[אם תאמר בקין גרסינן]:

הא גרסינן. שנאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק ודרשו שזרק בו חצים והיה מתגרה בו וע"ל:

כל נשיקות. שבכתוב הם לדבר תפלה ואהבת נשים וכדומה להנאת עצמו:

דהוית אחי כו'. שיראתי עליך אחי שהיית בצרה גדולה. ועתה נצלת ונפלטת ממנה ולכן מתוך השמחה נשקתיך:

אננקי. צרה דחוקה וע' מזה במדרש חזית [בפסוק מי יתנך כאח לי]:

בן שנים עשר כו'. נלמד זה ממה שאמר אליו בעל המריבה מי שמך לאיש והרי עדיין קטן אתה ולא הגעת להקרא איש הרי שלא היה עדיין בן י"ג שאז נקרא גדול ואיש:

ה"ג בילקוט בשם תנחומא ולא חזר. באבנר כתיב וישלח דוד את אבנר וילך בשלום הלך ולא חזר יתרו כו'. ובגמרא סוף מסכת ברכות גרס שהרי דוד אמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה:

[דרך ארץ כו'. הוא בנדרים פ' ר"א: וכי מתו גרסי']:

שנתענו. לשון עניות ועני חשוב כמת כדמפרש והולך. ועיין מזה במסכת ע"ג (דף ה') ובנדרים (דף ס"ה):

ששינו לתלמי כו'. שכתבו וירכיבם על נושאי בני אדם כדאיתא בפ"ק דמגילה:

[חביבה מילה. בפ' ארבע נדרים]:

מלאך של רחמים כו'. דכתיב ויפגשהו ה' מדת הרחמים:

[והיה נהפך בארץ גרסינן: ה"ג לא ניצל ויאמר ה' כו']:

ליסרך וגו'. סיפיה דקרא ועל הארץ וגו':

ה"ג לקמן פ' יתרו ובתנחומא וכן הביאו בילקוט איוב ונחלק לז' קולות ומז' קולות לע'. ומה שלא נחלק בתחלה לע' קולות יש לו סוד בחכמת הקבלה:

כזרע גד. כלומר מר כגידין הללו:

ה"ג לעיל בב"ר פ"ה אלא כמסר הזה שהוא נוסר בעץ]:

מסר. הוא מגירה שמנסרים בו העץ ובמדרש תהלים גרס כנסר והוא אומן חרש הנסר:

כדכתיב. בראש הפרשה:

וישק לו. ה"ל למימר וישקהו או וישק אותו לו הוא [מאמר הקנין] מתואר הענין דבר תואר שהוא טפל ונדבק לו:

[ואינן שומעין גרסי'. וע"ל בב"ר פר' ה' שמביא מעשה על זה]:

שעשה חסד עם יוסף. שהעלה עצמותיו ממצרים:

התחיל משה כו'. עיין במדרש חזית בפסוק שני שדיך (ד' ד'):

כעוף. שנאמר יונתי בחגוי הסלע כיונים על אפיקי מים:

גדולה הזקנה. חכמת התורה שעליה נקרא בעליה זקן כמו שדרשו חז"ל בפרק קמא דקדושין זקן זה שקנה חכמה:

בכמה מקומות מצינו גרסינן:

פרוזבוטי. עיין בערוך דמשמע יום שכל המלכים באו לקבל פניו לפי שהיה מושל על כל העולם. כדמפרש ואזיל שהיה קוזמוקרטור פירש הערוך תופס העולם:

דוראות. פי' דורונות. ועיין בערוך ובב"ר פר' פ"ה:

יום קוזמוקרטור. ובאו כולם ושאלו בשלומו ועטרו אותו בעטרותיהם:

בספר שלי. ספר היה לו ובו היו נרשמים כל האומות ומלכיהם ואלהיהם:

ארמון. לשון בית פלטין מלך לשון הכתוב וארמון על משפטו:

כחו וגבורתו. גרסינן:

ועונה חיות. בשעת לידתן כדאיתא בס' איוב:

ואבדה חכמת חכמיו וכו'. פסוק הוא בישעיה (כט) ומדבר בישראל ולא הביא הנה לפרש בו פירוש מה רק הוא לשון הספר ולישנא דקרא נקט בלשונו הטהור לומר שאבדה חכמתם ונואלו:

סירס. אותו מי מי למפרע הוא ים וכדמפרש ואזיל וע"י שנטבעו בים כל חילו ידע כי ה' הצדיק ושהוא נמצא כי הוא לבדו נשאר כמו שדרשו חז"ל לא נשאר עד אחד אבל אחד נשאר וזהו פרעה אחד העם מי הוא המלך ואע"פ שלפני זה אמר חטאתי לה' ה' הצדיק מ"מ נשאר עדיין אצלו פקפוק עד אחר מכות הים:

הכי גרסינן לא אשלח עתיד אתה בעצמך תשלחם שנאמר ויהי בשלח פרעה:

וגם את ישראל לא אשלח אלו כו'. ועיין בילקוט ר"פ בשלח:

אמרו משה ואהרן כו'. בדעת עצמן אמרו כן לכך הקשה כו'. ואילו עשינו השליחות באותן הדברים ממש היה מאת ה' שלא יקשה כנגדנו:

למה. הערוך פי' תהו ובהו והבל וריק. ועיין בב"ר פ"ב:

שנים מששים רבוא. בפ' חלק (דף קיא) נתבאר באורך ועיין שם בגמרא [עשרה שבטים אין להם חלק לעולם הבא. ובפ"ק דראש השנה. וששה חדשים. עי' פ' נשא פרשה י"א ובמדרש חזית בפסוק דומה דודי:

בתחלה בפה רך גרסינן. ועיין בריש הפרשה]:

גזירה רביעית. עי' בפ"ב ולקמן פ"ו וד' גזירות הן עבודת פרך. והשלכת בנים ליאור. שחיטת הבנים. ולקושש קש:

טינוף. יש לומר דדרש נרפים כמו גרפים ל' גרף של רעי:

ישתחקו כו'. ימחו ויהיו נשחקים עצמותיו שהרי קדושים הם:

[הכי גרסינן צועקים לאמר וגו' תכבד]:

שהיו נוחין כו' כדלעיל פרשה א' שמשה בקש מפרעה יום א' שינוחו בו ובחר ביום השבת ונתנן להן:

משתעשעין כו'. דרש ישעו לשון שעשוע:

[הכי גרסינן אמר להם הקדוש ברוך הוא למחר אני מביא עליהם כו'. וכן הוא בילקוט]:

ויפץ. לשון שבר כד"א ונפץ עולליך אל הסלע וכדומה רבים או ר"ל כמשמעו מפני שהמצריים לא הניחום ללקט היו צריכין להפץ ולהתפשט מרחוק:

מזקני ישראל וגו'. גרסינן ודייק מסיפיה דקרא אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו וכן פירוש רש"י בסדר זה:

[נגלה הקדוש ברוך הוא גרסינן]:

כמו הם ואפי' כן היה לו כו' פירוש אפי' אם עליהם לבד מוטל החוב בדורו של יצחק כו':

[אלא מה אכפת גרסינן]:

מדת הדין היתה. והשם הזה דכתב ה' למה הרעות ג"כ באל"ף דל"ת ל' אדנות ודין כלומר שכל אותן דורות שנידונו היתה מצד דין אמת אבל למה הרעות לעם הזה: