הוא היה: ה"ג בירושלמי דסנהדרין פרק כהן גדול בחקל סומקתא. פירוש בשדה שמראיתו אדומה:

ה"ג מלאה שעורים כתוב אחד כו':

עדשים. בסוף ספר שמואל:

ה"ג ענבותן דומה כו'. וכן הוא בירושלמי שהיתה ענבה שלהן יפה כשל שעורים ופירש הערוך ערך ענב הקמח שנעשה מן אותן עדשים היה יפה כשל שעורים וקצת תימה מי דחקו לזה ובמדרש שמואל גרסי' שהיתה שבילתם גבוהה כשעורים:

הפלשתים שהיו גבוהים גרסי':

ויצילה. לשון רבים:

ויצילוה. משמע אחד לבדו הציל אותה:

שהחזירוה כו'. והרי הוא הצילה לו מיד הפלשתים כלומר נשארה בידו:

שנה א' כו'. בשנה אחת היתה לאפוקי בשתי שנים דרבנן דלקמן:

ושתי שדות היו. א' של שעורים ואחת של עדשים וה"ג בירושלמי בהדיא:

שהיתה חביבה עליהם גר':

לאבד. גר' בכל מקום דכתיב לעבד:

פשיטא ליה. פי' בשתי שדות היה המעשה והיה צריך לעשות מאחד מהם דרך המלך ולאבד וליתן הדמים מאי קמיבעיא ליה בתמיה פשיטא דמותר אלא הבעיא היתה אם מותר לו לאבדם בלא דמים ואם תמצא לומר דמותר לאבדם בלא דמים עדיין קמבעיא ליה איזה מהן יאבד:

אי זה מהן לאבד גרסי':

ושתי שנים. ב' מעשים היו בב' שנים זו אחר זו:

ה"ג והלא נלמד משל אשתקד והכי מוכח בהדיא במדרש שמואל ומאי קמבעיא ליה עוד בשנה אחרת ומשני שאין למדין כו':

ה"ג במדרש שמואל שאין למדין מעשה ממעשה ובירושלמי גרס אין למדין משנה לחברתה:

הלכה נצרכה לו. עי' סוף פ' הכונס:

ה"ג בירושלמי ולא אבה שתקבע הלכה לשמן. פי' לשם אותם שלשה והטעם איתא בפ' הכונס לפי שהמוסר נפשו למות על ד"ת אין אומרים הלכה משמו:

עשאה מסכתא. כלומר מדרש בפני עצמו עשה מהלכה זו אם המלך פורץ דרך לעצמו ודרשו ויסך לשון מסכת והכי איתא בירושלמי:

ה"ג בירוש' וקבע הלכה לדורות מלך פורץ וכו':

וויתור. בזמן היתר במה והיו צריכין מים ממש לניסוך המים שבחג ואלו השלשה גבורים בקעו בקרב המחנה להביא מים טהורים לנסך על הבמה:

ה"ג במדרש שמואל ובירושלמי ר' חוניא בשם ר' יוסף הלכות שבויה נצרכה וכו':

תבע. לבנותה:

ארצה וגו' גרסי':

כדרך כל הארץ. בחופה וקידושין ונופל לשון היכרה עליו כד"א וידע אדם וידע קין ואיש לא ידעה וכן רבים:

ה"ג הגד הוגד למה וכו':

ה"ג שאין צריך לומר בחיי אישך. פי' שמשום כבוד בעלה ואימתו ודאי עשתה עמו כל מה שתוכל:

ותעזבי אביך כו'. עי' בילקוט הגירסא יותר נכונה:

שאלו כו'. אלמלא באת להתגייר מתמול שלשום לא היינו מקבלין אותך שלא נתחדשה אז הלכה של עמונית וה"ג בילקוט בהדיא:

אמר רב חסדא. בילקוט משמע שצריך להיות אמר רב חסא:

שלמה. רמז לה שלמה יעמוד ממנה. ודייק שלמה ככתיבתו:

ה"ג בילקוט שמענו וכנפים לשחר שנאמר אשא כנפי שחר כנפים כו':

ה"ג בעיניך אדוני וגו'. וסיפיה דקרא ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך וכתיב ויאמר לה בועז וגו' וכתיב לה בלא מפיק קרי ביה לא כלומר לא כן הדבר כאשר דברת שאין אתה מן האמהות כלומר השפחות אלא מן האימהות:

ה"ג אין אתה מן האמהות אלא מן האימהות:

ואת בנותיה וכו' גרסיא. וסיפיה דקרא ויקרא לה נובח וכתיב לה בלא מפיק וכן לבנות לה:

שאין לשקר כו'. ומקרא זה מדבר בחנופה וגסות רוח כדאיתא בפרק זה בורר ועיין בפרש"י ורמב"ן סוף פ' מטות:

תשועה. כלומר תקומה:

ה"ג ויאמר לה בועז לעת האוכל:

שית שטין. ששה שטות ודרשות היה דורש על גשי הלום:

זו לחמה וכו'. כדאמר שולחן מלכים:

שנוצדה. לשון הצד ציד או לשון צדדים:

מן המנין. של שנות מלכותו:

ה"ג בילקוט שמואל נתכפר לו בשעירה כהדיוט. פי' וקרבן מלך אינו בשעירה אלא בשעיר זכר ככתוב בפרשת ויקרא:

הכי גרסינן בשלמה קרובי למלכות ואכלת:

ה"ג נותנת לפניו קערה. וכן הוא בילקוט קהלת בפסוק לשחוק אמרתי ושם הגירסא יותר נכונה:

ה"ג לימות המשיח אוכל בעוה"ב:

מעשיו כחומץ גרסי':

כירומניקאה. פי' הערוך בלשון יון נחושת:

ה"ג עשו לו מולה של נחושת והכי גרסי' בפרשת ואתחנן ובירושלמי בפרק חלק ובערוך ובפרש"י בפ' חלק דוד של נחושת ובערוך פי' חמור של נחושת והיו משיבין אותו עליו וכאן יש לפרשו כן:

ה"ג צלם פלן שזבני. כלומר היה קורא לכל עבודת כוכבים שיצילוהו:

זכור הייתי כו'. כל זה הוא גירסת הירושלמי בפ' חלק:

אנא צווח כו'. אנא אקרא ואתפלל לה' אם יענני הרי טוב ואדע כי אל אמת הוא ואם לא הרי כלל אחת היא וכל הפנים שוים ח"ו:

חלונות. ששם נכנסים כל התפלות:

משיב הרוח. וישיבהו קדריש לשון משיב הרוח ועיין מזה לעיל בפ' ואחחנן:

ה"ג מלכותו ליצד ממנו. ופירושו כמו להיצדד:

והכה ארץ. פסוק הוא בישעיה סימן י"א:

ה"ג וכמה נכסה מהן שלשה חדשים שנאמר ויפגעו את משה ואת אהרן אף גואל אחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהם וכמה וכו'. ועיין כל זה בבמדבר רבה פי"א ובמדרש חזית פסוק דומה דודי לצבי:

ה"ג המחכה ויגיע וגו'. ועי' כל זה בבמדבר רבה פי"א ובמדרש חזית בפסוק דומה דודי:

מ"ה ימים שישראל גרסי'. ור"ל באותן מ"ה ימים שהמשיח יהא נכסה מהם:

לאיכן. כמו להיכן:

הוא מוליכן. קודם שנתכסה מהן:

מאן דאמר. כמו יש מי שאומר:

טובלין פתן בחומץ גרסי'. והטעם שהחומץ יפה לשרב וה"ג בויק"ר פ' ל"ד. והטעם שטבע כל דבר חמוץ קר ולח כך כתב בספר שבילי אמונה נתיב ד':

ודאי. כלומר בצד כולם וזהו בקצה האחרון ולא בתוכם משום צניעות:

קלי. לשון מעט ודרש קלי כמו קליל:

בידו של אותו צדיק. בועז שתפס מועט ונתברך עד שהיא אכלה ממנה כדי שבעה והותירה:

ה"ג אלא מדכתיב ותאכל ותשבע ותותר נראים הדברים כו'. ועי' בויקרא רבה פ' ל"ד:

נראין הדברים כו'. מדלא כתיב והותר דמשמע שהיה שם מותר אלא ותותר משמע שהמותר היה מצדה שנתברך במעיה:

אל רעהו וגו' גרסינן. ועי' בויקרא רבה:

מבדר. מפזר כדי שימצאם שמעון בר בא ויזכה בהם:

מבקר. מפקיר וכן הוא בתלמוד ירושלמי בהרבה מקומות:

עד הערב וגו' גרסי':

ה"ג עשיתי עמו הרבה:

ה"ג א"ר יוסי יען וביען הוא יען:

ה"ג ר' שילה דנווה האביון הונך כו'. ועי' כ"ז בויקרא רבה פ' ל"ד:

ה"ג ונקמתן של ישראל ביד וכו':

לרמאין שבהן וכו' גרסינן. ועיין שוב בויק"ר פ' ל"ד:

דלמא. פירושו בלשון ירושלמי כמו אתמר:

ה"ג נטפל ביה במיתתיה:

ואת המתים גרסינן:

והאשה עשתה כו'. מפני הצדקה שעשתה עמו כמ"ש למעלה עשתה אותו טפל אליהם שאמרה קרוב לנו ולא אמרה קרובין אנחנו כן הוא בילקוט:

ה"ג מואביה היא זו הוא אמר כו'. ולפי שתלתה בו בבועז דבר טפל שהוא דקדק בדבריו ואמר תדבקין עם נערותי והיא אמרה עם הנערים לפיכך כתיב ותאמר רות המואביה כלומר שמדרכי מואב היתה לה זאת. וכן הוא בהדיא בספר ישן:

וכי ערומה גרסי':

שני עטפים. עטיפות חליפות שמלות אחד לשבת ואחד לחול:

וכך דרשה כו'. שיהיה לכל אחד ב' עטיפות ובכו תלמידי חכמים ואמרו דרך קובלנא אין בנו כח להיות לנו חליפות שמלות וכעטיפתנו בחול כן עטיפתנו בשבת ובילקוט הגי' יותר ברורה במאמרים אלו:

לשנות. עטיפות בגדי החול ישנה בשבת כדאיתא במסכת שבת שישלשלם למטה אם דרכו לחגור אותם לחגורה למעלה או להיפך כך י"ל לפי הסכמת תלמוד בבלי במסכת שבת ועי' כל זה בירושלמי סוף מסכת פיאה:

צריכין אנו. בירושלמי גרסי' אתם:

וירדתי הגורן גרסי'. ודריש הכתיב:

ה"ג קבל מר' חייא חד חקל. ופירושו קבל ממנו שדה אחת באריסות או רצה לומר שקנאה ממנו ואמר לו כמה רגילה לעשות פירות אמר לו מאה כורין היא רגילה לעשות:

ה"ג זרעה ואעלה ועבדה פריה כו'. פי' זרע את השדה ואסף את פירותיה והיא עשתה מאה כורין חסר אחת:

פריה. פי' חסר ועי' ערוך ערך פרא:

ה"ג דהיא עבדא מאה כורין זרעית ואעלית ועבדה כו':

א"ל אין. השיבו על ראשון ראשון וא"ל הן אמת שהיא עושה מאה כורין ושוב חזר ר"ש ואמר לו והרי היא עשתה חסר:

ה"ג א"ל הן אוקימתא אדרא אמר בגובה שבעיר א"ל ולא כן כו'. פי' א"ל ולהיכן העמדת הגורן א"ל כו':

וירדת. משמע שהגורן עמדה בנמוך שבעיר והטעם שהרוח אינו שולט כל כך ואינו מנשב רק המוץ לבדה:

אזל נפיחה כו'. הלך ונפה המוץ בנפה ומצא שהיא עשתה השאר ובילקוט תמצא המעשה זה אפס קצהו:

יבא אחד מן הכלבים גרסי':

מן הכלבים. דרך כינוי:

ויזדווג לי גרסי'. ולפיכך לא טוב הדבר לשום בגדי עלי ועי' בפירש"י ז"ל ולכן אלי לא כתיב:

עלי ליישב. למצא פשר דבר לקיים צווי שלך לילך תחלה אל הגורן ואח"כ לשום בגדי עלי וכן אלי קרי כלומר עלי ליישב:

ה"ג בב"ר פרשת וירא וכן הוא שם בילקוט ובילקוט ירמיה ובערוך ערך עבר רבי חנינא אמר תחלת עיבורו של מואב לא היתה לשם זנות אלא לשם שמים בדיו לא כן עשו לשם שמים אלא לשם זנות שנאמר וישב ישראל בשטים וגו'. ורבי סימון אומר תחלת עיבורו של מואב לא היתה לשם שמים אלא לשם זנות ותעש בדיו לא נאמר אלא לא כן עשו לשם זנות אלא לשם שמים שנאמר ותרד הגורן וגו' רבנן אמרי כו'. ועי' בב"ר פ' נ"א:

רבנן כו' עד ותרד וגו'. ודרש בדיו ר"ל רות שעשתה לשם שמים לא עשתה כמו שעשו המה וממילא שמעינן שהמה לא עשו לשם שמים כך יש לפרש דברי רבנן אבל לעיל בב"ר פרשה נ"א ליתא דברי רבנן ובמקומו ר' לוי אמר ועיין שם:

שבירך על מזונו. כד"א ואכלת ושבעת וברכת וגו' על הארץ הטובה:

מרגלת לשון לתורה גר'. והתורה נקראת טוב כמו שמפרש והולך:

ואת אמרת וכו'. ושופט כל הארץ ממי היה מתיירא:

שטופים בזמה גר':

גיל כעמים וגו' גרסי'. וסיפיה דקרא אהבת אתנן על כל גרנות דגן:

ואין דרכן כו'. י"ל אין דרכן שיניחו ליעשות עבירה בממונם ובילקוט לא גרס ליה: