אלא כן אנן קיימין בשמת כו'. ולאו דוקא בשמת האב דאם אמו מעוברת הוא העיקר דאיצטריך קרא למעוטי דאינה צריכה להמתין אלא דלמאי דפריך אפי' מתה אמו כו' שמא ילך אביו כו' וע"ז משני דלהא לא איצטריך אלא בשאמו מעוברת וכשמת כלומר ואפילו בשמת האב קאמר:

ולקחה לו לאשה זה המאמר. ובבבלי בכולה מכילתין משמע דמאמר יבמין מדרבנן הוא ולקחה דריש לה לדרשה אחריתי כדפרי' ואפשר לומר דההיא ברייתא כב"ש אתיא דהמאמר קונה מד"ת אלא שאינו גומר וכמבואר בהרבה מקומות הכא לקמן וכן בבבלי אבל רש"י ז"ל פי' בדף כ"ט דבעי שם לב"ש מאמר נשואין עושה כו' השתא ארוסה בעלמא כו' דקידושין דידה דאורייתא אינו יורשה ולא מטמא לה מאמר ביבמה דרבנן מיבעיא דאלמא אפי' לב"ש מאמר דקונה מדרבנן הוא ובדף י"ח גבי הא דקאמר הא דקתני מאמר לאפוקי מדב"ש דאמרי המאמר קונה קנין גמור פירש הוא ז"ל ותהוי צרת ערוה ותיפטר אף מן החליצה דאלמא לב"ש מד"ת הוא דפוטרת צרתה מן החליצה וכן מוכח שם מהסוגי' וכבר הקשו התוס' זה על רש"י בדף הנ"ל ד"ה ב"ש אומרים ופירשו שם פי' אחר ע"ש ואינו עולה להברייתא זו דקתני הכא לכך נראה לפירש"י דה"ק השתא ארוסה בעלמא דקידושין דידה גומרין מדאורייחא מאמר דאינו גומר אלא מדרבנן מיבעיא וכן מצאתי להרשב"א ז"ל שכתב לפירש"י כן:

שתיהן אסורות. וגי' הספר אי אפשר להעמידה ולאוקמי כמאן דאמר לקמן דרבי שמעון חולק אף בראשונה ואפילו הראשונה מוחרח דפקעה זיקתה מהראשון ונעשית אשתו של זה השני דא"כ לא שייך לומר השניה מספק חולצת:

מותר באמה אבל בבבלי מסיק כרב יהודה אמר שמואל דאסור באמה דיש זיקה ועי' לקמן פ"ג הלכה ה' במראה ד"ה בין רבנן שם ביארתי דכל חד לשיטתיה אזיל:

וערוה פוטרת צרתה. ועיין לקמן בקידושין פ"ג סוף הלכה א' ובמראה שם ד"ה וערוה:

דתני ר' חייא כו'. תוספתא פ"ו ומייתי לה בבלי פירקין שם והא דמפרק לה רבא התם לצדדין קחני בא עליה אאיסור מצוה דהן שניות מד"ס וחלץ לה אאיסור קדושה דהן ח"ל היינו מקמי דמסיק לה התם דח"ל מדאורייחא רמיי' קמיה ליבום אבל לבתר דמסקינן דמאורייחא חזו ליבום ורבנן גזור עלייהו דגזירה ביאה ראשונה כו' אתרוייהו קאי דא' איסור מצוה וא' איסור קדושה ביאתן וחליצתן פוטרות צרותיהן וכדמשמע הכא אבל קשה דהרי הכא אמרינן ריש פ"ק דח"ל מדאורייתא לא חזו ליבום כדדריש התם מלאיש זר וכמבואר שם דבזה חולק עם הבבלי ושמא האי סוגיא דלעיל אתיא כמ"ד דלא נפטרה צרתה אלא דחזינן דמדמי הכא איסור מצוה לאיסור קדושה והרי איסור מצוה ודאי מד"ס הן ואפשר לדחוק ולומר דהבעיא דבא עליה לא קאי אלא אאיסור קדושה. והא דאמרינן דביאח ח"ל פוטרת צרתה היינו חוץ מאלמנה לכ"ג מן הנישואין דאית בה עשה ול"ת ולא חזי ליבום מדאורייתא והכי מוכח משיטת הבבלי וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות יבום הלכה י"א אלא דמה שכחב פ"ז הלכה י' דחליצת איסור מצוה ואיסור קדושה אינן פוטרת צרתה דמדמי לה לחליצה פסולה וכבר הקשו עליו מהברייתא דלעיל ועיין בחידושים מה שכתבתי לדעתו ז"ל בזה:

אברהם אסור כו'. כתב הרא"ש ז"ל בפירקין והרמב"ם ז"ל כתב דכל שניות דרבי חייא יש להן הפסק וממ"נ כחב דלא כהירושלמי דאברהם אסור בכל נשי ישראל אלמא דבנו ובתו אין להן הפסק כו' ע"ש ואפשר לומר דהכא אמר לטעם דרב דאמר כלת בנו יש לה הפסק דדוקא זרע היוצא ממנו אסור אבל לשיטת הבבלי דכלת בנו אין לה הפסק וא"כ אידחי האי כללא דדוקא זרע היוצא ממנו אסור והדרינן לכללא דהבבלי דהבעיא שם קאי על השניות דר' חייא ולא איפשיטא ובדרבנן לקולא וכלת בנו דחמירא טעמא כדפרישית בפנים:

בן גוי כו'. ובבבלי בבכורות שם מוכח בהדיא דחייב דקאמר התם גבי כהנת שנתעבר' מן הגוי דכיון דאיבעלה לפסול לה הויא לה זרה וכיון דזרה היא בנה חייב לפדות עצמו וכן כתב שם הרא"ש ז"ל בפירוש ואין צריך לומר בת ישראל שנתעברה מנכרי דחייב וחפשתי אחר זה ולא מצאחי טעם להא דהכא לכך נראה דחסר כאן וכן צריך לגרוס בן גוי שבא על בת ישראל וילדה בכור לכהן בן ישראל שבא על גויה משבאת כו' והסיפא הוא דין המבואר במשנה שם כדפרישית ובילדה מתחילה בגיותה מיירי ולאפוקי מדר' יוסי הגלילי דאמר שם עד שיפטרו רחם בישראל:

קידש כמי שכנס. והרמב"ן ז"ל גורס קידש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכניס כנס אין מוציאין מידו ובחידושי הרשב"א ז"ל הגי' כמו שהיא לפנינו ועיין בב"י אה"ע סי' י' וי"א בשם תשובת הרשב"א שקיים גי' דהכא ואע"ג דקידש ככנס דמיא ואין מוציאין מידו אם נראה לב"ד לומר לו שלא יכנוס ועבר וכנס קונסין אוחו ומוציאין מידו והא דאמרינן אם כנס לא יוציא קאי נמי אכולהו דתנינן לקמן המביא גט כו' ועד המעיד והחכם כו' כן פי' רש"י ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' גירושין וכן הסכימו כל הפוסקים מלבד הרשב"א ז"ל דמחמיר בעד:

אחת משדותיי מכרתי. למאי דפרישית בפנים דטעמא לפי שאינו מפסיד כו' ולפ"ז אפי' בשדה זו אין הלוקח נאמן והא דקאמר אחת משדותיי משום דיוקא דקידושין הוא דקאמר דאין למדין הימנו דבר אחר ובקידושין אפי' בכה"ג נאמן והא דקאמר אף בקידושין כן סתמא דהש"ס הוא דפליגא על ר' יוחנן:

המקח דרכו להשתלש. ואין זה סותר להברייתא דמביא הבבלי דף כ"ה עדים החחומים על שדה המקח כו' לא חשו חכמים לדבר זה דהתם מיירי אם רצה א' מן העדים לקנות השדה לפי שהאחר לא היה מסכים עמו להעיד שקר וכ"כ הרי"ף ז"ל אבל אם מכרו לב' העדים החתומים אין הכי נמי דאיכא למיחש כדאמר הכא דדרכו להשתלש וכן כתב הטור ח"מ סי' ס"ו מדברי בעל התרומות ע"ש:

סליק פירקא בס"ד