ה"ג בילקוט סדר זה ובספר יחזקאל הגבהתי עץ שפל וגו' וידעו כל עצי השדה:

[אלו הבריות וכו' עד זו שרה אני ה' דברתי ועשיתי א"ר יודן לא כאלין דאמרין ולא עבדין אלא אני ה' דברתי ועשיתי א"ר ברכיה אני ה' דברתי והיכן דיבר כו']:

דאמרין כו'. שאומרין ומבטיחין דבר מה ואינם עושין ברצון או מקוצר יד:

אשוב אליך. ואלישע לא דבר אשוב אליך:

בין חי כו'. בין שיהיה חי או מת ואלישע על עצמו אמר כן:

ודבריו של הקדוש ברוך הוא כו'. בקמיה וכי יצדק אנוש יותר מאלוה:

לא תפרח. זה אברהם קודם שנתבשר:

ואין יבול כו'. זו שרה קודם שנתבשרה:

[והאירו פניה גרסינן]:

בוחשים היו. בתמיה [ה"ג בילקוט סדר זה ובת"ע כוחשים היו שדמות כו' אבל א"צ למוחקו שלשון ס' זה כ"ה בהרבה מקומות] השדים ושדמות דרש לשון שדים לא עשו אוכל:

גזר ממכלה צאן כו'. ישראל שנקראו צאן היו גזורים ממנה שחששה שרה שלא יעמדו ממנה:

ואין בקר. ישראל שנקראו בקר כדמפרש ואזיל נתייאשה שלא יעמדו ממנה:

[ה"ג בילקוט אדם אתם ואין בקר כו']:

מה אני מובדה. כלומר למה זה מה הוא זה שאני מאבד תקותי מן בוראי:

חצירו של אבימלך כו'. שנאמר כי עצור עצר ה' וגו' [וה"ג בילקוט ס' זה בהדיא]:

מה שאמרת לאברהם בשמים. שקודם שנגלה אליו על הארץ אמר למלאך שיבשרנו שיהיה לשרה בן למועד:

שוב ועשה כו'. ותפלת המשורר היתה כאילו עמד בימי אברהם והאב"א פירש שהתפלל שיהיה כן לנצח כשם שנתקיים בימי משה שנאמר והנכם היום ככוכבי השמים לרוב:

לא סופו ראשו כו'. בראשונה אמר שלא יכזב ומסיים שאמר דבר ולא יקימנו:

ועבדום ועינו אותם. סיפיה דקרא ד' מאות שנה וחשב את הקץ לחשוב ד' מאות שנה מיום שנולד יצחק ולא באו לכלל ועבדום ועינו עד אחר מיתת יוסף רק גירות נתקיים בהם ועיין לעיל פרשה מ"ג:

אשר שמרת וגו'. פסוק הוא (במלכים א ח) ודרש לעבדך על אברהם שבאותה פרשה עצמו הזכירו בנסתר פעמים רבות ולא הזכיר אצלו עבד ה':

מה שאמר לה הוא באמירה. דכתיב ויאמר ה' לאברהם למה זה צחקה וגו':

בדיבור ע"י מלאך. כיון שבשורה הראשונה היתה ע"י מלאך וכל התחלה הוא העיקר קרא אותה דיבור וסימן לדבר כל התחלות קשות ור' נחמיה סבר שעיקר ההבטחה היתה בדיבורו של הקב"ה בעצמו ולפיכך ייחס אליה לשון דיבור לשון חוזק וקיום ובילקוט גרס בדברי ת"ק כאשר דבר מה שאמר לה בדיבור ופירש האב"א בשם מכלתין בפרשה כ"א היכן אמר אבל שרה אשתך וגו'. והיכן דבר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו' שהיה ע"י דיבור שנאמר היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר:

ה"ג לעיל פרשה מ"ז א"ל ר' נחמיה וכי כבר נתבשרה בחלב פירוש בשעת ההבטחה בפרשת מילה הלא עדיין לא נתבשרה בחלב שהרי עדיין לא נתעברה ה"ג התם בהדיא והיאך אמר כאן שקיים לה ברכת חלב כאשר דבר בשעת ההבטחה וההבטחה לא היתה על ברכת חלב אלא מלמד שהחזירה וזהו וברכתיה דכתיב התם:

יראתה. ובשעת ההבטחה נקראת על שם יראה זו:

מונין. מלעיגין עליה:

עיקר מטרין. פירש הערוך רחם ואם שלה וכן בלשון יון קורין לאם מטרא:

וגלף וחקק. פי' רש"י דכתיב וגם נתתי לך ממנה בן וכתיב הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם:

בעל פקדונות אני. וה' פקד דרש מלשון פקדון:

חבילות של קוצים. שהיה קוץ מכאיב לישראל:

שלא גנבה כו' כהאי דאמרינן באמבטי נתעברה שהזרע היורה כחץ מתחלתו ונקלט מוליד אח"כ:

זיו איקונין. תואר פניו ודריש לזקוניו נוטריקון:

גרוף מביתו כו'. שאילו ילדתו פחות מט' חדשים היו אומרים מאבימלך נתעברה ומאז נשלמו תשעה אבל עכשיו שילדתו לט' חדשים אם מאבימלך נתעברה היאך שהה הריון כל כך וק"ל:

גרף. לישנא בזיון קא נקט כזה שגורף את האשפה:

לז'. שהם תשעה מקוטעין יום אחד מחדש ראשון וכן יום אחד מחדש אחרון ונחשב לב' חדשים שלמים. וטעמא דרבי חמא איתא בפ"ק דר"ה וכתבתי לעיל פרשה מ"ז ע"ש:

מועד צאתך ממצרים. וכתיב סוף פרשת בא ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' וגו' וע"ש בפירוש הרמב"ן:

יצא חוק לעולם. גי' פירש"י ישראל שקבלו התורה שנאמר כי חוק לישראל הוא:

דורייה. פירש"י מתנה ודורון כמו שנאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה:

ה"ג רש"י ז"ל ד"א ניתן דורייה:

חפושית גרסינן. ונראה שמפרש דורייה לשון דרור וחירות וה"ג בילקוט דרורייה ולא גרס חפושית:

יצחק יו"ד עשרה כו'. עשה לי אלהים וגו' גרסינן. וסיפיה דקרא כל השומע יצחק לי ועליה קאי רבי ברכיה:

נשתפו. חזרו לדעתן להיות בשופי שקט ושליו ברעיוניהם:

הוסיפו על המאורות. יש לפרש כפשוטה כהאי דאמרינן גבי משה בשעת לידתו נתמלא הבית כלו אורה או י"ל שיצחק הוא הנימול ראשון לשמונה ולולי ברית מילה המאורות אספו נגהם:

קומתו של א"א גרסינן. מלשון קמה או גדיש:

[מחלבה של צדקת גרסינן. וגירסת הילקוט בספר זה ובאיוב מחלבו של יצחק] ה"ג בילקוט אותה ממשלה שנאמר מוסר מלכים פתח וגו' (איוב י״ב:י״ח):

נגמל מיצר הרע. כלומר בן י"ג שנה שאז בא יצר טוב:

גדול עולמים. זה הקדוש ב"ה וכדמפרש ואזיל ויעש המלך משתה גדול [גדול עולמים היה שם גרסינן וה"ג בילקוט וכדמפרש ואזיל:

ה"ג בימי אברהם. אר"י וכו' וה"ג בילקוט]:

שפופה. שפלה ונמוכה:

אין יהיב כו'. אם אתן אנכי אצבעי עליו אנא פחיש כו':

ה"ג אצבעי עליה אנא פחיש:

פחיש. פירש הערוך פוחס צורתו חרום או שרוע תרגם יונתן פחיש או פסיע:

כי בידך נתתי אותו. נתתי משמע כבר בימי אברהם:

דא"ר לוי לא נדנדה כו'. בפירש"י מצאתי שנאמר ביום הגמל את יצחק יום שנתנוהו בעריסה עשו משתה גדול והאב"א מסיים שיצחק אבינו נולד קטן אבל שאר בני האדם היו גדולים ולא הוצרכו לעריסה ע"כ וקאי אדלעיל שאמר עוג מתנתו מה היא וכו'. ואם שאר בני האדם היו גם המה בכמותו מה היה מתמה עליו:

עריסה. מטה קצרה שמנענעין בהם הילדים. ואי לאו דמיסתפינא אמינא דהכי פירושו לא באת ניענוע ושברון נדנד לעריסה של עוג ושאר מלכי האומות אלא בביתו כו' וכדמפרש ואזיל:

[ה"ג רש"י ז"ל אותן ס"ב מלכים]:

ואנטקיסור שלו. פירש"י שר צבאו היה ג"כ שמה ועמהם היו ס"ב וע"כ כתיב מלך יריחו אחד וכן אצל כולם כתיב אחד לרבות הממונה תחתיו לעשות כל צרכי המלוכה ובו נגמר כסא מלכותו בשלמות:

מכביש. היה כובש ודורך על הגדירות בתוך הגנות ובביאורי מהר"ר אליהו מזרחי גרס מכבש נשים:

במסיאות. במות כההיא ששנינו אבן שחצבה מתחלה לבימוס וכן פירש הערוך:

שמתשובה כו'. הרי לך שעל עסקי הנחלה היה מדבר:

ועם יצחק אף אם היה בן אשה אחרת והיה כשר כמו שהוא עכשיו לא היה ראוי שירש עמו:

אלא ביצחק. מקצתו ולא כולו להוציא את עשו מכלל זרע:

בשני עולמות. לאפוקי עשו שכפר בתחיית המתים שאמר הנה אנכי הולך למות:

זכרו נפלאותיו כו'. מתוך פירש"י וילקוט תהלים משמע פירושו הנפלאות שעשיתי עם יצחק ומופת נתתי למי שמוציא מפיו אמונת ב' עולמות:

ביתו. כלומר בני ביתו:

וותרנים. שהרי וויתר אצלה הלחם וחמת מים אשר לא צוה עליו אלהים ומדמושל מקשיב על הויתור כל בני ביתו כך היו:

ממלאים כדים. של מים וה"ג בילקוט:

בן כ"ז שנים. פירש"י שהרי נימול בן י"ג שנה וכשנולד יצחק בן י"ד שנה היה וכשעשה אברהם משתה גדול ביום שנגמל מיצר הרע ליצר טוב כדלעיל היה יצחק י"ג שנים ולישמעאל כ"ז שנים:

ואכאבית. מין חולי ועיין לעיל ריש פ' י"ט [ה"ג רש"י וילקוט אר"מ רותם היה שכן דרך כו']:

השיחו. דברו:

הרחק. מרחוק:

מה להלן אלפים אמה שכן כתיב אך רחוק יהיה ביניכם אלפים אמה הכא נמי אלפים אמה ור' יצחק אמר אינו צריך ללמוד משם מדכתיב כמטחוי שתי טיחות וכשיורה פעם שניה ממקום שכלה הירייה הראשונה היא אלפים אמה:

בעלת נוד. זו הגר ששם אברהם חמת על שכמה:

בזכות אברהם. פירש"י דכתיב אצלו ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים:

[והמית בניך בצמא. עיין בשמ"ר פ"ג]:

מחוסרת אמנה. פרש"י דכתיב ותמלא את החמת שהיתה מתייראה שלא יתן לה עוד:

הדבר קשה. מפני המינות אלא את הנער פירושו עם הנער:

[ה"ג כי לא דבר רק הוא. ואם רק מכם הוא שאין אתם כו']:

וחמריו כו'. כלומר כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו ואולי צ"ל חמריו החי"ת בפתח וכו' וגמליו הגימ"ל בפתח. ועל שומרי החמורים וגמלים אמר כן כדלעיל אצל והיא גם היא וגו':

רבה. מלשון רביא כלומר נער ואע"פ כן קשיותו עמו ודרשו כן מדלא כתיב רובה קשת בסגו"ל וכתב קשת שם תואר על שם קושי ערפו ואמוץ לבבו:

וקשיותו אמו שעזרה לו לרעה ולכך סמך ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים שהיה לה ליקח ממשפחת אברהם ושרה:

[ה"ג רש"י ד"א רבה ומתלמד בקשת. ודייק התואר של קשת על ההתלמדות]:

ה"ג ד"א רבה על כל כו':

רבה רב ואומן:

המורים. ישוב על כל המורים זולתו:

[במדבר פארן וגו' גרסינן]:

על עיקריה קאי גרסינן. פירש"י כשתזרוק מטה למעלה לתוך האויר לצד מעלה חוזר ונופל על הארץ למקום שרשו לצד מטה: