נקי כפים. עיין בילקוט תלים ויתבאר לך היטב:

ה"ג ה' צבאות אלהי ישראל עוד כו' ודריש מדכתיב אצל הברכה אלהי ישראל ישראל סבא ושמע מיניה שנתברך ברכה מיוחדת מה' ואיזה זו הה"ד וירא אלהים אל יעקב וגו' ויברך אותו:

כתיב ברכת ה' היא תעשיר. לא ידעתי ליישבו יפה והאב"א טרח לישבו ועלה לו בדוחק:

הכי גרס רש"י ז"ל ובילקוט נטען ברכה וירא אלהים אל יעקב וגו' רבי ברכי' הפתח ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור על שני דרכיך בבואו לבית חמיו נטען ברכות ובצאתו מבית חמיו נטען ברכות:

מקים כו'. משמקים דבר עבדו כו' נתבאר לעיל פרשה ע"ח:

ידבר עמנו. הרי שגם הוא יעמוד שם:

מה ראשונה ע"י מלאך. האב"א פי' על יציאה ראשונה מבית אביו ועוד פעם אחרת בפ' ויגש:

ורבה וגו' גרסינן וסיפיה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו:

הייתי אומר. כך אמר יעקב וכן פי' רש"י ובכל הנוסחאות גרס לקמן מחלציו משמע דלא דברי יעקב הם:

מבחוץ. כלומר כבר נולד וכן שמעון וכל השבטים א"כ על מה אמר לי גוי וקהל גוים ודברים אלו דבר בשעה שברך ליוסף ככתוב ריש פ' ויחי:

יצא מחלצי גרסינן ולפי' רש"י:

גוי זה בנימין. כיון שעדיין לא נולד בשרו עליו שהכל הולך אחר החתום:

זה אפרים ומנשה. גוים תרתי משמע ועי' במהר"ר אליהו מזרחי:

ירבעם ויהוא. פי' רש"י אחד מאפרים ואחד ממנשה:

והוא חלק על מלכות בית דוד. שהמליך איש בשת בן שאול:

מה ראה לרחק ולקרב גרסי' שבתחלה רחקו ונדו אותם לבל יתן אחד מהם בתו לבני בנימין ואח"כ קרבו אותם והתירו הנדר:

כראובן ושמעון וגו'. משמע אלו שנים יהיו כראובן ושמעון ולא בנימין ומפני שעל שלשה אלו נאמרה הנבואה דייק הכי ומצאתי בפי' רש"י וזה לשונו אפרים ומנשה יהיה בכלל י"ב שבטים והיה להם להוציא שנים זה לוי שיצא לעבודת המשכן ובנימין שנידוהו ולפיכך רחקוהו ואמרו איש ממנו לא יתן בתו לבנימין עד כאן לשונו והקשה האב"א ז"ל ואיני מבין דבריו שהרי אחד מהם נמנה על שבט יוסף והאחר משלים במקום בנימין ואם נוציא שנים נמצא מנין שנים עשר שבטים חסר ע"כ לשונו. ואינו קושיא שכן השיב ג"כ רבי מאיר לאותו כותי שארבע עשר שבטים הם כדלעיל פרשה ע' ולפי דבריו לא יהיו אלא שלשה עשר אלא יעקב דבר על אותה שעה שעמד בו שעדיין יוסף בנו חי וא"כ אף אם נוציא לוי לעבודת המקום וגם בנימין איננו ישארו י"ב שלמים ומ"מ חזרו וקרבוהו לפי שבאותה שעה יוסף איננו חי וכדמפרש ואזיל:

יהיה ממך. משמע שממך יהיה עוד גוי אחד בארץ וזה נאמר על בנימין ועדיין לא נולד בעת ההיא ולכן הוכרחו להתיר הנדר ומה שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון לא להוציא בנימין לגמרי קאתו אלא שיקראו שניהם שבטים חלוקים כראובן ושמעון ולא יהיו שניהם נכללים לשבט אחד ועיין מזה סוף פתיחתא דאיכה רבה ובילקוט שופטים:

מה קהל עמים מקריבים כו'. פירש רש"י הגוים מקריבים כו' וכן עשה אליהו:

שמשעה כו'. דאל"כ אשר היה דבר ה' וגו' ל"ל:

נאמר לו גוי כו'. וכדדרש רבי יוחנן על הקרבת איסור במות:

מייתי ליה גרסי':

בשם דן וגו'. עד גוי וקהל גוים משמע שיצא ממנו גוי שיעבדו ע"ז בקהל הגוים וכן פי' רש"י שבדן הקימו פסל מיכה:

משיעשו בניך כעמים. שיקריבו בבמה בשעת איסור במות להר של זבולון יהיו נקראים ושם יזבחו זבחי איסור במות:

אין כתיב. אע"פ שהוא בשעת איסור במות אמר זבחי צדק:

אלא גוי כו'. כתב האב"א כלומר היתר איסור הבמות לאליהו למדנו מפסוק עמים הר יקראו להר של זבולון שהוא הר הכרמל ופסוק גוי וקהל גוים אתא לחייב על כל שבט כו' כדאיתא בפ"ק דהוריות:

כמלא פי הפך. לעיל פרשה ס"ט איתא ששפע לו מן השמים כמלא פי הפך ואולי הספר חסר כאן:

והבר. הדגן היה מצוי מפני שהארץ חלולה להוציא פירותיה וכברת דרש נוטריקון לשון כברה ולשון בר:

אשת פנחס. בן עלי הכהן:

שפעת. שצעקה:

שינו עטיפתם. עטיפת כסותם שלא יכירום שהם יהודים:

סרדיוט. ממונה מבית המלך והכיר אותם שהם יהודים:

תנו נפשכם. ולמה שניתם כסותכם למה אתם נהרגים. למה לא תשמדו עצמכם:

אלא שאין דרכן כו'. ואם לא נשנה כסות שלנו הרי הכל יכירו אותנו וזהו איבוד לדעת:

אנטידיקוס. פירש רש"י והערוך בעל דין לשון רומי ולכן עומד כבעל דין לפני הדיין:

ומבירן. הניח אותה בור כד"א אם אוביר ולא אעביד ועיין בויקרא רבה פ"ג ובקהלת בפסוק מלא כף נחת:

עד יום מותו. אדמתו דרש עד מותו:

וממסמסין. לשון נענוע ומשמוש כלומר משדלין אותה בדברים טובים כדי להשיב נפשה:

תאומתו גרסי':

כההיא כו'. כלומר ומקרא יתיישב כההיא דאמר אבא כו':

שתאומה יתירה נולדה עם בנימין. ולפיכך כתיב כי גם זה גם לרבוי אתא:

בר צערי כו'. פירש רש"י בנימין בן זעף תהי נא ידך על איש ימינך מוזעף לך ועיין עוד ברמב"ן בפרשה זו:

סמוך למיתה כו'. שכל עוד שאינו נקבר לא ינוח כמו שאמרו חז"ל המדחה מטתו הרי זה משובח:

ה"ג א"ר ינאי לרבי יונתן אסוף כו':

חרפתי. שאנכי לא אדע להשיבו:

הכי אמר בלכתך כו'. פי' כלומר עכשיו שאתה מדבר עמי הם בקבורת רחל וכשתפגע בהם תמצאם בצלצח בגבול בנימין וכן פי' רש"י ורד"ק בספר שמואל וזה לשון מדרש שמואל למחר הן באין מקבורת רחל את הולך והן באין ואת מוצא אותן בגבול בנימין בצלצח:

ואית דאמרי כו'. עכשיו בעת הדיבור היו בגבול בנימין ובעת המציאה היו בקבורת רחל והאי לישנא בתרא דווקא:

הוו דכתיב גרסינן:

תנן התם. בפרק ב' במסכת שקלים:

הכי גרסינן יבנה לו נפש על קברו. נפש פירש הערוך בנין כעין שבונין על הקבר ובלשון מקרא שמו ציון:

למדנו כו'. ונראה שזהו המצבה שהציב יעקב על קברה כלומר זכרון עולם שנקראו ישראל על שמה והאב"א מישבו בדרך אחר:

מה ראה כו'. עיין בפי' רש"י בחומש:

קשה היא כו'. שאע"פ שחטא ראובן כללו ביחוד שאר שבטים וכן פירש רש"י:

ה"ג בני ראובן בכור ישראל וגו' ופסוק הוא בד"ה סימן ה' וסיפיה דקרא ובחללו יצועי אביו נתנה הבכורה ליוסף ולא להתייחס לבכורה:

לא לראובן להתייחס כו'. והאי דכתיב ולא להחייחס חוזר על ראובן כלומר לענין זה נטלה ממנו הבכורה שלא להתייחס על הבכורה ואוחרנא אמר שחזר על יוסף שלזה נתנה לו הבכורה לנחלה ולא להתייחס ובפירוש רש"י ראיתי דמאן דאמר לא לראובן להתייחס דרש כאלו כתוב ולו להחייחס בוי"ו פירוש לו ליוסף להתייחס ולא לראובן אבל בספרים שלנו כתוב ולא באל"ף וכן הוא במסורת:

בכור לעיבור. שלאה אמו לא נתעברה מקודם לזה וכן ללידה ולא אירע לו כמו שאירע ליעקב שהיה בכור לעיבור ולא ללידה:

בכור לבכורה. שלא נכתב בכתוב בכור פלוני עד ראובן כד"א בכור ישראל ראובן ומה שכתב אנכי עשו בכורך אני בנך בכורך הם דברי עצמו ולא שהכתוב קוראו בכור:

לנחלה. ליטול פי שנים בנכסי יעקב וליטול חלק ראשון בארץ:

לעבודה. להקריב קרבנות שהעבודה היתה בבכורות עד שחטאו בעגל ואולי שכל הקרבנות שהקריב יעקב הוא היה מקריב:

לתשובה. ששב בתשובה על חטא בלהה כדאמרינן בכמה דוכתין והביאו הילקוט ריש הושע בשם פסיקתא תחלת דבר ה' בהושע הושע מראובן היה ועיין בילקוט ריש הושע:

איך נחפשו עשו. פסוק הוא בעובדיה סימן א' ולפי גירסא זאת גרסינן בתר הכי למה נבעו מצפוניו והוא סיפיה דקרא בעובדיה וגירסת הילקוט הה"ד כי אני חשפתי את עשו ופסוק הוא בירמיה מ"ט ולפי זה גרס שפיר בתר הכי גליתי את מסתורין ואתי שפיר טפי הא דקאמר בתר הכי קליפתא בצליא כקליפת בצליא שנחשף ונגלה קליפה אחר קליפה עד ערמומיותה:

שלשה. עי' בפי' רש"י בחומש:

ארבעה. הוסיף קרח כדמפרש ואזיל ועיין מזה פרק יש נוחלין:

לימינו. להיישיר לדרך המוסר להקדים הזכרים לנקבות ועשו היה בהול על הנקבות ונואף אשה חסר לב:

שטר חוב. לומר אין לי חלק בארץ ולא בפירעון החוב כי גר יהיה זרעך כמו שפי' רש"י בסדר זה:

הבושה. שמכר את הבכורה:

להנשא לו. לעשו לפי שהיה מזרע אברהם נתאוה להדבק בו:

תרי נינהו כו'. פי' האב"א בתמיה הלא כתוב הוא ענה עכ"ל ועיין בפרק י"נ ובפ' מקום שנהגו די"ל בניחותא ועי' מזה בירושלמי דברכות בפ' אלו דברים:

עלו במחשבה להבראות. בע"ש ולא נבראו עד מוצאי שבת ע"י אדם כדאיתא בפרק מקום שנהגו:

המיונס. פי' רש"י מין חיה:

המיסי. לשון חציה וחלוקה כלומר חצי סוס וחמור כד"א הרמונים משימסו ועיין בפרשת שלח בפסוק אחינו המסו:

הוה מפקיד כו'. היה מצוה לאותן הממונים על בית הנשיא שיהו קונין מאותן שאזניהם קטנות ועי' ריש פ' אותו ואת בנו:

הביא חכינא גרסינן:

חכינא. נחש:

חררון. פי' רש"י צב:

האש. מניין שלא נברא בששת ימי בראשית:

שלשים וששה כו'. ע"ל פרשה י"א ופרשה י"ב:

אך חושך וגו'. לעיל פרשה י"א וי"ב הגירסא יותר נכונה ועיין שם: