Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Yoma Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הוציאו לו. החיצונה היתה פרופה מן הדרום וכו' כדפרישית וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה הביאו התי"ט כי בבית הראשון שהיה שם ארון לא היה שם אלא פרוכת אחת והוא יספר בכאן סדר בית שני שלא היה שם ארון והיה שם שתי פרוכת ע"כ וכך הן דבריו בחיבורו שבפ"ד מהל' בית הבחירה בהל' ב'. כתב בבית ראשון היה כותל מבדיל וכו' וכיון שבנו בית שני נסתפק להם וכו' ולא בנו כותל בבית שני אלא עשו שתי פרוכת וכו' אבל במקדש ראשון לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד שנאמר והבדילה הפרוכת וכו' ע"כ. והכ"מ כתב שם נראה דלמשכן קרי מקדש ראשון דאלו בבית ראשון לא היה פרוכת אלא כותל וכמה מהדוחק הוא זה דנפרש דברי הרמב"ם על שם שאמרו משכן קרוי מקדש ולא תמצא בחבורו שזכר מהדברים שלא היו אלא במשכן ודרכו בחבורו לזכור מדבר שהיה לשעבר. וכך עתיד להיות אבל לא מזה שלא היה אלא לפי שעה וכן כתב בריש הלכות בית הבחירה וכן בפ"ד מהל' עבודת יה"כ בהל' א' כתב מצא הפרוכת פרופה וכו' שבכאן הוא מדבר על שהיה בבית ראשון וכך עתיד להיות וכעין זה כתב התי"ט לקמן במשנה ה' וזה שלא כדברי הלח"מ בעבודת יה"כ שם שכתב אין דעת רבינו לפסוק כר' יוסי וכו' וכאן קיצר וסמך על מ"ש שם. ודאי דלא פסק אלא כרבנן אבל לא כדבריו אלא כדפרישית וכדבריו בפי' המשנה. ועוד דבהדיא אמרו התם בפירקין דף נד גבי הא דדריש קרא דויראו ראשי הבדים וכו' הא כיצד דוחקים ובולטין ויוצאין בפרוכת וכו' והכתוב הזה בבית ראשון הוא דנאמר והרי מכאן תשובה להאומרים שלא היה פרוכת בבית ראשון אלא כותל ועיין פירש"י שם בהא דקאמר לקמן פרוכת דבבי:
הדא אמרה כלי חול הוא וכו'. כה"ג שקיל וטרי בבבלי פ"ק דשבועות דף י' וי"א אם מכתשת שמפטמין בה הקטורת כלי שרת הוא וא"כ הקטרת קדשה קדושת הגוף או לאו כלי שרת נקראת והקטרת קדושת דמים ופריך מההיא דמותר הקטרת וכו' ומסיק דלעולם קדושת הגוף הוא והא דמהני פדיון משום דלב ב"ד מתנה וכו' וכהאי דשמואל דהכא לקמן דס"ל דהותירו תמידין נפדין תמימין אלא דבזה מוחלפת השיטה דהכא מדהתם דהתם קאמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימין והכא קאמר אליבא דר' יוחנן נפדין כפסולי המוקדשין. וכן בהא דמדמי הכא הותירו שעירים דתליא בהך פלוגתא דהותירו תמידין מדחי לה התם דאביי בעי לאותבי לרבה אליבא דרבי יוחנן דס"ל בתמידין נפדין תמימין מהאי ברייתא פר ושעיר של יה"כ שאבדו וכו' ולימא לב ב"ד מתנה עליהן ויפדו תמימין וא"ל אבודים קאמרת שאני אבודין דלא שכיחי וא"כ לא מדמינן הותירו שעירים להותירו תמידים ולכ"ע אין נפדין תמימים אלא ירעו כפסולי המוקדשין ואף למאי דשקיל וטרי התם על שנוייא דאבודין לא שכיחי וקאמר והרי פרה דלא שכיחא ונפדית וכו' מ"מ מסיק שם לקמן דאפ"ה לא דמי שעירי חטאת להותירו תמידין דהתם מעיקרא עולה והשתא עולה שמקיצין בהן המזבח אבל שעירים מעיקרא חטאת והשתא עולה גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולפני כפרה סתמו לחטאת עומד וכ"כ הרמב"ם לטעם הוה בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין בהלכה ב' ופ"ה מהל' עבודת יוה"כ בהל' טז שלא כתב שם אלא הטעם דירעו לפי שאין חטאת צבור מתה ולא ביאר מפני מה אין קריבין עצמן נדבה לאחר שנתכפרו באחרים משום דסמיך על הא דביאר בהל' פסולי המוקדשים ובהא דקאמר הכא שאין קרבנות צבור נקבעין אלא בשחיטה משמע כפי' הערוך שמביאין התוס' שם בדף יב ע"ב דקאמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן אם תמידין אם מוספין סכין מושכתן להיות כן דטרם משכן לסכין תלויין ועומדין בתנאי לב ב"ד הן שאע"פ שאמרו שהן תמידין אם ירצו להקריבן לשם זבח אחר רשאין. והיינו דקאמר הכא אין נקבעין אלא בשחיטה. ודע דלמאי שנתבאר מסוגיא דהכא ודהתם תראה דנכונים הם דברי הרמב"ם במ"ש במעשה הקטורת בפ"כ מהל' כלי המקדש שפסק שם בהל' ו כר' יוסי בן חנינה דהכא המפטם את הקטורת מן החולין או בכלי של חולין פסולה וכתב הכ"מ על זה ובירושלמי פ"ד דשקלים פיטמה בחולין ר' יוסי בר' חנינא אמר פסולה וכו' אתיא דר' יוסי בר חנינא כשמואל ודריב"ל כר' יוחנן ולפ"ז היה ראוי להכשיר כריב"ל וכר' יוחנן מ"מ מאחר דגמרא דידן סתם כתב וכל מעשיה לא יהיו אלא בקודש דמשמע דעיכובא הוא פסק כן עכ"ל. ואם היה משגיח בסוגיא דשבועות לא היה צריך לכל זה ועוד דמהאי גמרא דכריתות וכל מעשיה וכו' לא שמעינן אלא לכתחלה אלא דעיקר טעמיה דהרמב"ם דפסק כר' יוסי ב"ח משום דלפי השיטה מוחלפת בגמרא דידן דר' יוחנן ס"ל כשמואל דהכא דנפדין תמימין משום דלב ב"ד מתנה א"כ קטורת ג"כ צריך בדוקא שתיעשה בכלי שרת והא דאשכחן דנפדה אעפ"י שקדושת הגוף היא טעמא נמי משום דלב ב"ד מתנה והשתא ר' יוסי בר חנינא דהכא כר' יוחנן דהתם דהן דברי שמואל דהכא וכ"פ הוא ז"ל בהדיא בסוף הל' שקלים כר' יוחנן בתרווייהו בתמידין שלא הוצרכו ובמותר הקטורת ומטעמא דלב ב"ד מתנה עליהן וע"ש:
חפנים מהו שיעשה ככלי שרת לקודש וכו'. למאי דמסיק ואזיל דכל הני בעיא דלקמן בהך בעיא הוא דתליין וא"כ לא נפשטו כולן וכבר מבואר בפרק דלעיל בהלכה ג' מזה עיין שם בד"ה שחט ומת אחר מהו שיכנס בדמו מה שנתבאר מזה בס"ד:
אפילו כבן קמחית שהיתה ידו מחזקת כד' קבין. ובבבלי ריש פרקין גריס שהיה חופן ד' קבין במלא חפניו. וידו דקאמר הכא צ"ל בדוקא הוא דהא קאמר אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זיתים ואי ידו על מלא חפניו קאי א"כ ידו אחת דבן גמלא לא היה מחזיק ב' זיתים והיאך היה קומץ במנחה הא קי"ל אין קמיצה פחות משני זיתים וכדקאמר נמי הכא לעיל בפ"ב בהל' א' ור' יצחק קאמר התם עלה מעתה כהן שאין ידו מחזקת ב' זיתים פסול לעבודה וקמיצה בידו אחת הימין הוא אלא דידו בדוקא קאמר הכא ומלא חפניו פי שנים היתה:
הילוך בזר מהו וכו'. פלוגתא דהכא כפלוגתא דרב חסדא ורב ששת בפ"ק דזבחים דף י"ד ועיקרא דהאי מילתא התם איתמר. ומייתי לה בבבלי פרקין דף מח ומסיק כרב ששת דהתם דהולכה בזר פסולה. ורב ששת דפרקין דבעי למיפשט מעיקרא ממתני' דהולכה בשמאל כשרה וא"כ ה"ה לזר אע"ג דקאמר הכא שאני מתני' שאינו יכול לעשותו בענין אחר מ"מ היה סבור מכיון דאשכחן דהולכה פעמים בשמאל ילפינן שאר הולכה מהולכה דמתני' דמיהת בדיעבד כשרה אלא דבתר הכי הדר ביה כדקאמר התם בתר דשמעה הדר אותבה וכלומר מהאי ברייתא זר ואונן וכו' שמעה דלא ילפינן מידי מהולכה בשמאל דמתני' משום דא"א בענין אחר:
ויחליף. כלומר דנהי דמצית אמרת שבתחלה א"א אלא א"כ המחתה בימינו והכף בשמאלו וכדאמרינן משום חולשא דכ"ג מ"מ כשנכנס לפני ולפנים אז הוא שיחליף כדי שיהא הכף קטורת שהיא עיקר העבודה בימין ומשני סברין מימר אם החליף פסול משום דמכיון שנטלו להמחתה בימינו והלך כל המהלך הזה א"א לו להחליף אחר שנכנס לפני ולפנים ופריך עוד ויחתי וכו' וכדפרישית בפנים:
כיצד הוא עושה וכו'. הך סוגיא אזלא כמ"ד אין חופן וחוזר וחופן וזהו כנוסחא דהכא במתני' וכך היתה מידתן וכו' דאמדת מלא חפניו של כ"ג קאי הגדול לפי גדלו וכו'. ולפי נסחת הבבלי וכך היתה מידתה אחפינת פנים קאי וכדפרישית במתני' ברם כר"מ אפי' בעי לא יכול וכו'. מפני שבמהלך כל כך א"א לו שיהא נזהר לילך הכל דרך אחוריו ושלא ליתן אחוריו לקודש דאע"ג דפרוכת הפנימי מפסיק בינו ולבין לפני ולפנים מ"מ כל זמן שלא יצא דרך הפתח שבדרום הוי כמו שעדיין הוא בתוך הקודש של לפני ולפנים:
מציון מכלל יופי וגו' ואומר לכן הנני יסד בציון אבן וגו'. נראה הא דמייתי נמי קרא דישעיה ולא סגי ליה בקרא דתהלים משום דבבבלי דף נד ע"ב גריס בברייתא קמייתא תניא ר"א אומר עולם מאמצעיתו נברא שנאמר בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו ר' יהושע אומר עולם מן הצדדין נברא שנאמר כי לשלג יאמר הוה ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עוזו ר' יצחק נפחא אמר אבן ירה הקב"ה בים ממנו נשתת העולם שנאמר על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה וחכמים אומרים מציון נברא שנאמר מציון מכלל יופי ממנו מוכלל יפיו של עולם ובת"י מביא דאיכא דגרסי וחכמים אומרים אלו ואלו מציון נבראו ופי' עולם ואבן פנה שבתהום שהתחיל כנגד ציון ומסיימו וה"ר יוסף לא היה גורס בהך ברייתא קמייתא. וזהו כגי' הספרים אשר לפנינו דלא גריס אלו ואלו אלא לקמן בברייתא בתרייתא. וגי' התוס' נראה שהיה לפניהם כגי' שמביאין בת"י שהרי כתבו אלו ואלו מציון נבראו פירוש אמצעיתו של עולם והצדדין מציון נבראו וזה לא שייך כ"א אברייתא קמייתא דהא בבתרייתא לא איירי כ"א בפלוגתא דתולדות שמים ותולדות הארץ מהיכן נבראו וגי' האי תלמודא בהאי ברייתא קמייתא ג"כ כגי' הספרים הישנים היא אלו ואלו מציון נבראו ופי' בין העולם ובין אבן פנה שבתהום. וכפי' הת"י לפי גירסא זו. ומשום דמקרא דתהלים אין ראיה אלא על העולם שנברא מציון הלכך קאמר ואומר וכו' דבהאי קרא אבן בוחן פנת יקרת מוסד כתיב ללמד שאף אבן פנה שבתהום מציון נברא וכחכמים דברייתא קמייתא לפי גי' הישנה:
אמר ר' יוחנן כדי שלא יטעה וכו'. בבבלי דף נה גריס דכ"ע מיהת הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת מ"ט ר' אלעזר אמר שלא יטעה בהזאות ר' יוחנן אמר אמר קרא ולפני הכפרת יזה לימד על הזאה הראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת מאי בינייהו איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה ולר' יוחנן דיליף מקרא מעכב הוא. ולפ"ז פליגי הכא ג"כ בהאי פלוגתא אלא דמוחלפת השיטה דהכא ר' יוחנן הוא דקאמר כדי שלא יטעה והשתא לפי גי' הבבלי דר' יוחנן הוא דיליף מהכתוב א"כ לדידיה עיכובא איכא וכדמשמע דעיכובא איכא בינייהו הוא דקאמר וכן פירש"י ז"ל כהאי דר' יוחנן לימד על הזאה ראשונה וכו' וכתיבא חוקה לעיכובא. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' עבודת יה"כ בהל' ה' כתב ולמה מונה ככה שמא ישכח וימנה הזיה ראשונה מכלל השבע. ולכאורה קשה אמאי הביא טעמיה דר' אלעזר והרי לר' יוחנן דקי"ל כוותיה בכל מקום אפילו בדיעבד מעכב הוא והלח"מ כתב בזה דבירושלמי אמרו בשם ר יוחנן הך טעמא דשמא ישכח וכיון דבגמרא דידן ובגמ' דירושלמי פליגי בסברת ר' יוחנן ור' אלעזר אית ליה בבירור הכי דטעמא משום שמא ישכח לא שבקינן מאי דאמר ר' אלעזר בודאי משום מאי דמספקא לן אדאמר ר' יוחנן עכ"ל ואומר אני אם לדבר הזה באנו קשיא לן רובא וממש כולו דפסקא דיני בהש"ס דאנן חזינן דממש בכל דף ודף מוחלפת שיטות דתנאי ודאמוראי דהכא ודהתם וברוב המקומות תמצא מה דאמר ר' יוחנן הכא קאמר ר"ל התם ומה דאמר ר"ל קאמר ר' יוחנן וכן בשאר אמוראי וגם בגי' הברייתות תמצא דרך חליפין בתנאי וא"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד בפסקי הלכות למאי דקי"ל הלכתא כמר לגביה דמרי והרי מטעם הזה בחרו והכריעו גאונים הקדמונים לפסוק כהבבלי וכפי גירסתם בדברי תנאי ואמוראי דמהדורא בתרא הוא וחזרו לבסוף ממה דסברי מעיקרא וכדאשכחן בפ' המצניע קם אביי בשיטתיה דרבא וקם רבא בשיטתא דאביי וטובא אשכחן כה"ג בהש"ס וזכרתי מזה כמה פעמים. והיותר נראה לומר דהרמב"ם לא היה מפרש כפי' רש"י דעיכובא איכא בינייהו אלא דהמנין אינו אלא משום מצוה דלכתילה וטעמו בזה דהרי ר' יהודה בפרקין בדף ס' ס"ל דלא נאמר חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים וכוותיה פסק הוא ז"ל בריש פ"ה שם ודייקא ליה לישנא דקאמר בדברים הנעשים דמשמע דוקא עבודות הנעשים כמו הקטרת והזיות עצמן שהן הן מעכבות וכן סדרן מעכב אבל מנינן אינן אלא כדי שלא יטעה בהן ופירש להא דקאמר איכא בונייהו דלא מנה ולא טעה דה"ק דלא מנה כלל אלא הזה כסדר הנלמד מהכתוב ולא טעה ואיפכא הוא דלר' לעזר מנין הזאה הראשונה עמהן שלא יטעה וס"ל דמצות המנין מצוה בפני עצמה היא ולכתחלה מצוה שימנה גם הזאה ראשונה עמהן בכדי שלא יטעה ולר' יוחנן דקאמר רמז מהכתוב שימנה ג"כ הראשונה עמהן היינו כשמונה ההזאות קאמר רחמנא דימנה גם הראשונה עמהן אבל כשאינו מונה כלל וכבר למדנו דהמנין גופו אינו מעכב וכדלעיל א"כ לר' יוחנן אינו מעכב מנין הראשונה עמהן שהרי המנין בעצמו אינו מעכב אלא עיקר הטעם המנין הוא כדי שלא יטעה וזהו לכ"ע ולפיכך הביא הוא ז"ל להטעם הזה ללמדנו זה דאם לא מנה כלל וכלל אינו מעכב וכדאמרן. ועי' עוד בדבור דלקמן תירוץ יותר מרווח בזה:
והא קתני שבע ואחת א"ר בון וכו'. נראה הא דקא מדייק דהא קתני שבע ואחת ובמתני' אחת ושבע קתני אלא דהאי מילתא אזלא למאי דגריס בברייתא ומייתי לה בבבלי שם ת"ר אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו' דברי ר"מ ר' יהודה אומר אחת אחת ואחת שתים ואחת וכו' שבע ואחת ומפרש דלא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דר' מאיר מונין הכלל תחלה ואח"כ הפרט ובאתריה דר' יהודה הפרט תחלה וכו' כדפרש"י ז"ל דכ"ע מיהת הזאה ראשונה צריכה וכו' כמו שהעתקתי בדבור דלעיל והיינו דפריך הכא והקתני שבע ואחת כלומר לדידך דקאמרת דהזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת כדי שלא יטעה הניחא למאן דתני אחת בתחלה ואח"כ המנין הפרטי של כל הזאה והזאה וכסתמא דמתני' אלא למאן דתני הפרטי תחלה ואח"כ הזאה הראשונה עמהן א"כ לא שייך טעמא דלא אתי למטעי הרי כבר אמר המנין של כל הזאה והזאה ולמה לו להזכיר עוד הזאה הראשונה ועלה קאמר ר' בון כתיב וכו' דיש רמז מהכתוב שצריך שתהא הזאה ראשונה נמנית עמהן ואע"פ שכבר מנה ההזאה הפרטית ולא טעה בה. ולפ"ז יש לומר האי פירושא גופה גם בסוגית הבבלי דכ"ע וכו' כמוזכר בדבור דלעיל דמפרש טעמא דאליבא דכ"ע מזכיר הזאה ראשונה עם כל אחת וקאמר ר' אלעזר כדי שלא יטעה ועליה פליג ר' יוחנן דלאו היינו טעמא אליבא דכ"ע דבשלמא למאן דתני כסתמא דמתני' אחת ושתים וכו' ניחא טעמא דידך אלא למאן דתני שתים ואחת וכו' לא שייכא טעמא דידך שהרי כבר אמר הזאה הפרטית ולא טעה ולמה לו להזכיר עוד הזאה הראשונה אלא דטעמא אמר קרא וכו' וכלומר להאי תנא דמתני' שתים ואחת וכו' ס"ל דיש רמז מהכתוב למנות הזאה הראשונה עם כל אחת ואחת והיינו דקאמר מאי בינייהו דלא מנה ולא טעה כלומר דלא מנה אח"כ הזאה הראשונה עם כל אחת אלא דמנה הזאה הפרטית של כל אחת ולא טעה בה לר"א ניחא הוא לכ"ע שהרי לא טעה ולר' יוחנן לא ניחא אלא למאן דמתני כסתמא דמתני' ולדידיה לא ס"ל הך דרשא מהכתוב דצריך בדוקא שימנה הזאה ראשונה עם כל אחת אלא דטעמיה כדי שלא יטעה ומכיון דלא טעה לא טעה ואין כאן בית מיחוש כלל. אבל למאן דמתני שתים ואחת וכו' ולדידיה עיקר הטעם דהתורה רמזה לנו שצריך שימנה הזאה ראשונה עם כל אחת א"כ אעפ"י שלא טעה בהזאה הפרטית צריך הוא שימנה עוד גם הזאה ראשונה והשתא נולד לנו דבין לר"א ובין לר' יוחנן למאן דמתני כסתמא דמתני' אין הטעם שצריך להזכיר הזאה הראשונה עם כל אחת אלא כדי שלא יטעה דר' יוחנן לא קאמר דיש רמז לזה מהכתוב אלא למאן דמתני שתים ואחת וכו' וכדאמרן ולפ"ז נוחין הן דברי הרמב"ם שהוזכר בדבור דלעיל שלא כתב אלא הטעם כדי שלא ישכח וכו' דטעם הזה אליבא דכ"ע למאן דמתני כסתמא דמתני' והוא ז"ל פסק שם כסתמא דמתני' וכך היה מונה אחת אחת ואחת אחתי ושתים וכו' וא"כ אין לנו אלא הטעם הכללי שהוא אליבא דכ"ע כך נ"ל לדעתו ז"ל ומסתייע להך פירושא דאמרן מהאי דהכא דגריס והקתני שבע ואחת ועלה הוא דמתרץ ר' בון כתיב וכו' וכהאי דר' יוחנן דהתם אליבא דהאי תנא דמתני שבע ואחת בדוקא:
הכל מודים בשבע הזאות שלמטן שהוא צריך להערות וכו' כדפרישית שלמטן על המזבח קאמר והיינו שבע פעמים שעל טהרו. והתוס' בדף נח גבי פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן אם מערבין לקרנות או לא כתבו בסוף ד"ה ר' יונתן אומר וכו' מעצמן כן ואין לתמוה מאי שנא דשבע על טיהרו מערבין לכ"ע ובקרנות פליגי. וי"ל בלפני ולפנים ע"כ אין מערבין כדמוכחי קראי בהדיא וכו' אבל בשבע על טיהרו כתיב והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים משמע מכל הדם מזה שבע פעמים ותו לא. וזהו כטעמא דקאמר הכא. ודע דמה שהרמב"ם פוסק כאן כר' יאשיה דמערבין לקרנות כמ"ש בפ' ובהלכה הנזכר בדבור דלעיל אע"ג דבעלמא גבי פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן בכעין זה דר' יונתן קאמר כל היכא דמשמע שניהן כאחד ומשמע מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו צריך עד שיפרוט הכתוב יחדיו ופוסק הרמב"ם כר' יונתן בכל מקום מענין זה הכא דפסק כרבי יאשיה משום דהתם מייתי ברייתא תניא אידך וכו' וסתמא כר' יאשיה וכן משמע מסידורא דסתמא מתני' דקתני לעיל עירה דם הפר וכו' והדר מפרש וקאמר ויצא אל המזבח וכו' א"כ היה מערב קודם מתן הקרנות:
איזה מהן זקוק הוא להערות תפלוגתא דר"ז ודר' הילא וכו'. בבבלי אינו מבואר מספקא דהאי בעיא. ומסתברא כדר' הילא וכמו בשעיר המשתלח את שהוא גומר בו כל הכפרה משתלח וכעין זה אמרו בבבלי פרקין דף סא ע"ב אין מטמא בגדים ואין נשרף בבית הדשן אלא באחרון הואיל וגמר בו כפרה וכן קאמר רב נחמן התם על הא דבעא רבא מיניה כמה שעירים משלח א"ל וכי עדרו משלח וכו' דכתיב גביה אותו אחד הוא שמשתלח:
תפלוגתא דרבי ודר"א בר' שמעון וכו'. תוספתא זו הובאה בבבלי דף נז ע"ב ופסק הרמב"ם בפ"ב מהל' פסולי המוקדשין בהל' כ"א כרבי דהלכה כרבי מחבירו:
מה פליגן בדם שני חטאות שנתערבו רבי אומר וכו'. כה"ג מייתי לה בפ"ח דזבחים דף ע"ה קרבן יחיד שנתערב בקרבן יחיד וכו' רבי אומר רואה אני את המתנה אם יש בה כדי לזה וכדי לזה כשירה ואם לאו פסולה וכו' וכדמפרש שם אליבא דרבי דס"ל נתינת דם צריך שיהא בה כדי שיעור וחכמים פליגי עליה וס"ל אם נתן מתנה אחת מכולן יצא וע"ש:
התחיל ומחטא ויורד. כתב רש"י ז"ל משום דס"ל להאי תנא הקפה ברגל וכו' כמו שהעתקתי בפנים ולפירושו הא דקתני בסיפא ועל כולן היה נותן מלמטה למעלה וכו' מסקנת דברי ר"א היא דאלו לת"ק על כל קרן וקרן היה צריך ליתן מלמעלה למטה. והרמב"ם שפסק כהת"ק דברגל היה מקיף כמ"ש בפ"ד מהל' עבודת יה"כ בהל' ב' ומתחיל להזות מדם התערובת על קרנות מזבח הזהב והוא מסבב והולך וכו' ואפ"ה כתב שם ועל כולן. הוא נותן מלמטן למעלן חוץ מן האחרונה שהיתה לפניו שהוא נותן מלמעלה למטן כדי שלא יתלכלכו כליו וא"כ צ"ל דהוא ז"ל פירש דהא דקתני ועל כולן וכו' לאו אליבא דר"א דוקא מיתני אלא אליבא דת"ק נמי הכי הוא וכדהביא הכ"מ בשם הרשב"א ז"ל לפרש דעת הרמב"ם כן והעתיקם התי"ט אלא דקשיא לן להבין דבריו בזה שהרי כתב הרשב"א וז"ל אפשר שהרב ז"ל סבור דאף ת"ק הוא וכו' ודקא קשיא לך ואחר שהוא מסבב הקרנותו ברגל מה הפרש בין זו לזו והרי כולם סמוכות לו אפשר לומר לדעת הרב שזו בלבד שהיא לפניו ממש לפי שיש לו לצאת מכל המזבח נותן מלמעלה למטה כי היכי דלא לתווסן מאניה אבל בצפונית מערבית שהיא לו באלכסון נותן מיד במקומו כדי שלא יעבור על המצות וישהה המתנה ואח"כ מקיף ברגל לצפונית מערבית ומשם נותן מיד לקרן מערבית דרומית ונותן מיד לקרן דרומית מזרחית ונמצא שאין מכולן אחת מהן לפניו ממש אלא זו בלבד וכו' עכ"ל דלכאורה משמע מדבריו שעל מזרחית צפונית שהיא הראשונה הוא שנותן מלמעלה למטה וכ"כ התי"ט שהעתיק דברי הכ"מ בשם הרשב"א וכתב אבל להרמב"ם בפ' הנזכר אתאן אף לת"ק דדוקא במזרחית צפונית שלפניו בראשונה נותן מלמעלה למטה וכו' ע"ש. ואין זה דרך הרמב"ם לפי מה שהבין התוי"ט לדברי הרשב"א שהרי הרמב"ם כתב בהדיא ועל כולן הוא נותן מלמעלן למטן חוץ מן האחרונה שהיתה לפניו וכו' וא"כ על קרן דרומית מזרחית הוא דקאי וכך מובנים הם דברי הרשב"א שכתב ונמצא שאין מכולן אחת מהן לפניו ממש אלא זו בלבד ור"ל דרומית מזרחית שהיא אחרונה והיא לפניו בלבד וסמוך לו מה שאין כן כולן וכפי פי' הרשב"א פירשתי וכמו שהסברתי לפי' הזה בפנים ודברי התי"ט מתמיהין הן. ולפי' הרמב"ם צ"ל עוד דהא דת"ק קאמר התחיל מחטא ויורד לאו למימרא שעל כולן נותן מלמעלה למטה וכמו שדקדק רש"י מלישנא דמחטא ויורד לפרש כפירושו אלא מחטא ויורד כמו מחטא והולך הוא ויורד לאו דוקא הוא. והלח"מ האריך כאן לסתור פי' הרשב"א ושהרמב"ם סובר כמ"ד פיתחא בדרום קאי וכן ס"ל ר"א דהקפה ביד היה ומסבב והולך דקאמר הרמב"ם היינו ביד והן אמת מדקאמר הרמב"ם שם ועומד לפנים ממזבח בין המזבח והמנורה וזהו כר' יהודה בדף נא דס"ל כשהיה נכנס לבית ק"ק היה מהלך בהיכל בין המזבח למנורה דפיתחא בדרום קאי א"כ כשהיה יוצא מבית קדשי קדשים ג"כ שם היה עומד אלא אי מפרשינן לדעת הרמב"ם כן קשה טובא חדא הא דכתב בשבע מתנות על טהרו של מזבח בצד דרום במקום ששלמו מתנות קרנותיו וזה על כרחך כר' יוסי בדף נט דפליג אחנניה וע"ש ועוד דהכא מוקי לה לקמן בהלכה ה' דמ"ד צד צפוני ר"א ומ"ד צד דרומי רבנן וכדפרישית שם ומוכרח הוא וא"כ לפ"ז ע"כ דאמרינן הקפה ברגל הויא. וכן פיתחא בצפון קאי ומוטב לנו לפרש דעתו כפי' הרשב"א ומ"ש ועומד וכו' בין המזבח והמנורה היינו כבין המזבח והמנורה הוא דקאמר והכוונה שלא היה עומד ביציאתו בצפון כלפי המזבח להדיא דא"כ יתן אחוריו כלפי לפני ולפנים וכדקאמר הכא לקמן שם אלא מצדד ועומד כלפי דרום נגד אויר שהוא בין המזבח והמנורה. ומאי שדקדק הלח"מ בדברי האי תלמודא דלקמן עי' בהלכה ד' בסופו ד"ה ויתחיל בקרן מזרחית דרומית:
ויתחיל בקרן מזרחית דרומית. למאי דפרישית בפנים דמעיקרא הוא דפריך על עיקרא דמילתא דהיא גופה קשיא ואמאי תקנו לשנות סדר המתנות של הפנימי מסדר המתנות שעל החיצון וא"כ שייכא הקושיא אף אם נאמר כמ"ד פיתחא בצפון קאי ובזה מסולקת קושית הלח"מ בפ"ה מהל' מעשה הקרבנות בזה ע"ש גם מה שדקדק עוד שם לכל הפירושים כיון דכבר תירץ ויצא אל המזבח מאי הדר מקשה ויתחיל מקרן מערבית דרומית וכו' זה מתורץ בדברינו בפנים דזה ג"כ נפיק מכוליה דמזבח הוא. כללא דמילתא אם תשמור הכלל הזה דלעולם צריך הוא שיחזור להאי קרן דפגע ברישא אחר שיתן במקום שיכול להתחיל ומטעמא דמיהת האי קרן נתחייב ברישא אלא שא"א להתחיל ממנו משום דבעי' עד דנפיק מכוליה דמזבח ועכ"פ צריך הוא אח"כ לחזור ולהזות על האי קרן דבהאי איחייב ביה ברישא וקודם שיזה על שאר הקרנות וכמ"ש רש"י ז"ל לסברא זו בדף נט ד"ה חנניה אומר בצד צפוני וכו' אלא דהוא ז"ל פירש שם והדר ליה דרך שמאל וכו' וזהו לחנניה דע"כ לפרש כן ומיהו סברא זו אליבא דכ"ע קיימת היא. וכן תשמור הכלל דלעולם דרך ימנית בעינן למאי דקי"ל בכל המקומות כן. וכן תבין מה בין דרך ימנית בהקפת הרגל ומה בין דרך ימנית מה שנעשה ע"י הקפת יד והוא עומד במקום אחד תבין בזה היטב כל הסוגיא כולה דהכא אלא דהקושיא בתרייתא ויעמוד בדרום וכו' ע"כ דנפרש דכלפי דרום הוא דקאמר ולמ"ד הקפה ביד הוא דפריך האי פרכא ובזה מסולקים כל הדקדוקים של הלח"מ שם ואין לנו להאריך:
מאן דאמר צד צפוני ר"א וכו'. וא"כ למאן דפוסק בצד דרומי ס"ל כרבנן דהקפה ברגל הוא דהוה. ובבבלי פרקין דף נט ע"א דפליגי נמי תנאי באיזה צד הוא נותן ומפרש במאי קמיפלגי מר סבר פיתחא בדרום קאי ומר סבר פתחא בצפון קאי וכדפירש"י דר' יוסי דס"ל בצד דרומי הוא נותן וזהו כדאמר במתני' דפתחא בצפון קאי ומתחיל ממזרחית צפונית ובדרומית מזרחית הוא מסיים והתם יהיב להזאות. והשתא למאי דכתב הרמב"ם בזה בפ"ד מהל' עבודת יה"כ בהל' ב' ומזה מדם התערובת על טהרו של המזבח ז' פעמים בצד הדרום א"כ כר' יוסי הוא דפסק ופיתחא בצפון קאי. והלח"מ האריך בזה וכבר ובארתי מזה לעיל ד"ה התחיל מחטא ויורד דמוטב לנו לדחוק בדברי הרמב"ם במ"ש ועומד בין המזבח והמנורה כדפרישית שם מדנסבול כל הני קושיות אם נפרש דעתו דס"ל פיתחא בדרום קאי וכן אם נפרש דס"ל הקפה ביד הוה ועיין עוד במה שנתבאר בדבור דלעיל ובריש פרקין ד"ה החיצונה:
אמר ר' יוסי זה סימן וכו'. דברי ר' יוסי דתוספתא דמכלתין הובאו בריש פ"ו דזבחים דף נח ע"ב וכמו דמסיק התם בפירושא דמילתא ביארתי כאן בפנים:
וכלה מכפר את הקודש וכו'. פלוגתא זו הובאה בבבלי מכלתין דף ס' וכן בפ"ה דזבחים והכא משמע דריב"ל הוא דאמר משמעות דורשין ביניהן ואין השירים מעכבין לכ"ע וזהו לא כדבעי למימר מעיקרא בזבחים תסתיים דריב"ל הוא דאמר שיריים מעכבי אלא דהתם נמי דחי להא וע"ש:
תני אמר ר' ישמעאל מה אם שירי חטאת וכו'. הכא לא מייתי אלא סיפא דברייתא וכן בהא דלקמן א"ר שמי מתני' אמרה שהשירים מעכבין וכו' וזהו דרך הש"ס הזה שסומך על הני דבקיאי בכל התוספתות ושאר הברייתות ומבוארין הדברים בפ"ה דזבחים בדף נא ובדף נב וכמו כן בארתי הכל בפנים:
וכפר את מקדש זה לפני ולפנים וכו'. משמע מהכא דכפשטן מיתפרשא ועל ההזאות שהן ניתנין באלו המקומות ובבבלי דף ס"א שהובאה ברייתא זו פירש"י ז"ל על טומאה שאירעה באלו המקומות והכי מוכחא מהסיפא דברייתא אשר הועתקה התם וע"ש:
תני מועלין היו בדמים וכו'. הובאה תוספתא זו בבבלי דף נט. ולמאי דמפרש הכא טפי מהני מיעוטי דקראי והנ"מ דאיכא בינייהו בהקריש הדם ודם קדשי בדק הבית יש לישב בכמה דקדוקים ואין להאריך:
ארבעים ושלש לכושר וכו'. כדפרישית והבאתי התוספתא בפנים. והובאה בזבחים דף מב ושם הגי' כדפרישית כאן אבל דמים הנתנין על מזבח הפנימי כגון ארבעים ושלש של יה"כ וכו' ובתוספתא הגי' מ"ח של יה"כ ושם משני חלופי הנוסחאות וע"ש:
ומועלין בראשונים. כמ"ד לעיל מועלים בדמים. ודברי ר' חגיי ור' יוסה שהשיב לו מבוארין הן למאי דהבאתי בפנים מפ"ב דזבחים וכן מהא דגרסינן בפרק בית שמאי ומאי דאיתמר שם ומבואר הוא:
הדרן עלך פרק הוציאו לו