[א] ושד"ל השיג עליו בזה, וכתב כי טענתו בטלה, כי בוודאי דמים כמו חיים, כי הדם הוא הנפש, ואיש דמים, היא מליצה קצרה, וענינו שופך דמים, וכן דמיו בו, היא מליצה קצרה, והכוונה שפיכת דמו ומיתתו אינה תלויה אלא בו, וכן ולא תשים דמים בביתך (דבר' כב ח) הכוונה שפיכת דמים, אבל אין לו דמים איננה מליצה קצרה, אך היא כמשמעה וכו', ונושא המאמר בפ' הזה ושלאחריו הוא הגנב, ולא בעל הבית, והנה טעם אין לו דמים, שאינו נחשב כבן אדם חי ובעל דם, אבל הוא נחשב כמת, ומי שהרגו גברא קטילא קטל, וכן היא דעת רש"י שכתב, אין לו דמים, אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו, דמים לו כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית:

[ב] ושד"ל הוכיח מזה מה שכתב הח' ז"ל בפי' הקצר "והטעם אין מי שיבקש דמו לגאול" שבזה גלה הח' ז"ל דעתו בהדיא שאין לו דמים חוזר לגנב:

[ג] עיין יהל אור ואין כן דעת רבינו חננאל (הביאו בעל מגיד משנה שם) ונדפס (בכוה"ע לשנת תקצב צד מט) הביאו רבינו בחיי בלי הזכרת שמו, וכן דעת הראב"ד דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואם נכנס ביום, או שנתעכב שם עד הבקר דמים לו, חיוב מיתה יש לכל מי שימיתנו:

[ד] מה שכתוב בפי' הראב"ע והוא מהבנין הדגיש אינו אלא ט"ס, וראוי להגיה (כמו שכתוב בביאור הקצר) "מהבנין הכבד הנוסף, ובער מהדגוש", אח"כ בדקתי בשני ראב"ע כ"י, ומצאתי באחד מהם (כתיבת ר' דניאל יע"ל) כתוב כך, ויבער מלשון ואנחנו ובעירנו מבנין הכבד, ובער בשדה אחר כמוהו, רק הוא מהבנין הדגוש וכמהו ואתם בערתם הכרם, ובאחר הכתוב בשנת קס"א מצאתי "ואמרו כי יבער איש מגזרת אנחנו ובעירנו והוא מהבנין הכבד, וטעם ובער בשדה אחר (בגליון נוסף אדם אחר) כמהו רק הוא מהבנין הדגוש וכמהו ואתם בערתם הכרם (שד"ל):

[ה] עיין (מכילתא פ' יד ב"ק ו ב) פלוגתתם בזה י"א שדהו של ניזק וי"א שדהו של מזיק:

[ו] עיין יהל אור, וע"ז כתב שד"ל שטעות גדולה טעו האומרים כן, שהרי כל "אם לא" שאצל שבועה ענינם לחייב ולא לשלול, כגון, אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם (במד' יד כח) אם לא כאשר דמיתי כן היתה (ישעי' יד כד) וכן הוא בהכרח, כי כל האומר "אם לא" כוונתי כך וכך יבא לי אם לא עשיתי, או אם לא אעשה כך וכך והכוונה בלא ספק לומר שבאמת עשה או יעשה כך וכך, ובהפך כשהכוונה לשלול אומרים "אם" בלא מלת "לא" אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך (ברא' יד כג) שלא אקח, אם תשקור לי (שם כא כג) שלא תשקור לי ורבים כאלה, והנה באמרו אם לא שלח ידו, אם היתה הכוונה לשון שבועה תהיה הכוונה שישבע שבאמת שלח ידו במלאכת רעהו, לפיכך יאמר כי אין אם לא האמור כאן לשון שבועה אלא כמשמעו, אלא שבמקרא קצר ושיעורו ונקרב בעל הבית אל האלהים, למען יתברר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו והבירור הזה לא יהיה ע"י שבועה, אלא בחקירת השופטים ולפי ראות עינם, ואם הם ישפטו ששלח יד שהוא הגנב, אז ישלם שנים כאמור בפ' שאחר זה", ועיין בנ"ג שעמד ג"כ ע"ז, וכתב שגם הת"א אינו סובר כמ"ש המפרשים שמלת אם לא שבפ' זה הן שבועה, ופי' ג"כ שיובא לב"ד ויחקרו אם לא שלח יד, אך הוא פי' שהחקירה תהיה ע"י חיוב שבועה עיי"ש ועיין בהכוה"ק שעמד ג"כ ע"ז והאריך בזה עיי"ש:

[ז] וכן הוא (מכילתא פ' טז) יביאהו עד, יביא אבר או דבר מהנבלה שהציל להיות לו לעד, ובג' (ב"ק יא א) יביא עדודה לבי"ד, מפרש מלשון בבקר יאכל עד (ברא' מט כז) שרשו "עוד" דהיינו הנשאר מן הנדרס, ורש"י ז"ל פי' עד שלל:

[ח] והרמב"ן השיג עליו בזה, וכתב כי על דרך הפשט הכוונה על השלוחים והדורונות שהארוס משלח לארוסתו לצרכי הנשואין, והם הנקראים בלשון חז"ל סבלונות, ובלשון ארמי וערב נקראים מוהרי, ושעור הכתוב שישלח לה צרכי החופה והנשואין להיות לו לאשה:

[ט] ולדעת הרמב"ן הפי' מהפסוק "אחר מהרו" שהיו נמהרי לב לאל אחר ללכת אחריו במהירות בלי השגחה ובלי דעת:

[י] המלה נגזרת (כמלת אַשָף) מן שוף שענינו ג"כ כסוי והסתר כמו אך חשך ישופני (תה' קלט יא) וכטעם בלטיהם (למעלה ז כב) מעשים הנעשים בסתר ובהעלם (שד"ל):

[יא] וכן הוא (מכילתא פ' יז, סנהד' סז א, ירושלמי סנהד' פ"ז הי"ג) אחד האיש ואחד האשה א"כ מה ת"ל מכשפה מפני שרוב נשים מצויות בכשפים:

[יב] וכן כתב המורה בפ' לז מהח' הג' "ועוד לחמלת בני אדם בטבע להרוג הנשים, ולזה ביארה ג"כ בע"ז לבד איש או אשה, וכפל ואמר את האיש או את האשה, מה שלא בא כמו זה לא בחלול שבת ולא בזולתו, וסבת זה רוב החמלה עליהם בטבע:

[יג] והרמב"ן השיג עליו בזה וכתב כי בעשרת הדברות הזהיר על עו"ג בלאו, וכאן מפרש העונש והמשפט שנעשה בו, כאשר עשה בלא תרצח ולא תנאף, כי אלה הם המשפטים אשר ישים לפניהם, והנה חייב אותו מיתה, כי יחרם מיתת ב"ד:

[יד] וכן כתב הרדי"א כי לדעת הרב המורה היו כל המצות האלה סעיפים מע"ז כי העובדים אותה היו שוכבים עם הבהמות וכמ"ש בבלעם עם אתונו שהיה זה מדרכי הקסם, וכן פי' בעל העקידה, כי הכל נכנס במלאכת הכשוף והקסם:

[טו] וכן הוא (מכילתא פ' יז) מאמר רשב"י כל המשתף שמו של הקב"ה בע"ז חייב כליה, שנאמר, את ד' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים כמשפט הגוים אשר הגלו משם:

[טז] (ובמכילתא פ' יח, ב"מ נח ב) ולא תוננו בדברים:

[יז] ובמכילתא שם, פלוגתא דר"י ור"ע, ר"י ס"ל שאלמנה ויתום בא לדוגמא, ר"ל כל החלשים והנדכאים כמו אלמנה ויתום ור"ע ס"ל שאלמנה ויתום דוקא, ולדידיה אפילו עשירה ובעלת נכסים, ואף אלמנותו של מלך, וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מה' דעות) כדעת ר"ע:

[יח] ודעת רז"ל (מכילתא פ' יז ב"מ נט ב) שהוא גר צדק, וכן פי' הרלב"ג "הוא גר צדק, גר בן ברית, וכבר נלמד מזה מהדברים הנלוים לו, והם האלמנה והיתום והעני מישראל והקדים דין הגר כי לא יחסר לו רק עזר המשפחה, ואח"כ הזכיר האלמנה והיתום כי לא יחסר להם רק סדר ההנהגה והמו"מ, ואח"כ העני, והוא היותר שפל מכולם:

[יט] (ובמכילתא פ' יט) ר"י אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מזה ועוד שנים וכו' אף כאן אתה אומר אם כסף תלוה חובה ולא רשות, וכן הוא (מכילתא יתרו פי"א) ועיין התוה"מ שם שיפרש שהג' מקומות שבא "אם" על החובה יש ג"כ אפשריות עיי"ש:

[כ] וכן הוא (שמו"ר פ' לא ה) אמרו ישראל לפני הקב"ה ומי הם עמך אמר להם העניים, שנאמר כי נחם ד' עמו ועניו ירחם (ישעי' מט יג):

[כא] וכן הוא (מכילתא פ' יט, ב"מ עא א) עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין שנאמר, את העני עמך:

[כב] הכ"ף מורה אף שרק מתדמה בעיניו כנושה אסור וכן הוא (מכילתא שם) לא תהיה לו כנושה שלא תראה לו בכל זמן:

[כג] וכן הוא (מכילתא שם) אין לי אלא אזהרה ללוה ולמלוה אזהרה לעדים ולערב ולבלר מנין ת"ל לא תשימון בכל מקום, וכן הוא בג' (ב"מ עה ב) ואלו עוברין בל"ת המלוה והלוה והערב והעדים, וחכמים אומרים אף הסופר:

[כד] וכן הוא (מכילתא שם, ב"מ עא יא) ישראל וכותי עומדים לפניך ללות עמי קודם:

[כה] עיין בג' (ב"מ ס ב):

[כו] והטור על התורה הביא בשם י"מ, והיה כי יצעק אלי להתפלל לפני על הטובה שעשית לו כענין שנאמר ושכב בשמלתו, וברכך ושמעתי תפלתו כי חנון אני ואברכך:

[כז] ורבים מחוקרי הלשון הקדמונים וגם האחרונים לא הבדילו בין שם שמלה לשם שלמה וכתבו כי הם ענין אחד לפעמים יקרא הבגד שמלה, ולפעמים שלמה, כמו כבש וכשב, רעץ וערץ, ערף ורעף ודומיהם, והראיה ע"ז ממה שיקרא לדבר א' בעצמו פעם שמלה ופעם שלמה, כמו "אם חבל תחבל שלמת רעך וגו' היא שמלתו לערו" שמלתך לא בלתה מעליך (דבר' ח ד) לא בלו שלמתיכם (שם כט ד):

[כח] וחז"ל אמרו (סנהד' סו א) שהיא אזהרה לברכת השם אפילו בכנוי, ואזהרה לקללת דיין, כי יכנס בכלל אלהים, השם הנכבד, והשופט אשר ישב מושב אלהים בארץ:

[כט] הקללה הוא מציין הדבור, והוא משתתף עם קלה מנחי נ"ה שהוא היפך הכבוד, רק שקלל בכפל הוא מורה בזיון יותר, וארר מציין הפעולה ששולח בו גרעון ומזיק לו בדבורו והוא הפך הברכה, ולכן אמר מקללך אאור (ברא' יב ג) שהם רק יקללו בדבור ולא יזיק לך ואני אאור אותם בפועל (התוה"מ) ורז"ל אמרו (שבועות לו א) ארור בו נדוי, בו קללה, בו שבועה, והם היודעים האמת:

[ל] (ובמכילתא פ' יט) "מלאתך אלו בכורים הנוטלין מהמלאה", פי' היינו בכורים שמביאים הפירות עצמם שבלים מלאות וטובות, וכתב הרלב"ג, הנה קרא מתנת הבכורים מלאה, כי כאשר ישלם בשול הפרי וימלא יתחייבו אף אז זאת המתנה:

[לא] (ובמכילתא שם) "ידמעך אלו התרומה", פי' שמביאים הדגן והתרוש והיצהר שכבר הופרשו מקליפתם, כדמעה הנוטפת ממקום חבורה בעין, כי ידמעו הענבים והזיתים דמעת לחותם האצור בם, והשבלים ידמעו נטפי הגרגרים האצורים בתוכם, וכתב הרלב"ג "יקרא התרומה דמע, לפי שלא יתחייבו עליה עד גמר מלאכת הפירות ההם כמו שאמרו התורה ראשית דגנך תירושך ויצהרך (דבר' יח ד) והנה התירוש והיצהר הם דמע הזיתים והענבים":

[לב] והרש"נ יפרש, כי היא מצוה בצווי אלהים לא תקלל, והוא הדיין, כי ע"י שישלם העני לא יחבולו עבוטו:

[לג] וחז"ל פי' (מכילתא שם) שהשמיני האמור כאן להכשיר משמיני ולהלן, וכן היא (פרה פ"א מ"ד) הבכור והמעשר והפסח כשרים מיום השמיני והלאה ואף ביום השמיני:

[לד] וכן כתב הח' ז"ל (יסוד מורא שער ב) והנה לכלב תשליכון אותו, כי הטעם דבק עם ואנשי קדש תהיון לי, והנה בשר שנטרף איננו למאכלך רק לכלב השומר צאנך תשליכנו ע"כ נפתח למ"ד לַכלב:

[לה] שם טרפה ופעל טרף הונח בעצם על החיות הטורפות את החלשים מהם, ונקראת טרפה כל שהוכתה ע"י צפורן הדורס, מכה באופן שאי אפשר בה שתחיה, אבל היא חיה עדיין, שאם היתה מתה הנה תקרא נבלה: