שיר השירים. יום ניבול כו'. כל זה בבראשית רבה פר' פ"ז פירשתיו אכן קצת באופן אחר:

וזיבול. זיבול לשון בזיון וזבל ובמסכת עבודת כוכבים פרק קמא משמע כן בפירש"י ושם פירשו התוס' שהוא כמו זיבוח ומייתי ראיה מירושלמי דברכות דאיתא התם הרואה מקום שמזבלין שם לעבודת כוכבים יאמר זובח לאלהים יחרם:

של נילוס. בבראשית רבה פרשה פ"ז פירשתיו:

וסירסו. והלך חשכים בלא בנים ועיין עוד מזה בראשית רבה פרשה פ"ז:

ה"ג קדש חול וחול קדש אלא כו'. וכן הוא בילקוט משלי ופי' אין נכון לפרש החשך על יתרו והמלוכה על פרעה:

ויהי חשך אפלה. בילקוט משלי גרס שנאמר ובתחפנחס חשך היום:

במלאכתו של הקב"ה. בתורה הכתובה באצבע אלהים:

ואני איני מעלה כלום. כי איש עני היה כדאמרינן בעלמא וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת:

בחורבה של עירו. במדרש קהלת לא גרס ליה והוא פירוש על מדברה של עירו:

וכרכמה. לשון כרכום כלומר צבעה ובילקוט משלי הגי' נשתנת וכן בריש מדרש קהלת:

הרי עלי. כמו תהא עלי ואולי שצ"ל כך:

מאה זהובים. בריש מדרש קהלת גרס נ' סלעים:

ולא מצא. לא מצא פועלים באותה שעה ובריש מדרש קהלת הגירסא נשתנה:

ה' סלעים. והיו לו חמשה סלעים לתת להם:

בא המעשה כו'. לקמן בקהלת יש שהלך שם לשאול בשבילם:

ה"ג עם המלאכים וקראו עליו המקרא הזה חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב קרי ביה לפני מלאכים:

זריז כו'. לקמן מסיים לפני מלכים כו':

נמצא מיופה כו'. שהרי בנין ב"ה נגמר רק בז' שנים ובנין ביתו לא נגמר עד אחר י"ג שנים:

ואפי' רוחות כו'. עיין מזה סוף ספר שמות:

ואפי' מלאכי שרת. וזהו לפני מלכים יתיצב קרי ביה מלאכים ואולי הכוונה כמו שדרשו חז"ל בפ' חלק בגמ' ג' מלכים ועיין שם ובבמדבר רבה פרשה י"ד וכן משמע לקמן:

בנה בניתי. משמע בנין בנוי וה"ג בהדיא בשוחר טוב וזהו ע"י שהמלאכים היו מסייעין אותל הרי הוא בנוי כבר:

ה"ג בבמדבר רבה פ' י"ד ובילקוט מלכים מאליו היה נבנה אבן שלמה כו'. בפ' נשא גרסינן האבן מסעת את עצמה:

הדימוס. שורת בנין של אבנים:

וכי אבנים יש. שבבל הוא בירודו של עולם ועיין מזה באיכה רבה בפסוק בחורים טחון נשאו:

בכבודו של ממ"ה. בבנין ב"ה:

**מלכי תורה.**עם הצדיקים וכדמפרש ואזיל ונקראו הצדיקים מלכים כד"א בי מלכים ימלוכו ולא היה נמנה עם חבורה שאין להם חלק לעולם הבא:

בשעה שנמנו כו'. כל זה הוא בפ' חלק ובבמדבר רבה פ' י"ד:

לצרף גרסי':

ה"ג בילקוט שמואל כולהון יש להם מקרא ויש להם משל ויש להם מליצה צדיק מוליד צדיק יש לו מקרא ויש לו משל מקרא דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך משל סרכא כו':

סרכא דאקים כו'. לפי הענין סרכא הוא מין אילן תאנה והמשל בפי הבריות הסרכא מקים ומעמיד תאנה כלומר מטוב יצא טוב:

חיפושיתא. מין שרץ שקורין שקרפיון ועיין בערוך ערך קרץ:

קרצי. הוא שרץ רעה ממנה:

ה"ג מרביון ולא דמין להן. ופי' מולידין שאינם כמותם ומגדלין בנים שאינם דומין להם:

הנעצוץ. מין אילן רע וברוש הוא אילן חשוב ובנין ב"ה יוכיח:

מן סניא כו'. מן הסנה יוצא ורד:

אווגיטוס. אדון מיוחס כמו אבגינוס ועיין במדרש רות בפסוק ושם האיש אלימלך:

היסודות. של ב"ה ועיין במס' מכות בפ' אילו הן הגולין:

בית אבי וגו' גרסי'. ה"ג ויקם דוד המלך על רגליו ופסוק הוא בדברי הימים א' כ"ח ודייק מדכתיב והכינותי לבנות מלשון בסיס וכן והוא היסוד:

ה"ג אך כל הבל כל אדם נצב סלה:

ה"ג הואיל ואת מקישו מקישו מכל צד:

אף זה כיוצא בו. והא ראיה ששרתה עליו רוח הקדש כדמפרש ואזיל:

מחכים עליו. מודיע את חכמתו אל הבריות וכדמפרש ואזיל פומיה מורה עליו או פירושו מתוך שהוא מוציא החכמה מפיו הוא מוסיף חכמה ועומד על שרשה וכדמפרש ואזיל:

לקח שהוסיף כו'. בילקוט משלי הגי' נשתנת וע"ש:

עילהו. העלה והגביה אותו למעלה ראש:

מאן דקרא כו'. מי שקורא מקרא ומבקש ללמוד וכן מי ששונה משניות ומבקש ללמוד הוא בא אליו נמצא שהוא היה התייר של החכמות כולן ובמדרש קהלת בפסוק ונתתי את לבי לדרוש מוכיח שהוא כן ולשון טבוואות משמע שהוא היה דורש וחוקר אחר כל יודע ספר למען ילמד הוא ממנו וכמו שאמר אביו מכל מלמדי השכלתי והכי מוכח גי' הילקוט:

לתור ולהותיר. דרש לתור כמו להותיר ועיין במדרש קהלת:

פייטנא. הבקי לעשות חרוזות ופיוטים:

כד עביד כו'. כשעושה חרוזות בסדר אלף בי"ת לפעמים שהוא מסיים בתי"ו ולפעמים שאינו מסיים אותו אבל שלמה עשה חרוזות ומשל שלו ועשה חמשה אותיות יותר עליהן והכי גרס ג"כ במדרש קהלת:

ה"ג ויהי שיורו של אלף ובילקוט מלכים דייק ליה מדלא כתיב שירה:

שיורו של אלף. ה"ג ג"כ בילקוט משלי וצ"ל פי' אלף אלף בית כלומר על האלפא ביתו"ת הותיר ה' ובמדרש קהלת ובילקוט מלכים ובתנחומא פרשת חקת הגי' נשתנת:

תורמסין. מין עשב מר מאד ונאכל ע"י תקון וע"ע ערך תורמוס:

איללת. דרשת וחקרת מלשון מרגלים תרגום של מרגלים מאלליא:

דוגמא. דמיון ומשל להבין על ידו תוכן העניינים כדאמרינן בעירובין אגמריה בסימנין טעמא ואסברוהי בדדמי ליה:

מפקעת. עץ קטן ועגול שהאורגים גוללין עליו הערב:

לחורשא. יער תרגום חורשא:

ולא היה אדם כו'. מפני עובי הסבכים והאילנות:

וכסח. וקצץ ולשון כסח נופל עליו כמו תזמור על הכרם ותבצור על הענבים וכן כל א' וא' לשונו עליו:

ה"ג כך שלמה כו':

וספק לה. וקשר חבל בחבל עד שהספיק להגיע עד המים:

זהוב בביתו גרסינן:

פתילה כאיסר גרסינן. פי' שאינה שוה רק כאיסר:

ככסף וגו' גרסינן:

כילרין. מין תכשיט כדאמר בפ' במה אשה ולא בכוליאור:

אין אתה צריך כו'. בתמיה:

לא הנחתי כו'. כדאמרינן בפ"ק דברכות מי שנכנס עם חבירו לב"ה וקדם א' מהן ויצא ולא המתין על חבירו טורפין לו תפלתו בפניו שנא' טורף נפשו באפו:

הזבלים כו'. מוציאין שדות זבל ותבן:

אנחנו לא נזבלים כו'. בתמיה וכי אין אנו צריכין לעמול בתורה בכל כחנו:

תנינא מכאן גרסי'. והוא ברייתא במסכת עבודת כוכבים סוף פ"ק והתם קאי על הפסוק ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה מכאן אמר ר' פנחס כו'. והנה הרואה יראה כי טעות נפל בספר ויגעתי ומצאתי בירושלמי בפ"ק דשבת ובספר רב אלפס סוף פ"ק דעבודת כוכבים בשם הירושלמי וכן הביאו שם הר"ן וכן הר"י בן חביב בספר עין יעקב בשם נימוקי יוסף והכי גרס יראת חטא מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי חסידות חסידות מביאה לידי תחיית המתים כו' עד לידי נקיות שנאמר וכלה וכפר נקיות לידי טהרה כו' עד יראת חטא לידי רוח הקודש שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא רוח הקדש לידי חסידות שנא' אז דברת בחזון לחסידך וחסידות לידי תחיית המתים כו' עד אליהו הנביא וגו' א"ר מתנא מה שעשת כו' עד שנא' עקב ענוה יראת ה' ר' סימון וכו'. ופי' הר"ן וכלה וכפר כלומר דכתיב וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח לשון וכלה משמע זריזות דלשון כילוי משמע מהירות דהיינו זריזות. וכתיב קרא אחרינא וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח כלומר כשהיה עושה בזריזות חשיבה כפרה דהיינו נקיות נקיות לידי טהרה פרש"י טהרה צח ומלובן ועדיף מנקי שנא' וכפר עליו וגו' ונתתי רוחי בכם וגו' פי' הר"ן רוחי דהיינו חסידות ובתר הכי וחייתם הנה אנכי שולח וגו' לפני בא יום ה' הגדול והנורא דהיינו תחיית המתים וכיון שבשביל אותו יום הוא בא אליהו נמצא שתחיית המתים גורמת לאליהו הנביא שיבא עכ"ל הר"ן ז"ל ובנימוקי יוסף פי' קצת בלשון אחרת אכן הגירסא והכוונה עולה הכל בקנה אחד וכגירסת הספר מן א"ר פנחס עד לידי אליהו זכור לטוב כן היא אות באות בירושלמי ובבלי סוף מסכת סוטה והוסיף עוד טהרה מביאה לידי פרישות פרישות לידי קדושה וצריך עיון היאך יתפרשו הכתובים על כל חלוקה וחלוקה:

ה"ג לקמן ריש קהלת לבליוטוס שהיה גדל כו'. ופי' חכם מחכמי העצה וע"ע ערך בליוט:

הוא נותן לי. ועדיין אין הכל בידי ואף כי בתו אלא הריני שואל את בתו ועל ידה הכל ינתן לי:

החכמה והמדע גו'. פסוק הוא בדברי הימים ב' א':

על כנו. על בסיסו ואמתתו:

חמור נוהק גרסי':

מצוצי. מצפצף:

לגמרה של תורה. שהוא גמר כל תורה במתנת החכמה:

ה"ג שלמד תורה ברבים ושרתה כו':

כולה חד. ספר שיר השירים אינו נחשב רק ספר א' ולא לג' ספרים ואלא מה אני מקיים אלו שני שירות האחרות דכתיב השירים חד כו':

ה"ג מה את עבד לון חד שיר המעלות כו':

מה את עבד כו'. מה אתה עושה מהן והיאך אתה מקיימן:

סברין מימר דוד אמרה כו' גרסי' ופי' הרואים סוברים לומר שדוד אמר שיר חנכת הבית ואינו כן אלא אתה תולה בדוד ששלמה אמרה ותלאה בדוד והראיה שנא' על בנין הבית כמגדל דויד צוארך והרי שלמה אמרה אלא מה שיר השירים שלמה אמרה וא"כ אף כמגדל דוד הכתוב בו כן רק שתלה אותו בדוד אף שיר זה הכתוב בתהלים שלמה אמרה ותלה אותה בדוד וצ"ל דהכי גרסי' ותלה אותה בדוד אף זה שלמה אמרה ותלה אותה בדוד:

כשתמצא כו'. כשתדקדק לגמר מיצוי הענין נמצאת אומר כל מעשיו כו':

זונות היו. הרב אב"ן שועיב כתב בדרשותיו בפ' משפטים וז"ל כי מן הנמנע הוא כי זונה תקח לה בן אחרת אדרבה היא הורגת אף את שלה ע"כ אמר רב שהיו רוחות שנדמו לזונות ורבנן אמרי שהיו יבמות שכך דרך היבמות ליקח בן אחר לפטור מן היבם ושוב עיין שם:

לית בר נש כו'. אין בן אדם מספר צרתו שהגיעה לו אלא בעת הרוחה הרי שחזר למעלתו ועיין מזה בפ' כהן גדול:

ה"ג טפש חכם וטפש עני כו'. מתני אננקי גרסי'. ופי' צוקה וצרה ורבים הם בספר הזה:

הוינא כו'. הייתי כאשר הייתי אך עתה אין אני כלום ועיין מזה במדרש קהלת בפסוק אני קהלת:

ולא היו נגנבות. בתמיה:

עשר אמות כו'. ומפני כובדן לא היו נגנבות. ה"ג שמנה אמות היו:

ע"ש לא תתחתן. כלומר זה שכתוב לא תבאו בהם ר"ל לא תתחתן וגו' ואעפ"כ לא היה נמנע:

לאהבה. סיפיה דקרא הוא במלכים א' סי' י"א:

לזנות. אבל מותר להתחתן בהם:

גם אותו החטיאו כו'. נחמיה סימן י"ג:

להאהיבן כו'. כלומר לגיירן ויעשו אהובים להקב"ה ועיין מזה בבמדבר רבה פרשה ג':

דבר אחד. שכולם דרשו לאהבה לגנאי:

פליג כו'. שהוא דרשו לשבח:

הכי גרסי' אתלתיהון. הרבה לו סוסים שנא' ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה שלשה משלות כו':

ידידיה. ככתוב בספר שמואל ב' סימן י"ב. ואגור יקא למואל איתיאל כולן בספר משלי:

הנהו תלתא. אלו שלשה שאמרת כבר ועוד אלו ארבעה הרי שבעה ואת אמרת שלשה:

אוותנטיאה. העיקר והטובים שבהם הם אלו שלשה:

שלהן ידידיה גרסי':

ה"ג שניתוספו לו אלא שנתכנה בהן והן כו':

שאגר. שאסף:

ושכחה. כמ"ש למעלה חכם טפש כו':

שנם. שדבר:

ה"ג במדרש קהלת שנם לאל בלבו ואמר יכול כו':

להרבות. נשים וסוסים וכסף:

איתיאל. דרש אל לשון כח כמו ואת אילי הארץ כלומר יש לאל ידי להרבות ואוכל עמוד שלא אחטא:

אמר ר' חייא. ר"ל על מר ר' חייא:

שלשתן כתב כאחת. ולעיל בשם ר' חייא רבה אמר שאמרן כל א' וא' בפני עצמה וכן אמרה שמעתתא:

כאחת. כלומר בזמן אחת:

תני ר' חייא רבה. וזו היא מתניתא דפליגא על ר' חייא דלעיל ועל שמעתתא דבמתניתין זאת תני שלא אמרן רק בזמן א' וזהו לעת זקנתו:

הזקין כו'. שקורא תגר ואומר הבל על כל אשר נעשה תחת השמש:

על כל דבור. ר"ל על כל פסוק וה"ג בפ' חקת ובמדרש קהלת בפסוק כל זה נסיתי בחכמה (ז' י"ט):

ה"ג ג' אלפים משל על כל דבור ודבור ויהי גו'. ועיין לעיל בפ' חקת ובמדרש קהלת פסוק כל זה נסיתי:

ה"ג שיורו של משל והכי גרסי' בילקוט מלכים ובמדרש קהלת בפסוק ונתתי את לבי:

טעמיה דמילתא. טעם הדבר מן המשל:

אין צ"ל תשב. שאם העמידה אסורה ק"ו הישיבה ובן בנו של ק"ו שהדיבור אסור. ה"ג אין צ"ל תשב אין צ"ל כו':

א"ר עקיבא כו'. משנה היא במסכת ידים פ"ג:

ביום שנתנה גרסי'. עבד לה מתלא לאחד גרסי'. פי' עשה משל למה היא דומה שיר השירים:

קמח סולת. ר"ל הוצא לי ממנה קמח ואחרי כך הסולת ואחר כך הוציא לי ממנה קלוסקיא א' והכא גרסינן בילקוט ובפירש"י בהדיא ועיין מזה בתנחומא בפ' ואתה תצוה:

הכי גרסינן קלוסקיא אחת כך כל כו':

סולת. בורר בסולת ההוברר:

ה"ג בילקוט למי שעשאנו שירים בעולם ופירושו עשה אותנו שיר ושבח בעולם או י"ל עשה אותנו משוררים ומשבחים וקרי ביה שירים השי"ן פתוחה:

שבחות דהיכלא. הרי שלשון שיר פירושו שבח:

המד"א ה' בדד ינחנו. עיין בילקוט האזינו:

להשרות. השירים דרש מלשון שריית רוה"ק:

או הוא. הקב"ה מקלס את ישראל או ישראל מקלסין אותו:

כפול. מדכתיב שיר השירים:

כפול ומכופל. מדלא כתיב שיר השיר אלא שיר השירים:

שנות האבות. אברהם חי קע"ה שנה ויצחק ק"פ שנה ויעקב קמ"ז שנה הרי (תקי"ב) [תק"ב] שנה:

ואין תימר כו'. וא"ת הרי יש שני שנים יותר:

שנות רעבון. אחד בימי אברהם ואחד בימי יצחק והוצרכו לעקור דירתם ולטלטל מארץ לארץ מפני עקת רעב וחייהם אינם חיים:

ה"ג מנין שיר תק"י:

ה"ג במלך סתם בהקב"ה הכתוב מדבר:

בכנסת ישראל כו'. סודו ידוע בדרך הקבלה:

ישקני איכן נאמרה. השירה הזאת דכתיב בה ישקני כו'. וכך אמרו ישראל על הקב"ה והיכן אמרו לו כן:

השירים. קרי ביה השרים ובילקוט הגירסא באופן אחר:

הכי גרסי' תני משום רבי נתן:

שרים. משוררים:

בסיני כו'. ועל שמיעת הדברות נאמר כדלקמן:

ומייתי לה כו'. ומביא לו ראיה מפסוק זה:

ה"ג קרבנותיו רבנן אמרי כו':

כולהון כו'. כל הפסוקים הכתובים באותה פרשה של עורי צפון כולם מדברים בבית עולמים ומפרש ר' אחא מן פסוק אפריון וכל הכתוב אחריו עד סוף הפרשה מדבר בבית עולמים:

ה"ג ור' מאיר עבד יתהון כו'. פירוש פסוקים אלו מן אפריון ואילך עשה פתיחה לפרש' ויהי ביום כלות כו' ככתוב בספר במדבר רבה פ' י"ב:

ישרי עלינו כו'. זהו פירושו של ישקני מנשיקות כו'. וכן פירושו של ש"ה שיר הוא לשון שריית רוח הקדש:

שנשק לבניו. כלומר מי יתן ויראה לנו פנים שוחקות כמו שהראה להם בנתינת התורה. נושקו על פיו גרסי':

לאדקולאין כו'. לקמן בפסוק תורי זהב גרס אלקולאין והוא לשון ערבי ופי' הכל ביחד ועוד הוגד לי שהוא בלשון ערבי ענין אהבה ושמחה ובספר ילקוט ל"ג ליה וכן כל הלשונות הזרים דלקמן:

**בן הדימא.**לא נתפרש לי ואולי טעות סופר הוא וכן לקמן לא גרס ליה:

ה"ג ד"א פן תשכח וגו' ריב"ל אומר שני דברים שמעו ישראל מפי הקב"ה ורבנן אמרי כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה ר' יהושע בשם ר' לוי אמר טעמון כו'. ועיין לקמן:

אין מוקדם כו'. מיד אחר שני דבורים אמרו כן:

או אינו כו'. ומנ"ל לריב"ל שלא שמעו מפיו רק שני דיבורים דילמא ב' או ג' או ד' יותר:

תפיסו שטתיה כו'. שגם המה תפסו שיטתו וסוברים שלא שמעו מפיו רק שני דבורים:

אמרי כתיב תורה כו'. הרי שלא שמעו מפי הקב"ה רק שני דברות:

הוי ישקני מנשיקות פיהו. נשיקות לשון רבים ומיעוט רבים שנים:

רשב"י גרסי':

ועוקף. והיקף:

חנוקא כו'. כלו' איש חתום וחנוק שאינך יודע לדבר דברי טעם וסברא וכי סובר אתה לחנקני ולקפח אותי בתשובות הבל ודוגמתו בבראשית רבה פרשה ע"ח:

מיישב על ידו. מראה לו באצבע ומסביר לו איך יכתוב:

ולא כל הנשיקות. ומיעוט רבים שנים:

ה"ג טעמא דרבנן דכתיב אחרכל הדברות ויאמר כו'. וכדלעיל וכן הביאו בעקידה שער פ"ט ואע"ג דכל זה כתב כבר למעלה כאן הוא הגוף דמייתי ליה ממלת מנשיקות ולמעלה הביאו על פן תשכח הדברים דמשמע ליה לריב"ל שני דברים:

גניסים. מיוחסת:

כדאית. ראויה:

ושיחותיו כו'. שלא היה מדבר בפי' שרצונה לשמוע מפי המלך עצמו שגנאי הוא לו שלא האמינה לו ולפיכך גמגם בלשון תשובתו:

דומה. כמדומה לו:

בא אליך וגו'. בדברי עמך וגם בך דמשמע שלא ידבר עמהם רק אך במשה והוא יהיה מליץ בינותם:

כך תבעו. לשמוע מפי עצמך וא"ל כן משמיעין לתינוק מה שהוא רוצה לשמוע ולפיכך מיד כתיב לך אל העם וקדשתם וגו':

דנכית. שנשך והוא לשון הכאה ממש:

חבלא כו'. פי' אפילו חבל עקום שדומה לנחש מפחידו ומתיירא הוא ממנו:

נטלתי את שלי כו'. שלקה על ידיהם בצרעת:

מה אני עושה להם. כלומר איני אומר שלא ישמעו ממני עד שאשאל את פיהם:

רצוננו לראות כו'. ולא משום שאין אנו מאמינים לך:

את עבדך וגו'. גרסינן ופי' שלעולם הקב"ה עושה את שלו עד שלא נשאר פתחון פה לבעל הדין לחלוק:

פרוזביון. מליץ:

מיד חזרו גרסי':

נעקר יצר הרע כו'. שדרשו ז"ל לא יהיה בך אל זר איזהו אל זר שהוא בתוך גופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע:

ה"ג בב"ר פרשה ט"ז אדם הראשון נצטוה על שש מצות וכאן ג"כ אינו מונה רק שש ושם פרשתיו בשם הירושלמי למה לא חשב ז' כמו שחשב בפרק ד' מיתות בסנהדרין:

חנכה. היה מחנך המילה לשמונה ימים שהוא היה הראשון הנימול לשמונה ימים:

אכל מצות. פי' על כל מצות כו':

ה"ג מחלק אפסניות וכ"מ בספר ישן והוא לשון יציאות מזונות ופרנסה כך פי' הערוך:

דוכסין כו'. מילי שלטונות הן:

איפסטלין. מיני מאכלים טובים ועיין מזה בש"ר פ' מ"א:

ה"ג ר"י ור' נחמיה ורבנן ר' נחמיה כו':

בית אב כו'. כמו בנין אב כלומר עיקרו ושרשו כן הוא וחבירו אמר כן הוא ואמר הקב"ה חשוקיהן ותשוקותיהן על ידי הם וכמו שאמרו רז"ל אע"ג שהללו מטהרין והללו מטמאין אלו ואלו דברי אלהים חיים:

שוקיותהון. לשון תשוקה וכן אמרו בב"ר פ' כ' ד' תשוקות הן תשוקת אשה על בעלה כו':

הבל יפצה פיהו. והכא כתיב מנשיקות פיהו ויליף פיהו מפיהו וכתיב הבל ודרשו לשון הבל פה:

ותמת שם מרים. ויליף שם שם מוימת שם משה כדאיתא בפרק ואלו מגלחין:

אלא שגנאי כו'. לומר פי ה' אצל אשה וכדאיתא התם:

מנושקות. לשון נשק כלומר ששפתותיו מזויינות לדבר בדברי תורה סוף שהכל כו':

ה"ג מתקיים לבעליו:

מה החרב שהיא כו'. ר"ל מה החרב הכתוב פה שכתוב בו פיפיות פי' שני פיות ועיין בילקוט:

בפה אחת כו'. פיפיות קא דריש פי חד פיות תרי:

גוזרין כו'. ויהיה פיפיות לגזור על העליונים ועל התחתונים:

ואחלל שרי קדש. כלומר כמו שנאמר ואחלל וגו' פסוק הוא בישעיה מ"ג:

משיק שני גבין. מדבק שני בורות יחד כדי שיהיה בשניהם שיעור מקוה:

כי טובים. תמן תנינן. בפרק שני דמסכת עבודת כוכבים:

ה"ג בדרך מפני מה כו':

ומהו שורפה גרסי':

חיה גמיעה לה. כלומר חיה גומעה אותה והכי גרסי' בגמרא:

הכי גרסינן א"ל אימא מפני שמעמידין אותה בעגלי עבודת כוכבים א"ל אם כן כו':

הכי גרסינן דודיך מיין או דודייך מיין אמר ליה אין כו'. פי' דודיך הוא לשון זכר דודייך הוא לשון נקבה:

לימד עליו. כלומר להוכיח עליו והכי גרסינן בגמרא:

שמניך. הוא ג"כ לשון זכר והכל סיפור אחד הוא ואם תאמר גם הוא קורא בו שמנייך לשון נקבה סיפיה דקרא על כן עלמות אהבוך לא שייך למימר לנקבה כן פירש"י בפרק אין מעמידין:

כבשים ללבושיך וגו' גרסי' וסיפיה דקרא ומחיר שדה עתודים:

כבשים כתיב. בשי"ן קרי ביה כבשים בלא שיבולת:

מכבש. כובש וסותם:

ונעשה ת"ח כו'. דייק מסיפיה דקרא ומחיר שדה עתודים שאם נעשו עתודים בעלי קרניים תהא מגלה להם התורה כעין שדה זו שהיא גלויה ומפורסמת לכל עין והכי גרס בירושלמי הגדילו ונעשו כעתודים גלי להם רזי תורה:

שימה. זו אוצר טמון וסמוי מן העין ודרש תשים בקריאתו בשיבולת לשון סימה:

כך הן דברי תורה. שאין אתה רשאי לגלותם אלא לבני אדם הגונים והכי גרסי' בירושלמי כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לבני אדם כשרים:

ה"ג בירושלמי ר' הונא א"ר חמא בר עוקבא מקשי כו':

להפליגו היה מבקש. ר' יהושע לר' ישמעאל היה לו להפליגו כו'. וישאלנו היאך הוא קורא תיבת ההכרעה למעלה או למטה:

ה"ג אם לא תטיב כו' ועי"ל בב"ר פרשה פ' כתבתי כל ההכרעות בשם הירושלמי:

ה"ג בירושלמי או כשמעם ויתעצבו א"ר אילא יש דברים שמשיקין אותם על הפה כד"א ישקני מנשיקות פיהו א"ר יצחק כתיב ואותי צוה אותי ואותי יש דברים שאמר לי ביני ובין עצמי ויש דברים שאמר לי לומר לכם:

שמשיקין אותם. שסוגרים עליהם את הפה שלא לגלותם כד"א ישקני מנשיקות פיהו ולפיכך הפליג אותו בפסוק זה והכי איתא בתלמודא דידן בהדיא:

כתיב ואותי. שהיה לו לכתוב אותי צוה וכתב ואותי לומר כו':

ביני לבין עצמי. שישארו רק בלבו של משה ולא יגלה אותם לישראל:

ה"ג כתוב אחד אומר כו'. ולא גרסי' כיצד וכן מוכח בפרק ז' דמסכת עירובין ובילקוט תהלים:

מקוה מים. שלא היה צריך לומר מים אלא לומר שכל אילו מעין ומקוה נקראו מים לענין הכשר זרעים דכתיב גבייהו וכי יותן מים וכדיליף להו כולהו בת"כ:

וחכך. דברי חכמים תורה שבעל פה הם כיין הטוב זו תורה שבכתב כד"א הביאני אל בית היין וכמו שפירש"י שם:

דודיך. אלו החכמים שנקראו דודים ורעים להקב"ה:

האומר אין תפלין כו'. אם זקן ממרא הורה כן פטור לפי שהכל יודעין שחייבין מדאורייתא כן פרש"י בפרק הנחנקים במשנה זו:

והטיתי לקרות. קריאת שמע שבית שמאי סברי שצריך לישב בשעת קריאת שמע ובית הלל סברי שקורא דרך הילוכו והלכה כב"ה כדאיתא בפ"ק דברכות:

את חמי כו'. הרי אתה רואה שאם כו':

ונבואה דכתיב גרסי':

יטיפון וגו' גרסי'. ור"ל דכתיב בסוף אטיף לך ליין ולשכר הרי שהנבואה נקראת יין וכאן כתיב כי טובים דודיך מיין וה"ג בירושלמי פ"ק דברכות ובפרק אין מעמידין ובפרק אלו הן הנחנקין דכתיב אל יעיפו יטיפון וכתיב אטיף לך ליין ולשכר בירושלמי ל"ג כאן וחמורים מד"ת רק וחמורים מדברי נביאים שהרי במקרא זה לא כתיב רק דברי נביאים:

תטיפו. כל לשון הטפה פירושו על הנבואה כן פי' שם הרד"ק:

ה"ג ששלח שני פלמנטרין. ופי' הערוך שלוחים:

כתב להם. לבני המדינה:

וסמנטרין. פי' הערוך מצנפת:

בקרבך נביא וגו' גרסי':

יורוך. שהכל תלוי בהם ובדעתם:

אשר תאמר. לשון נסתר לנקבה ושב אל התורה:

שמע להם. כלומר זה אין צריך לומר אלא אפילו אם יאמרו לך על הימין שהוא שמאל וכו':

בלחי וגו' גרסי'. וסיפיה דקרא וישת ותשב רוחו:

ה"ג אמרות ה' אמרות טהורות:

צרופה. פי' טהורה ומזוקקת כד"א מצרף ומטהר:

ערותו. הגומא שבלעדי המים נשארת חסרה וריקה:

לים מכסים. הקרקע התחתונה נקראת ים כן פי' הרד"ק ובעל שערי אורה בספירת הים:

עיף בה. יגע בתורה תמיד כדאמרינן ואתה עיף ויגע:

בירור. בפחות ותפל והוא כלי חרס וכמו שהשיב ר' עקיבא לבת קיסר:

כך דברי תורה כו'. צריך שהגדול לא יתבייש לומר לקטן למדני כו':

ה"ג לומר לקטן למדני כו':

מתבלע. נבלע ומת בהם:

ולהורות. כמו שדרשו חז"ל רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה:

ומחמצין בקנקן גרסינן:

ומתיישן. נעשה ישן:

היין ניכר בגוף. שפניו וכל גופו יתאדם שנאמר אל תרא יין כי יתאדם:

ומרמזין לאחרים. לאמר זהו ת"ח:

רע לראש. כששותה יותר מדאי כמו שאמרו חז"ל רובו קשה ומיעוטו יפה:

שנא' נר לרגלי וגו'. מכלל שכל גופו בבריאתו שאם לא כן אין רגלים עומדות במישור וכמשל המושלים לא יכשלו הרגלים כ"א לאשמת העינים וסתם נר היא מן השמן ובילקוט ישעיה בשם ספרי גרס שנאמר לריח שמניך טובים:

קצרים. פסולת ודבר מאוס שנפשו של אדם קצה בו כד"א ותקצר נפשו בעמל ישראל:

תפל. בלי מלח ואין בו רק המתיקות הגמור וטבעו קר מאד:

כשמעורבים כו'. שהדבש טבעו חם והחלב טבעו קר ושניהם כאחד טובים ושוים לגוף:

ה"ג בספר ישן אלו האבות מיין אלו הנשיאים ד"א וכו'. עד הנסכים אמר ר' חנינא וכו':

מה הקרבנות חביבין. כלו' אלו היה יודע שהקרבנות חביבין:

לאותו מעשה. של עגל:

שנא' זכור לאברהם. ונקראו האבות דודים כמו שנא' מה לידידי בביתי שדרשוהו חז"ל על אברהם וכן כרם היה לידידי:

לריח שמניך. ריחות היו. כלומר כעין ריח בעלמא:

שמריק כו'. שנותן לו השמן בעצמו:

ה"ג בס"י שמטביל כמכחול בים ור"ל המכחול כולו כא' ואח"כ גרס בדברי ר' יהושע זכרותו של מכחול ור"ל קנה המכחול:

לא חסרתיה גרסינן ובסוף פ"ד מיתות הגירסא יותר ברורה:

אין בי כח לומר כו'. שאני לא חסרתיה אפי' כמטביל זכרותו כו':

אלא רבותי חסרו. רבותי הם כמכחול ואני לא חסרתים רק כמריח כו':

וכממלא כו'. שאמת המים איננו חסר כי לא יכזבו מימיו היוצאים מן המעין:

ה"ג כאמת המים וכמדליק כו':

מבחוץ. שלא רצה לפסוע על ראשי התלמידים לילך ולישב על מקומו:

זה הלכה. כלומר איזה הלכה כלו' שאלה של איזה הלכה נשאלה:

הלכה מבחוץ. כלו' ר' עקיבא:

ה"ג חזרה ונשאלה שאלה. ושאלה שניה היתה:

חזרה ונשאלה שאלה. וזו היתה שאלה שלישית. ודוק וכן מצאתי שוב בספר אות אמת שהגיה ראשונה שניה שלישית:

שמך מתגדל גרסי':

ריס. גדולה כשיעור ריס או עגולה כריס זה של עין ועיין בערוך ערך ריס הראשון:

וחובל עול וגו'. פסוק הוא בישעיה סי' ח':

כך והיה ראשיתך גו'. כלומר שבראשונה נצטער על דברי תורה ובסוף היא מתוקה לו וה"ג בפ' כי תבא:

מזרזיף כשאר גרסי'. ופירושו מבצבץ ומנתז למעלה בראש כששופכין לתוכה הרבה בפעם אחת כדרך שאר המשקין אלא עולה למעלה בנחת ועיין בערוך ערך זרף השני:

ויצאת כנגדה כו'. מפני שהשמן לעולם צף למעלה:

אין לו בת קול. ר"ל קול הברה כששופכין אותו לתוך כלי אינו משמיע קול כשאר המשקין:

ושפלת מארץ תדברי. פסוק הוא בישעיה סי' כ"ט וסבירא ליה שמדבר על העתיד אע"פ שלפי פשוטו לא משמע כן:

מארצך וממולדתך גרסינן:

מתגדל בעולמי לך לך. כלומר וזהו שכתוב לך לך להנאתך שאגדלה שמך ועל זה נאמר כאן לריח שמניך טובים ועי' בבראשית רבה ריש פרשה ל"ט:

**מה כתיב בתריה כו'.**וזהו שכתוב כאן על כן עלמות אהבוך וכדמפרש ואזיל:

ומה ת"ל כו'. בב"ר לא גרס ליה. וי"ל שקשה לו מדכתיב הנפש דמשמע ליה אותו נפש עצמו שעשה אברהם אותו עצמו עשתה אותו שרה וזה אינו שהרי הוא מגיירהאנשים והיא הנשים וא"א אלא ע"י האכסנאות שנעשה ע"י שניהם וע"י זה נתגיירו כדאיתא בב"ר פ' ל"ט:

וריקמו. רקם עליו עור למעלה:

האורה גאולה. כד"א ליהודים היתה אורה:

ביזת מצרים כו'. א"ה קרויים עלמות ומלת אהבוך שב על ישראל:

יום המיתה כו'. שמפני זה מכוונים לבם לשמים בתפלה ובתחנונים:

בעלי תשובה. קרי ביה עלמות שהגיעו עד שערי מות בעונותיהם וחזרו בתשובה והקב"ה מקבלם. ה"ג אלו הגרים הה"ד כי שמענו שמעו ואת כל אשר עשה במצרים וגו' יהושע סי' ט':

על שהעלמת מהם כו'. ולפיכך אוהבים אותך כי יודעים כי כך הוא וכמו שנא' עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו:

ה"ג ד"א א"ר ברכיה כו'. ודרש על כן עלמות מלשון עלמות וזריזות וכדלקמן:

ראש חולה. נתבאר בויקרא רבה סוף פרשה י"א ועיין שם:

משכני. אלעיקי. עיקי הוא שבועה בלשון ערבי ומלת אל הוא תיקון הלשון כידוע:

שנאמר לשוא וגו'. הרי זה עוד ראיה אחרת:

ה"ג לשוא הכיתי וגו' וסיפיה דקרא מוסר לא לקחו ירמיה סי' ב' על שלא עסקו בתורה הנקראת מוסר כמ"ש שמע בני וגו' קחו מוסר ודרש משכני לשון משכון:

מי יאמר גרסי':

ה"ג בילקוט דאיתקראי' משכנות' וכן בסמוך ונקרא א"י כן על שהוא עיקר משכן המלך הקב"ה ודרשו מסיפיה לרישיה אחריך נרוצה למקום משכנותיך:

מקדש וגו' גרסי' וסיפיה דקרא ושכנתי בתוכם:

שם לקה כו'. דרש משכני מלשון המשכה וסילוק שכינה:

ה"ג בילקוט בפ' כי תשא תני רשב"י זין נתן להם כו' ושם המפורש:

מאליו כו'. ושניהם דרשו מדכתיב ויתנצלו משמע ע"י סבה מוכרחת ע"י אחרים או על ידי עצמו ולא בדעת עצמם:

לגינונו. לחופתו:

עם שכינותי. ר"ל סדום ועמורה וכדמפרש ואזיל ודרש משכני כמו שכיני והמ"ם הוא משרת:

ה"ג לאל ידם אותם לא נותר כו' ועיין מאמר זה בב"ר פ' כ"ח:

והנה נותרה בה כו'. פסוק הוא ביחזקאל סי' י"ד:

המוצאים. הנמצאים ולשון מציאה נופל על הצדיקים כד"א מצאתי דוד עבדי אדם א' מאלף מצאתי שומר תבונה למצוא טוב וכן רבו מספר:

שיעמדו ממנו גרסי':

ירא שמים בב"ר הגירסא נשתנת קצת:

פתר ליה לשבח. מלת כרתים וכדמפרש ואזיל שכרת ברית להקב"ה:

ויאמר אלי. יחזקאל סי' ט':

כתוב חורי גרסי'. פי' מקרא אחר יש לנו שמפרש בו שגדלה חטאתם מחטאת סדום:

בת עמי וגו' גרסי':

לא חלתה יד כו'. לא חלו בה ידים דרש ליה על סדום שזכר כבר ועיין כל זה משלם לעיל בב"ר פ' כ"ח:

ה"ג אותן לא פשטו. שיהיו לברוח גרסי':

ממה שנתת כו'. דרש ג"כ משכני כמו מן שכני והמ"ם משרת:

ה"ג ביזת שכנותו שנא' ושאלה:

שגרית. לשון מגרה מדון:

מסכינני. לשון רש ומסכן ודרש משכיני כמו מסכנני ואח"כ מפרש ואזיל ממסכני מתוך עניותי אחריך נרוצה וכן לקמן בסמוך ממסכינני אחריך נרוצה ממסכני כו':

צריך יהודאי לחרובא כו'. צריך היהודי לחיי צער ודוחק עד שאין לו לאכול רק חרובין אז מקבל מרות ועושה תשובה ומצאתי ביאור בילקוט ישעיה כשבא מכה וחורבן על היהודי אז נעשה תושב ומה שפירשתי נראה בעיני שכך דרשו בפסוק חרב תאכלו חרובין תאכלו גם תתובא הוא כמו תשובה ותמצאו במדרש קהלת ריש פסוק עיר קטנה ובתרגום ירושלמי במקומות אין מספר וכן מצאתי בירושלמי במסכת שביעית:

יאיא היא כו'. יפה עניותא לישראל הנקראת בת יעקב כרסן אדום על צוארו של סוס לבן:

ערקא. רצועה כמו ערקתא דמסאנא:

משכינני. דרש משכני לשון משכון:

ממשכון גדול. כפל ענין במלות שונות ובילקוט לא גרס ליה:

מחטאו של ים. שחטאו על הים שנאמר וימרו על ים בים סוף וכשאמרו שירה העביר והסיע אותו חטא וכדאיתא בשמות רבה פרשה כ"ד:

לכל הן כו'. לכל היכן שאתה הולך ומוליך אותנו אנחנו עמך ונלך אחריך:

ואתית. ובואי:

מן הכא להן. מכאן ממקום זה להיכן אתה מוליכני:

לשוקא עילאה. לשוק העליון:

ארעייתא. התחתון:

ונסיב ליה. ולוקח אותי אני אלך עמך:

הביאני. תמן תנינן. בפ' אין דורשין:

בן עזאי הציץ ונפגע. כן הוא גירסת הירושלמי ובתלמודא דידן גרס בן זומא הציץ ונפגע ובן עזאי הציץ ומת:

היה אומר עליהון כו'. היה אומר עליהם דבר מה ומסתתמין ובירושלמי פרק אין דורשין מפרש שהיה מבטלן מדברי תורה בדברי טעם של הסתה ועיין שם:

תחלת ברייתו. דרש בריתו לשון ברייה:

עשרה למקרא כו'. צ"ל דדייק עשרה שהיה לומר עשר כמה דאת אמר כי עשרה שנים או עשרה דברים ובילקוט לא גרס ליה אבל בספר עבודת הקודש בפרשה כ"ג מחלק הייחוד גרס ליה:

חדרי מרכבה כו'. ופי' חדריו חדרי החכמה והמדע:

ועברו בני ישראל. פסוק זה בקשתיו ולא מצאתיו ומצאתי באות אמת בשם נוסחאות אחריני דגרס שנאמר כי חדות ה' היא מעוזכם:

תדוץ. איוב סימן מ"א:

ואית דמפקין כו'. יש שמוציאין תרועה ומכניסין במקומו דיצה:

מקרטעא. מרקד ומקפץ:

חפיתא. אולי הוא לשון חופה כלומר כזה שהוא מרקד בחופה וכתב באות אמת שנ"ל פירושו דג:

תנינן. בפ' הבא על יבמתו ועיין בב"ב פ' ח"ה:

אתון. באו:

בעיין כו'. היו רוצים שיתפרשו זה מזו וצ"ל שיהא בעל כרחה הלכה עמו מצד הדין וכן מוכח סוף המעשה:

כך אין אתם גרסינן:

ושכרתו. היא היתה משכרת אותו:

וטלי אותו גרסי':

דפג חמריה. שהמיר ונשתנה יינו מעליו כד"א יין מפיגו:

אף צדיקים כו'. כלומר יש בידם מפתח העקרות שע"י תפלתם פוקד אותם הש"י:

ואומרים אין לנו כו'. בספר ישן מסיים שנאמר כי אתה אבינו:

האי חדותא כו'. זהו חדוה שלימה חדוה על חדוה:

בת ציון וגו' גרסינן:

מה פעל לפניך אדם הראשון. בילקוט לא גרס ליה:

מי פעל כו'. בילקוט הגירסא יותר מבוארת ועיין שם:

ישיריין. לשון חוזק כד"א שריר וקיים לא שריר שדריה בפ' חביות:

רחמיך. אהבתך:

כל שפעלו. כל מה שפעלו:

ואת קורא אותן דבר. והיה לו לומר יען כי עשית הדברים האלה וירמז לכל עשרה נסיונות:

הדבר הזה. עקדת יצחק:

שחורה עיין בשמות רבה פרשה מ"ט:

והנה השק על בשרו מבית. מלכים ב' סי' ו':

שיטין. שיטות וסוגיות:

ה"ג כל ימות השבוע ונאוה:

מטרפולין. פי' הערוך בלשון יון מטרא אם פולין עיר כלומר אם ועיקר כל העירות:

ולהמשיך וכו'. כל מאמר זה בשמות רבה פ' כ"ג ולא גרסינן זה:

כד"א אשדוד גרסי':

ובנותיה. וכאן כתיב בנות ירושלים:

לכופרנין. לשון כפרי':

מפורנך. מכתובתך והם נכסי צאן ברזל שהכניסה לו בנדונייתא וע"י החופה וכתובה היא כורתת ברית לבעלה ובילקוט סוף ספר יחזקאל הגי' באופן אחר ועיין שם:

הא רנה. בתמיה וכי זה רנה והרי אינו אלא עקרות וכמ"ש בפ"ק דמסכת ברכות:

מפאת קדמה כו'. בסוף ספר יחזקאל:

טוענת ופורקת. כלומר הרה ויולדת:

וחזרה ופורקת. לעת זקנתה:

ואין צרת יולדת. שלא יהא צרה אחריו:

כאהלי קדר בעוה"ז. אבל בעוה"ב פניהם מאירים מאור ה' אשר יזרח עליהם וה"ג ליה בשמות רבה פרשה כ"ג:

אין צריכין. כלומר אין בהם צורך ותועלת בכביסה וגם אין דרכם לכבס ובשמות רבה גרסי' אין להם תכבוסת:

כיריעותיו של מי כו'. הם הרקיעים כד"א נוטה השמים כיריעה ונאמר וימתחם כאהל לשבת:

מי שאמר כו'. הוא תוספת ביאור למי שהשלום שלו:

בל יצען. נוטריקון בל יצא ובל יניע ומדבר בהשמים:

ה"ג ובל ינוע מה אהלי קדר כו':

אל תראוני בשחרחרותי. לשון חרחור ומדון ועיין בערוך ערך חרחור ג' או רצה לומר אל תביישוני בשביל שאני שחורה בעוונות:

תראוני. תביישוני כד"א המה יביטו יראו בי:

בבני. ישראל הם בני הכנסיה בכלל ואולי הוא ע"ד הסוד:

שמא. כלומר וכי מותר לך לומר ובתוך עם כו':

תא חמי. בא וראה:

רוץ פה. נוטריקון של רצפה ואח"כ פי' מהו רוץ פה ובילקוט ישעיה לא גרס רוץ פה:

דלטוריא. לשון הרע:

בריתך בני ישראל גרסי':

בריתי. כלומר הלא לא עברו רק בריתי ולא היא בריתך ומה לך עליהם:

רץ פה רצות פיות בכל גרסי':

מה זה עומד כו'. כל זה נתבאר בפתיחה דאיכה רבה בפתיחה ולא אותי קראת יעקב ועיין שם:

שהיו על כולן. היה חובות של כל עבודת כוכבים מוטלת על העובדים ובפתיחה דאיכה הגירסא יותר מיושבת וכן במגילה פסוק גם ושתי ובפרשת חקת ובילקוט מלכים:

מהו כן עלינן כו'. מהו זה שנכנס לעיר של חרופים וגידופים ירד ר"ל מעל חמורו ואסף חול ונתן לתוך פיו של רבי אבהו אמר לו מהו זה כלומר למה זה ועל מה זה:

הא וותרו כו'. הרי הניחו וויתרו על כמה מצות ואת אמרת על שתים רעות כו':

הפנימית וגו' גרסי' וסיפיה דקרא משתחויתם וגו' ודרש ליה כמו ומשחתם שהיה לו לומר ומשתחוים הרי שהיה השתחויה לעבודת כוכבים והשחתה וכעס במה שהיו פורעים וסיפיה דקרא משתחויתם קדמה לשמש וזהו שזפתני השמש:

מרימות. נראה דצ"ל ארוות והוא אבוס שאוכלים ממנו הסוסים:

וישבת וגו'. מלכים ב' סי' כ"ג:

מפחם. מכה ומשפיל:

אין אנו כו'. בתמיה:

שנטלנו. שכבר נענשנו על ידיכם ועדיין נרחם עליכם עוד פן חס ושלום נבא לידי עבירה:

רבי איבי. בשם רבי שמואל בר נחמן:

בקרתנית. עירנית:

ה"ג אחת שהיה לה שפחה:

לשעה. שלא עבדנו עבודת כוכבים רק לשעה אחת:

ה"ג בילקוט כך אני שמשה של עבודת כוכבים שזפתני:

נתגרו בי. והפסוק מדבר בעד משה שדתן ואבירם הלשינוהו אל פרעה ויבקש להרגו:

ה"ג עד שהיה עושה דין בין בנותיו של יתרו לא היה כו'. פי' יותר ראוי היה שישב ויעשה דין בין אחיו משיעשה דין בין בנות של יתרו המדיני והם גרמו לו שלא יעשהו ובספר ישן גרס עד שהייתי כו'. ומשה אמר כן:

עד שנתעכבתי גרסינן:

ה"ג משמר משמרת כהונה:

כחורש. כיער:

מקומה. שעליה נבנה רומי המצירה לישראל:

צריפין. בתים קטנים:

והוו כו'. היו בונין אותם והם נופלים וחזרו ובונין אותם והיו נופלים היה שם זקן שמו אבא קולון אמר אם אין אתם מגיעין ומביאין לכאן מי פרת וגובלים בתוך הטיט ובונין אותם בו לא יהיו קיימים אמרו לו מי עושה כן שיביא לכאן מי פרת כשירגישו בו בני א"י אל יניחו להביאם ואמר להם אני אביאם עשה את עצמו כאלו הוא אחד מהמוליכים יין ממדינה למדינה:

שפיי דחמר. סוחר יין ועיין ערוך ערך שף וביקרא רבה פרק י"ב ובמגילת אסתר פרשה ה':

הוה עליל כו'. היה נכנס לעיר אחת ויצא לעיר אחרת נכנס למדינה ויצא למדינה אחרת עד זמן שבא לשם לא"י כיון שבא לשם היה מביא מים מנהר פרת באותן חביות גדולות שמוליכין בהם היין וסברו הכל שהוא מוליך יין והיו גובלין אותן מים בתוך הטיט והיו בונין אותם ועמדו מן אותו עת היו אומרים למשל בפיהם לאמר בכל מדינה שאין שם אותו איש אינה מדינה והיו קורין לאותן שני צריפין רומי בבלין על שם שרום שלהם קיים ע"י בלילת מי פרת בשאר המים:

הה"ד ומלך וגו'. הרי שקודם לא היה שם מלך:

בני אומתי זה אחאב גרסי':

לפלטיא. שוק ורחוב גדול שמוכרים שם לחם ולחם זה אינם רשאין למוכרו שם מפני שחרוריתו:

שתי חלות. אחת לאש ואחת לכהן:

ה"ג בירושלמי פ' בכל מערבין שתי חלות בסוריא. ונראה כי כן עיקר לפי שלא גזרו ב' חלות רק על הארצות הסמוכות לא"י כמו סוריא:

הגידה לי: רבונו ש"ע גרסי':

כל הדברים האלו. כלומר ענין ההוצאה ובש"ר פ' ב' ופ"ג לא גרס ליה:

יכולים להעשות ע"י גרסי':

ה"ג אנונס התקנת להם ועיין בשמות רבה:

אנונס. מזונות ומנו' כך פירוש בערוך ערך אנונא:

רכוכין. לחמניות רכוכין בשמן:

הכי גרסינן בס"י איכה תרעה בימות הגשמים איכה תרביץ בצהרים בימות החמה:

ובקעוהו. בקעו והרסו העדר:

הכי גרסינן ארץ מצרים וגו' וסיפיה דקרא הוא כאשר יעטה הרועה את בגדו:

כשאני הולך אצל חבריך. אברהם יצחק ויעקב וה"ג בילקוט בהדיא:

איכן פירושו כו'. היאך מפורשת שכך אמר משה כאן היה מפורש כן כמו כאן:

ה"ג שלא אעשה למה. פירושו הבל ותוהו ועיין בב"ר פ' ב':

ה"ג על עדריהן של א"ה וכדלקמן שהאומות נקראין חברים:

טעת מדת הדין כו'. ר"י בר סימון דרשו על מבלתי יכולת ה' וגו' ומאמר זה דרשתיו וחקרתיו ולא מצאתיו וצ"ל הקב"ה היה יודע טעות וחולשת מדת הדין שלא יוכל עמוד נגד ל"א מלכים לפיכך בקש עילה שישחטם במדבר וכן עשה ודרש כעוטיה לשון טעות וחולשה ועיין בילקוט פרשת שלח:

כד"א היחברך גו'. מביא ראיה על חביריך שפירושו א"ה:

שצרתן צרה. כלומר צרה באמת:

ויטו מאחריך. דרש כעוטיה לשון נטייה:

ה"ג אכלו ממנה אחד ושלשים יום דאמר ר' שילה ששים ואחת סעודות היה לישראל מחררה זו ממנה אתה יודע מה אני כו' וכן מצאתי בספר ישן ועיין בילקוט ובפירש"י בפ' בשלח ושם בביאורי מהררא"ם ושם בספר רבינו בחיי ובש"ר פרשה כ"ה גרסי' ג"כ ל"א יום ועיין שם ואותם ל"א יום הם ט"ז מניסן וט"ו מאייר וליל ט"ו בניסן אכלו מצה במצרים ומיד בשחרית של ט"ו אכלו מן החררה שהוציאו עד שחרית של חמשה עשר באייר ועד גם כן בכלל ומפני שראו שכלתה החררה נתרעמו הרי שאכלו ממנה ס"א סעודות ואע"ג דבסדר עולם כתוב שאכלו מן החררה כל ל' יום וכן הוא בשמות רבה פרשה ג' ובילקוט שיר השירים לא קפד לממני חד יומא היותר על ל' ורבינו בחיי כתב בסדר בשלח שאכלו מן החררה אף ליל ט"ז באייר וא"כ אכלו ממנו ס"ב סעודות וכן היא גירסת הספר שלפנינו אכן במכילתא גרס בהדיא ס"א סעודות והכי גרס רש"י בפ' בשלח ובשיר השירים וגס לפי זה קשה שלא היה להם להתרעם ביום ט"ו מאחר שהיה להם לאכול עוד שיעור סעודה אחת לערב ואין מעצור לה' להושיע שיספיק להם עוד זמן ועידן כמו שנתברכה החררה עד כה שלא הכינו אותה לכל היותר רק לשבעה ימים וכמו שהקשה ג"כ מהררא"ם ז"ל:

ה"ג ממן שהאכלתי:

עסיס וגו' גרסי' וסיפיה דקרא והגבעות תלכנה חלב. ובילקוט גרס שמתוק כדבש שנאמר וטעמו כצפיחת בדבש ול"ג בחלב:

ה"ג ואת תהוי כותייהון. פי' כמוהם וכיוצא בהם שימות גם הוא ולא יכנס לא"י או צ"ל סופיהון פי' שימותו כולם ואחר כך ימות גם הוא אחריהם:

הרי ששה ימים. עיין בשמות רבה פרשה ג' ובויקרא רבה פרשה י"א:

צוררה לך. כלומר אזכרנו לך כדבר הצרור בכנף בגדו ולא יפול ממנה צרור ארצה:

שהיא שלו. כהונה הגדולה:

כל שבעת ימי אדר. עיין מזה לעיל בפרשת וילך:

גדיים. בניהם של יוצאי מצרים:

תיישים. יוצאי מצרים עצמם והוא היה רועה על התישים ועיין בשמות רבה שהגירסא נשתנת:

אומר לך עד מתי גרסינן:

הקוצין כו'. סיחון ועוג היו קשים ורעים כמו קוצים הללו ועיין בשמות רבה שנשתנת הגירסא לשבח:

לסוסתי. דן יחידי כו'. לפי שהוא דן יחידי שהוא יחיד בעולם ואין מי שימחה בידו כל מה שהוא חפץ הוא עושה כן הוא בהדיא בילקוט איוב:

ה"ג דייך פפיס שלא להשיב כו'. פי' שעל משפטי ה' אין להשיב שהכל בדין אמת ועיין בילקוט איוב ולקמן:

בין מיתה לחיים. דרש רם ונשא רם כד"א רמה בים רמז למיתה ונשא רמז לחיים והתנשאות לכל ראש:

דכתיב ה' אלהים אמת. חוזר למעלה שאין להשיב על משפטי ה' דכתיב וה' אלהים אמת וכדמפרש ואזיל:

כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. וזהו בצבא גדול וכאן כתיב ה' אלהים אמת:

מהו אמת. כלומר למה הוא אמת:

אלהים חיים כו'. כי מי שאינו חי לעד אינו אחד אמת אלא עובר וכוזב ופוסק וכן הם דיניו ומשפטיו בל ידעום אמתתן וכמו שהאריך בזה בעל חובות הלבבות בשער היחוד:

ה"ג בכל מקום שכתוב מאמר זה וה' הוא ובית דינו ולא גרס כביכול והוא קל להבין:

זה בנין אב. שהרי שם של ארבע רחמים ואין רע כ"א בהסכמת בית דין הקשה:

רשום. משמע רשימה בעלמא שעדיין אינו על גומרו ועל אמתתו ועיין בפ' מצות חליצה ובב"ר פ' כ"א:

ולמה הוא אמת. למה חותמו במלת אמת:

כיחידו של עולם כו'. עיין בב"ר פרשה כ"א:

של מעלן. שהוא בארבע חיות הקדש:

ה"ג ומה אתה מקיים בתבנית שור אמר לו בשור כו'. פי' אלו לא אמר רק בשור היה משמע בשור של שאר כו':

כמרטט. כמרקד ומנענע ונרתת:

כך ששתי כו'. כמו שדרשו חז"ל והמים להם חומה חמה כתיב:

מימינם ומשמאלם. שכן כתיב והמים להם חומה מימינם ומשמאלם:

זו מזוזה. י"ל על שהיא בשמאל ביציאתו מן הבית ובילקוט פ' בשלח גרסינן זו תפילין:

תפלה. ונקראת התפלה שמאל על שהיא צרכי העולם הזה וכן קראוה חז"ל חיי שעה כמו שאמרו חז"ל מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה אבל ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים כולו קדש קדשים הוא לה' ובילקוט פרשת בשלח הגירסא בסיגנון אחר:

וירכב על כרוב. בשוחר טוב ובילקוט שמואל גרס הה"ד כי תרכב על סוסיך. סוסיך משמע סוסים הרבה וא"א לרכוב על הרבה סוסים אלא בזה אחר זה:

הורג את בעליו כו'. הכי אמרי' בפ' ערבי פסחים ובשוחר טוב איתא סוס זכר עומד ומשתין והנקבה מהלכת ומשתנת ולפיכך היא טובה במלחמה:

סוסיין פגיין. סוסים מחולפים ומשונים זה אחר זה וריחו לא נמר תרגום לא פג:

וברקים. דרשו לשון ברק חרב ובילקוט שמואל הגירסא שם בסיגנון אחר עיין שם:

סגיונות. סגנון וסדר ערך מלחמתם:

קטפרקטוס. משמע בערוך גבור המכה בכח גדול:

על טוענו. מרכבתו הטוען אותו:

ה"ג שהוא רוכב על טוענו ורוכב על דבר כו':

טוען את רכובו גרסי'. ודרש וירכב על כרוב ואז ויעף הכרוב מפני שהש"י רוכב עליו:

וידא. בתהלים. וירא בשמואל:

ה"ג במדרש שמואל עולמות הרבה ויוצא כו':

להראות בהן. לכן כתיב וידא:

מרמזת. מפחד השבאי' שאם תראה פנים שחפצה להפדות שמא לא יוכל אביה לפדותה והשבאים יעשו לה רעה:

דומה. לשון שתיקה:

ה"ג ומצרים הרשעים לסוסים זכרים:

ה"ג אתה וושקעני:

ה"ג ראה מה בים:

איפתיסיס. בקשתי ומצאתי מאמר זה בכמה מקומות ובכל אלה לא מצאתי כתוב זאת והוגד לי שהוא בלשון ערבי נס ופלא גדול:

למעלה. מעל גבו:

עמודיה גרסי':

ביסם. יש לפרשו מלשון לבסומי קלא כלו' נתבשם ונתחזק על עומדו ודוגמתו תמצא במדרש משלי בפסוק אגור בן יקא ויותר נראה שצ"ל ביסס העולם והוא לשון כן ובסיס וכן יסד הפייטן במתן תורה הקדושה העולם נתבסס אשר מתנאו נמסס כמוצא שלל רב על אמרתיך שש. וכן צריך להגיה במדרש משלי ועיין בב"ר פרשה ס"ו ובתנחומא פרשת נשא:

נאוו. בשני תארים בשני אחים גרסי':

לך אל העם גרסינן:

ה"ג לפה לתורגמן כו':

עבדא. באות אמת כתב בשם נ"א שצ"ל עבודת כוכבים וי"ל עושה ובורא ובשמות רבה פ"ג ישנו למאמר זה ולא גרסי' ליה:

אלא וילך משה ואהרן. שאף משה הלך עמו לאספם ולא שלח לאהרן לבדו:

הקיש כו'. שלא הגביה את עצמו יותר מאהרן:

שעדיין כו'. כלומר שמשה היה שמח בגדולת אהרן ולא רצה לנהוג בו קלות ראש ואח"כ מצאתי באות אמת שבנוסחאות אחרות גרס בהדיא שעדיין משה היה שמח בגדולתו של אהרן:

ואת התומים גרסינן:

שהיו חורזים גרסינן ובילקוט גרסי' יורדין:

בלוניא. כחוט בלע"ז ובילקוט גר' כלוניא והוא לעז ממש:

סופרים. שלומדים מקרא ומשניות עם התינוקות:

שמייללון. לשון דבור הד"א מי ימלל ודוגמתו בויקרא רבה פ' כ' או הוא לשון יללה ומהומה על שהומין בדבור ומפלפלין יחד כשחוזרין תלמודן:

חורזים בדברי תורה גר' ועיין במדרש רות פסוק ליני הלילה:

ה"ג וכי עיקר נתינתן מהר סיני לא באש היו נתנין:

יושב ודורש ואש מלהטת סביבותיו גר':

חורז. מחבר ומסדר מדרש למדרש חבירו וכן פי' הערוך:

קדוחה. מעמיק ונוקב לעומקן של הדברים כזה שהוא נוקב במקדח:

בתוריהן. בזמניהם כדמפרש ואזיל:

למקדח גר'. וכן הביאו בעל עקידה בהקדמתו לעקידה:

ומדלגות. י"ל שמה שחסר זה גלה זה או ע"י גזירה שוה או בנין אב וכמדומה מן המדות כאלו הם קופצים ומדלגין מזו לזו ובא"א הגיה ומגודלות זו מזו:

פרנסים אתה מעמיד גרסי':

עד שאתה גר':

אתה צריך ציווי. כלומר וכי אתה צריך לצוני:

אתה מעמיד עליהם כו' גרסי' ור"ל כדלעיל:

תורי זהב זו התורה שלמד גרסי':

אלקולאין. עיין לעיל בפסוק ישקני:

הסרגל. השרטוט בלשון ערבי:

אצטוון. עיין בערוך ערך אסטווה במלת אצטוון וענין אלו העמודים עיין בתוספות פ"ק דבבא בתרא:

ג' ארונות כו'. דייק מדכתיב אותו ולא כתיב ותצפנו:

וחיפה שפתו העליונה. בירושלמי דשקלים פרק י"ג שופרות יליף מדכתיב תצפנו להביא שפתו העליונה:

ה"ג בירושלמי ר"ל אמר כו' עד דכתיב וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ ומשמע שיעשה ארון אחד ויצפהו ולא שיעשה שני ארונות בלעדו:

ה"ג ומה מקיים ריש לקיש קרייה דר' חנינא והכי מוכח בירושלמי ופי' תצפנו יתירה דלר' חנינא צריך ללמד על שפתו העליונה ולר"ל למה הוא בא ומשני שאפילו בין הנסרים במקום דבוקן זה לזה היה ג"כ מצופה בזהב וסמך לזה מצאתי בספר ישן:

ה"ג יהודה ברבי אומר נאוו כו':

מלה חתומה כו'. דבר מסויים ומקויים טוב ויפה:

עד שהמלך כו' סיריי. סרחון ויבאש ת"א וסרי ופירושו לפי דעתו של ר"מ שדורשו על מעשה עגל האי דכתיב נרדי נתן ריחו פירושו סריי נתן ריחו ובתרגום יונתן סריכו כנירדא ריחא ביש לחדא ומפרש והולך מסכתא עלתה בידם מן הגולה ושנו בה שקפץ להם מעשה עגל במעשה המשכן זהו הסרחון וה"ג נתן ריחו מסכתא עלתה כו'. ובספר ישן גרס נתן ריחו מסורת עלתה בידם מן הגולה שקפץ להם מעשה עגל במעשה המשכן:

מן הגולה. כהאי דאמרינן מדרש זה עלה בידם מן הגולה כל מקום שנאמר ויהי בימי כו':

**כבר וידבר אלהים.**וכמו שדרשו ובעוד שמשה ירד מן ההר לקדש את העם לבל יהרסו כבר וידבר אלהים גו'. וע' בפ' וישמע יתרו:

לשעה. כלומר באותה שעה פתאום מיד שצום הקב"ה על מלאכת המשכן:

ה"ג אשר מצא עצי כו'. ובב"ר פרשה צ"ד הגירסא נשתנת ועיין שם:

ה"ג במגדלא דצבעייא:

ה"ג בירושלמי פ' מקום שנהגו ובפ"ק דתענית אבותיכם נוחי נפש ועיין לעיל בבראשית רבה פ' צ"ד:

בקלאנין כו'. כולם מיני משמיעים קול הם:

לאפנתי. פי' הערוך לקראתו ולפניו:

פורטענא. פרעוש בלע"ז פורטענא כך מצאתי:

כך היא דעתיה כו'. כדלעיל גבי ר' מאיר ופירושו שאותו דם של הרוגי מצרים היה ריח רע וזהו הסרחון כדמפרש ואזיל:

ה"ג ריחן מלמד כו'. ובספר ישן גרס ריחו לפי שריח הדם קשה:

קוהה לאכול. כלו' קוהא ושבעים וה"ג בספרים ישנים שבעים מלאכול:

תן לנו כו'. כלומר אין אנו יכולין לאכול ובספר ישן גרס משה רבינו נפשנו קוהא מלאכול וכן לקמן וגירסת הספר יש לקיימו בדוחק לפי הא דאיתא בשמות רבה סוף פרשת בא שאותו ריח הטוב לא הופיע אלא בפתחו של מרע"ה ועיין שם:

והיתה נפשם כו'. כלומר ועדיין היתה נפשם כו'. וה"ג בהדיא בספרים ישנים:

סינטומוס. לפי הענין פירושו סוף וכלל הדבר:

משקה אותן. כוס הברכה:

צרור המור. עד שהושלך גרסי':

לקמן בפסוק מי זאת עולה גרסי' ידיו מתמררות. לשון מירור וכן הרד"ק ז"ל בספר השרשים שרש מור הבי' הגירסת ידיו מתמוררות וכן הביאו רבינו בחיי בפ' כי תשא והרמב"ן הביא הגירסא ככתוב פה:

מותאם. לשון תאומים כלומר מותווך ואמצעי ביניהם:

הכי גרסינן בילקוט ובספר ישן שנכפת על המזבח:

בכרום פניו. כלומר נתכרכמו פניו מפני הפחד או הוא לשון כרום זלות שדרשו חז"ל בפרק קמא דברכות עוף אחד יש שיש לו גוונים הרבה ובכרמי קדריש לשון כרום וגדי לשון גדי העזים ועין כמשמעו עין עולם:

איכן. היכן:

הצרתה. לשון צרה ומלת צרור קדריש:

המרתה. לשון מרור וכדלעיל:

הא כיצד כו'. בילקוט הגירסא נשתנת:

ה"ג לפני הקב"ה אפי' בשיחה כו' וה"ג בילקוט:

מימר. לשון מרירות:

וממשכנו בערי. ובזה אתה מכפר לי וה"ג בילקוט:

אילו אבות העולם. ודרש בכרמי בזכות האבות שנקראו כרם דכתיב כרם היה לידידי שדרשו חז"ל על אברהם ובילקוט תמצא גירסא משונה:

אי תימר כו'. אם תאמר סמים זה אינו רק שני סמים והלא כבר נאמר סמים קח לך סמים. לכתוב סמים האחרון אצל הראשון ולכתוב קח לך סמים סמים ולסוף נכתוב נטף ושחלת וחלבנה אלא לפיכך כתבו אחרונה לומר שהוא ה' נגד ה' הראשונים כן הוא בפ"ק דמסכת יומא אבל מה שמסיים הספר בד בבד משמע דדייק מיתורא דבד בבד לומר שיהיו ה' כנגד ה' וה"ג מה ת"ל בד בבד וה"ג בהדיא בספר ישן ופירושו אי סמים פי' תרי הרי כבר נאמר פי' ידוע שמיעוט רבים שנים מה ת"ל שוב בד בבד אלא לומר תן ה' כו'. וכל זה הוא לקמן בפסוק מי זאת עולה:

שהיתה מצומצמת. ענן הקטרת היה מצומצם בין שני בדי ארון ביום הכפורים:

פוסה. יורד ומשפיל:

כאשכול. לקמן גרס כמקל וכ"ה בפרק אמר להם הממונה:

כסית וגו' גרסי' ושמע מינה וכסה פירושו נשיאות עון:

וסגלתי. ואצרתי ואספתי כד"א סגלת מלכים:

ה"ג ודחת בריתי לבריתו:

והוא במה שהרג ארבע מלכים שהיו מבני נח:

בכרמי. בזכות ישראל שנקראו כרם ה' צבאות בית ישראל ועין גדי פירשתי כדלעיל:

בן נזירה. שם חכם:

הכי גרסינן והודה בישראל לעתיד כו':

מצויינת. מסומנת ונכרת:

יצדה. שלא יהא עולם תוהו וריק מהם תוהו ובוהו תרגם אונקלוס צדיא וריקניא:

ת"ח. תלמידיהם של החכמים שהיו יושבים לפני הסנהדרין כדתנן בפ"א דיני ממונות וה"ג גם לקמן בפסוק הנך יפה הכתוב אחר צאנה וראנה:

שלש רגלים. ה"ג בספרים ישנים ובילקוט גרס אף ע"פ שחרב הבית עולות לשם ועיין לקמן בפסוק אני חומה:

גרן. כלומר שעושה גוזלות בכל חדש וחדש וגוזלות קראו גורן כמו שעת חידוש התבואה כמה דאת אומר בכמה דוכתין בתלמוד. ובפרק איזהו נשך הלויני כור חטים ואני אתן לך לגורן וכן פי' הערוך ערך גרן וכן מוכח גירסת הילקוט:

שוגרת רוגליות. משלחת רגליה כלומר דרכיה למרחוק משובכה:

אז ישיר משה כו'. כל זה גם כן לקמן בפסוק הנך יפה וכן הביאו הילקוט בפרשת בשלח:

עלה זית. וזית היא אורה או י"ל שע"י כך ויפתח נח את חלון התיבה:

ומהיכן כו'. כ"ז בויקרא רבה פר' ל"א ובב"ר פ' ל"ג ושם נתבאר:

דאמרין בריתא גרסי'. ופירוש זהו שאומרין הבריות וכן הוא לקמן בפסוק כמגדל ולזולתו במקומות רבות:

אילולי כו'. אם לא המיתה אותו וקציצתו זו היא מיתתו:

הנך יפה דודי: שאם בקש לעשות לו כו'. ולפיכך אינו מקלסה בלשון פשוט ואחדות אבל היא מקלסו בלשון פשוט ואחדות שאינה יכולה להמירו וכך מצאתי במדרש בהדיא וזה לשונו אבל היא אינה יכולה להמירו ובספר ישן מצאתי טעם אחר שלא יאמר אדם לשנים היא משבחת:

אמרה לו כו'. אף נעים קדריש לשון רוגז וחרון אף:

בתאים. עיין במסכת מדות ובמסכת יומא פ' הוציאו לו:

מטלטלת. כביכול בלא נחת רוח:

וכדון כו'. ועתה אחר החורבן אפי' אם באת להצניעו לעמוד שם ששים רבוא קנים אינה מחזקת אותם:

מטחנא. לשון משיחה ומדה כלו' אינה נמדדת בהן להחזיק ולקבל אותם ובירוש' סוף מסכת תענית הגירסא בלשון אחר וכן באיכה רבה סוף פסוק בלע ה':

קורות בתינו:

כמטה וכפלומה. כל זה עיין לקמן בפסוק מי זאת הנשקפה ובב"ר פרשה ס"ח ושם נתבאר:

ה"ג בב"ר הרטיב מהן קורות בתינו ארזים אלו הצדיקים:

אין אדם נהנה כו'. לבנין ולתלות עליו דבר כבד:

אני הוא שכפפתי גרסי':

אפרים כו'. כך היה אומר אפרים מה לי עוד לעצבי עובדי כוכבים ועיין בפרש"י ורד"ק בסוף הושע ולקמן בפסוק זאת קומתך יש שכך אמר להם הקב"ה וישראל אמרו אני עניתי להקב"ה וכי לא אמרתי לפניך שירה וה"ג לא אמרנו לך שירה:

****אני עונתי. לשון עניית קול שירה:

ואשורנו. דרש מלשון שירה:

ה"ג אלא הוי אומר אני שכפפתי:

מקום שהכהנים כו'. מקום מהלך הכהנים היו ברותים הרצפה היתה מרוצף ומצופה בברושים ודרש רהיטנו לשון מהלך וריצה וגרס רוהטנו ברותים ואולי חסר הספר וצ"ל רוהטים מצופה בברותים: