שני שעירי יוה"כ. בבבלי ריש פירקין קאמר שני שני שני למה לי חד למראה וחד לקומה וחד לדמים. וכתב התי"ט וקשיא לקיחתן כאחד מנלן וכו' וכתבתי בפנים דאפשר דנפקא מדכתיב ולקח את שני וגו' ובת"י כתבו דאיכא דגרסי חד למראה וקומה וחד לדמים וחד ללקיחתו כאחת ואפילו לפי הגי' שלפנינו נפקא ליה לקיחתו כאחת מדסמיך שני ליקח עכ"ל. ונראה דעוד איכא נ"מ בין הגי' השונות וזה למאי דקאמר הכא בגמרא משובח בגופו משובח במראיו מי קודם. ופשיט ר' ירמיה מסברא דמשובח בגופו קודם דומיא דאביב קצור קודם דיבש לקצור ולפ"ז איכא דגרסי דמראה וקומה מחד קרא נפקא איכא למימר או דשניהן שוין הן לדינא אלא דמסברא בעלמא אמרינן דמשובח בקומה קודם למשובח במראה למצוה וכדר' ירמיה או דמכיון דליכא אלא חד קרא א"כ אפשר דלא קפיד רחמנא אלא שיהו שוין בא' מהן או במראה או בקומה והשתא אם לפניו שלשה א' משובח בגופו ובקומה והשנים משובחין הן במראה ושוין הן א"כ מסתברא שיקח אותן השוין במראה שאם יקח לאחד המשובח בגופו וצריך ליקח להשני מאותן שנים האחרים אינם שוין הן ומצותן שיהיו שוין וטפי עדיף שיקיים המצוה ליקח השוין משיקח אחד המשובח בגופו ואינו שוה עם השני וזה פשוט אלא שאם אחד מהן משובח בגופו הוא ושוה הוא במראה עם השנים אחרים השוין במראה בזה יש לומר שיש להסתפק או שיקח אותו המשובח בגופו ואחד מהשנים האחרים דמיהת שוין במראה הן ומקיים ג"כ המצוה שלוקח המשובח בגופו ואשוין בקומה לא קפדינן דליכא קרא יתירא להכי או דנימא שלוקח אלו השנים האחרים שהן שוין במראה ואעפ"י שבגופן אינן משובחים הם כמו השלישי מ"מ שוין הן ג"כ בקומה. ומכיון דליכא קרא יתרא להכי היכי דעביד עביד וליכא קפידא אף למצוה בהכי. אבל לפי' גי' הספרים דדריש מקרא יתרא לקומה א"כ כל היכא דאיכא שוין במראה ושוין בקומה לא משגחינן על זה שהוא משובח יותר בגופו ובקומה ואעפ"י שהוא שוה במראה עם אלו אלא דצריך הוא ליקח לכתחלה לאותן השנים השוין במראה וקומה. ואמרינן תו בגמ' שם תניא נמי הכי גבי כבשי מצורע יקח שני כבשים וכו' ותנן נמי גבי צפרים כה"ג וכו' אי הכי גבי תמידים נמי נימא כבשים מיעוע כבשים שנים וכו' ההוא מיבעיא ליה לכדתניא שנים ליום כנגד היום וכו' מוספים של שבת ודאי צריכין שיהיו שניהם שוין וגי' רש"י ז"ל בזה למצוה והתוס' מקיימים גי' הספרים הישנים שנים לעכוב וע"ש. והרמב"ם לא זכר מזה כלום שיהו המוספין שוין ולא למצוה ונראה דלא גריס לה כלל וכדברי רש"י שכתב ושיטתא דתלמידי תרביצא היא. והלכך לא למד ממנה כלל ואפילו למצוה לא אלא דמיהת צריך טעם למה כתוב בהן שני הא מיעוט כבשים שנים ולעכב זה את זה נמי לא מצינן דבהדיא תנינן בפ' התכלת דף מט דאין המוספין מעכבין זה את זה וכ"פ הרמב"ם בפ"ק מהל' תמידין ומוספין בהל' יט ואפשר לומר דדרשינן מיתורא דשני למעט מוספין מביקור וכדאמרי' שם ע"ב דתמידין הוא דצריכין בקור ד' ימים קודם שחיטה ולא מוספין ומנא לן ושמא כדאמרן מדכתיב שני מיותר לומר שני כבשים מכל מקום. וכבשי מצורע ג"כ לא זכר הרמב"ם בשום מקום דמצותן שיהו שוין כ"א בצפרי מצורע כתב בפי"א מטהרת צרעת דמצותן שיהיה שוין כדתנן במתני' בפ' י"ד דנגעים. ושמא דלא סמיך אהאי ברייתא הואיל ולא תני במתני' אלא בצפרים בלבד ויתורא דשני אתא לומר דבמצורע עשיר מעכבין זה את זה וכדתנן בנגעים שם מצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא:

איזה מהן קרב תחלה רב אמר שני שבין זוג שני וכו'. מוחלפת השיטה בבבלי פרקין דף ס"ד דרב סבר שני שבזוג ראשון יקרב דס"ל בעלי חיים אינן נדחין ור' יוחנן ס"ל בעלי חיים נדחין ופסק הרמב"ם בפ"ה מהל' עבודת יה"כ בהל' טו השני שבזוג שני ירעה וכרב דפסק כוותיה בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ובהרבה מקומות דבעלי חיים אינן נדחין ונתן הכ"מ שם הטעם משום דמסקינן התם בשמעתין דייקא מתני' כוותיה דרב ואני כתבתי בגיטין פ"ז בהלכה א' דאע"ג דבכל המקומות בחילופי השיטות דמהתם להכא נקטינן כש"ס הבבלי למאי דקי"ל הלכתא כמר לגבי דמר מ"מ הכא גי' דהאי תלמודא עיקרית הוא וכדגריס בגיטין שם איפכא דר' יוחנן הוא דס"ל בעלי חיים אינן נדחין וכדקדאמר שם גבי נתחרש או נשתטה או שהורו ב"ד לאכול חלב ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו ריש לקיש אמר לא נדחית תטאתו. ר' יוסי בר' בון אמר ר' אחא מחליף שמועתא דלא תהא מלתא דר' יוחנן פליגא על מילתיה דאמר ר' שמואל בר אבא בשם ר' יוחנן הגוסס זורקין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו וכן גריס עוד בהאי תלמודא בפ"ק דהוריות בהל' ב'. ואף דבבבלי בזבחים דף יב בהאי דיניה גופיה דלעיל גריס אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה וכו' וכן עוד בכמה מקומות שם שמעינן לר' יוחנן דס"ל בעלי חיים נדחין מכל מקום הואיל דבהאי ש"ס קאמר בהדיא דמיחלף שמעתייהו א"כ מה דאמרי שם אליבא דר' יוחנן היינו כדאמר מעיקרא ולבסוף חזר בו וכדמוכח הש"ס דאל"כ קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן והשתא לר' יוחנן דמהדורא בתרא דיליה שמעינן דס"ל בעלי חיים אינן נדחין ואין נדחין דקאמר היינו דלעולם אינן נדחין ואפילו בדחיה בתר דחיה ולא כהאי דקאמר הכא אתא ר' בא וכו' דבעלמא סתמא קאמר אינן נדחין ולפיכך סתם הרמב"ם ג"כ וכתב אינן נדחין דמשמע דלעולם אינן נדחין כשהן חוזרין ונראין:

וקשיא על דר' יהודה וכו'. היינו כהא דקס"ד התם מעיקרא דר' יהודה אשני שבזוג ' שני קאמר דימות ופריך לרב אליבא דר' יהודה במאי מיכפר והכא פריך פרכא אחריתא ויש אדם מגריל וכו' ולבתר הכי דקאמר מי סברת ר' יהודה אשני שבזוג שני קאי ר' יהודה אשני שבזוג ראשון קאי ובהאי הוא דקאמר ימות וא"כ תו לא קשיא נמי לר' יהודה מאי דמקשה הכא:

יעמד חי וכו'. לפי פשטן של דברים מתפרשא האי מילתא כדדריש לה בת"כ שהבאתי בפנים ובסוף פ"ק דשבועות פרשתי כדברי רש"י ז"ל שפי' בבבלי דף מ' דע"כ בא הכתוב ללמדנו שאם מת צריך להביא אחר שאם ללמד שלא ישלחנו עד אחר מתן דמים ליכתוב יעמד לפני ה' וכו' ולפי הכוונה דא ודא אחת היא. וכתבתי שם דלפי גי' רש"י ופירושו שם דפליגי בוידוי אם מעכב או לא א"כ מוחלפת השיטה דהכא מדהתם דמשמע התם דר' יהודה הוא דס"ל דהוידוי אינו מעכב ולר"ש הוידוי מעכב. ונראה דדעת הרמב"ם בזה כגי' רש"י ופירושו דפסק בפ"ב מהלכות עבודת יה"כ דהגרלה מעכבת כדמסיק התם אליבא דר' יהודה ובוידוי לא ביאר דמעכב כ"א כתב שם בהל' ו' זה שנאמר בתורה וכפר בעדו וגו' מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים וזהו כר"ש לפי גי' רש"י ופירושו וי"ל דלמצוה קאמר אבל אינו מעכב וכר' יהודה לגבי דר"ש. והרא"ש בסדר העבודה שלו כתב בא לו אצל שעיר המשתלח וכו' ומיהו זה לדעת ר"ש אבל ר' יהודה ס"ל הוידוי מעכב והלכתא כוותיה לגבי ר"ש. וגי' אחרת היה לו דגריס כהאי דהכא. ומה שכתבתי עוד שם דכל האי דרשא לא אתיא אלא לסברת ר' יהודה דריש פ' שני שעירי וכו' לאו דדייקא הוא דאם מת המשתלח ישפך הדם הכל מודים בה כמבואר הכא בשמעתין:

שילחו ביד שנים וכו' והמשלח לא המשלח וכו'. ברייתא דת"כ הובאה בבבלי פרקין דף סז ע"ב וגריס שם ולא המשלח את המשלח וכך הוא בת"כ אשר לפנינו ופי' רש"י ז"ל השולח את המשלח המלוין אותו מירושלים. ומהכא משמע בהדיא דלמעט שילחו ביד שנים הוא דמיתפרשא וכמבואר בפנים והכי מסתברא דמהיכי תיתי דליטמו המלוין אותו דאיצטריך קרא למעוטי ולהמשלח הראשון איצטריך דס"ד אמינא דג"כ נקרא המשלח קמ"ל דדוקא המשלח המדברה הוא דמטמא בגדים פרט להמשלח הראשון שמסרו להשני:

ברח דרך הליכה וכו'. דין זה אינו מבואר במקום אחר. ובודאי אליבא דר"ש לא שייכא כלל דהא לדידיה אינו מטמא בגדים אלא משעת דחייתו לצוק ואם ברח השעיר ממנו לא דחהו המשלח אלא אליבא דרבנן הוא דשייך דקסברי משיצא חוץ לחומת ירושלים וע"כ דמיירי שאחר שהוציאו מחומת ירושלים ברח ממנו דמקודם לכך בלאו הכי אכתי לא חלה עליו טומאת בגדים. ולכאורה קשה מכיון שיצא חוץ לחומה כבר הוא מטמא בגדים דנתקיים מצות שילוחו ומה בכך שברח אח"כ ממנו וצ"ל דגזרת הכתוב הוא שאינו מטמא בגדים אלא א"כ מתעסק עמו להדחיה לצוק וכדכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו והלכך נמי אם ברח ממנו אחר שהוציאו חוץ לחומה דרך הליכה מטמא הוא בגדים משום דהוי כמשלחו המדברה מכיון שברח דרך הליכה לשם ונקטינן מיהת מכאן שאינו מטמא בגדים אלא אם מתעסק עמו בדרך הליכה לצוק ולדחותו ואז הוא דאמרינן דהתחלתו לטמא בגדים משיצא חוץ לחומה הוא דהואי והרי זה נוגע בדין שכתב הרמב"ם מענין זה ואם שלא ביאר בהדיא בדבריו מהו הדין אם ברח השעיר ממנו מ"מ נלמד זה מכלל דבריו שכתב בפ"ה מהל' פרה אדומה בהל' ו' ומאימתי מטמא בגדים המשלח את השעיר משיצא חוץ לחומת ירושלים עד שעת דחייתו לעזאזל אבל אחר שדחהו אם נגע בכלים ובגדים טהורים ודקדק הראב"ד על זה וכתב דבריו סתומים וכו' ואולי יאמר על הדוחה עצמו שדחהו אחר דחייתו אינו מטמא בגדים שאינו מטמא אלא בשעה שמתעסק בו וכו' ודבר זה יש לו פנים במשנת זבים. ולא תימא לאחר דחייתו אלא אפי' קודם דחייתו אם פירש הוא ועשהו אחר אחר פרישתו אינו מטמא כלים. וכל זה צריך לפנים. ולמאי שנתבאר מהא דהכא מבואר הוא דדוקא בשעה שמתעסק בו הוא דמטמא בגדים ובין קודם דחייה ובין לאחר דחייה שוין הן שאם הוא אינו מתעסק עמו יהיה באיזה אופן שיהיה אינו מטמא בגדים. וזהו שכתב משיצא וכו' עד שעת דחייתו וכדכתב שם ג"כ לעיל בהלכה ד' שהוא מטמא כל בגד וכו' כל זמן שמתעסק בשליחותו. ונראה דדין דהכא אם ברח ממנו דרך הליכה לצוק נמי בכלל שזה הוא כמתעסק בשליחותו שמחמת שהוציאו חוץ לחומה הלך מעצמו דרך הליכה לשם:

רבי זעירה שאל פרים הנשרפין וכו' שנטמאו וכו'. למאי שהגהתי בפנים וטעות דמוכח הוא דגי' הספרי דפוס א"א להעמידה אלא דכצ"ל מה צריכא ליה בשנטמאו לאחר זריקה וכו'. ולפי"ז מבואר הוא הכל והשקלא וטריא דר' יוסה ור' מנא וכמו שהסברתי בפנים. ובבבלי פ' טבול יום בדף קד ע"ב לא מיבעיא ליה התם אלא אם לינה ויציאה מועילין בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפין. ולא מיבעיא ליה כלל בשנטמאו ואדרבה משמע מהתם דנטמאו ודאי נפסלו הן ואין נשרפין כמצותן דהא בעי למפשט להבעיא דלינה מדתני לוי שאירע בהן פסול ביציאתן מאי לאו לינה ודחי לה לא פסול טומאה ופסול יציאה והדר קא מיבעיא ליה יציאה מהו שתועיל ובעי נמי למיפשט מדתני לוי מאי לאו פסול יציאה לא פסול טומאה ופסול לינה וזיל הכא וכו' וזה דוקא בלינה ויציאה ולא נפשטה הבעיא ונשאר בספק אבל פסול טומאה משמע דפשיטא ליה דנפסלו ואין נשרפין כמצותן דבין לדחייה קמייתא ובין לדחיה בתרייתא פסול טומאה מסתברא ליה דחשיבא פסול גמור ומשמע בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה. וכן הרמב"ם בפי"ט מהלכות פסולי המוקדשין לא קחשיב בהל' ג.' לספיקא דדינא אלא ללינה ויציאה וע"ש. ומיהו באלו הקבוע להם זמן מסתברא הוא דאם נטמאו לפני זריקה הואיל דדחיין טומאה לא נפסלו מיקרי וכהאי דקאמר הכא ולא היה צריך לו להרמב"ם לבאר כאן בענין הזה ודכבר ביאר במקומו בהל' ביאת המקדש פ"ד לענין דחיית טומאה וא"כ ה"ה כאן לענין שיהיו נקראין נשרפין כמצותן:

רבי אלעזר שאל פרים הנשרפין וכו' שיצא רוב האבר המשלים לרוב וכו'. ולמאי שנתבאר בפנים וכמשמעות פירושא דהאי מילתא דבעי לה אם יצא חציו ברוב האבר א"כ בהאי בעיא גופה בעי נמי התם בדף הנזכר דמעיקרא גריס שם בעי ר' אלעזר פרים ושעירים הנשרפין שיצא רובו במיעוט אבר וכו' ופריך עלה פשיטא דלא שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רובה דאברים אלא הכי שיצא חציו ברוב אבר וכו' וזהו כעין הבעיא דהכא דמעיקרא דאי אפשר לפרש הבעיא דמעיקרא דהכא כעין דמעיקרא דהתם דהא הכא קאמר שיצא רוב האבר המשלים לרוב והתם שיצא רובו במיעוט האבר הוא דקאמר אלא דנראה דהבעיא דמעיקרא דהכא כעין הבעיא דהתם דלבסוף היא. והכא לא קיימא האי בעיא וכדפריך עלה דמהדר פשיטא הדא מילתא וכו' דהולכין אחר רוב והוי ליה רוב הבהמה שיצאה ומסיק דהבעיא בענין אחר היא אם יצא בתחלה אבר אבר וכו' וכמבואר בפנים דלענין הצטרפות המעוטין שבתחלה הוא דקא מיבעיא ליה. ורש"י ז"ל הרגיש בזה דדחי לה הכא להבעיא דמעיקרא וכדהתם דלבסוף שכתב שם בהבעיא השניה ד"ה או דילמא בתר בהמה וכו' וליכא למימר כדאמרן לעיל שבקינן רובא דבהמה דאפי' הכי כיון דאין האבר נתוק לא אזלינן ביה בתר רובא וכו' וכלומר בתר רוב החבר דנימא דמשלים לרוב והוה כאלו יצאת רוב הבהמה. ובענין פירושא דגופה דהבעיא דלענין מאי קא מיבעיא ליה פליגי רש"י והתוס' דרש"י פי' בהבעיא דמעיקרא בענין זה דלענין לטמא את המתעסקין בה מיבעיא ליה אם הוי יציאה או לא והתוס' הקשו על פירושו מההיא דפ' כיצד צולין ופירשו דלענין לשורפו בפנים הוא דמיבעיא ליה וכן פרש"י בעצמו בבעיא השניה דמסיק שיצא חציו ברוב אבר הוא דבעי דלענין לשורפו בפנים הוא דבעי וכן הוא דעת הרמב"ם בפ' יט מפסולי המוקדשין לפרש כן כמו כתב שם בהל' ג' וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר וכו' וכן פירש עוד שם בבעיא דאבתרה דהתם דגריס רבה בר רב הונא מתני לה בגברי במתעסקין בו חמשה בני אדם וכו' שכתב שם וכן אם נשאום חמשה להוציאן ויצאו שלשה ונשארו שנים והוציאו השלשה חצי הבהמה וכו' דלענין לשרוף בפנים הויא הבעיא. והראב"ד מפרש שם כפירש"י בהבעיא שיצא חציו ברוב אבר וכעין שפי' בהא דמעיקרא דלענין טומאת בגדים הוא דמספקא ליה וכן פי' עוד שם על חלוקה דאבתרה וכן אם נשאום חמשה וכו' פי' הראב"ד ואמר אף זו לענין טומאת בגדים ומי שיש לו לב יבין זאת. ועיין בכ"מ שפי' כוונתו בזה שעעמו דהראב"ד מדאמרינן בתר רוב המתעסקין אזלינן או בתר רוב בהמה משמע ליה דלענין טומאת המתעסקין היא הבעיא ועוד מדגריס התם אבתרה הבעיא אם יצאו וחזרו וכו' ומדבעיא זו לענין טומאה קמייתא נמי לענין טומאה ונראה שלפיכך כתב ומי שיש לו לב יבין זאת וכו' עכ"ל. ולע"ד נראה דאי מהאי טעמא לא היה כותב ומי שיש לו לב וכו' דדברים פשוטים הם ועוד שאינם מוכרחים ומוכרעים אלא דנראה דכוונת הראב"ד כך הוא דע"כ אלו הבעיות לענין טומאת גברי מתפרשא מדבעי לה התם לעיל מינייהו יציאה מהו שתועיל בפרים ושעירים הנשרפין וכו' וההיא ודאי לענין פיסול הוא דקא מיבעיא ליה אם נשרפין בפנים או לא ולא איפשיטא הבעיא ונשאר בספק ומדהדר קא מיבעיא ליה הני בעיות יצא חציו ברוב האבר וכו' משמע דפשיטא ליה דיציאה מועיל גבייהו לענין פיסול וקשיא ליה ומהיכא מיפשט ליה ביציאה גופה אם תועיל לפסול ולענין שישרפו בפנים דתבעי ליה אם יציאה דכה"ג הוי יציאה או לא והכי הוי ליה למימר ולמיבעי את"ל יציאה מועלת גבייהו יצא חציו ברוב אבר מהו וכו' וכדרך הש"ס בכל מקום אלא ש"מ דהני בעיות לענין אחר הוא דקא מבעיא ליה ולענין טומאת בגדים מתפרשא זהו כוונת הראב"ד וכתב ומי שיש לו לב ויזכור דרך הש"ס יבין זאת. ולדעת הרמב"ם יש לומר דאי משום הא אכתי לא מוכרח דאיכא למימר דהש"ס נשמר כאן לומר את"ל יציאה מועלת דאי הוה אמר הכי הוי משמע דפשיטא ליה הא וכדרכן של הגאונים והרמב"ם הנמשך אחריהם בכל מקום לפרש האת"ל דדרך פשיטות היא ולפיכך גריס הש"ס לכל אלו השלש בעיות זו אחר זו לומר דמספקא לן ביציאה גופה ובכל עניני יציאה בחדא מחתא וכמו שכתב הוא ז"ל שם פרים ושעירים הנשרפין יש בהן ספק אם הלינה והיציאה קודם שיגיע זמנם לצאת פוסלת בשרן כאימוריהן וכו' לפיכך פוסלין אותן להחמיר וישרפו בעזרה וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר וכו' וכן אם נשאום חמשה להוציאן וכו'. והשתא מכיון דהכרעת הראב"ד לפירושו לאו דוקא הוא וכדאמרן. ואיכא לפרש הכי והכי ראה הרמב"ם לפרש דכל אלו הבעיות לענין פיסול ולשרפן בפנים היא דמתפרשין וטעמו דהבעיא דיצא חציו ברוב אבר פשוט הוא דכך מתפרשא וכהוכחת התוס' ורש"י בעצמו חזר בו ופירש כך לבעיא זו והבעיא דרבה בר רב הונא דמתני לה בגברי מוכרע ומוכרח הוא כפירושו דאילו לפי' הראב"ד דלענין טומאת בגדים מיתפרשא והיינו דאם בתר רוב המתעסקין אזלינן א"כ אלו השנים הנשארים ג"כ מטמאין בגדים דע"כ צריך לומר כן לפירושו שהרי הפרים והשעירים עצמן אינם מטמאין בגדים לכ"ע כדגרסינן בברייתא לקמן שם וסתמא דמתני' היא בפ"ח דפרה שהן אחד מהדברים האומרים מטמאין לא טמאוני ואתה טמאתני. וא"כ קשיא טובא דהא לבתר הכי גרסינן תו התם דר' אלעזר גופיה הוא דמיבעיא ליה בפרים ושעירים הנשרפין שיצאו וחזרו מהו וכו' ופשיט להו מהסיפא היו סובלין אותן במוטות וכו' וקאמר רבינא ותסברא הא בעינן ואחר יבא אל המחנה וליכא אלא ר"א הכי בעי לה כגון דנקיטי לה בבקולס. וכך הביא הרמב"ם לדינא זה וכפי המסקנא בפ"ה מהלכות פרה אדומה בהל' ה' וע"ש. ואם איתא לפרש בבעיא דרבה בר רב הונא בפי' הראב"ד קשיא דהוה ליה למיפרך נמי עלה כפירכיה דרבינא הא בעינן ואחר יבא אל המחנה ומאי תיבעי לך בהני דלא נפקי וזה קשה הרבה להראב"ד ולפירושו ועל כרחך דאין לנו לפרש זה אלא כפי' הרמב"ם ז"ל ותו לא מידי. ולהראב"ד יש לומר דלא נשויה כטועה בדבר הלכה זו דפירושו זה בבעיא זו היה לפי גירסתו דמעיקרא בהאי בעיא דלקמן בשיצאו וחזרו ולבסוף חזר בו כדנראה מדבריו בהלכות פרה שם שהיה לו גירסא אחרת בסוגיא זו שכך כתב הסוגיא שלהם פ' טבול יום כך היא וכו' וסיים שם אבל באמת הסוגיא שלו והפירוש שכתב הוא נוח לי משלנו עכ"ל ומעתה חזר בו גם מפירושו דכאן ומה שתמה הר"י קורקוס ז"ל הביאו הכ"מ במ"ש הרמב"ם בספק דיציאה גופה יתבאר לקמן בד"ה פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיפסלו משם יוצא בס"ד:

פרים הנשרפין וכו' שיצאו וחזרו וכו'. היינו בעיא בתרייתא דהתם שהוזכר בדבור דלעיל והתם מדחי לה הפשיטות כעין דהכא דר' יודן אלא דמסיק להבעיא בגוונא אחרינא כמוזכר בדבור דלעיל:

פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיפסלו משם יוצא. ושניטלו הכתוב בספרי הדפוס טעות דמוכח הוא. והיינו בעיא קמייתא דר"א דהתם ביציאה גופה אם מועלת הוא בקודם שהגיע זמנם לצאת ולפסול אותן שישרפו בפנים כמבואר לעיל בד"ה ר' אלעזר שאל וכו'. ולמאי דמהדר ר' מנא לר' יוסה וקאמר אינה מחיצה להן יש לפרשו בשני פנים או דמהדר ליה לענין עיקרא דמילתא דבעי ר' יוסה למימר דאף לר' יוחנן קא מבעי' ליה וקא"ל ר' מנא דהא דאמרת לחלק בין תוך ירושלים לבין חוץ ירושלים לענין שיהא נקרא ירושלים מחיצה לקדשים קלים ובעי את למימר דמשום הכי שייכא בעיא דר"א אף לר' יוחנן וכמבואר זה בפנים לאו מילתא היא אלא דלר' יוחנן לא שייכא הך בעיא כ"א דוקא אליבא דר"ל ככתוב בפנים וא"כ דברי ר' מנא דהכא כדברי ר' ירמיה בר אבא דהתם דקאמר אליבא דמ"ד עדיין לא הגיע זמנו לצאת הוא דקא מיבעיא ליה וכמו שהבאתי בפנים וזהו ר"ל בפרק כל התדיר דף פט ע"ב וכפי' רש"י ז"ל. והשתא לר' יוחנן פשיטא ליה דנפסלו משום יוצא דק"ו הוא וכמבואר בפנים. ויש לפרש עוד דלא מהדר ליה ר' מנא לר' יוסי בעיקרא דמילתא מידי אלא אלישנא דקאמר ר' יוסי דירושלים מחיצה היא לקדשים קלים עלה הוא דמהדר דאינה מחיצה להן וכלומר דלאו לישנא דדייקא הוא שהרי אינה מחיצה להן בדוקא שיכול הוא לאכול קדשים קלים אף בעזרה שאכילתן בכל מקום שבכל העיר הוא. אבל בעיקרא דמילתא מודי ליה ר' מנא לר' יוסה דהך בעיא דר"א אף אליבא דר' יוחנן שייכא היא. ומשום דאיכא נמי סברא לאידך גיסא דלא דמי פרים ושעירים הנשרפין ללחמי תודה ולבשר קדשים קלים שאותן מיהת אינן ראוין לצאת חוץ לחומת ירושלים ובירושלים הן ראוין לאכילה וא"כ בדין שלא יפסל בהן יציאתן חוץ לחומת העזרה ואפילו לא הגיע זמנם לצאת שהוא לפני זריקה שהרי למקום שסופן ראוין הן יצאו והיינו בתוך ירושלים. אבל פרים ושעירים הנשרפין שיצאו חוץ לחומת העזרה לפני זריקה הרי יצאו למקום שאינן ראוין לצאת ולהשרף דחוץ לג' מחנות הוא מקום שריפתן וא"כ תוך ירושלים אין מקום ראוי להן לא בתחלתן ולא בסופן. ובדין הוא דליפסלו משום יוצא. ואיכא למימר נמי לאידך גיסא דק"ו הוא מלחמי תודה ובשר קדשים קלים הואיל וסופן חובה הוא לצאת ולא ליפסל בהן יוצא לר' יוחנן וכדאמרן מעיקרא. ומכיון שכן שייכא שפיר הבעיא אף לר' יוחנן אלא דאליבא דר"ל הבעיא הוא יותר בפשיטות. ולפ"ז לא צריכין אנו למה שדחק עצמו הר"י קורקוס וציינתי לעיל בד"ה ר' אלעזר שאל וכו' במה שתמה על הרמב"ם שכתב ספק זה בפי"ט שם שהרי לא נסתפקו בגמ' אלא לדעת ר"ל וכו' והרמב"ם בפ"א שם פסק כר' יוחנן דפ' כל התדיר וכן כר' יוחנן דפ' התודה דף עח דלא בעינן על בסמוך וכר' יוחנן דהכא אלא דגריס התם לר' יוחנן דאמר חוץ לחומת בית פאגי ולפרש"י הוא חוץ לחומת הר הבית וא"כ לר' יוחנן אין עוד ספק וכו' וקושיא זו לכאורה קושיא היא וע"ש שתירץ בדוחק ולמאי שנתבאר מתורץ הוא בטוב טעם דודאי לר' יוחנן שייכא נמי האי בעיא דר"א שפיר וכסברת ר' יוסי דהכא וכן לר' מנא למאי שביארתי בפן הב' אלא דאליבא דר"ל הבעיא יותר בפשיטות היא לפיכך קאמר התם אליבא דמ"ד עדיין לא הגיע זמנם לצאת וכו' ולא קאמר אליבא דאידך לא תיבעי ליה כדאמרינן בעלמא אלא משום דאליבא דר' יוחנן נמי יש להסתפק ונשאר בספק וכדאמרן:

פרים הנשרפין וכו' מהו שיטמאו בגדים בלא הכשר ובלא טומאה וכו'. על טומאת עצמן קא מיבעיא ליה ובגדים ט"ס הוא וכמבואר בפנים אלא מהו שיטמאו אוכלין בלא הכשר ובלא טומאה צ"ל. והכי גרסינן נמי בתוספתא דמכלתין פ"ג פרים הנשרפין אעפ"י שאין מטמאין בגדים מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ ושעיר המשתלח אין מטמאין אוכלין ומשקין מפני שהוא חי ואין חי מטמא אוכלין ומשקין. ובתוספתא דפרה סוף פרק ששי גריס השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמאין בגדים פרה ופרים ושעיר עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ וחכמים אומרים פרה ופרים הנשרפין מטמאין אוכלין ומשקין ושעיר המשתלח אין מטמא אוכלין ומשקין. וכך הובאה הברייתא בזבחים פ' טבול יום דף קה. ונראה דחסרו דברי חכמים בתוספתא דמכלתין. והשתא בעי הכא ר"א לכ"ע דהא דתנינן פרים ושעירין הנשרפין מטמאין אוכלין ומשקין אם הן מטמאין בלא שום הכשר ובלא נגיעה בטומאה אחרת ומפני שסופן לטמא טומאה חמורה והרי הן כנבלת עוף טהור שאינה צריכה הכשר וכדתנן בריש פ"ק דטהרות או דלמא לא דמיין לנבלת עוף טהור ומשום שטומאה חמורה שלהן שסופן לטמא בגדים אינה אלא אחר שיצאו חוץ לעזרה להוציאן לשריפה חוץ לירושלים אבל נבלת עוף טהור טומאה חמורה שלה היא בכל מקום והכי מסיק לה ר' אלעזר דרומיא לקמן וכדי שלא להאריך אומר אני שהמתבונן בסוגיא דהכא ובהמסקנא ורואה ומתבונן בסוגיא דזבחים על הברייתא הנזכרת דפריך התם בשלמא לר"מ כדתנא דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע וכו' עד אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר. יראה עין בעין האיך צדקו הן דברי הרמב"ם בענין זה במה שביאר בשני מקומות אלו הא' בסוף פ"ה מהלכות פרה אדומה והב' בפ"ג מהל' שאר אבות הטומאות בהל' ב' וג'. שבסוף פ"ה מהל' פרה כתב הנוגע בפרים ובשעירים הנשרפין עצמן אפילו אחר שיצאו בין אדם בין כנים בין אוכלין בין משקין הכל טהור וכן אם נגעו בשעיר המשתלח עצמו וכו' וכתב שם הכ"מ ויש לתמוה על דברי רבינו שהם דלא כר"מ ודלא כחכמים וכו' ולבסוף הניח בצ"ע ע"ש וזה פשוט הוא דלק"מ דדבריו שבכאן הן בטומאת עצמן ובלא הכשר ובלא נגיעה בטומאה אחרת וסמך עצמו על מה שביאר בהל' אבות הטומאות שם שכתב אין נבלת עוף הטהור צריכה מחשבה וכו' חשב עליה לאכילה ה"ז מטמאה טומאת אוכלין והרי היא כאוכל ראשון לטומאה אעפ"י שלא נגע בה טומאה אחרת ואינה צריכה הכשר פרה אדומה ושעירין הנשרפין (וחסר כאן בדפוס ופרים) אינו כן אע"פ שהן מטמאין המתעסק בהן אם חשב עליהן לאכילה צריכין שתגע בהן טומאה ואח"כ יטמאו טומאת אוכלין. הרי שאם חישב עליהן לאכילה ונגע בהן טומאה אחרת והיינו ע"י שהוכשרו מעצמן לקבל טומאה כדקי"ל בקדשים שחיבת הקודש מכשרתן וזה כבר ביאר במקומו מטמאין הן אוכלין ומשקין והיינו כחכמים דהתוספתא וכמו שהובאה התם דבכה"ג דוקא הוא דאמרו מטמאין אוכלין ומשקין ושעיר המשתלח שהוא חי לעולם אינו מטמא. ומ"ש בהל' פרה שם וכן אם נגעו בשעיר המשתלח וכו' לא דמדמה להו בכל מילי אלא דר"ל דלענין זה שוין שאין מטמאין אלא להמתעסקין בהן בלבד וזה כדינו וזה כדינו אם נגעו בטומאה אחרת דזה ידוע ומבואר בכמה מקומות שאין החי מטמא אוכלין ומשקין לעולם. ובהיות כן מבואר דין זה שכתב בסוף פ"ה מהל' פרה. ובמה שכתב בפ"ג מאבות הטומאות לחלק בין נבלת עוף הטהור לבין פרה ופרים ושעירים הנשרפין וכתב שם הראב"ד עליו בחיי ראשי כאשר עיינתי את הדברים במקומן בזבחים פ' טבול יום לא מצאתי אותם כדבריו וכו' וע"ש שפירש ב' פירושים בהסוגיא דהתם ולבסוף כתב מיהו בהאי סוגיא והאי פירושא ליכא פלוגתא בין פרה ופרים לבין נבלת עוף טהור. והכ"מ כתב שם וליישב דעת רבינו י"ל וכו' ע"ש ולא נתבאר לנו מאין הוציא זה רבינו לחלק כן וה"ז קושית הראב"ד גופה. אמנם בא וראה כמה גדול כוחו של הרמב"ם שטרח ויגע עצמו לחפש בכל המחבואות ומכאן הוא דלמד כן וכדמסיק ר' אלעזר דרומיא לחלה בין נבלת עוף טהור לבין פרה ופרים בענין זה וכמבואר. ולפ"ז פשוט הוא ג"כ שפי' מסקנת הסוגיא דזבחים ממש כעין מסקנת הסוגיא דהכא דהא דקאמר כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר אפרה ופרים קאי וכלומר לעולם רבנן אית להו דתנא דבי ר' ישמעאל ומה דס"ל דפרה ופרים מטמאין אוכלין ומשקין היינו דוקא אם הוכשרו בטומאה אחרת שנגעו בה וזהו דקאמר שצריכין הכשר טומאה ממקום אחר ודלא כפרש"י שם דאתנא דבי ר"י קאי וא"כ ממילא מתורץ הוא הא דפריך אי אית ליה דתנא דבי ר' ישמעאל אפי' שעיר המשתלח נמי דלכאורה מאי פריך הא בהדיא קאמרי חכמים אינו מטמא שהוא חי וכו' אלא דודאי הכי פריך מדחזינן דמטמא בגדים אפילו כשהוא חי וכרבנן דמתני' דהכא דמשעה שיצא חוץ לחומת ירושלים מטמא וא"כ ליטמא נמי טומאת אוכלין אף כשהוא חי וכן צ"ל גם לפירש"י אלא דלפירושו של הרמב"ם ניחא טפי דקס"ד דפרים ופרה נמי מטמאין טומאת אוכלין בלא שום הכשר טומאה ופריך שפיר לרבנן אי אית להו דתנא דבי ר"י א"כ מאי שנא שעיר המשתלח מפרים ופרה דכל שהוא מטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר טומאה אחרת ומשני צריכין פרים ופרה הכשר טומאה ממקום אחר לענין לטמא טומאת אוכלין וא"כ שאני שעיר המשתלח דחי הוא ולא שייכא גביה לא הכשר ולא נגיעה בטומאה אחרת ונבלת עוף הטהור נמי דאמרן דלעולם מטמאה אוכלין ומשקין אם חישב עליהן לאכילה ואעפ"י שלא נגע בהן טומאה אחרת היינו טעמא דסופה לטמא טומאה חמורה בכל מקום שהוא ובבית הבליעה מה שאין כן בפרה ופרים שטומאתן החמורה היא מחמת מקום המיוחד לכך וזה המתעסק בהן במקום שריפתן ואמת ונכון הוא וכדמסיק הכא בהדיא כן:

לשרוף את בשרו למחר לא פיגל. הכי מתני' בהדיא בברייתא הובאה בפ"ג דזבחים דף לה ובפ' טבול יום שם ושוין שאם חישב באכילת פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום. והרמב"ם בפי"ד מהל' פסולי המוקדשין כתב בהלכה ח' וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפין בחוץ או למחר הרי הן כשרים וכתב הכ"מ דצריך טעם למה השמיט מלכתוב דה"ה אם חשב לשיירפן למחר שהם כשרים עכ"ל ולא השמיט שהרי זה נכלל בכלל דבריו במ"ש לקמן בפ' יח שם בהלכה ז' אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח וכו' אבל דברים שאין להם מתירין כגון בשר חטאות הנשרפות ומנחות הנשרפות אינן מתפגלין לעולם וא"כ חשב על שריפתן למחר ג"כ בכלל:

תנא רבי זכאי זר ששרף וכו'. כן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעשה הקרבנות בהל' ה' ושריפת כל הנשרפין כשרין כשרה בזר ובלילה וכ"כ עוד בפ"ג מהלכות עבודת יה"כ שכשרין בזר ולא כתב שם בלילה לפי שאין שריפת פר ושעיר של יה"כ אלא בשעה שהכ"ג קורא בפרשה כדתנן לקמן:

הדרן עלך פרק שני שעירי