בשוגג. כסבור אשה אחרת. כלומר דזה נמי שוגג מיקרי אעפ"י שנתכוין לשם זנות לגבי יבמתו לאו מזיד לשם זנות היא וכ"כ התיו"ט דלאו דוקא ששגג וכסבור שהיא אשתו ולא נתכוין לשום זנות דא"כ בהיא שוגגת היכי משכחת לה דודאי לשם זנות הוא עכ"ל ומשניהן שוגגין דברייתא איכא למידק שפיר טפי דודאי שניהן שוין קאמר דנתכוין לאשה אחרת כמו היא וכן רש"י ז"ל במתני' תפס שתיהן כסבור אשתו היא או אשה אחרת:

באלמנה לכ"ג ואמר כו'. מפשטא דהאי תלמודא משמע דג' לאוין דקחשיב כדאמר הערה בה כו' וחייב משום ביאה דקאמר היינו משום לאו דלא יקח דלא מצינו לאו אחר בה ואפילו לא קידש משכחת לה ג' מלקיות באלמנה לכ"ג אבל בבבלי קידושין דף ע"ח גרסי' אמר רב יהודה כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו בשלא גמר ביאתו. והאי משום לא יקח משום קידושין הוא כדפירש"י שם וכן מוכח סוגיא דשמעתת' התם וטעמי' דתלמודא דבבלי דלשיטתי' אזיל דמסיק הכא דהעראה זו הכנסת העטרה ואז חיי' משום לא יחלל ולא משכחת לה ג' מלקיות אא"כ קידש וגמ' ביאתו. ובדין אם גמר ביאתו ראינו לגדולי הפוסקים שחולקין בזה דלהרמב"ם ז"ל משמע דהאי תירוצא דהש"ס דלא כהלכת' משום דאביי ורבא לקמן שם לא מחלקי בין גמר ביאתו ללא גמר ולפיכך פסק בי"ז מהל' א"ב דכ"ג שבא על אלמנה לוקה אחת כו' ומשמע אפי' גמר ביאתו וכתב הה"מ ז"ל דטעמו דהוי להו שתי מלקיות מלאו דלא יחלל ואין לוקין על לאו שבכללו' ועוד פי' התם דטעמא דמשום חלול זרעו אינו אלא לכשיולד הזרע אבל חילול דידה לאלתר הוא כו' ע"ש ונ"מ בין ב' הטעמי' היא בכהן הדיוט באינך דאסורו' עליו דלטעם הראשון מצינו עכ"פ מלקות אחת בכהן הדיוט אם בעל אעפ"י שלא קידש בשגמר ביאתו דחייב משום לא יחלל זרעו דילפינן שם בג"ש מכ"ג דזרעו חולין ולטעם הב' אינו חייב בבעל ולא קידש אלא באלמנה לכ"ג דמחלל' עכשיו בביאתו אבל בכ"ה באינך לא משכחת לה דהא מחוללת ועומדת היא ומשום לא יקח ליכא דהרי לא קידש ולפיכך הכריע שם כדעת הרמב"ם ז"ל בזה דכהן הדיוט שבעל ולא קידש אינו לוקה ובקידש ובעל אינו לוקה אלא אחת משום לא יקח דלאו דלא יחלל ליכא לגבי דידה ודלא כדעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל שכתבו דבכלהו איכא לאו דלא יחלל דכל מה שאמרו בכ"ג באלמנ' הה"ד אף בכהן הדיוט באינך. אלא מה דהכריע שם הה"מ ז"ל בחלוקה אחרת דפליגי הרמב"ם והמפרשים בכ"ג באינך דלדעתו ז"ל אינו חייב עד שיקדש ויבעול ולדעת המפרשים קידש ובעל חייב שתים בעל ולא קידש חייב אחת אף כ"ג באינך והכריע בזה כדעת המפרשים קשה לי להבין דהרי ע"כ הוא ז"ל תופס טעם השני לעיקר דליכא לא יחלל אלא באלמנה וא"כ אפי' כ"ג באינך לא משכחת חיובא בבעל לחודי' דהרי מחוללת ועומדת היא ומשום לא יקח ליכא ומ"ש שם וכפשטא דסוגיא כו' ולית לן לאפוקי סוגיא מהלכת' צל"ע דהא ע"כ מפקינן האי סוגיא מהלכת' אליבי' דהרמב"ם דהא מוקמי' שם בלא גמר ביאתו וע"כ לן לומר דאביי ורבא לא מחלקין בין גמר כו' כדפרישית לעיל ולפיכך לא מצינו חיוב בכהן הדיוט אליבא דהרמב"ם בבעל לחודי' דאי לדעת הראב"ד ז"ל כולא סוגיא מיירי בשלא גמר ביאתו וא"כ כ"ג באלמנה לאו דוקא כו' יע"ש אלא ודאי דטעמי' דהרמב"ם ז"ל דאין חיוב משום לא יחלל אלא כשהחילול הוא לאלתר ואפי' גמר ביאחו ולא מצינו חיוב לכ"ה וכן לכ"ג באינך אא"כ קידש דחד דינא וחד טעמא הוא:

מה פליגי בשהערה בה. כדפרישית בפנים דאין לפרש במתכוין בהערא' דא"כ קשה מה דסיים אבל אם גמר כו' וכי צריך ראי' שהגומר ביאתו ביבמתו לדעת שקנה כל הדברי'. ומיהו לא אתיא כשיטת הבבלי דמשמע דלא פליגי אלא בביאת שוגג וכ"כ הרמב"ן ז"ל על הא דמחלק דאם הכניסה לביתו לא אתיא כגמר' דילן דחופה מאי עבדא ביבמין. ובמה שפירשתי ניחא לי מה שהקשה הב"י על דברי הטור סוף סי' קס"ו דכתב אבל בהעראה קונה לכל דבר אף כי נפלה לו מן האירוסין וכתב ע"ז ומ"מ יש לתמוה עליו דכיון שכתבו בירושלמי משמע דפליגי בהעראה מידי ספיקא מיהא לא נפקא ולא ה"ל לפסוק סתם דקונה אפילו נפלה מן האירוסין ולפי מ"ש לק"מ דהטור מיירי בהעראה לדעת ואפשר דהב"י קאי על דברי הרא"ש ז"ל שמביא שם דמשמע דמפרש הירושלמי דפליגי בהעראה במתכוין ומ"מ דברי הטור נכונים לדינא וכן הרמב"ם ז"ל סתם ולא חילק בפ"ב מהל' יבום לענין שארי דברים אלא דבתרומה כתב פ"ח מהל' תרומות הל' ו' דלא קנה בהעראה מן האירוסין וזהו כלישנא בתרא דמן האירוסין ד"ה לא אכלה אבל מן הנשואין אוכלת וכרב ונראה מדבריו שם דמפרש דפליגי נמי בהעראה כדהכא וכן כתב הכ"מ שם ומשמע דבהעראה במתכוין פליגי וצ"ל דמה דמסיים הכא אבל אם גמר כו' היינו משום דר' מתניי' דמחלק בין בא עלי' בבית אביה כו' להכי נקט ר' יצחק בדבריו אבל אם גמר כו' לומר דאפילו בבית אביה ולא מדייק לישנא דכנסה במתני' כר' יוסי אלא דכנסה על ביאה היא וכשיטת הבבלי שס"ל לר' יצחק דחופה ביבמין ליכא:

פסל לכהונה משום זונה רש"י אבל הרמב"ם ז"ל בפירושו כתב משום חלל' וכן בחיבורו פי"ח מא"ב כתב דאין זונה אלא שנבעלת לאדם שהיא אסורה עליו איסור השוה לכל וכפשטה דברייתא בבלי דף ס"ח ודעת הראב"ד ז"ל דאין זונה אלא מח"כ ועכומ"ז ועבד וכן דעת התו' בפירקין דף ס"א:

לא יחול ולא יחלל. וקשה לר"ע דלית ליה ג"ש דקיחה קיחה העראה בכהן הדיוט מנא לי' ואפשר דסמיך אג"ש דדרשי' בקידושין ס"ח זונה זונה מה להלן זרעו חולין כו' וכמאן דכתיב ולא יחלל בכהן הדיוט הוא:

נאמר כאן הוי'. בבלי נ"ו יליף מק"ו לר"מ ומה קידושי רשות כו' ונראה דנ"מ הוא עפ"י שיטת רש"י ותו' דאי ילפינן מק"ו לא נפקא לן אלא בת כהן וכגי' התו' אליבא דלשון הראשון של רש"י דחפסו לעיקר וגרסי מה קידושי רשות דפוסלין והיינו בת כהן לישראל קידושי עבירה לכ"ש ואמרינן דיו כו' ולמאי דיליף הכא מג"ש דהוי' אפי' בבת ישראל:

לא סוף דבר מן הנישואין כו'. וכן הוא בתוספתא דמכילתין פ"י אלמנה לכ"ג כו' שנכנסה לשם נישואין ולא הספיק לבועלה עד שמת כשרה לכהונה וכשרה לאכול בתרומה בא עליה פסלה כו' וכתב הנ"י ודעת המפרשים ז"ל דהלכתא כרב דאמר יש חופה לפסולות חדא דהלכתא כרב באיסורי ועוד דרב עמרם כו' ורובא דאמוראי הכי ס"ל ולפיכך כתב הריטב"א ז"ל כלה שהיא נדה חופתה חופה דיעבד מיהת עכ"ל ולפ"ד קשה מאי דפסק הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' תרומות כרב דיש חופה לפסולות ובפ"י מהלכות אישות כתב דאינה חופה עד שתהא ראוי' לבעילה אבל אם היתה נדה אעפ"י שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין וכתב הה"מ שם דדעת רבינו דאין חופת נדה קונה לכל דבר וצ"ע:

תמן ולאחותו כו'. ואי קשיא אימא לרבנן אשר לא היתה לאיש לרבות הבוגרת דעדיפא לדידהו דאיצטריך קרא למעוטי בכ"ג ובמוכת עץ מסברא נפקא לעיל דלא ישא די"ל דלגבי טומאה ודאי בתולה מיקריא ולא צריך קרא לרבו' אלא דבכ"ג מיעט' קרא כדדרשי' בבתולי' עד דאיכא כל בתולי' וכי איצטריך קרא בטומאה ודאי למוכת עץ איצטריך:

הדא מסייע למ"ד כו'. ובהכי מתיישב קושי' התוס' דף ס"א ד"ה כ"ג וא"ת מרישא שמעינן לה דקתני שומרת יבם לכהן הדיוט ונתמנה לכ"ג לא יכנוס ומתרצין דחולץ אתא לאשמועינן דס"ד משום בזיון דכ"ג שרוקקה לפניו לא תחלוץ ולמאי דקאמר הכא לא צריך לזה דאשמועינן דחליצ' פטור ולא קנין דס"ד דאפי רצה למחול על בזיונו לא יחלוץ קמ"ל:

ושנבעלה בעילת זנות. כבר כתבתי לעיל הל' ב' דדעת הראב"ד והתו' והרא"ש דאין זונה מחייבי לאוין דתפסי בהו קידושין אבל דעת הרמב"ם ז"ל דמחייבי לאוין השוין בכל וכן מחייבי עשה וכן מחלל אעפ"י שמותרת להנשא לו עשאה זונה וכפשטה דברייתא שם וכן פסקו האחרונים חוץ מהנרבעת לבהמה והבא על הנד' והבא על הפנוי' אפי' מופקרת לכל לא עשאה זונה כמבואר שם בפ' הנזכר והטור באה"ע סימן ו' כתב דאפילו לדעת החולקים הבא על יבמה עשאה זונה כיון דלא תפסי בה קידושין וצ"ל ספק זונה דהא קי"ל כשמואל דמספקא ליה אם קידושין תופסין ביבמה וכן הקשה הב"י שם אבל לדעת הרמב"ם ביבמה ודאי זונה היא דכ"ש משאר חייבי לאוין:

הדא אמרה כ"ג כו'. ולמאי דמסיק בבבלי דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולפ"ז כ"ג אסור לקדש בביאה אא"כ פירש דדעתו לקנות בהעראה וכן מוכח מדברי הר"ן ז"ל שכתב בפ"ק דקידושין וז"ל ומיהו ביבמ' דמיקדשה בהעראה אפי' גמר ביאתו קנה מתחילת ביאה והיינו דתנן ביבמות דף ס"א ובפ' כהן גדול דף י"ח כ"ג חולץ ולא מייבם ואמרי' עלה קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ול"ש מן הנישואין בשלמא מן הנישואין עשה ול"ת הוא אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת ואם איתא דבסתמא לא קני עד גמר ביאה מן האירוסין נמי עשה ול"ת הוא דבעידנא דקני לה דהיינו גמר ביאה כבר נעשי' בעולה אלא ודאי דהיינו טעמא דכיון דמדאורייתא קני בהעראה אלא משום דדעתו על גמר ביאה הוא דאינו קונה בסחמא עד גמר ביאה אבל יבמה נקנית בהעראה לעולם הואיל דביבמה לא בעינן דעת כלל דאפי שניהם אנוסין קנה לא אזלינן בתר דעתי' וכ"ת א"כ דתחלת ביאה קונה ביבמה מאי קא מפרקינן התם גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' הוי לן למימר גזירה תחילת ביאה אטו סוף ביאה דכיון דקניי' בהעראה קיימי' לעשה ומכאן ואילך קאי עלה באיסור לאו דיש לומר דכולה ביאה ראשונה ביאת מצוה היא דעיקר להקמת זרע הוא ובעי ביאה ראויה להקמת זרע דאע"ג דעל הרוב אין האשה מתעברת בביאה ראשונה זמנין דמתעברה כדאיתא התם עכ"ל ומדבריו נשמע דבשאר נשים אסור לכ"ג לקדש בביאה בסתמא ועיין בתו' שם ד"ה יבא עשה שתירצו תירוץ אחר על קושיא השני':

לשלישי יש לה כתובה. מדלא מחלק הכא בג' בין יש לו בנים לאין לו משמע דכרשב"ג אתיא וא"ת הרי כבר הוחזקה בג' זימני ואמאי יש לה כתובה וי"ל כיון דבהיתר נישאת לו יש לה כדמתרץ הרשב"א על הא דקאמר בבבלי לג' לא תינשא למי שאין לו בנים דאלמא דרבי היא ואפ"ה יש לה כתובה מן השני הואיל ונשאת בהיתר אבל לתירוץ התו' שם ד"ה נשאת דלענין ממון מודה רבי דלא הוי חזקה עד דאיתחזק ג' זימני א"כ קשה הכא כמאן אתי' דהרי כבר הוחזקה לכ"ע וליכא למימר דטעמא דיכולה היא לומר השתא הוא דכחשי דא"כ אף לרבי לא תפסיד כתובה מן הג' אלא ע"כ דהאי טעמא לא מהני להוציא אלא שלא תחזיר מה שגבתה מראשון ומשני הוא דמהני כדאמר שם וכן כתבו התו' בעצמן שם לקמן ומה דמביאין התו' ראיה דאפילו לרבי בממון בג' זימני הוי חזקה משור המועד דעד נגיחה שלישית לא משלם נזק שלם יש לדחות דלא דמי לשור המועד דהתם עד שלא נגח לא איתחזיק ומכי איתחזיק לא נגח מאי משלם אבל הכא מכי שהתה עשר שנים איתחזקא וכי נפקא לא שקלה כתובה וכן הביא הרשב"א ז"ל ליש מי שאומר שם דלהאי טעמא לר' משני נמי לית לה ואעפ"י דהסברא אמת ומטעם זה לא מוכחא מידי דרבי מודה לענין ממון מ"מ נדחו דברי יש מי שאומר שם דמוכח מהש"ס דאפילו לרבי יש לה מהשני וכן מוכח מהכא לקמן וע"ש וע"כ דעיקר טעמא הוא מפני שנישאת בהיתר לר' לשני ולרשב"ג לשלישי וגם אין לומר דהכא דקאמר לג' יש לה כתובה סתמא ומשמע אפילו אין לו בנים בשהכיר בה מיירי דא"כ מ"ט דר"ח בר עגיל דפליג בהא דאטו מי גרעה מאיילונית דתנן בה ואם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה כתובה ובזה כ"ע מודים וכן פסק הבה"ג מביאו התו' שם וכן פסק הטור סי' קנ"ד אלא ע"כ דריש' דהכא כרשב"ג אתי' ור"ח בר עגיל סבר כר' והילכך מהג' אין לה כתובה דלא נשאה לו בהיתר. וזכינו מזה דלא מוכחא מידי דלענין ממון מודה רבי כסברת התו' אלא דהטעם הוא כדאמרן ואתיא נמי שיטתא דהכא כשיטת הבבלי ור"ח בר עגיל כרבי ולפ"ז הא דקאמר התם נשאת לג' למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה לא אתיא אלא כר' וכר"ח בר עגיל דלרשב"ג אפילו מג' יש לה כתובה ואפי' בששהתה עמו י' שנים כיון דבהיתר נשאה דאלו לסברת התו' בזה אפילו לרשב"ג אין לה כתובה דכבר הוחזקה ואם שכבר דחו התו' שם דלא מיירי בששהתה מההיא דלקמן אלא לאלתר ובשלא הכיר בה מיירי מ"מ לענין דינא לדבריהם משמע אפ' לרשב"ג אין לה כתובה ולטעם הרשב"א ז"ל לרשב"ג יש לה מהג' ולרבי מן השני והכל כמו שאמרנו:

הוון בעיין מימר כו'. ומשמע דכן מסיק לה דהני תנאי כהני תנאי ואע"ג דקי"ל הכא כר' ואף לשלישי אין לה כתובה באין לה בנים כאשר ציינתי בפנים אפ"ה קי"ל בהא כרשב"ג בראתה דם מחמת תשמיש דמשמשת פעם ראשונה ושני' ושלישית כדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מא"ב משום דבכלל וסתות הוא דאיפסיקא הילכתא כרשב"ג כ"כ הב"י בי"ד סי' קפ"ז בשם הרשב"א בת"ה והכא אע"ג דממונא הוא הלכתא כרבי דטעמא משום דאתי מכח איסורא דבאין לו בנים מיירי ומשום דמקח טעות הוא דבלא הכיר בה איירי וכן הוא בתוספתא פ"ח בהדיא נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה מפני שנשואי' נישואי טעות אבל בהכיר בה יש לה כתובה מפני שרצה ליזוק בנכסיו וכן פסק הטור סי' הנזכר:

היו לה בנים ומתו כו'. מדברי האי תלמודא דמדמה היה לה בנים ומתו להפילה נראה דסבר דהא דקתני מתני' ולא ילדה דמשמע הא אם ילדה אין כופין ארישא קאי דקתני לא יבטל אדם מפ"ו אא"כ יש לו בנים ועלה קתני לא ילדה לו כלומר כאותו שיעור כ"כ הרשב"א ז"ל וכתב שם עוד דמ"מ נראה לו עיקר דלא ילדה לו משמע שלא ילדה כלל הא ילדה ויש לה ולד חי ואפי' אחד אין כופין ואעפ"י שמוציאין ממנו זו שלא ילדה כלל עד שיהא לו זכר ונקבה מאחרת מ"מ כיון שילדה זו אין מוציאין אותה ממנו וכן כתב בתשובה הביאו הב"י סי' קנ"ד וסיים שם ומ"מ לא אמרתי אלא שלא לכוף בשוטי' להוציא כמו שכופין למי ששהה עמה עשרה שנים ולא ילדה אבל הוא מצוה שלא יתבטל מפ"ו ואם לא מזו ישא אחרת עכ"ל וכתב בד"מ בשם הגה' מרדכי דבזמן הזה שגזר ר"ג שלא נגרש בע"כ יש לספק אם כופין בשהה כו' ובהגה' מיי' פט"ו מהלכת אישות כתב בשם ראבי' דבזמן הזה אין כופין ע"ש ומשמע נמי בזה כדברי הרשב"א הנ"ל דעליו עכ"פ מצוה שלא יתבטל מפ"ו ועיין בד"מ שם סימן א':

סליק פירקא בס"ד