דווים וסכופין. חולים ומעונים:

סכופים. כמו סגופים ועיין ערך סגף או הוא כמו סקובים ופירושו גם כן גרוע ולקוי כדאמרינן סקבא דשתא רגלא והטעם שהיסורים ממרקין העונות לזכות האדם לעולם הבא ואומות העולם אינם בני כך לשון רש"י לפי שהעולם הזה שלהן הוא והיא היא:

מונים. לשון אונאה:

לא אומה של מצורעים. בילקוט תהלים גרס ואומרים להם אומה כו':

הכי גרסינן הצילני וגו'. ודייק סיפיה דקרא חרפת נבל אל תשימני:

שכתוב בו גרסינן:

אלו באלו. המצריים במצרים יפנו לדבר זה מזה:

הכי גרסינן לצדיק הזה הה"ד ויהי אחר:

פיילי פוטירין. פירש הערוך כוס של בשמים ששותין אחר המרחץ:

קצף בגתן ותרש. בקשו לשלוח יד במלך אחשורוש:

קונדא. פי' הערוך קצר:

מכירין. חרב כלומר חרב קצר ורש"י גרס קיטרא מכירין ופירש סכינים חדים:

בתוך מנעליהם. כדי שלא ירגישו בהן בני אדם והיו רוצים להרגו בהחבא:

מנגנין. פי' הערוך ערמה:

הכי גרסינן שמואל אמר חכינא. פירוש נחש הכי גרסינן בילקוט חכינא הטמינו לו בתוך ספלו הה"ד ויבוקש וגו' ספלו שממנו הוא שותה כד"א בספל אדירים:

חלמא כו'. חלום שלו ופתרון חלום של חבירו היאך יעלה לחבירו בסוף כן פירש רש"י בחומש בסדר זה:

ה"ג כפורחת הפריחה:

מכאן קבעו כו'. שד' פעמים כתיב כוס בפרשה:

כנגד ארבע גאולות. ארבע לשונות של גאולה. הכי גרסינן בילקוט ורבינו בחיי ובירושלמי פרק ערבי פסחים:

כוס זהב בבל וגו'. כי כוס ביד ה' מלא מסך. ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם. וכנגדן כו':

ישועות. תרתי משמע הרי שתי כוסות וראיתי ברבינו בחיי שכתב בפרשת וארא וז"ל וכתיב למען תינקו ושבעתם משוד תנחומיה והכוונה בו כוס של תנחומין וכתיב ולא ישקו אותם כוס תנחומין עכ"ל אבל כאשר פרשתי כך מצאתי שוב בהדיא בשוחר טוב מזמור ע"ה ובירושלמי פרק ערבי פסחים וז"ל והיין ישועות תרין:

שנגנב שתי פעמים. עיין לעיל פרשה פ"ד:

ד' הם שפתחו באף. ע"ל פר' י"ט:

הכי גרסינן ובסל העליון זו המלכות הרביעית:

טרימוסיאה. במקומות אחרים גרס טירוניא וכן גירסת הערוך ופירושו ממשלת וכח כד"א אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא על בריותיו:

ומשאכל את העליון. רמז לגדולי ישראל וחשוביהן והתחתון הם הקטנים מהם וכולם ברמז מכל מאכל כי כלחם אוכלים את ישראל כד"א אכלו שאר עמי עורם מעל ידם הפשיטו:

גינוסיא. פירש"י וערוך יום לידת המלך:

מתנה תנאים כו'. שר המשקים היה מתנה עליו תנאים בחצר המלך וקושר עליו כדי שלא יצא משם שהיה מתיירא שלא יעבירהו המלך מעל כנו ויעמוד יוסף תחתיו וראייה לזה מה שדרשו לקמן בפסוק נער עבד עברי ודייק מיתורא דוישכחהו משמע שמדעת היה משכחו והמלאך היה מהפך תנאיו ומתיר קשריו שלא היו דבריו נשמעים ולא הועילו לו:

ד"א שר המשקים שכחך. לנוכח היה מדבר עם יוסף:

הכי גרסינן מי היה מחכה. כלומר מי הוא זה שיעלה בדעתו שסוף יבא לידי כך נראה דצריך להיות מי מחכה שיהו כל העולם כו'. וכן מצאתי שוב בספר אות אמת: