני ממונות אבל בבבלי מסקינן פ' זה בורר שם דבדיני ממונות לא הוי הכחשה כלל בבדיקות ואפי' עד בעד כדאמר שם אפי' א' אומר מנה שחור וא' אומר מנה לבן מצטרפים דהוי כמן הכיס או מן הצרור דהכא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' עדות הלכה ג':

תני דבית רבי כן. וכן דעת הרמב"ן ז"ל ולפ"ז אם באת אשה מעיקרא והתירוה לינשא ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת לא תצא דהוי כעד ועד במתני' דלעיל אבל דעת הרמב"ם ז"ל אינו כן שכחב בפי"ב מהל"ג הל' כ"א אשה אומרת מת ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא וכבר פי' שם הה"מ ז"ל טעמו דללישנא בתר' דמסקינן דשתי נשים כעד אחד דמיין וכיון שהורע כח שתי נשים לגבי עד כשר ה"נ הורע כח אשה אחת לגבי עד כשר אלא דמ"ש שם דסובר רבינו דהירושלמי אתי כלישנא קמא דגמרא דילן אבל ללישנא בתרא הורע כחן. אינו מוכרח דהרי בהדיא מסיק הכא כליש' בתרא אלא דהרמב"ם ז"ל לא פסק כתני דבית רבי הכא והטעם משום דלא נקטה לרבותא במתני' כי קושיא דהכא. והתיו"ט הביא דעת הרמב"ם ג"כ בזה ומ"ש שם אבל עד פסול ועד כשר אע"ג דבבת אחת כו' שלא בדקדוק הוא והוה ליה למימר אע"ג דאתי אשה מעיקרא וכמבואר בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו נשאת תצא וכ"כ הרשב"א ז"ל לדעת הרמב"ם דאפי' התירוה לינשא ע"י עד פסול דאתא מעיקרא תצא. ובהיא עצמה שאמרה מת בעלי ואחר כך בא עד כשר בזה הודה הרמב"ן ז"ל לדברי הרמב"ם שכתב שם ואם נשאת תצא:

כאן בשותקין כאן במדברים. לא מצינו לפרש דהתם מיירי בשותקין דא"כ היינו דרבי יעקב אלא דלמאי דפרישית בפנים קשה הא דקתני שהודה מפי עצמו לכך נראה דה"פ דעל הגזלן קאי כאן בשותקין במתני' דהכא שותק הגזלן ואינו טוען כלום וכהאי דאמרינן בבבלי פ' המפקיד שם דשתיקה דהכא לאו כהודאה היא דמימר אמר האי דשתיקי לכל חד וחד דאמינא דילמא האי הוא כאן במדברים דהגזלן הודה כדקאמר ואיני יודע כו' והיינו דקאמר שהודה מפי עצמו ושותקין ומדברים דקאמר אגזלנים דעלמא וכן מוכח מדלקמן מדר' יודן דפליג ולא מחלק בגזילה בין שותקין ובין מדברים ואגזלן קאמר:

בגזילה מודו. ובבא לצאת ידי שמים כדפרישית בפנים אבל מדברי התו' שם משמע דגם בפקדון שייך לצאת ידי שמים לכך נראה דבגזל מודי הואיל ועבד איסור' קנסוהו רבנן כדמחלק התם ולרבי יודן צ"ל הא דקתני שהודה מפי עצמו אפקדון קאי:

סליק פירקא בס"ד