(א) כך כתב משה אחר מתן תורה, כי ברעותו את הצאן לא נקרא אז הר האלהים:

(ב) נלכה נא דרך שלשת ימים (למטה ה ג):

(ג) ונקרא ג"כ הר חורב, גם המדבר נקרא מדבר חורב, מפני היותו קרוב למצרים ולא ימטר שמה, גם היאור לא יגיע שם להשקות את הארץ ולזה היה מקום יבש, ובעבור שלא היה באותו מחוז הר כ"א זה נקרא הר חורב, ואין ספק שהיה ההר ההוא מקום רענן לח ושמן, ולכן עלה שם משה עם הצאן, ומסכים לזה מה שנאמר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא (למטה לד ג) (רדי"א):

(ד) ושם בפ' כח, הוכיח מהפסוקים שצפורה היא בת רעואל, ויתרו הוא חובב והיה אחי צפורה ועיין (למעלה ב אות קפח):

(ה) ויסיים "אשר צויתי אותו בחורב":

(ו) ונקרא הר סיני על שמו, ועיין קרני אור הערה ח:

(ז) ושרשו לבה, ויהיה לבה במקום להבה, מן השרשים המתחלפים אותיותיהם כמו שלמה שמלה, ודומה לו בדברי המשנה, בא אחד וליבה המלבה חייב (ב"ק נט ב):

(ח) ושרשו לבב, לפי שהלב מצוע גוף האדם ועצמו נאמר ג"כ למצוע כל גוף ועוצם שלו לב:

(ט) משום דקשיא ליה התי"ו במלת בלבת, המורה ענין הדביקות מיותרת היא, והיה צריך לכתוב בלב אש, כי הסגל בלמ"ד היתה מורה ג"כ ענין הדביקות, ומביא ראיה מן לבתך, והיה יכול לכתוב ג"כ לבך, רק כן הוא דרך הלשון לדבק התי"ו במלת לב:

(י) עיין ערכו בראש ספר בראשית:

(יא) דעת ר' אדונים, בלבת כמו להבת כדעת הי"מ, כי אילו היה פי' בלב האש היה בלבת בחיר"ק ע"מ גִנַת, והח' ז"ל ישיגו ויאמר כי שכח וכגַנָה, ודעתו מפני כי משקלי השמות משתנים, ועיין קרני אור:

(יב) וכן פי' שם הח' ז"ל:

(יג) השוכן בשמים:

(יד) עיין ערכו בראש ס' בראשית:

(טו) וכן פי' רש"י ז"ל, וכן תיוב"ע וירושלמי:

(טז) כי האל לא התמיד שכינתו בסנה רק כרגע נגלה בו:

(יז) באמרו שוכני, נראה שהוא שוכן שם תמיד, והוא דבר הנעשה על רגע אחת:

(יח) ע"כ נאמר בורא, עושה, רוקע, בורא השמים (ישעי' מב ה) עושה שמים (תה' קכד ח) רוקע הארץ (ישעי' מב ה) בלשון פועל, בעבור שהוא עושה תמיד, ואין השארות לנמצאים בלתיו, וכשיסתלק פעלו מהם יהיו נעדרים, ועיין (ברא' א א) בהערה ליהל אור סי' יב:

(יט) הוא הבל הנשימה היוצא מפי האדם, והיא תדירה:

(כ) הח' ז"ל יתמה איך יזכיר באחרונה רצון השם אחרי הזכיר כל המגדים (דבר' לג, יג יד טו טז)

(כא) הנראה אל משה מתוך הסנה, אחרי שלפי פירושם הוא קאי על ד', והנה כתוב "וירא מלאך ד' אליו בלבת אש" ומה טעם להזכיר זה המלאך בפ' ורצון שוכני סנה:

(כב) אחרי שמוסב על המלאך אשר נראה אליו מתוך הסנה, היה ראוי לומר שוכני בסנה הידוע:

(כג) מין אילן סרק:

(כד) הוא מין מיוחד הגדל קרוב להר סיני אשר נקרא על שמו:

(כה) פי' רצון האדם השוכן בסנה, רוצה לומר במדבר ובמקום היובש, כי הסנה גדל בארץ ציה:

(כו) פי' שיבא הרווי ותהיה ארצו כגן רוה ע"י המטר ששואל, תבואתה לראש יוסף, וכן פי' הרד"ק והרלב"ג:

(כז) וכן פי' הח' ז"ל בפי' הקצר (למעלה פ' א) "אל הר האלהים חורבה, ככה כתב משה", כי לא נקרא הר האלהים עד אחר המעמד שירד ד' עליו:

(כח) לדעת הח' ז"ל השרש הזה גם הקל ממנו, הוא תמיד מהפעלים היוצאים לשני:

(כט) ר"ל שכתוב הפעול אחריו והוא היער, פי' שהאש בוער ר"ל שורף היער, וכן כתב הח' ז"ל (תה' פג טו) לפי דעתי כי תבער פועל יוצא, ואחרים אמרו כי תבער היער (פי' שהוא פועל עומד) ואיננו נכון, ומלת תלהט לעד" (פי' סוף הפ', וכלהבה תלהט הרים):

(ל) ופי' שם הח' ז"ל בשם בן בלעם "כי זה הפוך שהנכון שלחו אש במקדשך, ויתכן שהטעם שהיה האש סביב וכאילו המקדש משולח". ופי' שרפו אותו באש:

(לא) שלא בער ההר עצמו, רק האש היה בוער בהר וכן כאן שבא בי"ת השמוש על כל אשר סביבות הסנה הנחסר בכתוב, ושעורו, והנה אש בוער ושורף סביבות הסנה, רק הסנה לא נשרף:

(לב) תאר בינוני, מן פעל שלא נזכר שם פועלו, והעי"ן קמוצה, וכתב הרש"ד "ואם נפשך לומר שהיא קמוצה לסבת הס"פ, הנה מלת "איננו" תורה שאיננו עבר, כי בעברים ובעתידים לא ישתמש הכתוב רק במלת לא":

(לג) תאר בינוני כי הוא קמוץ, להפריש בינו ובין כי לֻקַח עמי חנם (ישעי' נב ה):

(לד) תאר לרבים מפועל שתאמר לתאר היחיד יֻקָש:

(לה) כי מועָדֶת מהפעלים העומדים, וכן דעת ר' משה הכהן הביאו הח' ז"ל (קהלת ט, יב) "כי תוסר מלת מועדת מן החשבון, ותהיה תחתיה מלת היולָד בעבור היות בחשבונם יוקָשים, ואוכָל, ולוקח, ויולד מהפעלים היוצאים, ומועדת מהפעלים העומדים", ולבאר כוונתו ודעתו בזה אביא דעות המדקדקים ואח"כ דעתו, דעת ר' יהודה המדקדק, כי מצא ארבע פעלים בכל המקרא ואין להם חמישי שבאו על משקל פועלים, והם פעולים (פי' שמות תואר מבנין פֻעַל) ואלו הם לֻקָח (מ"ב ב י) אֻכָל (פה) מועָדֶת (משלי כה יט) יוקָשִים (קהלת ט יב) ור' יונה המדקדק מצא החמישי היולָד (שופ' יג, ח) ר' משה הכהן הוציא מלת מועָדֶת מהם בעבור היותה מהפעלים העומדים, ואמר כי השורק מרים חולם, והח' ז"ל הוציא מלת יוקָשִים בעבור היות הקו"ף בלא דגש, והיא מלה מורכבת מפועל עתיד ובינוני כי הבינוני יוקְשִים עיין בפי' הח' ז"ל (קהלת ט יב) ובס' צחות שער הפעלים, ובס' מאזנים שער הבינונים, והנה לכל הדעות יש ארבע מלות במקרא שהם על משקל פעולים והם פועלים, כי פה יחשוב הח' ז"ל גם מלת יוקשים בחשבון הארבעה:

(לו) כמו "בחומה היא יושָבֶת" (יהושע ב טו) והיה ראוי מועדת בחולם והשורק תחת חולם:

(לז) ויהיה כמו בלהבת אש:

(לח) עיין (למעלה ב ט) ובביאורי שם:

(לט) עיין למעלה אות ט:

(מ) והוא מין אילן סרק:

(מא) בה"א הידיעה:

(מב) כנוי לאל אשר בחר לשכון בסנה בהגלותו למשה:

(מג) עיין קרני אור למעלה הערה ג, והנה לדעת אחרים גם פה פי' שמים:

(מד) הח' ז"ל, יבאר דעת האחרים, שלדעתם "והסנה בוער באש", הוא כמו "וההר בוער באש", והוא פועל עומד, פי' הוא בעצמו היה נשרף, וכן הוא דעת הרד"ק בשרש "בער" ודעתו שענין הבערה נופל על האש בעצמו, אפילו לא תצא פעולתו אל אחר, וענין השריפה באש תצא פעולתו אל אחר לעולם, וכן דעת הרש"ד, ושד"ל:

(מה) ומשמע שהאש היה בוער בסנה:

(מו) ששאל משה:

(מז) צ"ל "ישמד ויסור" וכן הוא הגי' (כ"ח מחב' ג מכתב יב) ופי' השמדה והסרה, השמד וכלה, לפי שהוא ישמיד ויסיר ויבער חלקי הנשרף:

(מח) שפי' הסרה והרקה, והוא סילוק של כליון:

(מט) כי טעמו השבתה וסלוק:

(נ) והיה כתוב, מדוע הסנה לא יבער:

(נא) וכן פי' רש"י ז"ל "אסורה מכאן להתקרב שם", וכן פי' הרא"ם דעת רש"י ז"ל, וכתב הרד"ק בשרשים שרש "סור", כי לכאורה נראה כי אסרה נא היא הפך ענינו, אבל לדקות הענין הוא הוא בעצמו, כי המ"ם מסתתר עמו, ופי' אסורה נא ממקומי, וכן כי סר לראות, סר ממקומו לראות:

(נב) וכן פי' רש"י והרשב"ם ז"ל:

(נג) עיין ערכו בראש ס' בראשית:

(נד) האש רמז לפרעה והסנה רמז לישראל, ואעפ"י שהסנה צמח קטן וכח האש גדול מכלה ואוכל ארזים, עכ"ז לא יוכל לסנה משום "עמו אנכי בצרה" וכן דעת רש"י ז"ל:

(נה) משה יספר בסוף כשכתב את התורה איך שהיה:

(נו) בשם העצם, כי המלאך נקרא על שם שולחו, כי התחיל לומר "וירא ד'" (שם העצם) וסיים "ויקרא אליו אלהים":

(נז) ובמקח"מ "וככה":

(נח) צ"ל "ויאמר אליו":

(נט) צוה את המלאך שיקרא למשה:

(ס) ע"כ כתיב "ויקרא אליו אלהים", וכך הוא פירושו, כשראה השם שסר לראות צוה למלאך שהוא אלהים שיאמר למשה אל תקרב הלום:

(סא) ובמקח"מ "שם עצם":

(סב) למטה פ' ט"ו:

(סג) הכתוב אמר בתחלה וירא מלאך ד' (למעלה פ' ב), ואח"כ אמר "וירא ד' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים", ולכן אמר הח' ז"ל, כי אלהים בכאן הוא המלאך הנזכר, והושאל שם אלהים גם למלאכים (עיין ברא' א' א') ובביאורי שם על שם אלהים, ואע"ג שאמר "אלהי אביך" כי ידבר השליח בשם השולח:

(סד) הודיע לו שכפי שהוא עתה לא יוכל לקרב עוד אל המדרגה הזאת:

(סה) ופי' הנה:

(סו) וכן פי' רש"י ז"ל, כי שרשו נשל ונקרא יסוד הנופל, משום דלפעמים נופלת הנו"ן כמו "של" וכן כי ישל זיתך (דבר' כח מ):

(סז) כי שרשו נגע:

(סח) וענינו שלוף והוצא, פי' השלך נעלך מעל רגליך, כי פעמים הוא דורס במקום טנופת:

(סט) פי' כשאמר אלהי אביך, פירושו כמו אלהי אבותיך, ויפרטם כי הם אברהם יצחק ויעקב:

(ע) ואין לוי כולל את כל ישראל כ"א שבטו לבד:

(עא) והעינים בפנים, וכן יאמר "פנים בפנים דבר ד' עמכם" (דבר' ה ד), והפה בפנים:

(עב) כי היא עצם בהיר כשער השמים:

(עג) כי חוש העין משיג ברגע אחד דברים רבים חלוקי הצורות רחוקות עם קרובות:

(עד) ואינו כשאר החושים, בעבור שחוש העין משיג הדברים באמצעות האויר, שהאויר מתלבש כלל הצורות, והשבכה החיצונה מן העין מורכבת מן האויר והמים:

(עה) כי הוא ראה כאלו אחד מדבר עמו, וכאשר התבאר לו שהוא השם ית' הסתיר פניו ליראתו מהביט לשם ית':

(עו) ובכ"ח מחב' ג' מכתב יב הגי' "בלשון השולח" וכן נכון יותר:

(עז) וכמו שפי' למעלה, כי ע"כ נקרא השליח בשם רבו, כדרך, כי שמי בקרבו (למטה כג כא) ע"כ יאמר ראה ראיתי, ולא אמר שהשם ראה עוני עמו, כי השם פה הוא המלאך במצות השם:

(עח) כמו וידע אלהים, כי שמתי לבי להשקיף על מכאוביו, ולא התעלמתי מהם, והוא דבק עם וארד להצילו:

(עט) ואו"ת וְאִיתְגְלֵיתִי, גם הוא כוון להרחיק ההגשמה מכבוד השי"ת:

(פ) פי' לפי שמעלת המלאך עצומה ממעלת משה, והיה ראוי שיעלה משה אל המלאך לאמר לו בשם ד', אלא לפי שאין יכולת במשה לעלות אל השמים וכו':

(פא) ע"כ שלח המלאך וירד אליו כדי לשלחו להציל את ישראל:

(פב) הח' ז"ל יבאר כי היל"ל ולהוציאו מן הארץ ההיא, כמ"ש כמה פעמים, הוצאתיך מא"מ, אעפ"י שא"י גבוהה לז"א, לפי שאמר וארד לשון ירידה אמר לשון עליה:

(פג) ובפס"ז, ולהעלותו עליה תהא להם, פי' שמצד היותם מושפלים ונכנעים אמר ולהעלותו:

(פד) ולפ"ז מלת וארד על המלאך, ולא כפי' הראשון שקאי על ד':

(פה) ופי' שם הח' ז"ל "ארץ כנען שהיא אמצעית כל היישוב":

(פו) וכן בפס"ז "ואלו גרגשי לא הזכיר, לפי שהיו פחותים מהן, ובתוך אלו הששה נכללין":

(פז) והזכירם:

(פח) למה הזכיר כנען:

(פט) ע"ש אביהם, והיו לו י"א בנים, והששה מהם, יש לכל אחד מהם שם פרטי ע"ש אביו בן כנען, לפי שגדלו והיו לעם רב:

(צ) בכור כנען, כמ"ש (ברא' י טו) והנה לא הזכיר פה הגרגשי לפי שהוא קטן ונכלל עם שאר אחיו בכלל כנען, אלא צידון שהוא הבכור למה לא הזכירו, לכן פי' והפריזי הוא צידון:

(צא) צ"ל "הכנעני", ויוכללו בשם אביהם הראשון כנען:

(צב) ובכ"ח מחב' ג' מכתב יב "הלא תראה":

(צג) עיין ביאורי שם מה שהעירותי ע"ז:

(צד) פי' שתעשה כל מה שיאמר לך, כי לא יאמר לך רק רצוני:

(צה) עיין בפ' הח' ז"ל שם שיפרש שטעם מלאך שם המין, כמו ויהי לי שור וחמור (ברא' לב ו) הטעם מלאכים רבים:

(צו) כמ"ש הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים (למטה ד טז):

(צז) כן הוא לדעת ר' יהודה (ספרא שם) שהוא בכרת, ועיין רש"י שם, ובהתוה"מ שם סי' רמג:

(צח) ובכ"ח מחב' ג מכתב יב "כי הנה זה":

(צט) כמ"ש "ונקב שם ד' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה" (שם, כד טז), וכן פי' הח' ז"ל שם וי"א כי יקלל אלהיו בסתר, והנכון שמלת אלהים שם התאר, והמלאכים יקראו אלהים, וכן הדיינים, ומי יוכל לדעת מה שיש בלב המקלל (פי' אולי אין כוונתו על השם רק על המלאכים או הדיינים, לכן ונשא חטאו שעבר על אלהים לא תקלל) אך אם יפרש השם הנכבד שאינו שם התאר, ולא יתערב עם שם כי הוא לבדו" (פי' השם הנכבד הוא לבדו, ואין שם אחר מתערב עמו כמו במלת אלהים):

(ק) הוא גר תושב שקיבל עליו ז' מצות בני נח:

(קא) כמו שכתוב "לגר אשר בשעריך תתננה" (דבר' יד כא):

(קב) וכדי להבין את כוונתו בזה, אביא מה שכתב הרמב"ן ז"ל (למטה כ י) על הפסוק "ויום השביעי שבת לד' אלהיך לא תעשה כל מלאכה וגו' וגרך אשר בשעריך", וז"ל "על דרך הפשט הוא גר שער, לעולם הוא גר תושב שבא לגור בשערי עירנו, וקיבל עליו ז' מצות בני נח, והוא הנקרא גר אוכל נבילות שאמר בו הכתוב לגר אשר בשעריך תתננה וַאֲכָלָה (דבר', יד כא) ולכך לא היתה בו המצוה שיאמר לא תעשה בו מלאכה האזרח והגר, אבל לנו יצוה שלא יעשה מלאכה לצרכנו כקטנים והבהמה, והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה, ועושה מלאכה לעצמו בשבת, והכתוב שאמר "וינפש בן אמתך והגר" (למטה כג יב) הוא גר צדק ששב וחזר לתורתנו שצוה אותו בשבת", ועיין (למטה כ, ח) ובביאורי שם:

(קג) ובכ"ח מחב' ג מכתב יב "נוציאנו":

(קד) כי הכתוב יאמר "ונקב שם ד' מות יומת" יהיה מי שיהיה:

(קה) וקבלתי תפילתם מאחר שקראוני באמת:

(קו) שעשו זדון במשלם עליהם, וכן כתוב "כי ידעת כי הזידו עליהם" (נחמי' ט יוד):

(קז) פי' בעבור הדבר שזדו המצרים על עם ישראל:

(קח) הח' ז"ל יבאר, כי מלת לכה משמע מעצמך, ומלת ואשלחך מורה להיפך, לכן פי' לכה בשליחותי:

(קט) ר"ל שאין הפרש ביניהם בענין:

(קי) פי' שמלת אַתָּה אַנְתָּה, וְאַתֶּם אַנִתֶּם כי דגש התי"ו במלת אַתָּה אַתֶּם מורה על נו"ן הנבלע, והמקו"ח יגרוס "כי יש הפרש בין אני ובין אנכי", פי' כי גזירת אני התחבר בכל הכנוים כמו אתה ואתם, ולא כן אנכי וכן עמי מצטרף כמו עמך עמכם ולא כן עמדי, וכן כתב הרד"ק בשרש "עמד" הכתוב יאמר ואתה פה עמוד עמדי (דבר' ה' כח) אפשר שנגזרה המלה מענין עמידה, רוצה לומר עמוד במקום עמדי, כלומר במקום שאני בו כי לא מצאנו מלה זו כ"א עם המדבר בעדו וכן כתב הבדרשי (חותם תכנית) "ולא שמשו בלשון "עמדי" אלא בספור האחד אל עצמו לבד לא לכנוי רבים ורבות וכנוי האחד מדבר אל אחר כמו עמו עמכם עמנו עמי עמך".

(קיא) הח' ז"ל יפרש מלת אני, שיסוד מלת אני מגזרת אן בהוראת גבול הענם, ומזה בתוספת יו"ד בכנוי למדבר בעדו, וענינו אָן שלי, וכן ענין תוספות וי"ו למדברים בעדם אןָ שלנו:

(קיב) והוא ככל שמות הגוף שכל גוף נמצא יורה על מעמדו ומצבו שהוא מתקומם בו:

(קיג) שהוא אבן העופרת או אבן הבדיל, והוא יסוד הבנאים שקושרים אותה בקו ומשלשלים אותה מן הנדבך לישר הבנין:

(קיד) שפי' תחתית ויסוד הדבר, ויהיה ענין אנכי עצמי ויסודי, וכינו יסוד הדבר בנחושת, באמרו "יען השפך נחשתך" שהוא רמז על העיקר והיוסד:

(קטו) פי' נתתי לך אות בדבר הסנה, כי אנכי שלחתיך להוציא ישראל:

(קטז) פי' שסבת רצוני להוציאם שיעבדוני על ההר הזה, ואין פירושו כי האות הוא בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהים כי איך יתן לו אות בעתיד:

(קיז) כי ישבו אצל הר סיני שנה תמימה ועשו משכן וכן פי' הח' ז"ל (למטה יז א), ועיין למטה טו כב):

(קיח) פי' לשם ית' לעם, ר"ל מה שאמר הכתוב בהוציאך את העם תעבדון, היא העבודה שעשה משה ויבן מזבח ויעל עולות, וכרת ברית עם ישראל שיעבדו את האלהים:

(קיט) ובכ"ח מחב' ג' מכתב יב "הגאונים":

(קכ) וכן פי' הריק"ם, וזה לך האות כי תמיד עמך אני בבואך לפני פרעה, ותמצא חוזק בלבך, ויסור המורך מלבך, וזה לך האות הגדול, וכן פי' רוו"ה וזה הדבר הגדול שלא יוכל להרע לך ולפגוע בך לך האות, והראיה כי אנכי הכל יכול שלחתיך, ואין מראה זה דמיון וחזיון:

(קכא) פי' כמו שהאש לא הזיק הסנה כן לא יזיק לך פרעה:

(קכב) ואחרי שהמדבר לא היה ספק במחשבת משה שלא יאמין, והאות צריך להיות כנגד אחרים לא לעצמו:

(קכג) והוא כעין נחש וסימן, שנתן אות וסימן לדבר:

(קכד) הנביא אמר לחזקיהו מה שהשם הבטיחו שיסתפקו בשנה הזאת בספיחי הזרעים:

(קכה) הנביא אמר בשם השם שהמעשה שעשה כתיבת הגליון ושמות הילדים הוא רמז על הקורות אותם ובכ"ח מחב' ג' מכתב י"ב "לאותות ולמועדים בישראל":

(קכו) כמשה"כ (למטה ה ג):

(קכז) עיין בפי' הקצר (למטה טז ד) ובביאורי שם:

(קכח) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא (למטה יג יז), ועיין (למטה יד ב):

(קכט) פי' כי אין מאמר וזה לך האות מוסב על סוף הכתוב אל בהוציאך, אלא הוא מוסב אל ראשיתו, כי מה שראית הסנה שאיננו אֻכָל זה אור, למה שאוציאם על ידיך ממצרים:

(קל) וההר הזה הוא מקום מובחר לקבלת התורה ולעבודת אלהים:

(קלא) וכן פי' רש"י ז"ל, ועיין רמב"ן מה שביאר בזה:

(קלב) דעת המורה (פ' סג מח"א) ששאל מרע"ה שיאמת להם ראשונה מציאות האל ואח"כ יאמת נבואתו:

(קלג) כי שדי שרשי שדד ומורה על שדוד המערכת, ולא על ההויה כשם הנכבד:

(קלד) ושאל על השם הראוי לעשות בו את האותות:

(קלה) עיין ערכו בראש ס' בראשית:

(קלו) כי ישראל היו מקובלים כי הגואל יבוא ויגלה שם חדש אשר יורה לישועתם, והנה כפי זו הקבלה גם משה היה יודע שהמושיע יקרא בשם חדש בעת הגאולה, וזו היתה הסבה בשאלת משה ואמרו לי מה שמו, והשם הורהו השם החדש שהוא אהיה, זו היא דעת ר' ישועה:

(קלז) כי לא ידעו שם אחר זולת שם של שדי:

(קלח) ואם אמרנו שהוא דברי משה, הוא הזכיר אותו במע"ב ואח"כ משנולד קין:

(קלט) וכן פי' שם הח' ז"ל "והזכיר השם הנכבד ואמר קולות אלהים, כי הוא מודה שיש אלהים":

(קמ) וכן פי' שם הח' ז"ל, ובעבור שלא אמר קולות ד', חבר משה שם העצם והתואר ואמר "מפני ד' אלהים", והטעם כי השם הוא אלהים לבדו":

(קמא) וכן פי' שם הח' ז"ל "ולא תמצא ככה בדברי משה בכל התורה, ואין טענה ממלת אֲדנָי יְהֶוִה אתה החלות (דבר' ג כד) כי באל"ף דל"ת הוא כתוב", ועיין בפי' הח' ז"ל (ברא' ב יב) ובבאורי שם:

(קמב) פי', אשר אהיה, הוא פי' של שם אהיה, ופי' אני הוא ההוה תמוד, כי כל יש לא יעמוד כי אם השם. או בשם, וע"כ נקרא שמו אהיה, בעבור כי הוא לבדו הוה תמיד, ולא יתכן שיעמוד לעולם, כי אם הוא לבדו והעומדים בכחו:

(קמג) ר"ל מה שאמר כמלאך ד', הוא פי' של כאלהים, הכתוב בתחלה:

(קמד) חוץ משם אהיה והוא שם יהוה:

(קמה) אהיה:

(קמו) הראשון:

(קמז) הקב"ה, והוא המדבר על עצמו, והוא שם אהיה:

(קמח) ר"ל שם בן ארבע אותיות יהיה שאחרים מדברים בו, כאמרו אלהי אבותיכם, ומשפטו יהיה ביו"ד אית"ן ונכתב בוי"ו להיותו גם משרש הוה, והוראתו משולשת או שהוא הוה תמיד. ב) שהוא מהוה את הכל. ג) הפך ההויה, שהיא השחתה, ע"ד אמית ואחיה (דבר' לב לט) כמו הנה יד ד' הויה (למטה ט, ג) הוה על הוה (יחז' ז כו) וגם זה מחסדו הגדול:

(קמט) כלומר גם יהוה וגם אהיה שניהם נגזרו מיה, ועיין רמב"ן פ' יג דעתו בזה:

(קנ) ר"ל אהיה, יהוה, יה, הם שמות העצם:

(קנא) שבהם נכתבים אלה השמות:

(קנב) שם העצם:

(קנג) כי לא כמו שהוא נכתב נקרא, עיין מקורי רש"י אות יג:

(קנד) פי' מה שכתוב מה שמו, בא הוא לפרש, הפי' ממלת שם, ובעבור שיפרש סוד השם הנכבד הנכתב בד' אותיות, הוצרך לפרש מה שם העצם, ומה הוא שם התואר, ומה הוא העצם הנודע עפ"י השם ההוא:

(קנה) פי' כי שם העצם הנקרא, הוא העצם עצמו, כשטר שחתום בו שני העדים, והגיע השטר ליד הדיין, שם העדים החתומים בו, כאלו באו העדים בעצמם לפני הדיין והעידו, כי השם כמי העצם ובמקומו הוא:

(קנו) שם התואר הוא עצם אשר יתואר באיזה מקרה מן המקרים, משל בזה, כאשר יחול מקרה החכמה על עצם האדם נקרא חכם, ואם יחול בו מקרה הגבורה נקרא גבור:

(קנז) כי משם התואר יגזר פעל מן חָכָם חֲכַם בצווי, חָכַם לבך בעבר, תֶחְכַם בעתיד:

(קנח) כי לא יאמר בו עבר או עתיד:

(קנט) ובמקח"מ "שיש שם":

(קס) שנגזר מפועל ע"ש צחוק:

(קסא) כי שם העצם, גם שהוא לפעמים נגזר מפעולה או מקרה, הנה במה שהוא שב שם לעצם מדבר לא יבנה ממנו פעל עוד, ולא יאמר מן יצחק יצחקתי, או איצחק, ובמקח"מ "אצחק":

(קסב) כי אלי היה המקרה בעצם יתחייב שכל אדם שיקראו לו באלו השמות יקרם אלו המקרים שקרו ליצחק וליעקב לראובן ושמעון:

(קסג) עד הנה ביאר הדבר הא', והוא "בנין" עתה יבאר הדבר הב' והוא "רבוי":

(קסד) ר"ל תואר חכם יוכל לומר ברבוי חכמים:

(קסה) כי לא יצדק בו לשון רבים לומר אברהמים יצחקים, כאשר נאמר בתים זקנים, והטעם לפי ששם עצם פרטי הוא אחד מיוחד, ולשון רבים לא יפול בדבר האחד:

(קסו) פי' במה שהוא שם העצם:

(קסז) ובמקח"מ "אם היה כן שם" ובבאר יצחק "אם היו שם":

(קסח) וכן יאמר בס' השם "רק שנים אשר שם כל אחד ואחד מהם "ישראל" לחברם לאמר ישראלים איננו נכון":

(קסט) ובמקח"מ "כאשר יתייחס":

(קע) ר"ל ישראלי יאמר ברבוי ישראלים:

(קעא) עתה יפרש הדבר השלישי שהוא ידיעה:

(קעב) בה"א הידיעה:

(קעג) כי שם התואר יאמר בה"א הידיעה:

(קעד) כאשר נאמר הבית הזקן, והטעם כי שם עצם פרטי נודע וניכר מפאת שמו הפרטי, ואין צורך להוודע ע"י ה"א הידיעה:

(קעה) ומה שנאמר, והאדם ידע את חוה אשתו (ברא' ב ח) בה"א הידיעה:

(קעו) שאילו היה השם אדם שם עצם לאדה"ר בלבד לא הוצרך לו ה"א הידיעה ליחוד, רק הוא שם המין, כי גם האשה נקראת בשם אדם דכתיב, ויקרא את שמם אדם ביום הבראם (שם ה כ):

(קעז) הוא כמו המנשי ביו"ד היחם. וכן אמר בס' השם "והנה הה"א תחת היו"ד, כי אותיות אהוי מתחלפות, או יו"ד היחס נגרע, כמו ליצהר שטעמו ליצהרי, כאילו אמר למשפחת יצהר":

(קעח) עתה יפרש הדבר הרביעי והוא סמיכות, ויש מוסיפין כנוי, שלא נוכל לומר אברהמך, יצחקך, והרז"ה ז"ל בס' (שערי תורה) הוסיף עוד נקבה, שלא יתכן לקרוא אשת אברהם, אברהמה, כמו שקורין לאשת המלך המלכה, ולאשת הנביא נביאה, כמ"ש ואקרב אל הנביאה (ישעי' ח ג), ופי' הרד"ק שם "וקראה נביאה לפי שהיתה אשת הנביא":

(קעט) שלא יצדק בו סמיכת ענין לומר אברהם, ירושלים, יצחק, חברון, לפי ששם עצם פרטי נודע וניכר מצד עצמו, ואינו צריך להוודע ע"י דבר אחר, לכן לא יבוא שם עצם פרטי בסמיכות כאשר יסמך שם התואר:

(קפ) כמו חכם הדור, צדיק הדור:

(קפא) ולא יסמך:

(קפב) שם יהוה:

(קפג) כי יהוה ואהיה הכל דבר אחד, כי שניהם יורו על ההויות:

(קפד) שהשם הנכבד סמוך אל צבאות:

(קפה) וכן יאמר בס' (השם שער ב) ובעבור שמצא אחד מן הקדמונים השם הנכבד סמוך אל צבאות, הוצרך לומר כי צבאות גם הוא שם עצם (פי' כי אם איננו שם עצם לא יתכן שיבא השם נסמך אליו) כמו עזי וזמרת יה ד', הכתוב בישעי' יב ב, כי האחד איננו סמוך אל השני, וככה, "אל אלהים ד'" (יהושע כב כב) (פי' שגם שם האחד אינו סמוך אל השני לפי דעתו):

(קפו) בה"א הידיעה הרי שאיננו שם העצם:

(קפז) ולא שייך לומר ששם צבאות שם העצם שלא מצאנו צבאות לבדו כ"א בסמיכות למלת אלהים או למלת ד' אלהים, והנה בכל הדפוסים כתוב כן "או עם השם הנכבד ד' אלהים" ואיך כתב אח"ז "ואל יקשה בעיניך ד' אלהים צבאות", הלא בעצמו יאמר קודם זה שימצא כן עם ד' אלהים, ולפע"ד ט"ס הוא פה וצ"ל ולבדו לא תמצאנו כי אם עם אלהים, או עם ד' הנכבד ד' (פי' ועם שניהם לא ימצא) ושייך אח"ז לומר "ואל יקשה וכו', פי' והלא מצאנו ד' אלהים צבאות שנסמך עם שניהם ויתרץ כי הוא כדרך והנבואה וכו':

(קפח) עיין אות הקודם:

(קפט) שטעמו והנבואה נבואת עודד. וכן השם אלהים אלהי הצבאות:

(קצ) רנ"ק יגרוס "ובעבור":

(קצא) על כן נשמע מזה, כי גם העצם שבכל דבר ודבר, גם צורתו האמיתית, והוא יחוד העצם והגבלתו לשיהיה יש (כי אין יש בלא צורה) שתיהן באות מאת השם ונאצלות מאתו באופן שעצמותם עומדות בעצמות הקדמון והנעלם לכלי תכלית, וצורתן המוגבלת עומדת בצורה הכוללת החכמה הקדומה שבה נברא יש מבלימה, וזה עיקר הבריאה, שבכח החבוי בפנימותו, והוא העצם הנעלם, ניתנה הצורה, הינו איכות ותואר והגבלה בפעל, ושניהם באמתתן ענינים שכליים רוחניים (רנ"ק):

(קצב) וכן יאמר הח' ז"ל בפי' הקצר (למטה לד ו) "פעם הוא שם עצם ופעם הוא שם מדה" (פי' שם תואר), וכן כתב (דבר' ו ג) עה"פ "שמע ישראל", וכן בס' (יסוד מורא שער יב) "ע"כ אמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים" (למטה יח יא) והשם הוא אלהי אלהים, ופעם הוא שם עצם ופעם שם תואר":

(קצג) פי' משה הנזכר כאן מלשון המשכה מגזרת משיתיהו, ואין פירושו על מרע"ה, ופי' הכתוב, ויזכור ימי עולם כשמָשה והעלה את ישראל מים סוף, ושלכן אמר אח"ז, איה המעלם מים, בוקע ים מפניהם, שהוא העלם מים:

