החולץ ליבמתו. בחולץ תוך ג' איירי כדדייקינן בגמ' הכא דקתני ונמצאת וכ"כ התו' ריש פירקין ועיין לקמן:

ופסלה מן הכהונה. כתב הנ"י ואפי' בדיעבד מפקינן לה אם נשאת לכהן ולא ידעתי מנין לו זה דהא אנן קי"ל כר"ל בהא דחליצת מעוברת לא שמה חליצה ולדידיה מפרש בבבלי הא דקתני ופסלה מן הכהונה מדרבנן ולחומרא בעלמא וע"כ דלכתחילה קאמר דהא כל חלוצה אינה אלא מדרבנן כדאמר לעיל פ"ב דף כ"ד ומנא לן דאפי' בדיעבד תצא ואם נאמר דסמך עצמו על דברי התו' שכתבו בד"ה ונמצאת וא"ת א"כ אם אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותיה דתוך ג' חדשים לאו חליצה היא כדתנן לקמן כו' ואר"י דנהי דלאו חליצה היא מ"מ אסור בקרובותיה כיון דמדאורייתא הוי חליצה אבל מכל זה אין מוכרח די"ל דהתו' כתבו כן אליבא דר' יוחנן דס"ל דחליצת מעוברת שמה חליצה בדיעבד ונהי דלאו חליצה היא דקאמרי אלכתחילה קאי ואהא דאמר שם כל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה וההיא סוגיא אליבא דר' יוחנן אתיא כדמפרק שם אליביה דף מ"א וכן מוכח מדבריהם דמסיימי שם ועוד דדיעבד אם חלצה אפי' מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת דאמר לקמן יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג' צריכה להמתין ג' חדשים משמע דלא בעיא חליצה עכ"ל דקשה מאי מייתי ראי' מהתם דלאו במעוברת איירי למתני' דהכא דמעוברת עסקינן ולר"ל צריכה חליצה אחרת אלא ע"כ דשיטתם אליבא דר' יוחנן היא וכסוגיא דלקמן אבל לדידן דקי"ל כר"ל בחליצח מעוברת דצריכה חליצה אחרת דלאו חליצה היא כלל ובחולצת תוך ג' ולאו מעוברת אינה צריכה חליצה אחרת וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' יבום הל' י"ט אין ראיה משם למשנתינו והא דלר"ל אסור בקרובותיה טעמיה נמי משום הא גופה דהואיל ואינה חליצה היא עדיין זיקתו קיימת וכמ"ד יש זיקה וכ"כ הרשב"א ז"ל לתרץ על האי דלא אקשי בגמרא לר"ל אמאי אסיר בקרובותיה אבל בדין לפסלה מן הכהונה ואפילו בדיעבד ונשאה לא שמענו לר"ל ולא ראינו לגדולי הפוסקים שדברו מזה ומדברי הרמב"ם ז"ל משמע נמי דחליצת מעוברת לאו חליצה היא כלל שכתב שם הל' כ' החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה אם היה ולד של קיימא הרי זו כמי שלא נחלצה לו מעולם ומותרת לכהונה ומותר בקרובותיה ואם הפילה או שלא שהה שלשים יום אחר שנולד חוזר וחולץ לה הוא או אחד מאחין שחליצת המעוברת אינה חליצה וביאת המעוברת אינו יבום ע"כ הרי שלא הזכיר אלא שצריכה חליצה אחרת ומפסול כהונה לא כתב כלום אם אין הולד של קיימא ומדבריו משמע דהא דכתב שחליצת המעוברת אינה חליצה אואם הפילה נמי קאי וע"כ דסבר הרמב"ם ז"ל הא דקתני במתני' ופסלה מן הכהונה לכתחילה הוא אלא שסתם דבריו בזה והדבר צריך תלמוד ומצאתי בד"מ סי' קס"ד וז"ל מצאתי כתוב בהגה"ת האלפסי ריש החולץ חליצת מעוברת פסולה מיהו פוסלת מן הכהונה כשאר חליצה פסולה וכן הוא במשנה ריש פרק החולץ ע"כ אלא דאפשר לדחות דלכחחילה נמי קאמר וצל"ע דמנא לן לעשותה כחלוצה ודאית ולכופו להוציא ואין לומר דממ"נ אסורה לכהן הואיל דצריכה חליצה אחרת דהא משמע מדקאמר ואפי' בדיעבד מפקינן לה ש"מ דמשום האי חליצה מפקינן לה ונ"מ להיכא דמת החולץ קודם שחלץ לה חליצה אחרת ואין שם אח אחר שתזקק לו:

מאן יבמי כו'. ובבבלי שם יליף לה מואם לא יחפוץ וגו' כל העולה לייבום כו' ויש לדקדק על הא דקאמר מה נפיק מן ביניהון כו' ואמאי לא קאמר דאיכא בינייהו למאן דיליף מקרא דאורייתא היא ולמ"ד שלא תהא צריכה כרוז גזירה מדרבנן בעלמא היא ושמא דהאי תלמודא לשיטתיה אזיל דיליף מקרא דמאן יבמי בריש פ"ק למעט חייבי לאוין מיבום ולא אייתר ליה קרא לדרשא דהכא אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא היא:

דר"מ היא כו'. מאי דפרישית בפנים וגזירה דרבנן בעלמא היא דאי לאו הכי מה מייתי ראי' מהתם דילמא משום דחליצת קטנה מדאורייתא פסולה והילכך צריכה חליצה משתגדיל וא"ת הא בכל סוגית הש"ס משמע דחליצה מדאורייתא היא ורבנן מודו לר"מ דאמרי יפה אמרת אין חולצין איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש וי"ל דהאי תלמודא לשיטתיה אזיל דגריס לקמן חליצתה כשירה וסובר הא דמקיש ר"מ אשה לאיש מדרבנן הוא ועיין בתו' לקמן דף ק"ה ובתוס' בכורות ריש פ"ג דף י"ט ד"ה איש:

והכא נמי כו'. וקשה דמנא לן דחליצתה כשירה היא דילמא הא דפסלה מן הכהונה מדרבנן וחומרא בעלמא היא וי"ל דלשיטתיה אזיל דסבר כמ"ד דחליצת מעוברת שמה חליצה דאמר לעיל הרי חליצתה בידה וכדפרישית בפנים ולדידי' חליצה מעליא היא לפסול מן הכהונה אבל מסוגיות הבבלי בדף מ"א משמע דאינה צריכה חליצה אחרת בחלצה תוך ג' לחוד כדפרישית לעיל אלא דוקא כשנמצאת מעוברת ועיין לעיל ד"ה ופסלה:

וסיפא פליגא על שמואל כו'. ולהכי לא מקשי לרבי לעזר דס"ל אין זכין לעוברין אלא דוקא בבנו והוא מטעמא דירושה הבאה מאליה שאני דהרי אין כאן מזכה ולא שייך לומר מטעם דדעתו של אדם קרובה אצל בנו אלא כדפרישית וכתירוצא דאביי שם אבל לשמואל דס"ל דדוקא שיהיה בן קיימא ע"כ טעמא משום יאוש וכתירוצא דרבא ולפ"ז קשה מה דמדייק שם מאי בינייהו איכא בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת ה"ל למימר דאיכא בינייהו בשלא היה בן קיימא וע"כ לומר דלא ס"ל להבבלי לחלק כן אלא דאפי' לאביי לא קנו הראשונים ואפי' הפילה אשתו דאתרווייהו קאי לתרץ בששמעו שמת או הפילה וכן סתם הרמב"ם ז"ל בפ' הנ"ל ולא הצריך שיהיה עובר בן קיימא לבסוף ועיין בהה"מ סוף פ"ב מהל' זכי' דמשמע נמי לגירסתו בגמ' אליבא דהרמב"ם ז"ל דאפי' אין העובר בן קיימא אבל דעת הרמב"ן ז"ל בחידושיו שם דצריך שיהיה העובר בן קיימא לבסוף ומסתייע ליה מהכא שכתב אחר שהביא סוגיא דהכא וז"ל זו גי' הירושלמי ויש לנו בה סיוע במקצת דבעינן בן קיימא בסוף ובבן שמונה שנולד חי קתני בתוספתא מס' שבת שאינו נוחל ואינו מנחיל וכן נמי מוכיח שם בגמ' והוא הדין בבטן אמו אעפ"י שהוא חי כיון שאין סופו לצאח בחיי' וכדפרישית עכ"ל ולדידי' לכאורה ק"ק ה"ל למימר איכא בינייהו דלעיל ויש ליישב ואין להאריך:

ובא עורב כו'. וגי' הספר ודאי א"א להעמידה כמבואר ואפי' לר' דמחייב שם בא נכרי או כלב או עורב ואכל את הראשונה ואכל הוא את השני' טעמיה דלא בעי כלל חתיכה מב' חתיכות כדפי' רש"י שם והנכון כפי הגי' שכתבתי בפנים וכן מוכח מדלקמן:

והוכר עוברה לאחר נ' יום. מכאן יש קצת ראי' לפסק תשובת ר"י מינץ ומביאו הרמ"א בהגהת אה"ע סי' ד' אשה שנתעברה מבעלה סוף סיון וילדה תחילת כסליו אעפ"י שאין ביניהן רק חמשה חדשים לא חיישינן לבנה לומר שהיתה מעוברת קודם לכן דהחדשים גורמי' והוי לי' בן ז' והשחא אחי שפיר הא דהכא דהוכר עובר' לאחר חמשים יום של השני והן לשליש ימים של ז' מקוטעים אם נאמר דהחדשים גורמים דאל"כ לא משכחת לה והא דקאמר הרי כאן שלימים לראשון כלומר ט' לראשון וז' לשני ושלימין לאו דוקא. אבל לשיטת הבבלי דף מ"ב משמע דהכרת העובר לאו מילתא היא בכה"ג כדקאמר התם אשה מחפה עצמה כו':

מתניתא אמרה כן. עיין לקמן פרק ח' דכתובות הלכה י"א במראה דיבור המתחיל מתניתא שכתבתי בעזרת השם יתברך לתרץ על דלא מקשי על המשנה גופה דקתני הרי היא ככל הנשים כדמקשי בבלי שם:

ובחרש אפי' תלה לייבם כדפרישית דחרש בר יבום הוא כמבואר לקמן פ' חרש ובתוספתא סוף פ"ב החרש והשוטה מייבמין ולא חולצין והרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' יבום הל' ח' כתב אמר הגדול המתינו לי עד שיגדיל הקטן כו' או עד שיבריא החרש ונמלך בו ואם לא ירצה אני אייבם או אני אחלוץ אין שומעין לו וכ"כ בפי' המשנה ומשמע דאחליצה קאי ועל פירושו במשנה לק"מ על שדחק לפרש כן משום דדומיא דרישא נקט תלה בקטן כו' דטעמיה משום דשהויי מצוה לא משהינן והילכך פירש ג"כ בחרש לענין חליצ' ומטעמא דשהויי מצוה אלא דבחיבורו ה"ל לאשמועינן רבותא טפי דאפי' לייבם לאלתר אין שומעין לו וצ"ל לדעתו דס"ל דבזה לא איצטריך לומר דאין שומעין דהרי אין תורמין אותה וסמך עצמו על מה שכתב שם לקמן הלכה י"ד:

מינה מה הבכור כו'. ובבבלי שם מפרק יקום על שם אחיו כתיב ולא על שם אביו וקשה דתיפוק לי' דראוי הוא דלבכור מקשינן וכדמפרק הכא וי"ל דלאו ראוי ממש הוא כיון דמאביו קא ירית ומפרשינן הכא ג"כ כשיטת הבבלי דה"ק אין יורש בשעה שהוא ראוי לירש בשעה שמייבם אינו יורש דאביו קיים הוא ושוב לא יירש דלא מנכסי אחיו קא שקיל אלא מנכסי אביו ויקום על שם אחיו כתיב:

שומרת יבם שקידש. הרא"ש ז"ל כתב דוקא קידש משום דבשעת נישואין פגע באחות זקוקתו אבל אם כנסה לחופה אין צריך להמתין מלבעול דכיון דכנסה אשתו גמורה היא ופקעה לה זיקה לגמרי וכן דעת התוס' בדף י"ח ע"ב ד"ה שומרת יבם אבל הנ"י כתב דדוקא במעשה אחיו ביבמתו הוא דפקעה זיקתה מיניה אבל משום נישואין דאחותה לא פקע וכתב התי"ט דדעת רש"י ז"ל נוטה לזה. ודברי הרשב"א ז"ל מטין כדעת התוס' והרא"ש וע"ש ובריש פ' כיצד:

או לרע"ד. היפ"מ כתב וצ"ל כו' כפי אשר הבאתי בפנים ואין צריך לדחוק כן אלא דתליא בפלוגתא דר"ע ורבנן במס' שבת פ' ר"ע כדקתני בהאי תלמודא התם בהדיא זו דברי ר"ע כו' אבל דברי חכמים עד ג' ימים מיכן והילך היא נסרחת ואתייא הא דהכא כאינך תנאי דסברי לד' ימים קליטת הזרע:

רבי יוסי חשש לגיטין ולולד ואיכא דאמרי כו'. דתרין תנאין ואליבא דר' יוסי ובהכי ניחא מה דפי' רש"י בעירובין שם לר' יוסי כל הנשים יתארסו את"ק פליג דאסר אפילו ליארס ואדר' יהודא פליג דשרי ארוסה לינשא וזהו ללישנא קמא דהכא דגריס אליבא דרבי יוסי בברייתא דרדופה מתיר ליארס מיד וכגי' ר"ת בתו' הכא ומה דפי' הוא ז"ל במתני' דהכא דר' יוסי לאו למעוטי ארוסה לינשא דהתם כר' יודה ס"ל ולא פליג ארבי יהודה אלא באיבול לחודיה זהו לאיכא דאמרי הכא וגריס בברייתא דרדופה רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד:

אף בביאה כן. ובבבלי דף מ"ד יליף לה מקרא אשר לא יבנה בית א' הוא בונה ואין בונה שתי בתים וצ"ל דהאי תלמודא ס"ל דאיצטריך לא יבנה לנתק החלוצה מכרת ללאו כדדריש שם דף י' והילכך איצטריך ליה למילף ביאה מחליצה ועיין בתו' שם ד"ה ונייבם לחדא ועיין בחידושי יבמות מה שכתבתי בזה לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהל' יבום דחליצה אין אסורה עליו אלא מד"ם כשניות והרמב"ם ז"ל השיג עליו דהרי משמע שם בגמרא דלר"י בלאו קיימא וע"ש ודוק:

שנייא היא שאין כתוב בה שאר בשר. משמע מהכא דלשמעון התימני נמי ח"כ דשאר דוקא הוא דהוי ממזר כמו לחד מ"ד אליבא דר"ע דחייבי לאוין דשאר בעינן אבל בבבלי שם קאמר אביי הכל מודים בבא על הנידה כו' שאין הולד ממזר ופי' רש"י ואפילו שמעון התימני ומפרש טעמא נדה דהא תפסי בה קידושין שנא' ותהי נדתה עליו כו' ולהאי טעמא ע"כ דלשמעון התימני נמי בתפיסת קידושין תלי' מילתא כמו דאמרינן האי כללא אליבא דר"ע דכל שאין הקידושין תופסין יש ממזר ולטעמא דהאי תלמודא איכא למימר דלשמעון התימני לית ליה להאי כללא כמו דכתבו התוס' אליבא דר' יהושע דע"כ לית ליה להאי כללא ועיין בתוס' דף מ"ד ד"ה עשאה זונה ובקידושין דף ס"ח:

שאם היתה נקבה כו'. כתב הרשב"א ז"ל על הא דאמרינן בבלי דף מ"ה כולהו אמוראי דמכשרי מודו שהולד פגום לכהונה מק"ו מאלמנה מה אלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל כו' וכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דגמר ק"ו מאלמנה כאלמנה מה אלמנה בנה חלל ואם בא על כהנא לוי' וישראלית בתו פסולה לכהונה כבת חלל זכר ואף זה כן ורש"י ז"ל שאמר בנקבה לאו דוקא נקט לה ואינו נראה מדברי רש"י ז"ל אלא בהדיא פירש דאי אפשר אלא בנקבה ובנה דקאמר משום בתה נקט לה ובירושלמי מפורש כן אם ילדה נקבה פסולה לכהונה כו' ע"ש שבסוף דבריו הכריע כדעת רש"י ז"ל והעל' בשם הרמב"ן ז"ל הדבר בספק ומשמע שם מדבריו דהספק אינו אלא בבן דמספיקא לא מנסבינן בתו לכהונה ואם נשאת אין מוציאין מידו והולד ספק חלל אבל בנקבה ודאי פסולה לכהונה כדברי האי תלמודא וכן משמע מהש"ס הבבלי דהספק אינו אלא בבן דקאמר שם אביי מאי חזית דסמכת אדרב דימי סמוך אדרבין כו' דמזה למדו הפוסקים להעלות הדבר בספק ושם בבן איירי כהא דאמר התם הב לי ברתך כו' ע"ש אבל מדברי הה"מ פט"ו מהל' א"ב משמע דהספק ג"כ בנקבה אם פסולה לכהונה שכתב על מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם הל' ג' כותי ועבד שבא על בת ישראל הולד כשר וז"ל ויש מי שכתב שאם ילדה בת שתהא פסולה לכהונה והרמב"ן ז"ל העלה הדבר בספק כו' עכ"ל וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל שכתב ואנן מספקא לן אי הוי פגום או לא מדחזינן לגמ' בתר שקלא וטריא דפסק והלכתא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולא מסיימי הולד פגום עכ"ל דמשמע בכולא מילתא מספקא לן ומ"ש הרא"ש ז"ל שם על דברי הרי"ף ואיני רואה לכאן מקום שיפול בה ספק דהא קאמר לעיל סתמא דגמרא וכולהו אמוראי כו' וכיון דק"ו לית ליה פירכא ליכא מאן דפליג עלה כו' יע"ש ונראה דמזה אין ראיה דאהאי ק"ו כבר שדו ביה נרגא התו' לקמן פרק הערל דף ע"ז ד"ה רבי יוחנן תימא לר"י היכא ילפינן לעיל בהחולץ מק"ו דאלמנה דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום הא איכא למימר לרבי יוחנן בת גר עמוני שנשא בת ישראל יוכיח שאיסורו שוה בכל ובתו כשירה ולרשב"ג דקאמר בפ' אלמנה דגר עמוני אינו פוסל בביאתו אתי שפיר כו' עכ"ל וזה ג"כ טעמי' דהרמב"ם ז"ל דפסק סתם כמסקנא דהולד כשר לשיטתיה אזיל דפסק פי"ט הל' י"ג כר"י דגר עמוני שנשא בת ישראל כו' אעפ"י שביאתם בעבירה והרי נשותיהן זונות בנותיהם כשרות לכהונה וא"כ הק"ו פריכא הוא. אלא דבנקבה כבר העלו הרא"ש והטו' וכן הרשב"א ז"ל דפסולה הואיל ומפורש בהאי ש"ס. ונקטינן מהא כללא דמילתא דכל מקום שאין האשה נעשית זונה אין הולד פגום לכהונה חוץ מגר עמוני ומצרי שני דאעפ"י שנשותיהן נעשות זונות בנותיהם כשרות לכהונה כדיליף התם מקרא עמיו מעמיו להביא בתולה הבאה משני עממין ונ"מ דבן הנדה כשר לכהונה הואיל ולא נעשית זונה לאסרה לכהן כמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש פי"ח ומ"ש ריש פט"ו איזהו ממזר כו' חוץ מן הנדה שהבן ממנה פגום ואינו ממזר לאו פגום לכהונה קאמר אלא ר"ל שפגום ואינה משפחה מיוחסת וראוי להרחיק אבל לא מכח איסורא וכ"כ הד"מ באע"ה סי' ד' בשם תשובת הרא"ש ז"ל:

סליק פירקא בס"ד