ה"ג לקמן בקהלת ונכון הוא אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים מהו כי כבר רצה וגו' זו הכנסת ישראל לארץ שנאמר כי תבאו אל הארץ וגו' ד"א הפסוק הזה וכו':

כי ידעתיו. בחיר"ק תחת יו"ד והוא פועל יוצא:

הרי כבר פי'. שלא חשך בנו מן השחיטה וזהו יצחק שהכינו לכך:

ומניין. כלומר מניין ומאין ומאיזה טעם כתב שוב את יחידך:

מששת ימי בראשית. דייק מדכתיב והנה איל משמעותיה הנה כבר הוא מוכן ומזומן מאז ולא בא לסתום אלא לפרש על זמן קדום שאין קדימה לפניו:

חסר המקרא. בתמיה וכי חסר המקרא כלום ולמה ליה למימר תחת בנו:

והספיגו. מקנחו בספוג להיות נקי וטהור כדחללי בי טבחא:

[אמר אברהם איני זז גרסינן]:

בנך נתקרב כו'. כאלו הוא נתקרב ואח"כ האיל תחתיו וע"ל בב"ר פרשה נ"ו ויתבאר לך:

אמר לו הקב"ה יסורין וכו'. אברהם נתיירא מיסורים וזהו אחר הדברים וגו' הרהורי דברים שהרהר על היסורין שלא יבואו עליו והבטיחו הקב"ה וע"ל בב"ר פרשה נ"ז כי כן הוא:

לבא על אברהם. הספר מדבר דרך כינוי כי לא נאה לומר עליך:

דשאב. של מקום שאב:

והיו מצירין. עיין זה בפרק ב' דמס' שבת:

מן המקרא. במקרא כתוב שנתנה לאברהם ליצחק וליעקב:

והבן יורש כו'. לפיכך כתיב אצל ביאתם לתוכה מושבותיכם:

פצה. כלומר פינה והרחיב להם כד"א הפוצה את דוד פצני והצילני ובכל מקום גרס פינה:

על יושביה. לא נתיישב יפה ונראה שצ"ל עולים ושבים שהליכה וההשבה היה באפילה כדכתיב ותשובו ותבכו בפ' דברים:

שלא עלו וכו'. ויהיה פירוש מן המחנה ממקום החנייה כמו שפירש"י בפר' בהעלותך:

אמר להם משה וכו'. טעם למה לא עלה עמהם לפי שאמר הקב"ה וכו':

ה"ג מכאן שיערו הרמונים. ופירושו שיעור אימתי שיתחייבו במעשר למדו מכאן:

ששנו. ריש מסכת מעשרות ומפרש בירושלמי רבי יודא בר פזי בשם ריב"ל משיכנסו מחצה ר' יונה בעי מן רבנן דאגדתא הוא שמע לה אחינו המסו לבבנו פלגין לבבנו וכן מפרשו והולך לשון חלוקה על תחלת הבקשה על שליחות המרגלים שהיתה מחולקת מהקריבה הראשונה של מתן תורה משם היתה מסודרת ראשים וזקנים וכו' וכאן כולם בערבובי' כמו שפירש"י בפרשת דברים והיתה מחולקת ומשונה מדרך המוסר:

לטובה. כלומר כששאלו כהוגן נאמר ותקרבון וגו':

[אחת של שוקי גרסינן]:

שוקי. שקייה כלומר של משקה:

בעל. בית השלחין שצריכין להשקותו:

ארץ מצרים של שוקי. שהנילוס עולה ומשקה את הארץ:

כלי מלחמתו. לעלות לארץ ישראל:

לעלות. להגביה ולהגדיל אתכם:

ירידה. פי' דאל"כ לא תעלו למה לי:

נעשיתם כו'. דרש ותהינו לשון הן והן הוא אחד בלשון יון או י"ל דדייק מדכתיב ותחגרו איש וכו' כולם כאיש א' וכן עיקר:

נתמלא ההין. כלומר כבר יש בידינו עוונות ומתייראים אנחנו שלא נתמלא ההין כלומר המדה:

על חניותיו. נראו שראו שהארון ברית ה' לא מש ממקום החנייה ואעפ"כ הזידו המה ועלו ודרש ותהינו לשון חנייה בחילוף ה"א בחי"ת אותיות אחה"ע:

פורחים עליכם. כלומר במהירות ובזריזות בא עליכם:

מדת הדין וגו'. לפום ריהטא משמע דצ"ל מדת הרחמים כי השם הכתוב הוא שם של ד' והוא של רחמים וכן פירש"י בפ' דברים ויש ליישבו כאלו הוא אכזרי בלי תערובת רחמים מלקבל תשובתם אע"פ שברית כרותה ששערי דמעה לא ננעלו:

אלא מקרבו. כלומר הוא מקרבו בעוה"ז:

גם לעוה"ב. דייק מדכתיב לה' דמשמע לעולם שכולו לה' ובלע המות לנצח:

שלא יוציא מן נימין. כמו שפירש"י והרא"ש בפ' התכלת ובפ"ק דסוכה ומכאן תשובה לפירוש הרמב"ם שפי' טעם הנימין משום ביזוי מצוה וע"ש:

לפותלן. כלומר שזורין ולא יהיה כל החוט בד בבד.

[מה נשתנה תכלת מכל גרסי']:

שתהא נראית. פי' שצריך שיהיו הציצית על בגדיו כדי שיזכור תמיד מצות השם יתברך כמו שכתבו הפוסקים ודרש ציצית לשון הבטה כד"א מציץ מן החרכים:

ולא אותה. דהל"ל אותה כלומר המצוה של ציצית וכתב אותו אלא שרמז לכסא כבוד וכמו שאחז"ל כל הזהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני שכינה שנאמר וראיתם אותו:

כי לא דבר רק הוא מכם. ר"ל כמו שדחז"ל ואם רק הוא מכם הוא רק כלומר מצדכם שהרי אם תרצו תעשו לכם מעשים וסימנים המחזיקים כח הזכרון המביא לידי מעשה וכהאי דאמרינן בעירובין אגמריה בסימנין ואסבריה בדדמי ליה ומסורת סייג לתורה:

ארנוניות. מסים:

אפכיות. פירש הערוך ספר זכרונות:

שחייך וכו'. שמתוך כך נזדרז במצות המלך:

מזנין. גורמין לו שמזנה בתאותו ומה' יסור לבו:

הקברניט. מנהיג הספינה נקרא כן:

תפוש חבל זה. שבו ימשכנו ליבשה או לתוך הספינה:

חסלת פרשת שלח. בעה"י נתחיל פרשת קרח: