אני חבצלת:

חביבה כו'. דרש חבצלת נוטריקון חביב בצל או חביון בצל צל אל ובילקוט הגירסא נשתנית לשבח:

ה"ג משבעים אומות:

חבצלת. נוטריקון שעשיתי לו צל על ידי כו':

מנון עבורי. האדון הוא לנגדי מנון פירש"י ורלב"ג בספר משלי אדון כד"א לפני שמש ינון שמו ובאות אמת הגיה מבין עבורי:

וחביבה אני גרסינן:

כששונה גרסי':

בידי ולבי. כלומר בכל מאמצי כחי בגוף ובנפש ובילקוט לא גרס ליה:

ורמוסה. לשון נסתר ומעוך בתוך הדימוס ונראה דצ"ל ורמוסה כד"א ברגלים תרמסנה:

המדבר אמרו. שלמה אמרו בשם המדבר וכך אמר המדבר אני מדבר כו':

מבקשם ממנו גרסי':

לא היא חבצלת. בתמיה וכי חבצלת ושושנה לאו אחת היא וה"ג בהדיא בספר ישן וה"ג ולא היא שושנה:

ה"ג חבצלת ולמה נקראת:

שחבויה בצלה. בצל עצמה מתוך שכפולה בדפין הרבה נעשה זה צל לזה נמצא שהיא מצילה עצמה:

ובמשובח גרסי':

ה"ג כשושנה ובמשובח שבאותו המין:

כמוץ. בילקוט הגירסא יותר נכונה:

וכשידלני. וכשיגביה אותי כד"א ארוממך אלהי כי דליתני:

פקדוך. בדוחק י"ל ופקדו אותך בשירה כשיזכרו מה שאירע להם בצר ויאמרו שירה על הגאולה:

מעמיק עיניך. משגיח בי ולשון עמקים קדריש:

בעמקי גיהנם. כדמפרש ואזיל:

הכי גרסינן ואילו אין יורדין והקדוש ברוך הוא משיב להם ואומר אם כן ירדו כל העמים עם אלהיהם הדא הוא דכתיב כי כו' וישראל ירדו גם כן והקב"ה עמהם ועיין בילקוט תלים:

בגיא צלמות. זה הגיהנם:

ה"ג כי אתה עמדי ד"א שבטך כו' ועיין בילקוט תהלים:

ינחמוני וגו' גרסי':

בילקוט במזמור כ"ג גרסי' כל ימי חיי ושבתי וגו':

לאורך ימיו. בעולם שכולו ארוך:

כשושנה. שאסר. שקשר כד"א לאסור איסר:

בטרוניא. בעלילה בחוזק יד:

שבת. נחה דעתו מכעסה כד"א שבת וינפש:

לאחר כ"ו דורות. משנברא העולם:

דור הפלגה במים. עיין בב"ר פל"ח:

את שמע. בויקרא רבה פכ"ג גרס על שמע ועיין שוב שם ביאור המאמר כולו:

ה"ג עבור לפני התיבה לינא חכם אמרין כו':

בורסגניו'. לפי הענין הוא ענין עול או מס ולא מצאתי לו חבר:

בגאולת מחר. הגאולה העתידה במהרה קורא כן כדאיתא בפ' חלק אימתי קאתי מר אמר ליה מחר:

כגון חלמיש כו'. כל אילו שמות מקומות ובהם היו דרים רשעי אומות העולם מעמון ומואב כדאיתא בפרק עשרה יוחסין. ובאיכה רבה בפסוק פרשה ציון בידיה ובויקרא רבה פרשה כ"ג:

מה כתיב תמן. כלומר על אותו עת כתוב מקרא זה ה' בדד ינחנו:

כמושין בעוה"ז. קודם ביאת המשיח וימות משיח נקרא עוה"ב כמו שנתבאר בב"ר פרשה מ"ד וכן הוא סוף מסכת כתובות:

ה"ג בויקרא רבה פרשה כ"ג אינה בטילה אלא על גבי ריחה. ופירושו הריח אינו בטל ממנה עד שבטלה היא וכלתה לגמרי ושוב נתבאר שם המאמר כולו:

ה"ג תחלה וסוף כך ישראל הן הן לעולם הזה והן הן לעוה"ב מה שושנה זו נכרת בין העשבים כך ישראל נכרין:

ה"ג בין החוחים עכשיו שאתם נכנסין לארץ כנען היו דומין לשושנה בין החוחים תנו כו':

כתפוח. מה התפוח הזה. עיין עוד מזה בשמות רבה פי"ו:

שאין לו צל. ס"א גורס ענף:

כך ברחו אומות העולת כו'. כמו שדרשו חז"ל בפסוק ה' מסיני בא וגו' כדאיתא בספרי ובתנחומא ובספר הזוהר פרשת בלק:

את נותן בו. בעדו ותמורתו:

ה"ג אמר להם משה לישראל אם מבקשין:

ה"ג ולא נתרפא ובא אחד ואמר לו:

טפול. הדבק סביבו:

מיסרתא. אגודה:

בכמה היא טבא. כמה היא צריכה להיות שוה בד' מיני כו':

מיני. בילקוט בפ' אמור גרסי' מנה ועיין בויק"ר פ"ל הגירסא נשתנת:

עזי. דורשו כמו העוז שלי. כלומר יהא שלי:

קוו לתורה כו'. כמו שדרש בראש המקרא אני חמדתי לקבל תורה ולישב בצלו ולא האומות. או י"ל דדרש בצלו על התורה כד"א כי בצל החכמה:

דכתיב חמדתי. שחמדו להיות לדגלים כדלקמן בסוף הפסוק:

שנים עשר חדש. ששהו בהר סיני י"ב חדש פחות י' ימים כמו שפרש"י בפרשת בהעלותך:

מאהל מועד. כלומר כתיב ויקרא אל משה וידבר אליו מאהל מועד לאמר וכן דרשוהו בריש פרשת ויקרא רבה פ"א ועיין שוב שם:

ההורא'. הורתי דרש לשון הוראה:

דיפרוספין. כמו דו פרצופין. ולשון קצרה דבר וה"ג בהדיא ריש ויקרא רבה:

וחיית. ומלת אתה מושך את עצמה אחר ויחי:

וסם המות כו'. ממלת אתה קדייק אתה חיית ולא אומות העולם ובויקרא רבה הגירסא נשתנת דייק מדכתיב עוררתיך כזה שהוא מעורר הישן כך הקב"ה היה מעורר אותם להחיותם כמו שנאמר נפשי יצאה בדברו וכמו שדרשו חז"ל ובויקרא רבה לא גרס ליה:

היה נפסק כו'. עיין בפירש"י ריש ויקרא ובתורת כהנים ובבמדבר רבה סוף פרשה י"ד:

לטובתן כו'. ולולא זאת לא היתה הנבואה שורה עליו:

הביאני. זה סיני ונתן לי גרסי'. הכי גרסינן וארבעים ותשעה פנים טמא מנין ודגלו ומאהבה כו':

בית אב. עיקרה ושרשה על אמתתה:

אמר הקב"ה ודגלו כו'. קביצת ורבוי דבריו ערבין וחביבין עלי אע"פ שלא כוון את ההלכה:

כגון ואהבת ואייבת גרסי' וכו' עד אהבה ודילוגו עלי אהבה אמר כו' וה"ג בילקוט:

למשה. בחולם הוא קורא משה בפת"ח ככתיבתו וכן אהרן עפרן הרי"ש פתוחה כי ספריהם לא היו מנוקדים וזכר לדבר רבו של יואב בזכר עמלק ובספרים ישנים גרס למשה מושה לאהרן אהרון ולא גרס לעפרן עפרון:

ולגלוגו. דבורו המגומגם:

איקונין. צורה של מלך ובבמדבר רבה פ"ב הגירסא נשתנת לשבח:

וגודלו. אצבעו שמראה בו את האזכרה או י"ל גדולתו שהוא מתגדל ושלבו גס בו:

אפי' אותן הריגולין שרגל. בילקוט ובספר ישן גרסינן הדילוגין שדלג ובערוך ערך דגל הראשון פי' בו לשון ערמה כמו לא ימעל פיו תרגום לא נדגול פומיה וכן לקמן ודיגולו גרס בילקוט ודילוגו:

טקסים. תרגום דגלים טקסים:

ואהבתי אותם. בבמדבר רבה הגירסא יותר נכונה:

סמכוני באש של מעלה כו'. שאע"פ שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט:

בכתב. והתורה נקראת אש כמ"ש הכתוב הלא כה דברי כאש נאם ה':

של אברהם. שקדש שמו של מלך מלכי המלכים בכבשן האש:

ה"ג אברהם ושל מוריה ושל סנה ועיין בילקוט כי כן הוא ושל מוריה בשעה שהלך לעקוד את יצחק בנו ראה ענן קשור על ההר כדאיתא התם גם ירד האש מן השמים ושרף האיל תחת יצחק בנו:

של אליהו. בהר הכרמל נאמר ותרד אש מן השמים וגו':

המאוששות. החזקות והמאירות והבהירות מלשון אששיות שקורין לטרנ"א:

לאהבני. להחזירני למוטב:

ה"ג בספר ישן אהובה אני לו תני עד שלא כו':

כלל. שהיתה סדורה וכלולה בידם מתוך שהיה לבם פתוח ואח"כ נתמעטו הלבבות ונתרבו המחלוקת וה"ג בספר ישן בהדיא:

ה"ג משנה והלכה ותלמוד:

ה"ג אמר לו פדגוגו ילך בנך. פדגוגו פירוש אומן המגדל בני המלך ועיין בב"ר פ' א':

לאיסכולי. בית הספר שבו לומדין התינוקות נקרא בלשון יון סיכולי וכן פי' הערוך:

בשלפי. כשנתחלף ועבר הגזירה והיו רשאין לעסוק בדברי תורה ועיין ערוך ערך שלף וכן פי' בספר תניא:

כל מי שהוא למד. שבר למד כל צרכו יבא וילמד לאחרים:

ריקם. בלא ברכה וחלקו כבוד לר"י שהוא בן עיר:

ה"ג כל מבקש משה אין כתיב כאן ועיין מזה בויקרא רבה פ' ל"ד:

פתפותי בצים. ה"ג ג"כ בירושלמי דברכות פרק הרואה ובפרק הנחנקין וי"ל דברים המעורבים כמו בצים המטורפים ומעורבים והכי מוכח בספר ישן:

מנשה. שהרשיע הרבה:

חבריא בעו כו'. החברים תלמידי חכמים שאלו לפני רבי שמואל כו' כיון שהיה כומר לעבודת כוכבים איך האריך ימים מימות השופטים עד גלות הארץ וכן מוכיח בירושלמי בהדיא:

הוה בר נש כו'. כשהיה בן אדם בא להשתחוות לו לעבודת כוכבים והיה אומר לו בן כמה שנים אתה בן מ' שנה כו':

או בר כמה כו'. או בן כמה שנים שהוא היה היה מגיד לו ושוב ה"ג והוה אמר ליה בר כמה כו'. ובירושלמי בפרק הרואה במסכת ברכות הגירסא בסגנון אחר:

והדא עבודת כוכבים כו'. ועבודת כוכבים זו אינה עשויה אלא מקרוב:

ואת בעי כו'. ואתה רוצה לעזוב אלהיך ותשתחוה לעבודת כוכבים זהו פחיתות ורעה רבה והוא היה מתבייש והלך לו:

אתא חד בר פחין. בא א' בן מביש פחות וגרוע:

ומה את יתיב כו'. ומה אתה יושב פה ועובד עבודתה ואמר לו אני נוטל שכר והוא סבור שמותר לקבל שכר ולעבוד עבודת כוכבים כדלקמן:

**ומסמי עיניה.**אין לפרש ועוד שאני מסמה עיניה של עבודת כוכבים והיא נפסלת בכך שהרי עבודת כוכבים של ישראל אין לה ביטול עולמית ועוד שהוא היה ישראל ואין ביטולו ביטול אלא כך היה אומר דרך הפלגה הריני נוטל שכר אפילו לסמות עיניו ובירושלמי לא גרס ליה וכן בתלמוד בבלי בפרק יש נוחלין לא גרס ליה ובספרים ישנים גרס ומחמא עיינין ופירוש אני מראה עינים ופנים כאילו אני מאמין בו:

ואייתיתיה. והביאו:

לא הוא כן. לא הוא כן היתה כוונת בית אבי אביך:

ה"ג לעבודה שהיא זרה. ופירושו בזויה עליך ואינה לפי כבודך:

קומסין תסברין. פירוש אדון ונגיד על האוצרות שנאמר ושבואל בן גרשם נגיד על האוצרות ודרשו חז"ל שנקרא שבואל ששב לאל בכל לבבו:

ה"ג בירושלמי מיתיבי והכתיב עד גלות הארץ אמר לון כיון שמת כו':

לסורו. פי' הערוך לשון שאור. ועי"ל שהוא כמו לסיאורו פי' לסכלותו ועיין בערוך ערך סאור ובמדרש קהלת בפסוק טוב אחרית דבר:

גם אני נביא כו'. הרי שעשה עצמו נביא ולא כן היה שכתוב שוב כיחש לו וזהו לחם כזבים:

ה"ג כזבים וכתיב ויהי הם:

זכה ששרתה כו'. דכתיב שם ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו וכן מצאתי שוב בירושלמי בפרק הנחנקין דגרס אשר השיב אין כתיב כאן אלא אשר השיבו:

שקבלתם רבותינו במאכל אמת וה"ג בירושלמי:

טמאה שבעה כו'. נתבאר בבמדבר רבה סוף פ"ד:

בין הערבים גרסי':

גדולה היא הפרנסה גרסי':

ה"ג להחיות את בנה. וכי אליהו צריך לשום בריה והאמר ר' יהודה בר אלעאי כו' ורבי יהודה:

הוא והיא. והוא אכל משלו שלא היה נהנה משום אדם והיא אוכלת ג"כ משלו ודייק מדכתיב הוא ברישא:

ושמשתו. בענין מאכלו ואכסניותו:

ה"ג וכי עם כל ישראל כו':

אין הוא כן. אינו כמו שאמרת אלא בשכרו כו':

ה"ג ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן:

ולאבותינו. שע"י כך נתגייר יתרו וי"ל דדריש דלה מלשון גדולה והתנשאות וכן מוכח בויקרא רבה פ' ל"ד:

עאכ"ו. שהרי בני אושא עשו חסד עם רבים מגדולי ישראל:

שמאלו זו ציצית. הסברא הפוכה וכן מצאתי באות אמת בשם נוסחאות אחרות:

מצאתי באות אמת דה"ג זו סוכה וימינו תחבקני זו לולב שמאלו תחת לראשי וענני כבוד וימינו תחבקני זו ענן שכינה כו' וכן מוכח גירסא הילקוט ודו"ק:

מי מאיר לך. הוא דברי הספר דרך משא ומתן:

הדעת נותן להגיה שוב שמאלו תחת לראשי זו תפילין וימינו תחבקני זו מזוזה ויבא ממש כדברי הזוהר בפר' בשלח עמוד של"ב ובספר ישן גרס זה ק"ש:

ביאתך. ביתך קרי ביה ביאתך נמצא המזוזה לצד ימינו:

לפרכת וגו' גרסי':

ואינו כן כו'. בניחותא דרך תימה וכי אינו כן דרך העולם להניח המנורה לצד שמאלו כדי שיהא פנוי לצד ימינו לכל הושטות ידו וכן היה במשכן השלחן עם לחם הפנים דרך ביאת הפתח שהיתה במזרח והמנורה בדרום וגלוי שכינה באה מצד מערב ששם הארון והכפרת וכרובים ואמרו חז"ל שכינה במערב וכדאיתא בפ' נשא פי"א ובמדרש איכה בסוף פסוק היו צריה ובתלמוד בהרבה מקומות נמצא שהמנורה היתה בצד שמאל השכינה והשלחן בימין שהוא היה עיקר חיבוק ודיבוק השכינה ובספר אות אמת מצאתי גירסא אחרת משם נוסח' אחרת אבל הכל עולה בקנה אחד בריאות וטובות ואף כי אין מאמר זה מסכים עם התנחומא בפ' תצוה הלא כה דברי תורה כאש וגו':

השבעתי. דמן. דם המילה:

אבל בדורו גרסי':

ומשיאין. לשון לקיחה כד"א ישא פרעה את ראשך:

של מעלה כו' עד שלמטה. בצבאות משמע שני צבאות צבא מעלה ומטה:

שלא ימרדו על המלכיות גרסינן וכדמפרש לקמן:

דיקי. עלבון וחרפה כ"פ הערוך:

על עמך. אלו ישראל:

אומתך. אלו המצריים:

על עצמך. וחטאת מדבר לנוכח עצמו קרי ביה וחטאת בקמ"ץ:

ושלא ידחקו. פירש"י בכתובות פ' י"ג שלא ירבו ברחמים על הקץ יותר מדאי ולישנא אחרינא פירש"י וגרס שלא ירחיקו את הקץ בעונם:

מסטירין. סודות סוד העיבור:

חומה. פירש"י ביד חזקה כולם יחד ועי' בפ"ק דיומא:

א"כ כו'. כלומר לעת הקץ יהיו א"כ מותרים לעלות בחומה:

למה מלך כו'. ומשני לקבץ גליותיהן וכולם יחד יעלו בשם ה' ובאות אמת פירשו אח"כ ולא אדע אם הוא להרע או להטיב:

ומשנולד כו'. כלומר והאמת הוא שלא התחיל מנין ארבע מאות שנה אלא משנולד יצחק שנאמר כי גר יהיה זרעך:

עד שנעשה כו'. שבשכר המאכל שהאכיל עשו את יצחק ברכו לבסוף והאריך מזה בספר הזוהר ובעוד שאותו זכות קיים צריכין אנו להשתעבד תחת ידו וזהו עד שתחפץ:

מדת הדין. ותי"ו מן שתחפץ היא נסתרת לנקבה:

קול דודי: וירדתי על ההרים. עיין כל זה בשמות רבה פרשה ט"ו:

לברבריא לסמטריא. מיני ממשלות של אומות הן:

טירוניא. גזר דין של עלילה:

ה"ג עובד כוכבים א' או ברברי א' כו':

דומה דודי: את אומר לנו כו'. אחר רוב החקירה והחיפוש לא מצאתי רמז ראיה למאמר זה רק בקונטרס של הקדוש ר' שלמה מלכ"ו ע"ה קצהו תראה ובבמדבר רבה פי"א תמצא מאמר זה משלם ולא גרסי' ליה וי"ל דיא"ו הוא בלע"ז שם ה' יתברך ודרש דודי נוטריקו' דיו דיו דהיינו דיא"ו דיא"ו ואמר באת אצלנו בתחלה בברית שבועה וקשר אהבה ומפרש ואזיל היאך:

לאורזליהון גרסי' ושוב עיין בבמדבר רבה פי"א ובמדרש רות בפסוק גושי הלום:

בזכותו של אברהם. דכתיב על ההרים ואין הרים אלא אבות ואברהם אב לאבות:

איטימוס. מוכן ומזומן שם טרם בואם:

יקראו וגו' גרס':

לעורזלהון גרסי':

לקרסין. לעתים ועיין לקמן בפסוק יפה את כתרצה וכן פי' רבינו בחיי סוף פרשה שמות:

שלשה חדשים. במדבר רבה סוף פרשה י"א נתבאר כל זה ועיין שם:

מאן מהיכן הם ובילקוט הושע גרס אלין מיתריי מה אלין כו':

כימי מועד. משמע אותו מדבר שהיו הולכין דרך שם לעלות לרגל:

ה"ג בילקוט ומוריד להם את המן למה שאין כל חדש ומאי טעמא אנכי ה' אלהיך המעלך וגו' ושוב גרס או לעופר ולא גרס ד"א:

בסוף הן הורגין אותו. במדרש רות בפסוק ויצבט לה ובילקוט הושע הגירסא יותר נכונה קצת:

ושער הכהן ושער חולדה בילקוט לא גרס ליה וכן בבמדבר רבה פי"ג לא גרס ליה ובאיכה רבתי סוף פסוק היו צריה לא הזכירם ג"כ:

זו זכות אמהות. בילקוט מסיים כשם שיש הפרש בין חלון לחלון כך יש הפרש בין זכות אבות לזכות אמהות וכן מצאתי בספר ישן:

החדש הזה. ה"ג ג"כ בספר ישן ובאות אמת הגיה שנאמר חי אני נאם ה' כי כלם כעדי תלבשי:

שריעה אותי. י"ל מלשון רעייה ממש או מלשון רצון ונחת רוח תרגום רצון רעוא או י"ל מלשון ריע וחבר:

ולא הוא גשם כו'. בתמיה:

ה"ג מטרא הוא כך עיקר כו'. ובאות אמת הגיה מטרא הוא פ"ו יום כך עיקר כו'. ונראה שאין צורך ועי' לקמן:

פירושה כו'. בילקוט ובספר ישן הגירסא באופן אחר והוא פירוש נכתב בפנים:

הנצנים. ה"ג הנצנים נראו בארץ הנצוחות נראו כו' ועיין לקמן:

להגאל. ודרש הזמיר לשון זמר ושמחה:

שתזמר. שיכרתו כד"א לא תזמור:

שיבקעו. וזהו כריתה שלהן:

זמירות היו לי וגו'. בילקוט גרס הגיע זמנה של תורה להנתן שכתוב בה זמירות היו לי וגו':

התאנה פושעי ישראל. הפגים הם התאנים שלא נתבשלו כל צרכן וכך הם פושעי ישראל שמקדיחים תבשיליהם שנתבשל וה"ג פושעי ישראל שמתו בשלשה כו'. ועיין בשמות רבה פרשה י"ג:

כל הדין כו'. כל כך ריח טוב יש בכם ואתם יושבים פה ושוב ג"כ ענה על ידי יהושע ואמר לי על ידי אלעזר:

ולא היה הדבור כו'. פירוש לא היה נתגלה אליו בלשון דבור ובפנים מאירים רק בלשון אמירה בפנים זועפים:

ה"ג מיד וידבר ה' אלי כו' ופירש"י שם אלי היה בדיבור ולא קודם לכן:

הנצוחות. לשון נצחון ונשיאות:

להחלק. להזמר לחלקים:

עבדא בישא כו'. עבד רע עלה והחרב בית אדונך הקב"ה שבני אדונך אלו ישראל אין שומעין לו:

זמנן של ישראל שישברו גרסי'.

להשמר. להזמר:

של בהמ"ק גרסי'. כלומר ולומר שירה בבהמ"ק:

של ב"ה שיבנה. שנאמר גדול יהיה כבוד הבית הזה וגו' ופסוק זה נאמר על בית שני ועיין בילקוט:

מכל עמו וגו' גר':

ומשוח מלחמה. במסכת סוכה בפרק החליל לא גרסי' משוח מלחמה ומונה במקומו משיח בן יוסף:

ה"ג של מלכות שמים שתגלה:

והרשעים כלים. והרשעים דומים לפגי תאנה כדלעיל:

ומתחדשת כו'. בפ' חלק גרס חוזרת לישראל:

כמה שבועין. והא כמה שמיטות עברו שהיו השנים כסדר הזה ועדיין משיח לא בא ולא יבא אלא אחר שיהיה כמו שאמר ר"ל כו' ובפ' חלק הסוגיא באופן אחר:

והגבלן. פירש"י מקום יש ששמו כן ובערוך ערך גבל האחרון פירש בשם תרגום ירושלמי שהוא ארץ שעיר:

כפני הכלב. שלא יתביישו זה מזה ולישנא אחרינא פירש"י בשם מ"ר כפני הכלב ממש:

עדרים. נעדרת דרש לשון עדרים ובפ' חלק לא גרס במדבר ובילקוט ישעיה גרס ליה:

לזקנים. כלומר לפני הזקנים:

יסריח. בפ' חלק גרס ביוקר:

ברוך ה' לעולם. שיהיה מלך עולם ה' אחד ושמו אחד:

יונתי. אצלי הם כיונה גרסי'. ופי' נוח להתפתות ועיין בשמות רבה פרשה כ"א:

כל שנים עשר שבטים כו'. מה אמך לביאה כמו שפירש רש"י בפ' שמות:

ה"ג כי פקד ה' וכו' עד אמר הקב"ה והמאמר בשלמותו עי' בשמות רבה פ' כ"א:

ללפסים גרסי'. לפס הוא מס וכל אילו שמנה הם מיני מסים ופירוש מאמר זה עי' בויקרא רבה פ' ל"ג:

ה"ג כחדא נבוכדנצר נבח ככלבא. ועי' בויקרא רבה:

קמפון. פלטין רחב ששוחק שם המלך:

ונפלה עליה גרסי':

שראו אותם. שראו ישראל את מצרים:

בסתרו של סיני. כלומר תחת ההר:

ה"ג של סיני הראיני וגו' שנא' וכל העם וגו':

כהטבת הנרות. כך היה מקובל לפניו דבריהם אלו:

ה"ג בספר ישן מראיך זה מעשה הטוב. השמיעני זה התלמוד וכן מוכח לקמן:

על דעתיה דר"מ. כלומר בשם ר' מאיר:

עד ויהי גרסי':

ארבע העגלות וגו'. פסוק הוא בפרשת נשא ומפרש בבמדבר רבה פי"ב שאותן בקר הקריב שלמה:

הלל בנועם גרסי':

פסחא גרסי'. כשאוכלין את הפסח ואומרין עליו הלל עולה למרום ומשבר העליות והתקרות:

מתרפקת. ענין רפוי וחולשת ביופיין ובערוך ערך פרקד גרס מתפרקדות ולא פירשו:

שכל השנים שהיתה גרסי'. ועיין בבראשית רבה פ' מ"ה:

שעבוד. של צער הריון וגידול בנים:

לכן. לשון נוכחות לנקבות רבות כמו לכם לזכרים:

מפני מה גרסינן:

אחזו. שמרו אותם ליאור. להשליכם ליאור וכן הוא לקמן:

אני גוררו כו'. ואנכי נשבעתי שלא להביא מבול על העולם אבל לא נשבעתי שלא תבואו אתם בתוך המים:

המנה הזאת. השקיעה בתוך הים תהיה מתוקנת לשועלים אלו המצרים:

קיניגין מכללה כו'. יגעתי ולא מצאתי פירושו ובאות אמת כתב שבנוסחאות אחרות לא גרסינן ליה עד אחריהם בים ושאלתי פי איש א' בקי בלשון ערבי ואמר שנתבאר לו אפס קצהו ור"ל המלחמה תכסיסה הוא לקבץ ההמון המפוזר סביב הראש נושא הדגל ומתוך אותו הקיבוץ הניצוח יותר קרוב וכלל הענין הוא לפרש הגדול שבכל הנסים מה שגררה מבית מושבותם לתוך הים וכן הוא בהדיא בשמות רבה פרשה כ"ב ובספר ישן גרסי' קינוגין וטתיירין כמד"א מוציא אסירים כו':

קול חבירו. כלומר קול של קטן כמוהו:

רבבה וגו'. משמע לא חסרת ממה שהשליכו מכם ליאור שהרי אותם רבבה נתמלאו לכם במספר:

שש מאות כו'. ולכל אחד ואחד מהם הושלך בן א' ליאור לפחות הרי ששים רבוא:

האיסכולאות. בתי מדרשות ששם לומדין התינוקות נקרא סכולי בלשון יון וכן פירש הערוך:

למניינם. לפי חשבונם היו אחר כך המצריים הולכין כו':

אחזו. משמע דבר הנאחז ביד לשימור:

אלו עשו כו'. בספר ישן גרס מלמד שאף זרעו של עשו היה משתתף עמהם במצרים כדי לשעבד בהם שנאמר הנה קטן וגו':

איספתרין. ולקמן גרסי' איספסתורין ולפי הענין הוא שר צבא וכדומה ובב"ר פ' ס"ה גרס ענקמון לשון ענקים:

ה"ג אמרו לה אם בעיניך מיקרו ליפארוס אינו בעינינו כו':

ואין רב כו'. ואם גדול כדבריהם הרי לפי גודל השור צריכים טבח גדול והוא הקב"ה:

ואבקש מהם גרסי' ופסוק הוא ביחזקאל סימן כ"ב:

נח דניאל ואיוב. שהם לבדן נחשבו צדיקים בדורם ועיין ביחזקאל סימן י"ד בפירש"י ורד"ק ז"ל:

דודי לי. הכי גרסינן האזינו הוא לי לאב כו'. וכן הוא בילקוט:

המקניאין. נוקם נקמתי מא"ה:

במכעיסין. גם אני נוקם במכעיסיו כדמפרש ואזיל:

שזבחתי כו'. זבחתי צאן לפסח שהם אלהי מצרים:

רחמי טבא. אוהבי הטוב לא יחסרו טובתך ממני לעולם:

זה רעי גרסי':

אלא מידי גרסי'. וכן בסמוך:

אלא ממנו גרסי':

אתייסר כו'. נתייסר מן השמים וחשש בחולי נקרא צמר מורייה והוא חולי חם מאד כדאמרינן בעלמא אשתא צמרתה עלה רבי חנינא לבקרו ואמר לו מה יש עליך כלומר עד כמה הכביד עליך החולי אמר לו ישנו עלי יותר מכדי כחי:

אמר עלוי מלה כו'. היה אומר עליו לחש דבר מה והוא קיבל נופש ונחת לאחר ימים נחלה רבי חנינא:

מה אית עלך גרסי':

הכי גרסינן מה קשה הן היסורין אמר ליה ומה כו'. וכן מוכח בפרק קמא דברכות:

לא אנא כו'. אין אני חפץ בהם ולא בשכרם א"ל ולמה אין אתה אומר דבר זה שהיית אומר עלי וקבלתי נחת א"ל כשהייתי מבחוץ הייתי ערב בעד אחרים ועתה שאני נתון בפנים וכי אין אני צריך אחר שיערב בעדי והוא כמו שאמרו בפ"ק דברכות אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים:

ה"ג בספר ישן א"ל כתיב הרועה כו':

שרביט. שבט מוסר ה':

רך. נוח ורך לבוראם לקבל באהבה גזירתו עליהם:

שתי פרות כו'. עיין בבראשית רבה פ' כ"ה:

עד שיפוח: פיחה. הפחה ורוח המפריש ומחלק בין דבר לדבר:

בלילן. הגלות קרוי לילה כד"א שומר מה מלילה:

הגוי. לא היה לו לכתוב רק הגוי וכתב וגם את הגוי לרבות ד' מלכיות:

בערוך גרסי' באיספטייא שלהן ועיין בב"ר פ' מ"ד:

ה"ג בילקוט וממהר בגאולתכם כצבי וכאיל:

ה"ג שארתיח היום כד"א באש וגו'. ופסוק הוא ביחזקאל סי' כ"א ובספר ישן גרסי' הה"ד הנה יום בא בוער כתנור:

עליו. על עמון נאמרה הנבואה ההיא:

נהפך לכם גרסינן:

ה"ג בגאולתכם כצבי וכאיל:

בתר אריהון כו'. בתר סולא. לא מצאתי פירושו ובאות אמת הגיה בשם נוסח אחר בתריהון בתר כולה והגיד לי איש בקי בלשון ערבי ואמר ששניהם הם אריהון וסילא הוא כפי שכר פעולתם ע"כ. ובתר יהיה פירושו חלק ופרס כלומר צריכין אנו להתמהמה בגלות עד שיטלו המלכיות חלק שכר תגמולם:

וה"ג בביתר ת' רבוא כו' או ד' אלפים רבוא ועיין בפ' הנזקין: