מדבר. לשון חזק וקשה כד"א דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות:

על בריותיו כו'. כדרך שגזר על אדם הראשון וכמו שדרשו למעלה בפסוק איכה וכל הענין מפרשו על ישראל שמפרש והולך על אדם הראשון לפי פירוש תרגום אונקלוס:

לפלנייה. לפלוני והרמז על ישראל המדברים לשואלים עד מתי לא נזכה להיגאל ישיב להם אחד קדוש עד ערב בקר כו' ובתנחומא מפרש עד מתי החזון התמיד עד מתי הנבואה מסתלקת מישראל והפשע שומם זה בהמ"ק ששמם בעונותינו תת וקדש אין קדש. אלא ישראל שנאמר קדש לה' וצבא מרמס עד מתי הן מרמס לא"ה עד שיעשה ערבן של ישראל בקר וכו':

לפנימי. לפלמוני דרש נוטריקון לפנימי:

בקרן של עובדי כוכבים כו'. שמצליחין ועולין בעוה"ז כאור בוקר המאיר ומזהיר והולך והעוה"ז היה לישראל כערב חשך ואפלה:

מה הנייה יש לו. ולא היה לו לקרותו אדם ואיש. כך פי' האב"א:

זה אדם הראשון. שנתעצל מלעשות תשובה עד שראה קין חוזר בתשובה כדאיתא במדרש תהלים במזמור שיר ליום השבת:

כתפארת אדם כו'. מתרגמינן כתושבחתא איתתא דיתבא בביתא:

הוה. לשון שבר כד"א הוה על הוה:

רומיה. שיאו פירש רומיה:

עד מטי כו'. עד שהגיע לעננים. או ר"ל עתה הוא כיחד ונמנע וסר ממנו והיה כמו הוה ולקמן (ע"ג) דרש הן כמו הא לשון צעקה וקינה. [מלא כל העולם עי' מאמר זה לעיל פ"ח ור"פ תזריע]:

שגלל. העביר ודחה ממנו כד"א ויגל את האבן:

הן. היכן הוא:

לעולם היה. ראוי היה להיות כן לעולם כך עלה במחשבה בתחלת בריאותו:

מקונן כו'. כדלעיל במלת הן ומלת היה:

[דייך פפוס כו'. במדרש חזית פ' לסוסתי יש תוספת מעט עיין עליו:

דרך אחרת]. היה כאחד נפרד ממנו או דרש כאחד כאחר:

כיחידו של עולם. יחיד בתחתונים כמו הש"י בעליונים. [ועי' ברבינו בחיי מבאר מאמר זה]:

כהדין קמצא. מין שרץ וע"ל בפרשת שמיני וממה שנאמר ונהי בעינינו כחגבים ות"א לקמצין משמע שהוא מין חגב [וכ"פ רב"ח] ובין כך ובין כך הוא בריה שלבושו גדל עמו וכן אדם הראשון היה מכוסה בלבושו כצפורן הזה:

כיונה. דרש ממנו כאותו אחד שריחק עצמו וברח ממנו ועיין במדרש חזית פסוק לסוסתי ומצאתי כתוב בספר אות אמת וז"ל צ"ל כיונה שנאמר ויהי האחד מפיל הקורה עכ"ל ובקשתי ולא מצאתי בשום מדרש גם בפירושו המפרשים לא מצאתי שאותו האחד היה יונה ואם קבלה נקבל:

בשם ר' חנין. היינו רבי חנינא והכי קאמר הוא דעתיה כו' כלומר הכי מפרש המקרא כשכבר כשהיה אדם שלם היה ראוי להיות נשאר חי כאחד שלא מת כמו אליהו וכשנטלה ממנו צלעותו ונחלק מאחדותו לדעת הטוב והרע נגזר עליו המיתה והכי מוכח בילקוט דכולה חדא מילתא היא ואח"כ מצאתי און לי בפי' האב"א:

פתח של תשובה. שישוב בתשובה ויקבלנו ולא יגזור עליו מיתה. [כ"ה בפ' נשא פי"ג]:

ואין פן אלא לאו. הוא ידוע שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לאו. [וכן לקמן פל"ח דרש כן על ועתה לא יבצר מהם]:

מקונן עליו. כדלעיל:

לעולם הבא. כלומר שאין לו חלק לעוה"ב ודייק מדכתיב ה' אלהים לומר שהקשה עליו באחרונה מבראשונה ור' נחמיה סבר הניח לו וריחם עליו ופי' ה' אלהים רחום בדין וכן משמע קצת באב"א:

ריתה. פירש הערוך הניח וריחם עליו:

באותה שעה. הן האדם כו' קרי ביה הויה פי' יהיה. [ועיין בחלק העבודה פמ"ב מאריך בבאור מאמר זה]:

כשבראו כו'. שנאמר וייצר ה' אלהים:

הן האדם כו'. דרש הן לשון צעקה וקינה כמו הא:

מי יגלה וכו'. מי יגלה עיניך ותסתכל במעלת יוצאי חלציך הטובים ממך. [וכ"ה במסכת סוטה בפ' כשם:

יכולת לעמוד בצווי שעה אחת כו']. ובפירש"י מצאתי אמר הקב"ה מי הוא זך וישר שיחנן בעדך לעתיד כדי לגלות העפר מעל עיניך קסבר ר' יהודה שאין לו לאדם הראשון חלק לעוה"ב:

ויגרש. דרש לשון אשה גרושה מאישה:

ה"ג רש"י ז"ל ר' יוחנן אמר כאשת כהן. רשב"ל אומר כאשת ישראל:

ואינה יכולה לחזור. כך אדם הראשון אין לו חלק לעולם הבא וגם גירסת הספר יש לקיים כבת כהן שנישאת לישראל ויש לה בנים ממנו שאינה חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה ובת ישראל שנישאת אף לכהן ונתגרשה חוזרת לכל חזקת אביה שהרי אין בו תוספת קדושה ואדרבה אם יש לה בנים מבעלה הכהן היא אוכלת בתרומה בשביל הבנים:

הקשה עליו כו'. טעמא כדלעיל בסמוך ובפ' י"ט:

ויגרס. דרש ויגרש השי"ן בשבולת:

למגרשה. ויגרש דרש לשון מגרשי הערים:

ועל העבים כו'. כל הפרשה מדבר איך שנשחת הכרם ויקו לעשות ענבים ויעש באושים כן אדם הראשון לא עמד טעמו בו ולכן הציב עליו שומרים שלא ישוב לילך שמה:

המלאכים. הם כרובים וכתיב כי כרובים המה פירושו המה שהיו קודם בריאת עולם: