לקורסין. פי' הערוך לעתים ולמועדים וכן כתב רבינו בחיי סוף פרשה שמות ועיין במדרש חזית בפסוק דומה דודי לצבי ובפסוק יפה את כתרצה:

קרוביהון. הקרובים של מלכות:

ויבא רשע וכו'. שאחר כך הרג אותם המלך על שנתנו לו עצה להרוג את ושתי כדלקמן:

הן הקריבו כו'. קרי ביה והקריב אליו מדלא כתיב וקרוב:

כרשינין. מין עשב והוא ידוע ועיין בערוך:

שתר. דרשו מלשון שתייה:

אטנם. לא מצאתי פירושו וי"ל מלשון טנא כלומר היה ממונה על פירות הארץ כד"א ברוך טנאך שפירושו פירות הנותנים בטנא ודרש אדמתא פרי האדמה:

על הבית. והוא היה מרוצף בתרשיש ואבני יקר:

ממרס. מערב ומתקן:

האיספקסיטון. לפי הענין פירושו העיקר שבכולם שהיה מקבל את הכל מידיהם והיה מתקן מאכלי המלך והוא לשון סיפוק:

פר בן שנה. כרסנה נוטריקון פר בן שנה כר הוא פר כד"א עם חלב כרים על שם שהם שמנים ורכים כמו כר:

שתר. נוטריקון שתי תורים:

ממרס כו'. י"ל על מליקת העופות ובילקוט גרס את הדם וכן משמע בתרגום שהיו ממרסין בדם כדי שלא יקרוש ולא יהא ראוי לזריקה:

הסלתות. מנחות בלולות בשמן:

בוזק. פי' הערוך מערב:

ומשירן. טורדן ומפילן כד"א משיר את השער מאן דתני משירין לא משתבש כלומר אניח להם רצונם כמעט רגע ואחר כך מתיר אני דמן כמים:

תרשיש. פי' מים וים כדאמר תרשישה ועיין במדרש חזית בפסוק ידיו גלילי זהב:

וממעך. ממוכן דרש כמו ממועכן:

איסקוזות. קצה וגמר דינם ועי' בערוך ערך סקט:

הכינו. וכתיב הכא ממוכן:

הכי גרסינן כיצד היו כל אותן השנים א"ר הונא על ידי שלא נשתמשו כו':

ה"ג בירושלמי דפ' הבונה וסוף פרק בתרא דהוריות ולא הניחן ר' אמי:

ה"ג בעון דימנו מאיכן. פי' כשרוצים למנות זקנים מהיכן היו ממנין אותם וה"ג בירושלמי סוף הוריות בקשו למנות זקנים מהיכן היו ממנין מטבוריא או מן דרומא אמר רבי סימון כו':

אף הכא. במינוי זקנים:

לחזירתה. לאומה שלא היתה נוהגת כדת ולישראל היתה נוהגת שלא כדת שהיתה משעבדת בהם בשבת כשהם ערומים ולפיכך נגזר עליה כדת מה לעשות:

ה"ג שלא כדת אלא באכזריות:

שאינה ושתי. כלומר שאינה ממשפחת המלוכה כמותה:

ה"ג לקפוץ בעצה. פי' והרי הוא היה הקטן שבשבעת השרים:

מה מקיים כו'. הרי שגם אחשורוש התחיל מן הצד:

נראין כו'. בירושלמי בפ"ד דסנהדרין גרס ראו דבריו של יהודה וראו דבריו של ממוכן והיא היא כלומר כמו שאומרים נראין דברי רבי יהודה וקובעין ההלכה אע"פ שחולקין עליו חביריו כך היו נראין בעיניו דברי ממוכן ולכן נכתבו דבריו ולא דברי הששה הנותרים ובספר ידי משה מביא גירסת ירושלמי ומפרש דאיירי ביהודה בן יעקב כש"ה ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף גם כי יעקב היה שם כשאחז"ל:

תלתא אמוראים כו'. ג' אמוראים חולקין למה קפץ ממוכן על אותה עצה שתהרג ושתי:

מסטרתו כו'. הכתה אותו במנעלה על פניו ודוגמתו תמצא בב"ר פרשה מ"ה:

לא על המלך כו'. משמע שגם עליו עותה:

הדא היא כו'. כלומר שאשתו לא היתה שם ולפיכך היתה מבזה אותו לאמר אלמלי איש חשוב אתה היו מזמנים גם אותי לסעודת המלכה:

לרעותה כו'. ולפיכך היה יועץ לפי דרכו:

בלא דדין כו'. משמע אפילו בלא זאת שבזתה המלך והשרים היא ראויה לעונש זה משום מגדר מלתא:

כדי הבזיון כו'. כלומר הבזיון הוא גדול יותר בערך עונש הקצף ולקצף גדול מזה היתה ראויה:

כדי הקצפון כו'. קצף ההריגה הוא גדול בערך הבזיון ואין להוסיף עליו:

דבר אתה מוצא כו'. דבר הגזירה:

בדיסקוס. מצאתי פירושו לפי הענין שהוא בנין עשוי כשמכניסין בו ראשו של אדם הוא נחתך מעצמו וכך ממיתין השרים שבוררין מיתה יפה וזהו דבר מלכות:

מזקנה. משאול זקנה של אסתר:

ה"ג ממך בו בלשון:

פתגם גדול כו'. דרש ונשמע פתגם למעלה על רעותה הטובה ממנה היא אסתר:

ה"ג הדא מלכותא רבתא להדא חטיתא וחד אמר הדא חטיתא רבתא להדא מלכותא וכל כו'. ופירושו כמו שחלקו רב ושמואל למעלה בפסוק וכדי בזיון וקצף:

מלכותא. פי' עצה הזאת:

וכל הנשים כו'. כן דרכו לסיים בפסוק שבסוף הפרשה וכן לקמן:

גזר והכניס כו'. וזהו כדבר ממוכן שיעץ לו כן כדלעיל:

מנהג שבעולם גרסי':

לא מה דהיא בעיא כו'. בניחותא הלא לא מה שהיא רוצה היא עושה ואם כן הספרים למה:

בנוהג שבעולם. מלתא באפי נפשיה היא:

ה"ג והיא מדברת בלשון מדי פרסי נושא מדיית והיא מדברת בלשון פרסי אבל הקב"ה דבר עם ישראל בלשון שלמדו הה"ד כו' ועי' בילקוט בפ' אנכי:

לשון יחנך. והוא אני בלשון מצרי ולמדהו ישראל בהיותם במצרים ובילקוט [רמז רפ"ו] גרס אנוך וכן משמע בפיוט [יום ב'] דשבועות:

שישתמש בהן העולם גרסי' וכן הוא בירושלמי בפ"ק דמגילה:

פרסי. בירושלמי גרס סורסית:

לאלייה. ליילל ולקונן כדאמרינן פרק ב' דערכין אלייה בעלמא הוא דנפלה בפיהם:

לקרב. במלחמה לצעוק להפחיד שכנגדם:

אף אשורית לכתב. שהיא הנאה שבכל הכתובים:

ה"ג בירושלמי ואין לה דבור בחרו להם כתב אשורית ולשון עברית ושוב גרסי' בורגני אחד אמר בררו להן לשון רומי מלשון יוני ופירושו מתוך לשון יוני וה"ג בירושלמי:

גנאי הוא לה. לאדום מלכות רומי:

שאינה שלה. בלשון שאינה שלה:

אף על פי כן. אע"פ שגנאי הוא לה אינה חותמת אלא בלשונה מעיזה פנים ועומדת על מדתה וזהו וטפרה די נחש:

וטפרה גרסי'. וכן בסוף הפרשה ופסוק הוא בדניאל סי' ז':

השסועה. כמו שאמרו חז"ל למה נשנו הבהמות מפני השסועה: