טוב שם משמן טוב:

שמן טוב יורד. בילקוט ובמדרש שמואל פ' כ"ג גרס יורד דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן שם טוב עולה שנאמר ואגדלה שמך:

לשעתו כו'. עי' מאמר זה בתנחומא ריש פ' ויקהל ושם ברבה אפס קצתו:

מקיטון. חדר קטן פנימי ששם מושב המלך ומשתמש בשמן הטוב והריח יוצא חוץ לטרקלין:

ה"ג יביע שמן רוקח שם טוב נופל על המתים ואינו מבאיש שנא' ויעל ויגהר על הילד וגו':

שמן טוב כו'. ה"ג במדרש שמואל ובילקוט ובתנחומא שם טוב נופל על המים ואינו נדוח:

למקום חיים. מן ההיכל ולפנים ששם הארון וכפורת ולוחות וכרובים שכולן קדושה וחיים:

ונתחייב. מיתה על עבודתו:

אלולי כו'. וה"ג בהדיא במדרש שמואל ועיין מזה בילקוט וקצתו בש"ר פרשה ל"ז:

ששמותן של שבטים כו'. זהו שם טוב:

לא היו משמשין. במשפט האורים ותומים ובמדרש שמואל גרס מכפרין:

כל מי שזוכה לתורה. י"ל שזה מה שכתוב במשנה במסכת אבות שכתר שם טוב עולה על גביהון כי התורה שם הטוב ובילקוט גרס וכתר שם טוב עולה על גביהון אבל אינו הגירסא הכתובה פה גם בתנחומא פ' ויקהל כתב וז"ל ג' כתרין הן כו' עד ועוד כתר אחד כתר שם טוב עולה על גביהון:

ה"ג הלכו אלהים לפדות כו'. אומה ואל היה ודרש לו לעצמו כביכול פדה עמים ועצמך פדית:

ה"ג עצמך פדית שנאמר אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו:

כתיב אשר הלך כו'. ופסוק הוא בד"ה א' י"ז ועיין בשמות רבה פרשה מ"ב ובמדרש שמואל:

הן הן חיותיהם כו'. עיין בפ"ק דסוטה ובש"ר פרשה א':

שפרת ורבת. בש"ר לא גר' ליה ובמדרש שמואל גרס ליה וי"ל על שילדה משה אחר גזירת פרעה והיה שקול כששים רבוא גם נאמר ובני רחביה רבו למעלה ודרשו חז"ל למעלה מששים רבוא:

פועה באשה. מדברת ולחשה באזנה דבר מה והולד יוצא שלא בצער:

מעשה אחיה. שאמרה לבת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת או י"ל על מה שהיתה מתנבאה עליו טרם הולדו כמדרש חז"ל:

בספר תולדות ברייתו. בתנחומא ריש פרשת ויקהל גורס שם שהאדם קונה לעצמו וגירסת מדרש שמואל נוטה לגירסת הספר:

חביב בשמו. ואינו כן מן הדין:

ומת. וכשמת:

יוצאה מן הלמן. פורשת מחוף הים לתוך הים:

עלעולין. רוח סערה תרגום עלעולין:

ששבת. שנתבטל כד"א וישבות המן ממחרת:

שנתעצלו. עיין במסכת שבת בפרק האורג ושם לא גרס שנתגעשו ועיין כל זה ריש מדרש רות:

בפחמו. וטוב להגיה בפיצמו וה"ג ריש מדרש רות אבל מדרש שמואל גרס ג"כ בפחמו:

עם אבותיו וגו' גרסי'. וסיפיה דקרא וכי מת יואב:

שכיבה היא מיתה. ולמה כתב אצל דוד שכיבה ואצל יואב מיתה ועיין זה בפרק המוכר את הספינה:

הודיע שלמה כו'. כשהכניס הארון לבית המקדש שנאמר זכרה לחסדי דוד וגו' כדלעיל בפסוק ושבח אני את המתים:

מתלא אמר כו'. המשל אומר מי שנשכו נחש חבל המתעקם ודומה לנחש מפחידו ומתיירא ממנו וכן מסיים בו בילקוט שמואל לפי שכתוב ויקברו אותו בגבול נחלתו וגו' שגעש עליהם ההר להרגם לפי' כשמת שמואל ויספדו אותו וגו':

מדחיל ליה גרסי':

משלו כו'. כלומר מפני שהלך ושפט כל ישראל ועשה שלום ביניהם מדי שנה בשנה לפיכך ויספדו לו כל ישראל וכמו שדרשו במיתת אהרן:

מיתה ודאי. כלומר זהו עיקר מקום מיתתו שכתוב אחריו מיד ויקבצו הפלשתים וגו' שכל זמן ששמואל חי נפלו הפלשתים ביד ישראל כדאיתא בתוספתא דמס' סוטה והא דכתיב וימת שמואל וגו' לא אמר אלא בשביל נבל וכדמפרש ואזיל:

מרזיחין. יש לומר ענין מרחצאות ותענוגות משתה ושמחה וכן מצאתי שוב באות אמת:

כופר בעיקר. כדאמרינן אמר נבל בלבו אין אלהים וכן קראו בליעל ונאמר יצאו אנשים בני בליעל וגו':

אומר כן. דוד היה אומר כן:

ה"ג חסד כמו לצדיק:

כי גמל עלי. כלומר בעבור שיש בי עול גמילות חסד לפיכך יגל לבי ואקוה לישועתך:

טוב ללכת:

שיש לה פרעון. כדמפרש ר' חנן לקמן בחיים ובמתים. גמילות חסדים בבית אבל הוא כבוד אל החיים ואל המתים:

פיוס. שמיישב ומפייס דעת האבל:

מלמד שקלעה כו'. עיין במסכת שבת בפ' המצניע ובב"ר פרשה י"ח:

מדת פרעון כו'. שקרא למעלה ללכת אל בית האבל מדת פרעון:

מי ראוי גרסי'. מצרימה וגו' גרסי'. וסיפיה דקרא ואנכי אעלך גם עלה:

מתוך חרוב כו'. עיין בב"ר פרשה י"ח:

ויבאה גרסינן והוא בגמטריא כ"ד:

וביעקב הוא אומר. עיין כל זה בב"ר פרשה פ"א ושם הגירסא יותר נכונה:

עוג מלך הבשן. ועיין בב"ר פרשה נ"ג:

ה"ג ולא נדחו מגיהנם והלכו לבית האבל ונדחו מגיהנם עוג כו':

בדיוטא התחתונה. בחדר התחתון ועיין בב"ר פרשה ס"ח ופרשה נ':

תחת רשעים. בבראשית רבה גרס שנאמר ישובו רשעים לשאולה:

ממקומו. משמע ממקומו המיוחד לו וזהו הגיהנם המוכן לעובדי עבודת כוכבים:

אלו בלשון הקדש. אם הוא בלשון הקודש:

ה"ג ברוח הקדש הוא מדבר והחי כו':

עביד חסדא כו'. עשה חסד כדי שיגמלו חסד ג"כ עמך:

לווי. עשה לויה למת כדי שילווך ועשה הספד כדי שיספדוך ועיין כל זה במסכת מועד קטן בפ' אלו מגלחין:

הצדיקים. נקראים חיים כמו שדרשו חז"ל בפסוק ובניהו בן יהוידע בן איש חי:

ולמה כותשין כו'. כשאדם מתחרט על עונותיו כשבאת לו צרה פתאום הוא כותש ומכה על הלב לומר שהכל בא לו משם והוא הסבה הראשונה לכל עון ולכל חטאת וזהו החי יתן אל לבו:

על פי הירושלמי דפרק מי שמתו נראה דהכי גרסי' דאמר רבי יונה אין שואלין הלכות כו' עד של מת והא רבי יוחנן כו' עד מועלין בה ומגיב לי' משהכהנים כו' עד בשחיטתה מעל נאמר כד הוה רחיק הוה מגיב ליה תנא כו' ובירושלמי הגירסא יותר ארוכה עוד ותפסת מועט תפסת:

אין שואלין. כדי שלא יסיחו דעתם מן ההספד:

קמיה ערסיה. לפני מטתו:

ומגיב ליה. והשיב ליה:

שרע בדיבורא גרסי'. וגם הוא בירושלמי בפרק מי שמתו:

שרע. החליק ונפל כן פי' הערוך:

איעני בדיבורא גרסי':

איעני. מושכב ומוטה ועיין בערוך ערך ענו ופי' ר' זעירא החליק ונפל בשדה והלכו לזקפו מצאוהו מושכב על פני הארץ ברצונו כי אינו חולה ואמרו לו מהו זה למה אתה מושכב ברצון וא"ל זה העולם שבאנו משם ובירושלמי גרס מהן דאתינן פי' מהיכן שבאנו וכל זה להעלות ללבו מאין שיבא ושמה ישוב וזהו והחי יתן אל לבו:

טוב כעס:

קמעא גרסי':

אלא ולא כו'. כלומר והוא לא עשה כן אלא כדכתיב ולא עצבו אביו מימיו ולכן ואדניהו מתנשא לאמר אני אמלוך:

ולמה כי ברוע כו'. כדלעיל אצל אדוניה:

הכי גרסינן ייטב לב אלא כי אמנון כו'. פירוש אלא מתוך שלא עצבו כתיב עליו כי אמנון כו':

זרעם נכון. עיין בב"ר פרשה ל"ו:

לב חכמים:

שם חפץ טוב. כן בית האבל כל בני האדם אינם נמלטים ממנו לפיכך הולכים שם החכמים והוא הטוב שדרשו והנה טוב זה מות ועיין בב"ר פ' ט':

טוב לשמוע. אלו הדרשנים גרסי':

כי כקול הסירים:

נטילת רשות. לדרוש ברבים:

ברם כו'. אבל אלו הקוצים כשהן דולקין קולן הולך למרחוק לומר אף אנו מן העצים ויש בנו צורך כך מי שאינו חשוב בתורה משמיע קולו לאמר גם אני מן בני התורה:

כי העושק: ה"ג שתלמידי חכמים עסוקים בו:

יהולל כו'. ועיין בשמות רבה פרשה ו' ושם הגירסא מתיישב יותר:

שמונים. בשמות רבה גרס ששים וה"ג בילקוט:

בחרישת הקבר. קבר שנחרש לענין טומאה:

ה"ג איזהו תלמיד חכם והוא בירושלמי בפרק אלו מגלחין וה"ג תלמיד חכם ר' אבהו בשם רבי יוחנן כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו תני כל ששואלין כו'. ולכן נקטיה הכא לומר שעושק יהולל החכם:

איזהו תלמיד חכם. לענין השבת אבידה בטביעת עין בפ' אלו מציאות ולענין קידושין בפרק האיש מקדש:

ה"ג ומשיב עלה חמשה תלמידים היו לו לר' יוחנן בן זכאי כל זמן שהיה קיים כו' כן הוא בילקוט:

מים יפים ונוה יפה גרסי':

ה"ג צריכים לי אמרה לו חמת כו':

חמת. כלומר כלי שיש בו דבר מאכל ובילקוט גרס הפת ועיין זה בגמרא במסכת שבת בפרק חבית:

ה"ג מי דרכו לילך אצל מי העכברים כו':

ה"ג שעורים מי טב אוכלה. כלומר איזה מהם טוב לאכלה בלפתן וכן הוא בילקוט:

ולא ידע כו'. לא היה יודע מהו לפתן כלומר למה נקרא לפתן:

לפותין. מחוברין שלעולם הלפתן הוא טפלה ללפת בו את הפת ונמצא שעל ידו נתחברו שני תבשילין ועל שם זה נקרא לפתן:

רבי הוה ממני כו'. היה ממנה שני ממונין בכל שנה ראש ישיבה ואב בית דין ואם היו נוהגין כאשר ראוי להיות היו מתקיימים ואם לא היו מתים וכשמת רבי צוה לבנו אתה לא תעשה כן אלא תמנה כולם כאחד כלומר זה יהיה ראשון וזה שני לאחר מותו וזה שלישי לו ורבי חנינא תמנה בראשונה ועיין מזה בכתובות בפ' הגושא:

ר' חנינא גרסי':

והוא למה לא מנייה. ורבי למה לא מנה רבי חנינא בראש:

על דצווחין כו'. בני ציפורי היו צועקין ולא היו מניחין את רבי שימנה אותו בראש ורבי היה דר בציפורי קרוב למותו כדאיתא בתוס' בפרק הנושא ובירושלמי סוף מסכת כלאים ושאל וכי בשביל הצעקה עושין כן שלא למנותו הרי מעתה הם צועקים הרבה ואם אנו שומעין להם בזה גם באלו דברים שצועקים עליהם צריכים אנו לשמוע להם:

ה"ג דצווחין ציפורייא עליה ומן צווחא עבדין הא כדין כו' עד לשמוע להן ושוב אציגה לפניך גירסת הירושלמי במככת תענית בפרק בג' פרקים וה"ג התם ובגין צווחא עבדין א"ר יוסי על שהושיבו טעם ברבים ומה טעם השיבו רבי הוה יתיב ומתני פלטו פלטיהם והיו אל ההרים כיוני הגאיות כלם הומיות א"ל הומות א"ל קדם מן קריתא א"ל קדם כו' ומה טעם כו'. כלומר איזה טעם הושיבו ואמר רבי היה יושב ושונה מקרא זה וקרא הומיות וא"ל רבי חנינא הומות כתיב ופסוק הוא ביחזקאל סי' ז' ואמר להם ר' לפני מי קרית מקרא וא"ל כו':

כד תיזיל כו'. כשתלך שם אמור לו שמניתך זקן וידע רבי חנינא שלא יתמנה זקן בימיו של רבי שכל זמן שרבי חי לא יעזבנו וילך לבבל:

כיון דדמך כו'. כיון שמת רבי רצה בנו למנות את רבי חנינא בראש ולא קבל עליו רבי חנינא:

אמר לית אנא גרסי'. פי' אין אני מקבל עלי לישב בראש אלא ישב ראשון רבי אפס והיה שם זקן אחד ואמר אם יהיה ר' חנינא הראשון אני אהיה השני לו לאחר מותו ואם רבי אפס הראשון אני אהיה שני כלומר בין כך ובין כך לא אהיה שלישי וקביל עליו ר' חנינא ולהתמנות שלישי וזכה להאריך שנים רבות וא"ר חנינא אין אני יודע בעבור מה זכיתי להאריך שנים הרבה אם בעבור הדבר הזה או בעבור שפעם אחת הייתי עולה מטבריא לציפורי והייתי מעקם הדרך כדי לשאול בשלום רבי שמעון בן חלפתא באיזה זכות משנים אלו אין אני יודע:

והוינא עקים גרסינן:

איסטרטיא. דרך הרבים כדאמרינן בעירובין סרטיא ופלטיא:

באירין מתניין. באיזה משנים:

שעשק דתן כו'. עיין זה בש"ר פ"ו:

חכם. בש"ר גרס עניו ובאמת היא היא שכל עניו סבלן ואינו כועס מהרה והוא חכם כי הכעס בחיק הכסילים ינוח:

מקפיד. רגזן בש"ר הגירסא באופן אחר:

ואומר לי כך גרסי':

אלא מדת הדין ונאמר ויאמר גרסי' ובש"ר הגירסא נתיישבת יותר היטב:

לא יכולת לסבול גרסינן:

טוב אחרית:

גייז. עבר וכה"א וכן נגוזו ועבר ועיין כל זה במדרש רות בפסוק ליני הלילה ובפרק אין דורשין בבבלי ובירושלמי:

ה"ג מה את אמרת שוב טוב אחרית:

ה"ג היו הדברים שמחים:

ה"ג ומה את אמר תובן לא יערכנו זהב כו'. תובן פירושו שוב:

ה"ג במדרש רות ככלי זהב ונוחין ליאבד ככלי זכוכית:

ה"ג לית בחולי אמר ליה למה אמר ליה רוכב הייתי:

הכי גרסינן לראש הדקל בשבת ונטל כו':

ה"ג מה תימר אמר אבא:

אלפני אוריא. למדני תורה:

מאן דיימר כו'. מי יאמר שהוא אל"ף שמא אין כך שמו יאמר האומר שאינו כן:

אחדיה באודניה גרסי'. ופי' אחזו ועוקצו באזן היה הפרסי קורא אזני אזני וא"ל שמואל מי יאמר שזהו נקרא אזן א"ל כל העולם יודעין כו':

לסיאורו. לכסלתו ועיין בערוך ערך סאר וכן בכל מקום שכתוב לסורו יש לפרשו לכסלותו ולאולתו והוא קצור לשון מן סיאורו או פי' להבטתו כהאי דאמרינן בב"ב בפרק לא יחפור שאני דגים דיהבי סיאורי פי' הבטה והשגחה:

ה"ג ואפילו עבדי:

צמצמו. חברו ותפסו בדברים:

מושיטו בקנה וכו'. גירסא זו אינה מיושבת ובב"ר פרשה ע' הגירסא נכונה וע"ש ותנוח דעתך:

אל תבהל:

הכמה כו'. משלים הוא ממשיל על הכעסן שאין עולה בידו אלא רגזנותו:

הכמה כו'. כמו הטוה הזה שטוה המטוה על הפלך כן עולה לו וכן חוזר ונוטלו מן הפלך. או משל אחר כמו הדוד של נחושת כשהיא מעלה רתיחה על צדו הוא שופך מימיו הרותחים. וכן כל הרוקק למעלה ממנו חוזר ונופלו לו על פניו:

דקימקומא. דוד של נחשת:

גליש. רותח:

טובה חכמה:

כשהיא נחלה. כלומר שמוחזק בה כנתלה זו שאין עליה עוררין:

עם דרך ארץ וכו' גרסי'. ור"ל וכל תורה שאין עמה מלאכה ועיין בסדר נשא פרשה י"ג:

ובשעה שאמר לו משה כו'. עיין כל זה באר היטב בשמות רבה סוף פרשת ויקהל:

שמא בצל אל גרסי':

ארון לישראל גרסינן:

ויותר לרואי השמש. באות אמת הגיה אחריו שאמר שמש בגבעון דום:

ה"ג למד אדם ולימד להחזיק ידי לומדי תורה ולפרנסם:

כי כל ארור כו'. כלומר כל הארורין שנאמרו בפרשה היו נאמרין תחלה בלשון ברוך כגון ברוך אשר לא יעשה פסל וכן כולם עד ברוך אשר יקים ועיין זה בירושלמי בפרק אלו נאמרין ובויק"ר פרשה כ"ה:

וחופה. כלומר חופה לצל ובירושל' לא גרס וחופה:

שלש מאות כו'. עיין כל זה באר היטב בב"ר פרשה צ"א:

שלחי ואייתי גרסי':

נימר ברוך כו'. עיין בב"ר פרשה צ"א:

ה"ג שאכלנו ולא אכלתי אמר להון אייתין כו':

ה"ג רב אבא אמר על השנייה רבי ירמיה אמר על הראשונה ומחליפין שיטתיה דרבי ירמיה תמן פשיטא ליה והכא צריכא ליה תמן פשיטא כרשב"ג והכא צריכא ליה כרבנן דתנא עלה והסב עמהן כו' עד מזמנין עליו דברי חכמים רבי יעקב כו' עד כזית דגן תני שנים שאכלו:

ה"ג שלשה בוליוטין כו'. עד ונקדימון בן גוריון ועיין משלם באיכה רבה בפסוק היו צריה:

ראש קסרין. ראש המלוכה וע"ע קסר ובא"א הגי' ראש לסריקין ופי' ראש לריקים כד"א בוקי סריקי:

וישב לו למזרחה כו'. ה"ג ג"כ בילקוט ומצאתי גירסא ואכל ממנה:

מנא לך. מניין לך שזאת התאנה מרפאת את הבולמוס:

הוי אתי באלפא וכו'. היה בא בספינה ובא ממקום טרסיס ואמר ליה נערו אני צריך לירד ולטבול מקרי ובירושלמי דפרק מי שמתו יש שקשר עצמו בחבל כדי לטבול לקריו:

לא תיחות כו'. לא תרד לים שהים הוא סכנה ואמר ליה צריך אני לקרות קריאת שמע ואמר ליה קרא בלא טבילה א"ל רוצה אני לאכול אמר ליה אכול כיון שבאו אל היבשה לחוף הים:

הוה מתבעי כו'. שהיה מתבקש מן המלכות להריגה כדאיתא בפ"ק דעבודת כוכבים:

וערק כו'. וברח ועבר על חנות של ארמאים ומצא אותם יושבים ואוכלים מן אותו מין כלומר מבשר חזיר כמו שקורין אותו דבר אחר כן קורא אותו ההוא מין ראו אותו ואמרו הוא הוא כלומר זהו רבי מאיר ומקצתן אומרין אין זהו. אמרו אם הוא הוא נבחן בזה שאנו קורין אותו אם יבא ויאכל עמנו והיה הוא טובל אצבעו האחד בדם החזיר ונתן אצבעו האחר בפיו:

צבע. טבל ויטבול ת"א ויצבע וכן פירש הערוך:

ה"ג בפומיה טמש הא כו':

טמש. פירושו ג"כ טבל ופירוש טבל אצבעו זה ומתק ומצץ בזה והם כיו סוברין שהוא מוצץ אוחו אצבע שטבל ואמרו זה לזה אלו היה זה ר"מ לא היה עושה כן והניחוהו וברח:

רבי הוה דמיך כו'. עי' כל זה במס' כתובות בפרק הנושא ובירושלמי אף מסכת כלאים ובב"ר פרשה צ"ו ובפרשה ק' ולקמן בפסוק כל אשר תמצא:

אחינו בני גרסי':

בני ידעיה. במקומות הנ"ל לא גרס ליה ואולי הוא שם בית אב של ציפורי:

ה"ג דמך רבי ואמר להו אתון כו':

כל דאתון כו'. כל הבא ואמר שמת רבי אנו הורגין אותו הלך בר קפרא ונכנס בחלון הביט לו דרך שם לרשות הרבים וראשו מעוטף כאבל ובגדיו קרועין:

ולמה כו'. במקומות הנ"ל ל"ג ליה:

קורעין כו'. היו קורעין בגדיהם עד שהלך קול הקריעה עד מקום גופתתא:

ה"ג בירושל' קליה דקריעה עד גופתתא:

ואתכנשון כו'. ונאספו כל המקומות להספדו של רבי:

ה"ג דרבי אשרוניה בתמני כו'. פי' והניחוהו בשמנה עשר בתי כנסיות ואח"כ הורידוהו לבית שערים ששם היה דר כדאמרי' צדק צדק תרדוף אתר רבי לבית שערים רק כאשר חלה העלוהו לצפורי דמדלי ובסומי אוירא:

ותלא לון כו'. היום היה תולה וממתין להם עד שהגיע כל אחד ואחד כו':

וקרא הגבר. שהיה חצות לילה או קרוב לאור היום והתחילו מצירין:

מצוקין. מצירין לשון מצוק וצוקה:

בר מן קצרא כו'. חד מן כובס אחד שהיה שם ולא בא כיון ששמע הכובס כן עלה על הגג והפיל את עצמו מן הגג ונפל ומת:

לאגרא. י"ל שכך היה שמו ובמקומות הנ"ל לא גרס לי':

ראה את מעשה אלהים:

לאותו צדיק. למשה וכדמפרש ואזיל:

למה הדבר דומה כו'. עיין זה בפרשת נצבים רבה:

ביום טובה. עיין זה בויקרא רבה פרשה ל"ד ובילקוט:

שלשה דברים כו'. עיין בב"ר פרשה מ"ג ולעיל בפסוק כי ברוב חלומות ובירושלמי פרק סדר תענית:

ה"ג ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו וגו':

לעומת זה עשה אלהים גרסי':

ה"ג בשמחתה תשמח וביום רעה ראה תהיה מן הרואים ועיין בילקוט:

בילקוט מוכח דה"ג כמה ביניהם רבי יוחנן אמר כותל טפח ורבנן כו'. ובספרים ישנים גורס כמו כאן:

מציצות. מביטות:

נפק כו'. אתה יוצא לכרמך תראה ותשמח רואה אתה לזיתך ותשמח:

פרקליט. מליץ טוב:

ביום שמיני גרסי' ובא"א הגיה בקרבנות יום שמיני כו':

את הכל ראיתי:

מייט. שיתמוטט ויניח ידיו ממעשים הטובים:

ויש רשע מאריך. בשביל רעתו שהקב"ה טוב לכל ומצפה לו לתשובה להטותו לתחייה כדמפרש ואזיל:

ביש גרא כו'. רע המזל ואטום וטמון המזל המחתרת היא לפניך ולא היית בורח:

אל תהי צדיק הרבה: ה"ג עיר עמלק וגו'. סיפיה דקרא וירב בנחל וכדמפרש והולך:

כנגד. נגד נבואת שמואל במעשה ההוא ועיין כל זה בפ"ק דיומא:

ואמר גרסינן:

עגלה ערופה. בנחל קדייק:

והיא נערפת. בתמיה:

במקום אכזרי. כלומר במקום שראוי לו להיות אכזרי:

ה"ג ומניין שנעשה אכזרי במקום רחמן שנאמר:

אל תרשע:

ציבחר שרי כו'. בתמיה וכי להרשיע מעט מי שרי אלא שלא תאמר מאחר שזה בחמה יהא כולו בחמה כלומר מאחר שנכווה והרשיע מעט יהא שוב הכל כן:

רבי אבהו דקסרין. שהיה בקי בכולם:

החכמה תעוז לחכם:

ה"ג שנברא בהן העולם. ופירוש מאותן עשרה מאמרות ניכר ונראה עוז חכמתו יתברך:

הוושט כו'. ועי' זה בויקרא רבה פרשה ד':

מששתן. לשון שתן כלומר מקבל השתייה כדאיתא בברכות בפרק הרואה ובויקרא רבה גרס הריאה לשתייה:

שמאדם ועד נח גרסי':

ה"ג לא בחר הקב"ה מכולן:

את אברהם ברית גרסי':

היה יודע שכרו. תקותו קרי ביה סברו ועיין בבראשית רבה פרשה צ"א:

מן פומא לוושטא כו'. עיין זה בבמדבר רבה:

ומכולן לא נצרך גרסי':

מעשרה זקנים כו'. עיין זה במדרש חזית בפסוק כמגדל דויד:

ה"ג רב ורבי יוחנן רב אמר אסף הימן וידותון ושלשה בני קרח אחד ועזרא ורבי יוחנן אמר אסף כו':

ה"ג על דעת רב אסף אחר הוא שנאמר על יד אסף הנבא על ידי המלך רב כו'. ושוב נראה דה"ג רב אמר לידותון ממש ורבי יוחנן אמר לידותון הנבא על הדתון כו' אכן לא מצאתי בהדיא:

לחבורה של אנשים גרסי' ובמדרש חזית ובמדרש תלים גרס לחבורה של זמרים:

כי אדם אין צדיק:

ה"ג גבאי צדקה ומחלקי צדקה שראוי שלא כראוי ולמי שלא כראוי כראוי ולא כו'. פי' לשראוי נותנין שלא כראוי ושלא כראוי נותנין כראוי ופי' עוד בילקוט:

ולא יחטא. אינו לשון חטא ועון שהרי אין להם לידע נסתרות של כל אחד ואחד ומי ראוי ומי אינו ראוי:

כל זו נסיתי כו'. כנגד כל ישראל שנאמר ויהי מספר בני ישראל כחול אשר וגו' ועיין כל זה בפרשת חקת רבה:

גדר לים. שלא יעבור עליו ככתוב אשר שמתי חול גבול לים וגו' ירמיה סי' ה':

שאין יועצין גרסי':

מה עשה לאחר שבראו כנס כו'. ועיין זה גם בב"ר פרשה פ"ז:

ה"ג העולמים לזה נאה לקרותו:

ה"ג הוא שמי הוא שמי שקרא כו':

שבעים פתקין. כתבים וכתבו עליהם שבעים לשונות:

דור המדבר. ודרש דרדע נוטריקון דור דעה:

קרוב לשמונה מאות כו'. עיין זה משלם בפרשת חקת ובמדרש חזית סוף פסוק ראשון:

ה"ג יש בו שנים ושלשה כו'. עד ופסוק שלשת אלפים משל ואלף גו' עד ומשל דכתיב ויהי שירו וגו':

ועוף ניתר בסימן אחד גרסי':

רקק. גיבול עפר ומים:

דמיין לחספניתא גרסי' ועיין בפרשת חקת:

שמונה שרצים. עי' במסכת שבת בפרק שמונה שרצים.

אסיפה. סיפיה דקרא כתיב אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם:

בנה של נכרית שבא מישראל גרסי'. ועיין כל זה בב"ר פרשה ז' ובפ' חקת:

ה"ג מן הן אמר ליה רביע. פי' כפוף עצמך וקבל מלקות:

ומוצא אני מר וגו'. תובעת בידו גרסי'. כלומר ממנו:

עובדא כו'. מעשה היה באיש אחד שהיה לו שכן גזלן והיה יוצא בלילה ומקפח את הבריות והיה זן ומפרנס את בניו ובנותיו ביום אמרה לו אשתו של אותו איש מה רע מזלה של אותה אשה שנדבקה בך ושוב אמרה לו אין אתה רואה בניו של פלוני שכן שלנו היאך הם אוכלים ושותים אמר לה וכי אתה רוצה שאעשה כמו שהוא עושה כלומר שאצא ואקפח את הבריות אמרה לו ומה בכך:

ה"ג את בעי אעביד מה איהו עביד אמרה ליה כו':

אמר לה איזיל כו'. לכי עמי אל השכן ותרצה ותפייס אותו שיקח אותי עמו בלילה הלכו שניהם והיו מפייסים אותו ולקח אותו עמו ובאותו לילה יצאו אחריהם גזלנים אחרים לתפוס את אלו שהיו מכירים שיוצאים לגזלנות וזה הגזלן שהיה בקי בדרכים ברח וניצול וזה מתוך שלא היה בקי היה ניצוד ונתלה והיו קורין עליו המשל הזה המאוחר שבלסטים הוא ראשון לתלייה:

תזקיטא. לפי הענין הוא ענין מארב:

ה"ג חולי מעיים קשה לגוף ממכת הלב:

ארבעה עשר כו'. בב"ב בפרק השותפין לא מנה אלא עשרה דברים:

מחלחלתו. לשון ותתחלחל המלכה:

ומטלטלה. מנענע ומבטל השינה:

קשה מכולן. שנאמר אשה רעה מר ממות:

בים וביבשה. מצודה נקרא שפורשים אותו ביבשה כדלקמן בפסוק כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים כו' וחרם מה שפורשין בים כמה דאת אמר חרמו של ים ועיין בערוך ערך חרם וכן הוא בבמדבר רבה פרשה ט' ובתנחומא פרשת נשא:

אלולי שכתב בה כו'. כלומר דכתיב ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך הכל ממנו ולא ממך ועי' בבמדבר רבה פרשה ט':

לכלבה. כלומר משל לכלבה:

פלטי. שנעץ חרב בינו ובין מיכל בת שאול כדאיתא בסנהדרין פ' כ"ג:

אמנון. שאנס את תמר אחותו ככתוב בספר שמואל ב' סי' י"ג:

ה"ג פתר קרייה במינות:

יעקב איש כפר נבוראי

יעקב איש כפר סמא. כל אלו השנים היו ריחם נודף לצד מינות רחמנא ליצלן:

ראה זה מצאתי:

ה"ג ולהלן הוא אומר אמר קהלת אמר ר' ירמיה בנוהג שבעולם כו':

ה"ג בירושל' ריש פ"ק דסוטה ובבמדבר רבה פרשה ט' מיתה לשמים במה נתכפר לו מת שורו כו':

באצבעו. ימין ובניקוף שני:

אשר עוד בקשה:

בנוהג שבעולם כו'. עי' בויק"ר פרשה ב':

ה"ג יוצא מהם אחד להוראה ההוא דכתיב:

זפות. מזופף בזפת כדי שהמשקה יהא שמור בתוכה וכן משה רבינו כתוב עליו בכל ביתי נאמן הוא:

לבד ראה זה: