הורה בצור כו'. [מעשה זה הוא] בירושלמי פרק כיצד אשת אחיו. [ובמ"ר פי"ט ובמדרש קהלת פ' כל זו נסיתי ובילקוט פ' זו ובספר עזרא ועל פיהם גרעתי והוספתי]:

בצור. בעיר צור הורה כן:

שלח ליה תא לקי. פי' בא וקבל מלקות על שהורה שלא כהלכה. [כדאמרינן בפ"ב דגיטין בגמרא בכל כותבין ההוא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא]:

א"ל. בן אדם שאומר דבר תורה יהא לוקה בתמיה:

מנין הוא כו'. היכן הוא מוכח בתורה שהדגים טעונין שחיטה:

לא הורת טב. לא פסקת יפה:

רביע. הרבץ לקבל המלקות:

[ה"ג בירושלמי] א"ל חבוט כו'. פירוש יעקב אמר כן לר' חגי הך מכותך שראוי ונכון לקבלם ובערוך משמע שרבי חגי אמר כן:

רצוף רצפך. פירש רש"י דבר דבורך וכנס הלכותיך שהם טובים ללמוד אותם. ועי"ל מלשון ובידו רצפה שפי' לשון הכאה לפי מדרש חז"ל שדרשו רצוף פה:

ה"ג בנה של עבודת כוכבים. הנולד מישראל בשבת. פי' שהורה להתיר למול בשבת בן וכו'. [מן הוא כמו מן הן דאזיל פי' מהיכן]:

אם אתי כו'. אם בא אצלך עובד כוכבים ויאמר לך אני רוצה לעשות יהודי:

למגזריה. למולו:

ומן הקבלה. פסוק שהוא בדברי קבלה. [בספר עזרא]:

וכתורה. פירושו כמו שכתוב בתורה ש"מ דמדאורייתא הוא:

מאיזה תורה. כלומר והיכן כתוב בתורה שולד עבודת כוכבים הרי הוא כמותה ואימא וכתורה יעשה פירושו כנכון וכהוגן ולא שהוא כן מדאורייתא:

[ה"ג בירושלמי] בנך הבא מישראלית כו'. ודייק מדלא כתיב תסיר בנך דהוה משמע הכותית תסיר בנך שיהיה לך ממנה אלא יסיר את בנך פי' בתך לא תתן לבנו כי חתנך וכו' הרי שהכל נמשך אחר האם ובן בתך קרוי בנך שבני בנים הרי הן כבנים. [וכ"פ החזקוני בפ' תזריע]:

טבא בקולטא. טוב לקולטה ולקבלה:

בחלל. באויר חלל הפלטין:

בהמות. בהררי אלף:

הצבוע. פירש"י בירמיה עוף צבוע בגוונים הרבה:

כתיב בהם למיניהם. פירושו שלא במינה אסור להרביע. [והכי מפרש בירושלמי בהדיא]:

ה"ג מצודתא על כהנא. ר"ל פרש לו מצודה על כהנא (ותפשו) במה שהשיבו שאסור להרביע. [ול' פרש מצודה לא נופל יפה עליו וגם בירושלמי ל"ג ליה כלל]:

והלא אף הדנים כו'. ואין שייך אצלם הרבעה שהרי אין תולדותם דרך הרבעה שהנקבה משלכת זרעה על פני הארץ ואח"כ מפיל הזכר זרעו על זרעה. [כמ"ש רבינו בחיי פ' תזריע]:

ה"ג [בהא פרס כהנא מצדתא על רשב"ל וצדייה. פירוש פרס לו מצודה ותפסו בקושיתו שאין בידו להשיב:

א"ר יונה יכול אני מקיים לה משום מנהיג. והיך עבידא מביא שני דגים כו'] יכול אני מקיים למינהו. הכתוב בדגים מדבר להנהיג אותם אסור בשאינו מינו ואינו מדבר בהרבעה. ופריך והיאך עבידא פירוש היאך עושין להנהיג שני דגים ומשני מביא שני כו' וכן מצאתי שוב בתוספות בבבא קמא סוף פרק שור שנגח את הפרה (דף נ"ה):

מיירין. [פי' הערוך] בלשון יון (לבן) [שחור]:

אספרון. (שחור) [לבן] וממילא הן שני מינין:

הנוהג בהן. באיזה מין שאמרו שכלאים נוהג בהן אסור לחרוש וכו':

הטווס. פפ"וו:

רוחו של אדם. פירש"י דכתיב ביה ויהי האדם לנפש חיה:

ארבע דכתיב נפש חיה. בהמה. ורמש. וחיתו ארץ:

אתמהא. בתמיה למה לא כתיב וחיתו ארץ [צ"ל נפש חיה]:

נשמתן. ופסוק תוצא הארץ מדבר בנשימות דכתיב נפש חיה: