שברו וגו'. דרש שבר כמו שבר בשיבולת וכדבסמוך פרשה זו:

לא נבנת. עצתם שנתיעצו על מכירתו:

זה הרעב. שברון והוה על הוה:

סבר. כלומר קרי ביה שבר בשיבולת לשון אחרית ותקוה כדא אמרת שברתי לישועתך ה':

האומר לחרס. זה יעקב שנאמר והנה השמש והירח:

כוכבים. אלו השבטים שנאמר ואחד עשר כוכבים:

זה יעקב. שלא ידע כי עוד יוסף חי ואף על פי שנתגלה לו כדמפרש ואזיל ההוא ניבא ולא ידע מה ניבא וכדלקמן בפרשה זו והכי איתא בהדיא בילקוט איוב וזה לשונו האומר לחרס שנים ועשרים שנה היה יוסף במצרים ונגנז רוח הקודש מיעקב ומבניו ולא היה רחוק מהם אלא מהלך ד' ימים ולא היו יודעים ע"כ ובפי' רש"י ראיתי וז"ל האומר לחרס זה יעקב שגלוי היה לפניו שיוסף היה קיים עכ"ל ולא ידענא שפיר פירושו דקרא לפי פירוש זה:

וליעקב נתגלה. דכתיב וירא יעקב כי יש שבר במצרים וכדדריש לעיל:

פרוסה. כלומר פרנסת מזונות וה"ג בילקוט פרנסה והטעם כדי שלא יקומו עליהם עמי הארץ ויהרגום על הלחם ופירושו אל תהא נראים שבעים בלחם או שלא ינהיגו עצמן בעידונין ובפנים מאירים בפני הרעבים וראייה לזה דבפ"ק דתענית נפקא מהאי קרא ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין ושכח ואכל שאל יתראה בפניהם ואל יראה עידונין בעצמו ובפי' רש"י בחומש יש שתתראו הוא כמו תתרוו ועיין שם במזרחי ועיין עוד לקמן פרשה זו:

מפני העין. שלא יתנו בהם עין הרע שכלם אנשי צורה נאים וגבורים כך פירש רש"י בחומש:

לעשות שם. לשהות ולעכב שם מאתים ועשר שנים ודייק מדנקט לשון ירידה והיה לו לומר לכו ופי חכם חן ודיקדק בלשונו וכמו שאמר להלן אלכה ואראנו בטרם אמות ומהר"ר אליהו מזרחי הניח זה בתימה:

תשעה חלוקין כו'. בכוונת ירידתם היה תשעה חלקים לאהבת יוסף ולפדותו אם ימצאוהו או ימסרו נפשם עליו וחלק אחד מכוונתם היה לשבור אוכל ופי' רש"י בחומש לא פי' כן ואולי לא היה לפניו גירסא זו:

נאמר כאן עדה. ויבואו כל העדה מדבר סין וכן כל העדה כלם קדושים:

מה העדה שנאמר להלן כו'. יצאו יהושע וכלב שחיו מן האנשים ונשארה עשרה:

נאמר כאן תוך. ונקדשתי בתוך בני ישראל הכי איתא בהדיא בפרק הקורא את המגילה עומד:

ונאמר להלן תוך. ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים והתם עשרה הוו בלא בנימין ויוסף:

ה"ג אם בתוך אפילו כו'. ופי' אם באת לדרוש תוך כמה וכמה פעמים תמצא שכתוב תוך והכי גרסינן בירושלמי דפרק הקורא עומד אם מתוך את למד סגי אינון:

נאמר כאן בני ישראל. ונקדשתי בתוך בני ישראל ונאמר להלן ויבואו בני ישראל לשבור:

ה"ג בירושלמי פרק שלשה שאכלו ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי ר' יוסי בן שאול בשם רבי כו':

סניף לעשרה. פי' רש"י לזימון אם היו תשעה גדולים מכנפין ומצרפין הקטן להשלים מנין עשרה:

אין מדקדקין. פירש רש"י אם בא לכלל י"ג שנה אין מדקדקין אם הביא שתי שערות אם לא וא"כ אינו סניף אלא עיקר כאחד מהם:

ה"ג בירושלמי ובילקוט וכן מצאתי בפירוש רש"י לשני קטנים נצרכה אחד כו'. ספק אם הביא שתי שערות אם לא אבל הגיע לכלל י"ג שנה:

ואחד קטן. קטן ודאי שלא הגיעו עדיין לכלל י"ג ורש"י פירש קטן ודאי בן עשר שנים ויום אחד:

עיקר. כאחד מן הגדולים וזהו ששנה אין מדקדקין לשון ירושלמי שאם היה קטן עושין אותו ספק ספק עושין אותו ודאי:

כן הוא במתניתין. כך היא כוונת המשנה:

קטן לספר תורה. להשלים למנין שבעה הקרואים בס"ת ביום השבת:

איתפלגון. חולקין בזה:

מה עביד מסויימין. כלומר היאך עושה אותם מצויין שהם תשעה ונראים כעשרה ורש"י גרס מה הינון מסויימין וגירסת הספר היא גירסת ירושלמי:

אלא אפילו כו'. והעשירי הוא קטן ובו הם נראים כעשרה:

ה"ג בירושלמי וכן הוא בילקוט ופי' רש"י סניף לג' מה אם תמן שאומרים את השם עושין אותו סניף כאן שאין אומרים השם לא כ"ש:

א"ל הדא כו'. עד אין עושין אותו סניף הדא אמרה כו'. הדא היא ולא כ"ש כו'. אין זה כל שכן והיא הנותנת כיון שמזכירין את השם מצרפין אותו להזכרת השם דעל כל בי עשרה שכינתא שריא ואין הקטן בא להוציאם ידי חובת זימון דבלאו הכי מחוייבים הם בזימון שכל ג' חייבין בזימון אבל ג' שבלעדו אינם חייבים בזימון כלל אין הקטן מצטרף עמהם כדי לחייבם בזימון ולכן מסיים הדא אמרה דדיוקא ליה שלברכת המזון מצרפין הקטן כיון שבלעדו גם הם חייבים אבל לקריאת שמע ולתפלה שאם אינם עשרה אינם חייבים כלל אין הקטן מצטרף עמהם כך נראה לפרש הסוגיא אע"פ שאינו כמסקנת התלמוד שלנו בפרק שלשה שאכלו סוגיא ירושלמי שאני וכן מצאתי שוב פי' הסוגיא בפירש"י:

זמנין סגיאין כו'. הרבה פעמים אכלתי עם כו':

חביבי. דודי דוד אהרן ת"י חביבא דאהרן:

ה"ג בירושלמי ואית דאמרין בעון קמיה שמואל כו':

ה"ג שבעה פת וג' ירק מהו א"ל מזמנין ששה פת כו':

עד דאנא תמן. בעוד שהייתי בארץ ישראל הייתי רוצה לשאול על זה:

ומיצרה כו'. בירושלמי גרס ומי צרה לי מינה לא שאלתיה. וכך מצאתי נקוד ומי צרה הצדי"ק בפת"ח ופירושו לדעתי וצר ומר עלי שלא שאלתיו ועיין בתלמודא דידן בפרק שלשה שאכלו בפי' רש"י דף מ"ח ויתבאר לך כי כן הוא ונראה דה"ג ומי צרה לי מינה לא שאלתיו ודוק ותשכח:

מהו מזמנא עלוהי. מהו שיצאו בזימון שלו וה"ג בירושל' מהו שיברך וכן הוא בתלמוד שלנו ובתוספות פרק שלשה שאכלו אית דאיירי לאצטרופי ואת אשר מצאתי כתבתי:

דתנן כו'. פשיטותא הוא למפשט אם יוצאין בברכתו אם לא וכדמפרש ואזיל בסוף הענין:

שלש מאות נזירין כו'. עלו לירושלים ורצו להקריב קרבנם כששלמו ימי נזירתן:

תשעה מאה כו'. כבש וכבשה ואיל לכל אחד ואחד ככתוב בפרשת נשא:

מצא להם פתח. שמעון בן שטח מצא פתח לנדריהם והתיר להם נדרן ולא הוצרכו לקרבן:

לא מצא. לא היה יכול לימצא להן פתח:

ה"ג סליק רבי שמעון בן שטח גבי כו'. פי' עלה ר' שמעון בן שטח אצל ינאי המלך ואמר ליה תלת מאה כו'. ולא גילה לו שהותר הנדר למחציתן:

סלקו כו'. עלו לכאן ורצו להקריב ט' מאות קרבנות ואין להם אלא נעשה כך תן אתה המחצה משלך ואני אתן להם החצי משלי וילכו ויקרבו נתן ינאי המלך החצי מכל ג' מאות משלו והספיק למאה וחמשים והלכו והקריבו:

אתון כו'. באו מלשינים ואמרו לשון הרע לפני ינאי המלך על ר' שמעון בן שטח וכך אמרו תהוי כו'. פי' תהא יודע שכל מה שהקריבו אותן נזירין משלך הקריבו ובאמת ר' שמעון בן שטח לא נתן משלו כלום:

שמע כו'. שמע ר' שמעון שהוא כועס עליו:

צרח ליה כו'. היה מצטער ומתיירא ממנו וברח לו כן פי' בערוך ובירושלמי גרס דחיל ר' שמעון וערוק:

לבתר יומין כו'. לאחר ימים היו שם אצל ינאי המלך אנשים חשובים ממלכי פרס יושבים ואוכלים על שלחנו של ינאי המלך:

נגסין. פי' הערוך אוכלין והרבה תמצאם בספר זה:

אמרו ליה כו'. אמרו הפרסיים לינאי המלך אדוני המלך זכורין אנחנו שהיה פה זקן א' והיה אומר לנו דברי חכמה:

ה"ג בירושלמי וילקוט מילין דחכמה ועכשיו איננו פה ובירושלמי גרס תני לן עובדא פי' ספר להם המעשה למה ברח לו:

אמר לאחתיה כו'. אמר ינאי המלך לאחותו של ר' שמעון בן שטח שהיתה אשתו של ינאי כדאי' בקהלת בפסוק טובה חכמה עם נחלה ופרק ג' שאכלו שלחי אחר ר' שמעון והביא אותו:

הב לי מילא כו'. תן לי אמונה כלומר הבטחה שלא תעשה לו מאומה רעה ושלח לו טבעתך לסימן והוא יבא ובירושלמי הגירסא קצת בענין אחר והכל עולה במסלה אחת:

מן דאתא כו'. משבא ר' שמעון בן שטח ישב עצמו בין המלך והמלכה א"ל ינאי המלך לר"ש למה ברחת מפני וא"ל רבי שמעון שמעתי שאתה אדוני המלך כועס עלי והייתי מתיירא ממך שלא תמיתני וקיימתי פסוק זה שנאמר חבי וגו'. חבי פירושו היה מתחבא עצמך רגע עד שיעבור הזעם:

א"ל למה אפליית בי. למה התלת בי ושחקת בי לדבר כזבים שלא נתת משלך כלום שלא היו אלא מאה וחמשים נזירים. א"ל ח"ו לא שחקתי בך אלא אתה נתת למאה וחמשים ממון שלך ואני נתתי למאה וחמשים מתורתי שמצאתי להם פתח לנדריהם ועל זה אמרתי אני אתן משלי מאותו ממון שיש לי דכתיב בצל החכמה וגו' ובירושלמי ובילקוט יש גירסות שונות ואין בהם שינוי ענין:

ולמה לא אמרת כו'. ולמה לא אמרת לי שאינם אלא מאה וחמשים אמר ליה אלו אמרתי לך לא היית נותן ומאחר ששמעתה שאני נותן החצי נשאת ק"ו בעצמך:

למה יתבת גרסינן. וכן בירושלמי פרק ג' שאכלו ובמס' נזיר פרק בית שמאי ולקמן במדרש קהלת:

אמר מזוג כו'. ינאי המלך אמר לאחד מן המשרתים מזוג לו לר' שמעון כוס ויברך ברכת המזון:

אמר כו'. ר' שמעון לקח הכוס ובירך עליו ואמר ברוך על המזון שאכל ינאי כו'. ה"ג בירושלמי ובמדרש קהלת ברוך על המזון שאכל ינאי כו'. א"ל ינאי עד עתה עדיין אתה עומד בקושי ערפך להתל בי מימי לא שמעתי ינאי בברכת המזון:

ה"ג אמר ומה אית לי למימר. פי' אלא מה יש לי לומר כו'. בירושלמי גרס ומה נימר נברך על המזון שלא אכלנא:

ה"ג יהבון ליה ויכול יהבון ליה ואכל מן כו'. פי' ינאי אמר למשרתיו תנו ויאכל נתנו לו ואכל ופירוש נתנו לו מיני ירק ואכל ולפיכך לא הוזכר כאן נטילת ידים והכי איתא בתלמודא דידן ששתה אותו כוס ראשון שנתנו לו לברך עליו וה"ג רש"י כאן והכי מוכח לקמן:

חלוקין עליו כו'. כלומר ליכא למאן דאמר דסבר כוותיה שמי שאוכל רק מיני ירק שיוצא את מי שאכל פת והכי איתא בתלמודא דידן בפרק שלשה שאכלו:

ה"ג רבי ירמיה אמר על הראשונה ורבי אבא כו' על הראשונה פי' רש"י שמצא פתח לנזירים והתיר להם דהא תנן במסכת נזיר אין נזירות אלא בארץ ישראל עכ"ל. ונראה שכל שכן לא יפה עשה במה שהניחם להקריב קרבנם והאב"א פירש על הראשונה שאמר ברוך שאכל ינאי כו'. דהא קיימא לן שבברכת הנהנין אין מוציא אחרים אלא אם יתחייב גם הוא עד כאן ולי היה נראה שמה שאמר בראשונה ברוך על המזון שאכל ינאי שאמר כן כדי שירגיש בו ינאי ויתנו לו לאכול דאם לא כן למה חזר בו ולא סיים ברכתו כמו שהתחיל והכי מוכח בתלמודא דידן שמיד שתה כוס ראשון ואי איתא דסבירא ליה דיכול להוציא אחרים אע"פ שלא אכל ושתה עמהם למה שתה אותו כוס שמזגו לברך עליו וכבר אמרו הבו ליה ויברך ועוד שהוא נגד דרך המוסר:

תמן צריכא ליה כו'. לעיל שאל ר' ירמיה אם אותו שאכל ירק יכול לברך לאותן ט' שאכלו פת וכאן היא פשיטא לו שאמר על הראשונה חולקין עליו חביריו אבל על השנייה שבירך להם אע"פ שלא אכל פת לא פליג עליה כן פירש רש"י ומתרץ זה שמבעיא ליה היינו אליבא דרבנן שלא מצינו בהדיא היאך סברי וזה שהיה פשיטא ליה אליבא דר' שמעון בן גמליאל וכדמסיים ואזיל דרשב"ג סבר אפילו לא אכל עמהם אלא ירק יכול לברך:

וטבל עמהן. בציר:

ה"ג בירושלמי פרק שלשה שאכלו ובמסכת נזיר פרק ב"ש אע"פ שלא אכל כזית דגן מזמנין עליו דברי חכמים כו':

ר' יעקב אמר כו'. רבי יעקב בשם ר"י פליג על דתני בשם חכמים שאם אכל ירק מזמנין עליו ואמר שחכמים סוברים שלעולם אין מזמנין כו' ולהכי היה ר' ירמיה מסופק אליבא דרבנן היאך קסברי:

ה"ג בירושלמי ובילקוט לעולם אין מזמנין כו'. עד כזית דגן תני שנים כו':

מתניתא. דתני בה שיוצא בירק אתיא כר' שמעון בן גמליאל ולפיכך הא דפשיטא ליה לר' ירמיה היינו אליבא דרשב"ג כך נראה לפרש סוגיא זו אע"פ שבתלמוד שלנו גרס רבי שמעון בן גמליאל אומר עלה והסיב עמהם כו' וכן גירסת הילקוט את אשר מצאתי בירושלמי קלף ישן נושן כתבתי והוא הנכון לפי' הסוגיא:

גזר. יוסף:

עבד למצרים. לשבור בר וה"ג בילקוט בהדיא:

ושלא יוליכו כו'. בילקוט לא גרס ליה וכן במדרש קהלת בפ' עיר קטנה לא גרס ליה וגירסא זו צריך להיות ששנים הראשונים גזירה אחת היא שאם יוליך אחד שני חמורים אולי יוליך אחד חמור חבירו ונמצא עבד לו והטעם לכולם כדי שיבואו כל אחיו בעצמם לשם וכדלקמן:

והוה תמן מנשה קאים כו'. והיה שם מנשה בן יוסף עומד ומקבל כל הכתבים שנכתבו עליהם כל הבאים לשבור בר:

אמרין. אמרו בני יעקב נכנסים אנו ונראה אם נמצאנו שיטעון ממנו מדה ושיעור המכס הרי טוב ואם לא שיבקש ממנו יותר מן השיעור נלין הלילה ובבקר נדע מה נעשה ועל מנשה אמרו כן שהיה מקבל כל האיגרות וחשבו שבשביל המכס עשה יוסף כן וי"ל על פדיון יוסף אך בדרך רחוקה וכן ראיתי שוב באב"א והנראה מפשוטו כתבתי:

שגנז את התבואה כו'. כי כן מצינו בשנות רעבון בימי אברהם ויצחק שהוצרכו לעקור דירתם ולירד למצרים ולגור שם:

והיו הבריות כו'. דרש לאום לשון מלכות כד"א ולאום מלאום יאמץ:

לכו ומולו. דייק לכם יתירה דהוה ל'ל את אשר יאמר תעשו וכדלקמן:

עבדוהו כו'. עי' בילקוט הלשון יותר ברור:

לכך נאמר מונע בר יקבוהו לאום בילקוט ובערוך ערך פן השלישי לא גרס ליה וכן בסמוך:

ה"ג שאמר הכתוב וירא כי יש שבר:

והלא כו'. כלומר ועוד הלא אמר לבניו כו' ודו"ק:

רואה ואינו רואה כו'. נצנצה בו רוח הקדש קצת ולכך אמר פעם וירא ופעם שמעתי כזה שהוא מגמגם בדבר:

והלא כו'. כלומר ועוד הרי כבר נאמר ותרעב כל ארן מצרים והיאך אמר יש שבר במצרים:

שסברו. תקותו:

מהו רדו. שהיה לו לומר לכו כמו שאמר להלן אלכה ואראנו בטרם אמות וע"ל ריש פרשה זו:

בני ישראל צריך כו'. שהיה לו להתלותם באביהם למשפחותם לבית אבותם:

בתחלה. כשמכרוהו:

ונחזיר גרסינן:

הפתחים. פתחי שערי העיר:

בשער שלו. כי כן צוה עליהם יעקב כדלעיל ריש פרשה זו.

כל אחד שלו. שם אותו שנכנס בשער שלו:

ונתן שמותם. של עשרה אחיו:

בקובה. של זונות שנמכר שם לקלון:

והקיש. לשון הכאה:

אלא כך כו'. כלומר אל תשגיח במה שנכנסו בי' שערים ולא בשער אחד כי כן צוה אבא עלינו מפני עין הרע ואמר להם אם יראתם מן העין בשוק של כו' לא כך צואת אביכם שתשמרו עצמכם מן העין:

איננו מת. כלומר איננו כי מת וכמו שאמרו לו ליוסף אח"כ ככתוב בפרשת ויגש:

ופירש כו'. כלומר עשה כן כדי להפרישו מלוי ולולי זה לא היה אוסר אחד מהם אך את שמעון ולא לוי מפני שהוא דחפו לבור:

שלא יטלו כו'. ויהרגוהו:

כך עשיתם כו'. שעמדתם על דמו גם לי אתם עושים כן ולא ידע כי שומע יוסף בלשון עברי או אח"כ אמר להם כן שלא בפני יוסף:

בניך אינן בני גרסינן:

לכך נאמר כו'. דרשו לשון שבר ממש שברון רוח שאירע לו במצרים:

חתימת זקן. משנה הכרת פנים כדאיתא בפרק המפקיד גבי מרי בר איסק:

אמרין ליה כו'. אמרו לו ליוסף אנו ואתה בניו של איש אחד אנחנו ודייק מדכתיב כלנו:

שנים עשר אנחנו וגו' גרסינן. וסיפיה דקרא והאחד איננו אמר להם יוסף ואנה והיכן הוא ענוהו מכרנו אותו:

ואין כו'. ואם היה אומר לכם בן אדם תנו לי חמש סלעים ואתן לכם אחיכם תעשו אתם כן לתת לו חמש סלעים או לא אמרו לו הן אמר להם ואם יאמר לכם לא אתן אותו לכם אלא בכפל דמי מכירתו והם עשרה סלעים אתם עושין כן לתת לו י' סלעים אמרו לו הן ואמר להם יוסף ואם יאמר לכם אדם לא אתננו לכם אפילו באלף סלעים מה הייתם עושים אמרו לו על מנת כן ירדנו פה או להרוג אחרים או ליהרג עליו:

אתון כו'. באו בני אדם ובקשו אצלה הגדי אמרה להם האשה כן תהא אותה אשה מנכש וקורעת וחותך מבשרו של זה המונח במטה ואוכלת אם ידעתי ממנו והם סברו שהמונח במטה הוא בנה:

ג' ימים. במגילת אסתר ובילקוט פרשה זו ובספר יהושע גרס יותר משלשה ימים והכי מוכח יונה במעי הדגה שלשה ימים וג' לילות ואולי שמקצת יום ג' ככולו וכן מוכח גירסת הילקוט בספר יהושע דגרס ביום השלישי של יונה ובמדרש אסתר איתא שביום השלישי פי' בסוף יום שלישי:

למרדכי. דכתיב ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות:

לדוד. ככתוב בסוף ספר שמואל ובדברי הימים סימן כ':

ביום השלישי של שבטים. כלומר כמו שנהג יוסף עם השבטים דכתיב ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי ועיין בילקוט בפסוק ונחבאתם שמה ג' ימים ובמדרש אסתר לא גרס של שבטים:

ברם. פי' באמת:

והוא שותק. ולא בקש מהם על נפשו אלא ממה דכתיב בהתחננו למדנו שנתבט כו':

שנתחבט. כלומר הפיל והכה את ראשו על הארץ לפני כל אחד ואחד:

הלא כדון כו'. הלא כזאת כדברי תחנה ובקשה שאנחנו מתחננים עכשיו אמרתי לכם בעת מכירת יוסף:

אלא כך אמרתון. דייק מדכתיב לאמר משמע שהם השיבוהו דבר:

דם הזקן. וגם קדריש לשון רבוי:

זה מנשה. ה"א הידיעה של המליץ קדייק:

מעליהם וגו' גרסינן. וסיפיה דקרא לעיניהם:

דמיך. מת ולשון נקי הוא כלפי גוף קדוש שאין מיתתו אלא כזה שהוא ישן:

עאל כו'. נכנס ר' אלעא ופתח לדרוש עליו בדברי תורה ועיין זה במדרש חזית בפ' דודי ירד לגנו ובמדרש קהלת בפ' מתוקה שנת העובד ובירושלמי סוף מסכת הוריות:

כקורות. דרש את כל הקורות לשון קורה שמתקרין בו הבית:

שחשדן אביהן. שמא מכרו את שמעון ודייק מדכתיב המה ואביהם וכן מצאתי שוב בפירש"י:

על להעמיד כו'. פירש"י וז"ל עלי עונש מה שחסר מהם:

הרי זה. כך אמר יעקב:

כפתור ופרח. כלומר נאים ועגולים הדברים ככפתור ויפים כפרח:

לא ירד בני כו'. פי' רש"י דרש בני לשון בינה כלומר בינה שלי והסכמתי או בנייני:

בבית לא. בתמיה:

בשעת הסכנה. וכל הדרכים בחזקת סכנה:

מה. כלומר מה הוא זה:

הוא אומר. כלומר אדוני הארץ אומר לנו דברים של אמת כלומר דברים של עיקר שיהיה כן על כל פנים ואנו משיבים כו':

של בטלה. בלי טעם ולמה פתח פיו בדבר של תקלה והשיב שכבר תפס עליו הנביא על זה שנאמר למה תאמר יעקב נסתרה דרכי מה' וגו'. שהיה לו לדעת כי הכל מיד ה' ואין דבר רע יורד מן השמים:

עצי עריסותינו. דייק מדכתיב ולמולדתנו רמז לעריסה וק"ל ופי' רש"י הם הקטנים המוטלים בעריסה הנולדים על ידי העריסה וכן פי' מהר"א מזרחי ורש"י לא גרס עצי ואולי משגה היא שבכל הספרים גרסינן ליה:

נפש אחת. בנימין בספק פן יקראנו אסון ולא כולם במיתה ודאית ברעב:

מזמרין בעולם. שבח וזמר הם בעולם שהבריות מזמרין ומשבחין עליהם להקב"ה ועיין במהר"א מזרחי:

חלזון. שצובעין מדמו תכלת:

חמר. יין המשמח אלהים ואנשים:

קטף. שרף הנוטף מעצי הקטף:

מור. מין בשמים שקורין ביזמ"א:

איגורי. זית ששמנו אגור בתוכו:

בריא כאבן. קשה כאבן:

משח דבטנים. שמן עשוי מן הבטנים ומן השקדים ובערוך ערך לוז גרס ומשחא דלוזים:

צריכין אתון כו'. וכי צריכים אתם עוד דבר אחר אמרו לו תפלתך אנו רוצים וצריכים אמר להם אם תפלתי אתם צריכים דבר זה לא יעכב בידכם ואל שדי יתן לכם רחמים: