או אינו אלא שעיר של ר"ח. בבבלי ריש מכלתין שקיל וטרי לר"י דהתם דס"ל כבר קפרא דהכא דדריש לתרוייהו מהאי קרא לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יוה"כ וכו' אימא כוליה קרא ביוה"כ כתיב אמרי יליף צוה צוה וכו' וזהו כדדריש הכא לבר קפרא וכתבו התוס' ד"ה אלא אימא כוליה קרא ביוה"כ וכו' דס"ד דמקשה דתרוייהו איצטריך ליוה"כ דאי לא כתב אלא לכפר ה"א כפרה דקרבנות וכו' ע"ש. ולמאי דדייק הכא דילמא שעיר של ר"ח ומנא ליה דיוה"כ צ"ל דכפרה דקרבנות בלאו הכי לא קשיא לוה דאנן לא דייקינן אלא פרישת שבעה ליום אחד דומיא דמילואים כעין דאמר התם דנין פרישת שבעה ליום א' וכו' ומעיקרא דחי לה התם בדיחויי אחריני והוה מצי לשנויי הכי מעיקרא אלא דכן דרך הש"ס. והדר מקשי התם ואימא עצרת דפרישת ז' ליום אחד הוא דנין פר אחד ואיל אחד וכו'. והאי שנוייא שפיר שייכא נמי על של ר"ח דלאפוקי ר"ח דשני פרים ואיל אחד נינהו אלא דהך שנוייא דמשני הכא טפי עדיפא דמתרצי כולהו קושיין בהא וכרבינא דהתם בדף ג' ע"ב דנין עבודה בכ"ג מעבודה בכ"ג לאפוקי כולהו קושיין דלאו עבודה בכ"ג נינהו וכתירוצא דר' בא דלקמן והלכך נמי לא משני דנין דבר שנוהגין פעם אחת בשנה וכו' כדמשני התם על פירכא ואימא רגלים:

מה זו כפרת אהרן עצמו וכו'. יש לפרש כפרת בנים דקאמר על כפרת כל בני ישראל קאי שכפרתן בפני עצמן הוה במילואים וכן ביוה"כ ולא צריך להא דפרישית בפנים דתליא אם כפרת כהנים בפרו של אהרן בקביעותא או בקופיא. והכי משמע ממסקנת הבבלי במכלתין דף נ' דבקביעותא מתכפרי וכדדחי רב ששת התם ותפס זה הרמב"ם למסקנא דפרו של אהרן קרבן השותפין הוא כדכתב בפ"א מהל' תמורה בהל' ו' וזכרתי מענין זה בסוף פ"ק דשבועות וע"ש:

ולא כך אינו טמא מחמת הזייתו. לכאורה קשיא דבכהן של יוה"כ נמי קשיא הך קושיא והיכי מצי עביד עבודה. ומאי אמרת ביה ואי כדמשני אביי התם בדף י"ד אליבא דר"ע דס"ל דהזאה מטמא לטהור ופריך שם דמתני' לא כדר"ע וכו' וקאמר אביי אפי' תימא כר"ע דעביד עבודה כולי יומא ולפניא מדא עליה וטביל ועביד הערב שמש. וכן נמי משני הכא לקמן ריש הלכה ב' א"כ בשל פרה נמי נימא הכי ואפ"ת דעביד עבודה ל"ק. ולעולם אין הכהנים נוגעין בו שלא יטמאו אותו ולא מצי עביד עבודה ול"צ לשנוייא דר' בון. ולמאי שהסברתי בפנים דלא אשכחן בשל פרה בהדיא דעביד עבודה כל ז' כדאשכחן בשל יה"כ. י"ל דנהי דמצי לשנויי הכי אפשר דהואיל ולקושטא דמילתא לא עביד עבודה דלא אמרו אלא בשל יוה"כ וכדי לחנכו בעבודה הלכך משני לה שנוייא רויחא דאין ה"נ דהך שאין נוגעין בו אינו אלא משום מעלה בעלמא. וראיתי בת"י שמביאין בריש מכלתין להך דהכא וגריס שם על הקושיא ולא כך אינו טמא מחמת הזייתו דמשני שלא יטמאו אחיו הכהנים ממנו. ומילתא דתמיהא היא דהאיך וטמאו ממנו הרי אינו אלא ראשון לטומאה שנגע במי חטאת שהן אב הטומאה. וצריך לדחוק ולומר דחוששין שמא יגעו במי הזייה שעליו ובשעת הזייה. וכל זה איננו שוה וטפי ניחא הגי' שלפנינו וכדפרישית:

אמר ר' יוחנן כל המעכב לדורות וכו'. ובבבלי דף ד' ע"ב גריס איפכא לר' חנינא כל המעכב לדורות ולר' יוחנן כל הכתוב בהן מעכב וקאמר התם מאי בינייהו א"ר יוסף סמיכה איכא בינייהו וכתבו התוס' תימא לי אמאי לא קאמר נמי שיריים מעכבי איכא בינייהו וכו'. מיהו בירושלמי קאמר סמיכה ושירי הדם וכו' אבל תימא לי לימא הקטרת אימורין שאינן מעכבין לדורות איכא בינייהו וכו'. ולמאי דמתרץ בת"י קושיא דהקטרה משום דלא שייך באהרן שלא שימש כל שבעת ימי המילואים א"כ קושיא דשיריים לסוגית הבבלי נמי מיתרצא בכך. שהרי לא נאמר אלא למשה ואת כל הדם תשפוך וגו' וכך הוא בעשייה. ומיהו לסוגיא דהכא דנקט שירי הדם קשיא לינקוט נמי הקטרה והנראה דבאמת בחדא דאיכא בינייהו סגי למינקטיה וכדנקט בבבלי דאטו כי רוכלא ליחשב וליזל והא דנקט הכא שירים לאשמעינן דלדורות לא מעכבי כלל ולאפוקי ממ"ד בפרק איזהו מקומן דף נב דשירים הפנימים מעכבי כדמייתי התוספות והשתא לא צריך למינקט נמי הקטרה דלכ"ע לא מעכבא לדורות וכדאמרינן נמי בהאי תלמודא לעיל בפ' תמיד נשחט הלכה ד' בפשיטות. ובהכי ניחא נמי מאי דקשיא אמאי לא קאמר דמכנסים ועשירית האיפה איכא בינייהו דלמ"ד כל המעכב לדורות מיעכבי נמי במילואים אלו מעכבי דלכ"ע מעכבין לדורות ולמ"ד כל הכתוב בהן מעכב הני דלא כתיבי בפרשה לא מעכבי הניחא לסוגית הבבלי ל"ק די"ל דהכל מודים באלו דמעכבי כדקאמר התם דף ה ע"ב מבלי פלוגתא דמכנסים יליף כשהוא אומר וזה הדבר וכו' להביא המכנסים ועשירית האיפה אתיא זה זה אלא לסוגיא דהכא דמשמע דפליגי בהא א"כ נימא דהני גופייהו איכא בינייהו אלא ודאי דקמ"ל נ"מ לדורות דכמו דסמיכה לכ"ע לא מעכבא לדורות ה"נ שירים ואף הפנימים ולאפוקי מהאי מ"ד וכדאמרן:

ציץ ומצנפתו של אהרן וכו'. הנכון הוא לפי פשטות השמועה דפליגי הכא כדפליגי בה בבבלי דף ה ע"ב דר' חנינא סבר דציץ ומצנפת של אהרן קודם לאבנטן של בנים היינו כמ"ד התם דבאבנט אהרן ואח"כ בניו דבתחלה חגר אהרן אבנטו ואח"כ הלבישו שאר הבגדים וציץ וכו' ואח"כ חגר אבניטן של בנים והוה הפסק בגדים בין האבנטים של אהרן ובין של הבנים ויהודה ברבי ס"ל כמ"ד התם אהרן ובניו בבת אחת דכתיב וחגרת אותם אבנט. והיינו שלא היה שום הפסק בין האבנטין. ור' אידי בא לתרץ דהא מ"מ קשו קראי אהדדי והלכך מפרש דהכתוב וחגרת אותם אבנט לא נאמר אלא למצוה כלומר למצות אבנט ולא לסדר הלבישה אבל לציווי סדר הלבישה קראי דעשייה עיקר וכך נצטווה וכדכתיב ויקרב משה וגו' וכעין דפרישית בלשון הב' וזהו כדעת ר' חנינא. ובבבלי מתרץ קראי כמר וכמר דלמ"ד אהרן ובניו בבת אחת הא דכתיב ויחגור אותו באבנט והדר כתיב ויחגור אותם אבנט ההוא ללמד אבנטו של כה"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט דשל כ"ג היה של כלאים כדכתיב בפ' תצוה ושל כהן הדיוט היה של בוץ ואידך מפרש להכתוב וחגרת אותם אבנט ללמד איפכא דאבנטו של כה"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט דשניהם של כלאים הן. והיה נראה לפרש לדברי ר' אידי דהכא ג"כ כעין זה דלמצוה הוא דנאמר למר שיהו אבנטים שוין ולמר שיהו חלוקין במעשיהן אלא מדמסיים אבל לצווי ויקרב וכו' משמע דלא בא אלא לתרץ דברי ר' חנינא דלא תקשי מהכתוב דמייתי יהודה ברבי וכדפרישית:

עשירית האיפה האיך קרבה וכו'. אין לפרש דהבעיא היא אם היתה היום משל צבור או משל אהרן ואם משל צבור שלימה קרבה וכדתנן במנחות שם דכל שהיא משל צבור קריבה היא שלימה והדר בעי אם בימי המלואים קרבן יחיד היה או קרבן צבור דא ליתא דאם הבעיא הראשונה היא אם משל צבור או לא א"כ מאי האי דפשיט ליה אין תימר שלימה קרבה וכו' הא סוף סוף כבר היתה קריבה בשחרית מקודם לכך נראה פי' האי בעיא כדפרישית בפנים:

מכיון שמסר יום ללילה דיו. וכעין זה סבירא ליה לר' חייה בר יוסף לענין הלינה בקדוש ידים ורגלים כדקאמר לקמן בפ"ב בהלכה א' ועיין במה שנתבאר שם:

אשכחת אמר על דעתיה דר' יוחנן היה שם שבע עמידות וכו'. זה הענין מהמנין של עמידות והפירוקין ענין עמוק מאוד הוא ונתבאר היטב בפנים. וכמה שביארתי דקראי דייקי ליה לר' חייה ול"ק לר' יוחנן די"ל דס"ל גמר שבעת ימים האמור ביציאה משבעת ימים האמור בישיבה מה להלן לילה עם היום אף כאן לילה עם היום וגלי רחמנא בישיבה וה"ה ליציאה והשאר מבואר הכל בפנים:

דכתיב שבעת ימים יכפרו על המזבח. אסיפא דקרא קא סמיך וכדפרישית בפנים ולהכי לא מייתי קרא דפ' תצוה דכתיב שבעת ימים תכפר על המזבח משום דשם לא נזכר מיום השמיני כלל. וסוגיא דהכא דמדמי קראי דיחזקאל למילואים שבתורה אזלא כהאי דר' יוסי במנחות דף מ"ה דמדייק התם על הא דכתיב בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר וחטאת את המקדש חטאת עולה היא וקאמר שם ר' יהודה פרשה זו אליהו עתיד לדרשה א"ל ר' יוסי מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה א"ל תנוח דעתך שהנחת דעתי:

פירש בן בתירא שמא יבא על אשתו נדה וכו'. ובבבלי דף ו' מייתי כגי' התוספתא שמא תמצא אשתו ספק נדה ויבא עליה ופריך אטו ברשיעי עסקינן אלא שמא יבא על אשתו ותמצא ספק נדה כמאן כר"ע אפ"ת רבנן וכו' בחד אחר מודו ליה. והא דלא משני כדמשני הכא שמא תטמא בשעת תשמיש י"ל דקמ"ל בהא דבחד אחר מודו ליה רבנן לר"ע ובהכי ניחא במאי דמקשין אמאי לא קאמר שמא תמצא אתיום או על שלו דלכ"ע טמא היא אלא דהיא גופא קמ"ל דבחד אחר נמי מודו רבנן. שוב ראיתי בת"י ומצאתי שכתבו כעין זה דלרבותא נקטיה דאפי' בחד אחר מודו ליה יכו' וע"ש:

אשכחת אמר מה דאמר ר' יוחנן צריכה לבן בתירא וכו' הוינן אמרין ישמש מטתו וישן לו בלשכת פלהדרין. לכאורה יש לפרש כפרש"י ז"ל מביתו מאשתו למה פירש תבא אשתו עמו שם וכו' וה"נ קאמר דה"א שישמש מטתו ג"כ וישן לו שם אלא דכבר הקשו התוס' על פירושו דנהי דלא קדישא בקדושת עזרה מ"מ בהר הבית היתה ובעל קרי אינו רשאי ליכנס במחנה לויה. ומה שרצו שם לפרש דה"ק הוה לן למימר שיפרישוהו למחילה אחת בהר הבית דמחילות לא נתקדשו זהו דוחק גדול דהא לקמן אמרינן דלישכת פרהדרין היתה לה מזוזה משום גזירה שלא יאמרו כ"ג חבוש הוא בבית האסורין וא"כ האיך יפרשו אותו למחילה אחת דאין לך בית האסורין גדול מזה לכך נראה דה"ק דה"א ישמש מטתו בביתו וילך לו לישן בלשכתו וכך פירשו בת"י להא דהתם מביתו למה פירש ילך לביתו אחר תמיד של בין הערבים וישמש מטתו ויטבול שעה אחת קודם שקיעת החמה ויעריב שמשו וינוח בלשכה דהא נמי אהרן לן במחנה לויה שעה אחת שהמשכן מפורק וכמו כן משמע בירושלמי דקאמר דאצטרך לבן בתירא ולדר' יוחנן דאי מדר' יוחנן ה"א שיכול לצאת שעה אחת ולשמש ביתו עכ"ל אלא דאכתי קשיא לי הא לר' יוחנן דיליף ממלואים ולדידיה לא היה המשכן מפורק אלא בבקר ואח"כ העמידו מיד כדמוכח מהאי מניינא דלעיל וכדפרישית שם דלא היה אהרן יכול לצאת כל זמן שהיה המשכן עומד. וא"כ היאך יכול לצאת כאן ולשמש ביתו ולעשות הערב שמש ואפשר דה"ק אילו לטעמא דר' יוחנן דהכא בלחוד דיליף ממלואים ה"א במלואים היה יכול לצאת שעה אחת וכו' וכלומר ובהא לא הוה אמרינן כר' יוחנן לגמרי אלא דהמשכן היה מפורק אחר שהוקרב התמיד של בין הערבים והיה אפשר לו לאהרן לצאת וכו' וה"נ כן לכך איצטריך נמי לדבן בתירה:

אמר ר' יוחנן מפני איבה עבר זה וכו'. עיין בהוריות שם שבארתי דנראה דאיכא נ"מ בין דעת התוס' דמכלתין דף יב ובין דעת הרמב"ם ז"ל באם עבר ושמש בד' בגדים ככהן הדיוט אי כמחוסר בגדים דיינינן ליה או לא וע"ש ד"ה עבר זה ושימש זה:

פר ושעיר של יוה"כ משלי הן קריבין וכו'. כך הגי' בתוספתא פ"ק וכן הביאו התוס' במכלתין שם וכך היא הגי' בפ"ק דמגילה וקשה הוא דהרי אין השעיר משל כ"ג אלא משל עם כדכתיב. ובהוריות שם הגי' פר ואיל הקרבים היום משל מי וכו' ושם ציינתי להגי' דהכא אבל הגי' דהתם עיקרית. ואפשר נמי לתרץ הגירסא דהתוספתא ודכאן ודמגילה דהרי מסתמא הופרשו מאתמול הפר משל כ"ג זה שאירע בו פסול היום וכן השעיר הופרש משל צבור וכשאירע פסול בכ"ג וזה ודאי היה בעבודה של שחר וששימש זה תחתיו בכהונה גדולה וכסבור היה דמה שהופרשו נפסלו מחמת שאירע פסול בכ"ג וצריך להפריש אחרים ושאל אם הפר האחר שצריך להביא היום וכן שעיר אחר שצריך להביא וזה לא יהיו משל צבור דמסתמא אין הצבור צריכין להביא אחר משלהן דמה להן אם אירע פסול בכ"ג אלא משל העובד היום יבואו האחרים ומשל מי וכו'. והשתא עיקר השאלה היתה אם ישאר להיות כ"ג אפי' יעבור פסולו של ראשון שהרי היום ודאי לא יעבוד הראשון שאירע קרי לו וצריך טבילה והערב שמש אלא הוא יעבוד היום ובתוך שאלה זו נכללה ג"כ הספק שהיה לו אם הפר והשעיר הקריבין היום שהופרשו מאתמול נפסלו ואם צריכין לאחרים וכן משל מי יבואו האחרים. וזהו דקאמר וידע המלך מה הוא שואלו שהבין שאלתו בכלל וא"ל וכו' כך נראה לקיים הגי' הואיל והיא בכמה מקומות כן:

שיצא לדבר עם המלך ערב יה"כ ונתזה צינורא וכוו'. ובהוריות שם גריס ערב יה"כ עם חשיכה ונתזה צינורא וכו' וניחא היא שלא היה פנאי לטבול ולעשות הערב שמש לפיכך נכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו:

מקדשין לו אשה על תנאי וכו' והא דפריך לקמן ויקדש מאתמול היינו שיקדש קדושין גמורין ומשני שא"א דא"כ הוו שני בתים. אבל בבבלי דף יג דפריך מעיקרא ומי סגי לה בתקנתא ביתו אמר רחמנא והך לאו ביתו דמקדש לה והא כמה דלא כניס לאו ביתו דכניס לה א"כ היו ליה שני בתים דמגרש לה אי דמגרש לה הדרא קושיא לדוכתא וכו' ושקיל וטרי עד דמסיק לחדא אמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תמות חברתך. ולחדא אמר ה"ז גיטך ע"מ שאכנס אני לבית הכנסת וכו'. והתוספות כתבו שם בירושלמי משמע אשה אחרת מתקינין לו מזמנין אותה שאם תמות אשתו ביה"כ שיקדש זאת ביה"כ ופליג אגמרא דידן דפריך התם ויקדש מאתמול דמשמע ליה מתקינין בהזמנה בעלמא ומשני וכפר בעדו וכו'. ולפי הגי' שלפנינו אינו כן אלא מתקינין שמקדשין לו מאתמול על תנאי וכו' ופריך ויקדש מאתמול קדושין גמורין. ומיהו בהא פליג אגמרא דידן דהתם קאמר כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא והאי תלמודא ס"ל דבקדושין סגי ועל תנאי ושיחולו ביה"כ אם תמות אשתו וזהו ודאי ל"ק דאם שבות כוה התירו במקדש אמאי לא יכנס עם האחרת לחופה דנמי אינה אלא משום שבות דזה אי אפשר כלל דהיאך יעשה אם תמות אשתו בפלגא דעבודה וכו' וכדמדייק התם דלחופה א"א לאוקמי כדקאמר אי חזי לה דקא בעי למימת קדים איהו וכו' ווה אין צריך לפנים דכל כך שהות שיכנוס עמה לחופה ודאי לא שייך כלל לא לפי סוגי' דהכא ולא לפי סוגיא דהתם וכתבתי לוה מפני שיש שמדקדקים כך ושיבוש הוא. ושמעתי לאחד שתירץ וה משום דחופה זו אינה ראויה לביאה היום וזה שיבוש על שיבוש וכי תשמיש המטה ביה"כ אסור הוא מן התורה הלא מסקינן דקראי אסמכתא בעלמא נינהו לענין שארי ענויין כמבואר לקמן ריש פ ח וע"ש במה שביארתי בס"ד. ובהא דמתרץ הכא קושיא עד דאת מקשי לר' יהודא וכו' קרי מצוי וכו' משני התם נמי בשינויא אחרינא אמרי לך רבנן כה"ג זריז הוא כו' וזה אפילו אמרת מיתה מצויה וכדר"י מ"מ איכא למיפלג ולומר טעמא דקרי מצוי יותר הוא ולא נאריך בזה:

ואינו עמא משום הזייתו. עיין לעיל ד"ה ולא כך אינו טמא וכו' מה שנתבאר מענין זה בס"ד:

כהדא בולי ואיסטרגי הוה לון קריבו. בבבלי פ' מי שמת דף קמג גריס להאי עובדא ההוא דמי כלילא דשדו דבי מלכא אאבולי ואאיסטרוגי אמר רבי ניתבו אבולי פלגא ואיסטרוגי פלגא [והרשב"א ז"ל פי' שם אסטרטוגי נציבים ומלישנא דקאמר הכא אין בולי בכלל איסטרוגי וכו' משמע דאסטרוגי על שאר כל המון העם מיתפרשא דלא שייך לומר דהבולי בכלל הנציבים הם] מתיב רבי זירא האומר הרי עלי מנחה מאה עשרון להביא בשני כלים מביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד ואם הביא חמשים בכלי אחד וחמשום בכלי אחד יצא אם הביא אין לכתחלה לא ואי ס"ד כל כי האי גוונא פליגי פלגא ופלגא הוא אפילו לכתחלה נמי הכי השתא התם אנן סהדי דהאי גברא לקרבן גדול קא מכוין והאי דקאמר בשני כלים דידע דלא אפשר לאתויי בכלי אחד יותר מששים עשרון משום דאינן יכולין ליבלול אלא עד ששים עשרון. וכמה דאפשר לאתויי מייתינן ע"כ שם. הגי' שלהם בהתוספתא היה בהיפך ממה שלפנינו בהתוספתא וכמו שהובא כאן. ומ"מ הקושיא דהתם כעין דהכא דאי אמרת פלגא ופלגא א"כ בין לכתחלה ובין דיעבד חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחד בעי לאתויי ושנוייא דר' יוסי בר' בון דהכא נמי כעין שנויא דהתם. ומיהו לכאורה איכא למידק דמאי מתיב ר' זירא וכי לא ידע דיותר מששים אינן יכולין לבלול ולא מצי לאתויי בכלי אחד אלא ששים וכדאמר ר' זירא גופיה במנחות דף קג אהא דתנינן שם אם אמר הרי עלי ששים עשרון מביא בכלי אחד ואם אמר הרי עלי ששים ואחד מביא ששים בכלי א' ואחד בכלי אחד וכדיהיב ר"ש התם טעמא לפי שעד ששים יכולין להבלל יותר מששים אינן יכולין להבלל ופריך עלה וכי אין נבללין מאי הוה והא תנן אם לא בלל כשר אמר ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וא"כ אי אפשר להביא בכלי אחד יותר מששים וממילא תשמע מינה נמי דכל כמה דאפשר לאתויי בכלי אחד מייתי וכדמשני ליה ומאי ס"ד דר' זירא וצ"ל דאף דר' זירא ידע להא דיותר מששים הוא דא"א להביא בכלי אחד הא ששים מביא מ"מ היה סבור דאי אמרת פלגא ופלגא דוקא א"כ אפי' את"ל דעד ששים נבללין הן בכלי אחד הא מיהת גברא מיכוין להביא פלגא ופלגא מדאמר להביא בשני כלים ואפילו לכתחלה יביא כך. ומשני ליה לא היא אלא דגברא לקרבן גדול קא מיכוין וכו' והלכך כמה דאפשר לאתויי בכלי אחד מייתי וזה פשוט ועי' בתוס' שם:

אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו וכו'. פלוגתא זו מייתי בבבלי פרקין דף ו' ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי ר"ש ר' יהודה אומר עודיהו על מצחו מרצה אין עודיהו על מצחו אינו מרצה א"ל ר"ש כ"ג ביום הכפורים יוכיח שאין עודיהו על מצחו ומרצה א"ל ר' יהודה הנח לכ"ג ביום הכפורים שטומאה הותרה לו בצבור. והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' ביאת מקדש בהלכה ח' פסק בזה כר' יהודה שכתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' ואע"ג דבפרק זה בהל' טו פסק שטומאה דחויה היא בצבור והרי לר' יהודה היתרה היא בצבור והכ"מ מביא בשם הר"י קורקוס ז"ל שכתב ואיכא למידק דבגמ' אקשי ליה לר' יהודה ושני דקסבר טומאה הותרה בצבור ומאחר שפסק רבינו בסוף הפרק שטומאה דחויה היא בצבור הוו תרי דסתרן ותירץ שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת לומר כן ותירץ לו כן לרווחא דמלחא והאריך בדבר להוכיח כן עכ"ל. ולדעתי פשוט הוא דבענין טומאה דחויה לא פסק כר' יהודה אלא כר' יוסי דברייתא דלקמן והתם מסיק דבין ר"מ בין ר' יוסי דכ"ע ס"ל דטומאה דחויה היא בצבור וכן הוא בפ' כיצד צולין והא דמקשה ר"ש כ"ג ביום הכפורים יוכיח על כרחך דבלאו הכי לאו קושיא היא דשאני כ"ג ביוה"כ שאי אפשר להיות על מצחו וכעין שדקדקו התוס' לר"ש בד"ה מכלל דר"ש וכו' וע"ש שתירצו בדוחק לר"ש. ועוד דמסקי דע"כ תנא דלעיל היה מקריב מנחת פרים וכו' ונטמאת אומר ומביא אחרת תחתיה. ומ"ד טומאה דחויה היא בצבור מפרש בפרים דחג שהן קרבן צבור ולא כדמדחי ליה אידך לא פרים פר ע"ז וכו' והאי תנא ס"ל כר' יהודה בהא דאינו על מצחו אינו מרצה והלכך מביא אחרת תחתיה וא"כ מסייע לר' יהודה בזה וקושיא דר"ש מכ"ג ביה"כ הוה מצי ר' יהודה לשנויי שאני יה"כ דאי אפשר בענין אחר אלא למאי דאית ליה לר' יהודה טומאה הותרה בצבור הלכך דשני ליה כך הנח וכו' ובזה אין הלכה כר' יהודה דר"מ ור' יוסי פליגי וסבירא להו טומאה דחויה היא בצבור וא"כ הני תרתי פסקי לא סתרי כלל אלא כדאמרן:

איכן היו מעמידין אותו וכו' אין תימר מבפנים וכו'. סוגיא זו לכאורה קשה היא דקאמר נ"מ בענין טבילה הראשונה דיה"כ נלמד מהא דערב יה"כ דהכא ומה ענין זה לזה ופירשתיה בפנים אלא שצריך ביאור ביותר וזה למאי דגריס בתוספתא פ"ק ומייתי לה בבלי לקמן בפ"ג דף ל' על המתני' אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפי' הוא טהור עד שיטבול וזה לשון התוספתא שאלו את בן זומא מה טעם לטבילה זו אמר להן אם הנכנס מקודש לקודש טעון טבילה הנכנס מחול לקודש אינו דין שיטעון טבילה (ויש שם ט"ס בדפוס) ר' יהודה אומר לא היתה טבילה זו אלא מפני הצורך פעמים שטומאה ישנה בידו מתוך שהולך לטבול נזכר שהוא טמא וחוזר ובא לו ע"כ. וזהו כפירש"י ז"ל שם בהאי דר' יהודה דקאמר סרך טבילה היא זו אין כאן חובה מן התורה אלא לסרך כדי לעלות על לב שאין טבילה אלא לטמאים ולתת אל לבו אם יש טומאה עליו ויזכור טומאה ישנה שיש עליו ושכחה ויפרוש מלבא לעזרה היום עד שיעריב שמשו אחר הטבילה ולא יעבוד היום ופירושו זה כך הוא נראה מלשון התוספתא שאמרו מתוך שהולך לטבול נזכר שהוא טמא וכו'. ולהרמב"ם פי' אחר בדברי ר' יהודה וכדלקמן. ודברי בן זומא דהתוספתא מייתי לה בהאי תלמודא לקמן בפ"ג על המתני' אין אדם נכנס לעזרה וכו' ומשום דקאמר התם לא סוף דבר לעבודה אלא אפי' שלא לעבודה ועלה מייתי להא דבן זומא דלדידיה דעביד האי ק"ו א"כ מסתברא הוא שאפי' נכנס שלא לעבודה צריך טבילה שהרי נכנס מחול אל הקודש. ואפילו בדברי התוס' שהביאו שם לזה וכתבו בד"ה ומה המשנה וכו' דהאי ק"ו לא שייך אלא בנכנס לעבודה דהא מכ"ג ביה"כ הוא דיליף שטעון טבילה מקודש לקודש והרי נכנס לעבוד הוא ומתרצין להא דקאמר הכא לא סוף דבר וכו' דודאי הק"ו אינו אלא בטהור הנכנס לעבוד אלא דמדרבנן הוא דגזרו אפילו בנכנס שלא לעבוד גזירה שמא יעבוד מיהת ילפינן דלבן זומא שפיר הוא דאיכא למימר דאפי' שלא לעבוד גזרו שמא יעבוד אבל לר' יהודה דנכנס לעבוד גופיה גזירה מדרבנן היא א"כ יש לומר דלא גזרו אלא בנכנס לעבוד בלבד אבל בשלא לעבוד לא חששו כלל מכיון שבחזקת טהור הוא. אלא דאיכא לספוקי ולומר לאידך גיסא דהואיל ואיכא למיחש מטומאה ישנה ואסור ליכנס לעזרה חוששין אנו לטובלו דמתוך כך יזכור להטומאה ולא יכנס היום כלל דהא בעי הערב שמש. זהו ספק אחד שיש להסתפק לדעת ר' יהודה ולחומרא בנכנס שלא לעבוד עוד יש להסתפק לדעת ר' יהודה ולפי טעמיה מפני חשש טומאה ישנה א"כ יש כאן סברא לומר דלפעמים אכילו בנכנס לעבוד א"צ טבילה ובמקום דליכא חששא דטומאה ישנה כלל וכגון כ"ג ביה"כ דכל ז' הוא עובד וטביל ועביד הערב שמש ובליל יה"כ אין מניחין אותו לישן והשתא לא משכחת בה ביה"כ חששא דטומאה כלל לא מישנה ולא מחדשה ואפשר דבכגון זה לר' יהודה דלית ליה הק"ו א"כ לא היה צריך טבילה ראשונה דלא שייך כאן טעמיה מפני טומאה ישנה אלו הספיקות שיש לנו להסתפק אליבא טעמא דר' יהודה חדא לחומרא בדשייך חששא לטומאה ישנה א"כ אפילו נכנס שלא לעבוד היה צריך טבילה וחדא לקולא בדליכא חששא דטומאה כלל אפילו בשנכנס לעבוד לא היה צריך טבילה ומדחזינן דעכ"פ צריך חמש טבילות ביה"כ ש"מ דמצד קדושת יוה"כ החמירו והצריכו אף לטבילה הראשונה וזה הכל לדעת ר' יהודה ולטעמיה והשתא נאמר דלדעת תנא דמתני' דפ"ג דקא אמר בהדיא לעבודה יש להסתפק אם לעבודה דוקא קאמר וכדיניה דר' יהודה אבל לא כטעמיה מחששא דטומאה ישנה אלא מפני קדושת העבודה או דנאמר דאית ליה טעמיה דר' יהודה וכד אתינן לטעמיה דר' יהודה יש לנו להסתפק באלו הספיקות שאמרנו אליבא דר' יהודה ולטעמיה. ומזה תבין דסוגיא דהכא דמייתי המתני' דחמש טבילות ולישנא דהמתני' אין אדם וכו' לעבודה מה שיש להסתפק ותליא בספיקא דמתני' דידן אם מעמידין אותו מבפנים ואעפ"י שלא טבל דהא לא קתני מטבילין ומעמידין וא"כ ש"מ דהואיל שלא לעבודה היא א"צ טבילה וא"כ לית ליה טעמא דר' יהודה דהרי היום בערב יוה"כ שהיה ישן בלילה שלפניו ואיכא חששא דטומאה ואפ"ה אינו צריך טבילה הואיל ובחזקת טהור הוא ועכשיו אינו נכנס לעבודה א"כ ש"מ הא דצריך טבילה בעלמא כשנכנס לעבודה לאו מטעמיה דר' יהודה היא משום חששא דטומאה אלא אפי' בזמן דליכא חששא דטומאה צריך טבילה מפני קדושת עבודה וכן טבילה הראשינה של יה"כ אע"ג דליכא חששא דטומאה כלל אפ"ה צריך טבילה מפני העבודה של תמיד אחריה והד' טבילות שלאחריה הן הן מחמת יה"כ או דנאמר דתנא דמתני' פ"ג אית ליה טעמא דר' יהודה וכן תנא דידן ולפיכך מעמידין אותו מבחוץ ולא מבפנים הואיל ולא טבלו משום חששא דטומאה והשתא ביה"כ דליכא שום חששא דטומאה לא היה צריך לטבילה ראשונה ועל כרחך משום קדושת יה"כ הוא וא"כ כולהון החמש טבילות מחמת יה"כ הן הדין פירושא דהך מילתא ולהא דתלי הש"ס החמש טבילות יה"כ במתני' דידן ובהספק שנסתפק בהא דערב יו"כ כמבואר. ולמאי שביארנו במה שיש להסתפק אליבא דר' יהודה ולטעמיה ניחא נמי דלא תיקשי בהא דקאמר התם במאי קא מיפלגי במחיל עבודה וכו' ואמאי לא קאמר דאיכא בינייהו בנכנס שלא לעבוד וכדנראה לכאורה דלבן זומא מיהת מדרבנן צריך טבילה ולר' יהידה א"צ וכדלעיל. אלא ודאי משום דלא ברירא ליה להש"ס דהתם נמי בהא מכיון דאיכא לספוקי להך גיסא ולהך גיסא כמו שנתבאר ודע דכל זה לפי פירש"י בהאי דר' יהודה וכדמשמע הכי מלישנא דהתוספתא אבל להרמב"ם ז"ל דרך אחרת בזה דבפ"ה מהל' ביאת המקדש בהלכה ד' העתיק לשון המשנה וכתב וזה הכלל היה במקדש אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אעפ"י שהוא טהור עד שהוא טובל ולא הביא שום טעם בזה. ובפ"ב מהל' עבודת יה"כ כתב בהלכה ג' אחר שמנה למעלה החמש טבילות כל הטבילות האלו והקידושין כולן במקדש שנאמר ורחץ את בשרו במים במקום קדוש חוץ מטבילה ראשונה שהוא רשאי לטבול אותה בחול שאינה אלא להוסיף. כוונתו שאם יזכור טומאה ישנה שבידו יפרוש ממנה בטבילה זו לשמה. ובאמת שיש לתמוה שמלבד שפי' רש"י דלעיל נראה הוא וכדמשמע מהתוספתא ולמה הלך לו לפרש ויפרוש דקאמר ר' יהודה אטומאה קאי אלא דקשה הרי על כרחך דכ"ג ביוה"כ אין לו לחוש כלל לשום טומאה ישנה שכבר טבל כל יום ויום ועביד הערב שמש וטבילה זו לא מהני לפרוש מהטומאה דליכא האידנא הערב שמש ועוד מאי האי דקאמר בטבילה זו לשמה הלא אם יש לו כמה וכמה טומאות בטבילה אחת סגי וכדאמרינן בפשיטות בסוף פ"ק דכריתות דמאן דמחייב חמש טבילות כיון דטביל חדא זימנא איטהר וזה אין צריך לפנים דלא בעינן טבילה לשם טומאה מיוחדת אם לא דנפרש דבריו דה"ק שאם יזכור טומאה ישנה שבידו כלומר שהורגל באיזו טומאה להיטמא לפעמים ואינו נזהר בה כל כך לפיכך אעפ"י שעכשיו הוא טהור בודאי מכל הטומאות שהרי כבר טבל מאתמול ובלילה לא היתה שינה לפניו אפ"ה טובל כדי שיפרוש מהיום ההוא והלאה מטומאה זו שהיה רגיל בה ויזכור מכח טבילה זו שהיתה לשמה שלא יטמא עוד בה ולא שהטבילה עצמה צריך לשמה של טומאה ונטהר עכשיו ממנה אלא כדאמרן וזה מהאי טעמא גופה שבארנו דלא שייכי טעמא דהתוספתא בכ"ג ביוה"כ שהרי בודאי אין לו חשש טומאה כלל ופי' התוספתא על שאר ימות השנה הוא דשייכא. ומ"מ צריך תלמוד מהיכן למד לומר כן ביוה"כ ולמה הלך לו מדרך ומפי' התוספתא ולבאר מיהת כן בהלכות ביאת המקדש ששם מדבר משאר ימות השנה:

ומנין שהוא נותן בה מעלה עשן וכו'. זה דוקא ביוה"כ אבל בשאר ימות השנה מצוה שיתן בה מעלה עשן ואם חיסר אינו בחיוב מיתה כך הוא דעת הרמב"ם ז"ל ויתבאר מענין זה לקמן פ' טרף בקלפי בהלכה ד' בברייתא דפיטום הקטורת בס"ד:

והוה קאים ומצלי וכו' צפר קבוטר. ובבבלי דף יט גריס דהוה תני קפוטל ומחוי ליה רב בידיה קבוטל ומסיק דק"ש הוי קרי ובפרק שני דמותר לרמז ולהורות באצבעותיו. ולגי' דהכא דהוי קאים מצלי א"כ דין תפלה כדין פרק שני דק"ש:

אמר ר' יוחנן תרומת הדשן תחלת עבודה של מחר היא וכו'. יתבאר מענין זה בפרק דלקמן בהלכה א' בס"ד:

הדרן עלך שבעת ימים