(קצד) כי הוא המעמיד הכל, כי שם הויה ר"ל הווה תמיד וקיים, והכל בו עומד, א"כ הוא כמו תואר:

(קצה) ולזה סמך אלהים אל ד':

(קצו) ר"ל המלאכים שנקראים צבאות השמים דבקים עמו:

(קצז) נקרא גם השם כן:

(קצח) והח' ז"ל פי' שם "כמו שהם המלאכים צבאות ד' בשמים, כך הם ישראל בארץ":

(קצט) הלא נקראו גם צבא מרום כן, והנה מכל האמור בזה ותוכן דבריו, כי צבאות אינו שם העצם, ולא אות בצבא שלו, אלא אלהי צבא מרום, וצבאות אינו שם ונמחק, ועיין קרני אור:

(ר) הח' ז"ל יביא ראיה ששם אלהים הוא תואר לפי שיאמר יחיד כמו אלוה, ובמקח"מ "והיחיד":

(רא) יאמר בלשון רבים אלהים, ושם העצם לא יתחבר, פי' לא יאמר בל"ר ובל"י כמ"ש למעלה, ועוד שיסמוך לומר אלהים אלהי ישראל, ושם העצם לא יסמוך:

(רב) ושם אלהים נגזר משֵם אל שיסודו אול בהוראת כח, עצמה, יכולת, ותקיפות:

(רג) והוראתו ג"כ תקיף ויכולת, והוא ג"כ תואר:

(רד) ופי' הרד"ק שם, חזק ותקיף:

(רה) ופי' שם הח' ז"ל יהיה תקיף:

(רו) מלת סוד ויסוד הם שתי מלות, מלת סוד פי' קבוץ וחבור, כאשר אמר בסוד ישרים ועדה (תה' קיא א) שר"ל בקהל ישרים שהתחברו ביחד, ולכן יהיה פי' שהאחד סוד כל מספר, ר"ל שכל מספר מחובר מאחדים, ואמר ויסודי, ור"ל כי האחד איננו מספר, אבל הוא יסוד כל מספר, בעבור שהאחד התחלה וסבה אל המספר, וכל דבר שהוא התחלה לדבר אינו הוא הדבר, אבל הוא סבה ויסוד לדבר ההוא:

(רז) כי אין חשבון זוג קודם לשנים, וא"כ גם הוא א'. כי הוא זוג א':

(רח) כי א איננו מספר, וב' מספר הראשון, וג' מספר שני:

(רט) והם רק ט', כאשר הא' איננו במספר כנ"ל:

(רי) עם האל"ף הם עשרה, והתחלת המספר מן א עד יו"ד, והעשרה כמו א בחשבון:

(ריא) כמו זה הציור:

(ריב) ותכפול הסוף שהוא טי"ת באופן שכל שני מספרים המקבילים יעלו למספר טי"ת דהיינו א עם ח, ב עם ז, ג עם ו, ד עם ה, ואמור ט פעם א הוא ט 9, ט פעם ב יח 18, ט פעם ג כז 27, ט פעם ד לו 36, ט פעם ה, מה 45, ט פעם ו, נד 54, ט פעם ז, סג 63, ט פעם ח, עב 72, ט פעם ט, פא 81, ט פעם י צ 90, כפי הרשום חוץ לעיגול בצד שמאל, שם תביט המספרים בצד שמאל מן א עד ט ממעלה למטה, וכן בצד ימין ממטה למעלה, גם כל אחדים ועשרות מכל מספר עולה ט, ד"מ מספר א ח הוא ט ב עם ז הוא ט, וכן כולם:

(ריג) עיין בציור העגול, נכה ראשונה מספר התשעה בעצמו ט פעם ט יהיה פא 81, ואז תמצא האחד לצד שמאל, והשמונה שהם דומים לשמונים לצד ימין, ואח"כ נכה אותו בשמונה יהי' 72 ונמצא השנים לצד שמאל, והשבעה שהם דומים לשבעים לצד ימין, ואח"כ נכה אותו עם שבעה יהיה 63, תמצא השלשה לצד שמאל, והששה שהם דומים לששים לצד ימין, ואח"כ נכה אותו בששה, יהיה 54, ותמצא הארבעה לצד שמאל, והחמשה שהם דומים לחמשים לצד ימין:

(ריד) וכאשר הגענו אל החמשה, ונכפול עמו התשעה יהיה 45:

(רטו) ואז יתהפך הדין, כי ישובו העשרות לצד שמאל והאחדים לצד ימין, כמו שאתה רואה, כי החמשה הם לצד ימין, והארבעה שהם דומים לארבעים לצד שמאל, ואח"כ נכה התשעה בארבעה יהיה 36, ותמצא הששה לצד ימין, והשלשה שהם דומים לשלשים לצד שמאל, ואח"כ נכה אותו בשלשה, יהיה 27, ותמצא השבעה לצד ימין, והשנים שהם דומים לעשרים לצד שמאל, ואח"כ נכה אותו בשנים שהם 18, ותמצא השמונה לצד ימין, והאחד שהוא דומה לעשר לצד שמאל:

(רטז) כמש"כ בס' (יצירה פ"א מ"ב) ופי' הר"מ בוטריל, אין לספור יותר מעשר, כשמגיע יחזור חלילה החשבון, ופי' בלימה, כתב רס"ג "כלומר בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר" ופי' נבלמו ונסתמו כל הספירות בהם, ודעת דונש בן תמים שהיא מב' תיבות מחוברות בלי מה, כלומר חשבון בלתי נעדר, פי' העסק בזה החשבון:

(ריז) ר"ל כל עוד שלא נשלם מספר עשרה במערכה ראשונה, לא תוכל להתחיל א למערכה שאחריה, למשל אם תרצה לצרף י"א י"ב וכו' אתה מחויב לצרף הא' כבראשונה:

(ריח) ר"ל מספר עשרה מחובר מאחדים, והוא מספר אחד שלם, ותחלת המספרים הדומים לאחדים כמו שמבאר והולך:

(ריט) פליאות האחדות ישים החכם מספר העשרה, וזה לפי המוסכם עליו מכל באי עולם, בעלי קצת דיעה לחשבו גם היא לאחדות בפועל, ולעשותו אחדי במדרגה שניה, כמו שהוא האחד במדרגה ראשונה (רנ"ק):

(רכ) וכן יאמר בס' (האחד) "וחשבון עשרה דומה לאחד, וככה מאה ואלף על הסדר", וכן בס' (השם שער ג) "גם עשרה דומה לו (לאחד) כי הוא תחלת העשרות, והוא סוף כל האחדים, כי לא תוכל להחל במספר לאמר אחד רק אחר עמו, כאשר מבואר בס' יצירה עשר ספירות בלי מה וכו', והנה מפאת מעלה הוא אחד ומפאת מטה הוא עשירי" וכן בס' (יסוד מורא שער יא) והעשרה דומה לאחד, כי הוא כולל האחדים, והוא ראש העשרות וכו' והחשבון יסודו עשרה וכו':

(רכא) ר"ל ב' הם שני חלקי עשרה, ג' שלשה חלקי עשרה וכן כולם:

(רכב) כלומר אם יכפלו כל חלק עם חלק יתהוו מספר אחר, ד"מ ב' פעם ג' הוא ו', והיקש על השאר:

(רכג) או ר"ל כי העשרה כולל האחדיו בזה האופן א עם ט הוא י, ב עם ח הוא י, ג עם ז הוא י, ד עם ו הוא י, נשאר ה, ב פעמים ה הוא י, ואם תגיע ליו"ד אתה מחויב להזכיר כל פעם היו"ד היינו יא, יב, וי"ג אחריו, ר"ל מחבור יו"ד עם א' הוא יא וכן עד יט, וכן הגי' ביסוד מורא:

(רכד) כפלו עם החבור, ד"מ ב פעם ג הוא ו חיבור ו עם ב הוא ח, וכן הכל, וי"ג "או שהשנים דרכים נחברים" ר"ל מכפ ו שהוא כ עם חבור האחדים ד"מ כב כג וכו':

(רכה) כן הוא בס' (יצירה פ"א מ"ג), ופי' הר"א מגרמישא שם, ואין לספור יותר מעשרה כי כשמגיע י"א חוזר החשבון חלילה, וכן עד כ, וכן עד ל:

(רכו) ז' לשבעה כוכבי לכת, והח' לכוכבים הקימים, והתשיעי הוא גלגל היומי המקיף הכל:

(רכז) וכן (דבר' יד כב) יאמר "ודע אם תחל ממעל הנה האחד ראש, ואם ממטה הנה העשירי, וזה סוד הבכור והמעשר", פי' תמצא מספר הפרטים ט, והיו"ד קדש, לכן העשירי קדש, וכן יאמר בס' (השם שער ג) "וכאשר נחל מלמטה הנה העגלות הגדולות תשע, והעשירי הוא הקדוש, ע"כ רמז להיות כל מעשר קדש":

(רכח) וכן יאמר (יסוד מורא שער יא) ועוד ידוע כי גלגל הרוח והאש אחד (הח' ז"ל הוא ג"כ מהכת המכחישים בגלגל האש) ג"כ גלגל המים והארץ, ומקיפים אותה ח' גלגלים בראיות גמורות, והנה הכל עשרה, ע"כ צורת יו"ד כדמות קו עגול שהוא מקיף כל אשר בתוכו, (פי' היו"ד יורה על קיבוץ כל עשרת הגלגלים במקום אחד):

(רכט) ר"ל הה"א והוי"ו:

(רל) וביחד המה יא, וכן הקצוות האל"ף והיו"ד במספר יא, וכן אם נחשוב הב' עם הט' הם יא, הג' עם הח' יא, הד' עם הזי"ן יא, נשאר ה' ו' באמצע:

(רלא) וכן כתב בסמוך, והנה אלה הד' מכפרים הם היקרים, ומספרם כ"ב כמספר כל האותיות, גם יש בהם רוב האותיות מהשם הנכבד ית':

(רלב) למען הקל על הקורא להבין פירוש הח' ז"ל, הנני להקדים איזה הקדמות הנחוצים, אשר בלתם אי אפשר להבין עומק דבריו: א) מספר מרובע, הוא המקובץ מהכאת מספר בדומה לו, הוא כפל המספר במספרו כמו ד' פעמים ד' הוא טז, זה נקרא מספר מרובע (קוואדראטצאל) 16= 4 X 4. ב) מספר מעוקב, הוא היוצא מהכפל והנכפל כמו ד' פעמים ד' הוא טז, אח"כ ד' פעמים טז הוא סד, זה נקרא מספר מעוקב (קוביקצאהל) ג) מספר זוג, הוא אשר יחלק בשני חלקים שוים כמו ד ד ב ב ח ח. ד) מספר נפרד, הוא אשר אי אפשר שיחלק לשני חלקים שוים כמו ג ג, או ה ה, וזוג נפרד הוא כמו ב' פעמים ג ג או ה ה: ה) דעת הח' ז"ל לבאר היתרון מן אלו ארבע אותיות אהוי, והנה יתרונם א) חמשה וששה הוא ה' ו', המה האמצעים במספר עשרה, ולזה קורא הח' ז"ל מספר עגול, (עיין קרני אור הערה לג), ואל"ף ויו"ד המה הקצוות, והמה הראשונים במספר, ומספרם עונה כב כנגד כל האותיות אלפא ביתא שהם כב אם תחבר אותם: ו) אלו ארבע אותיות שומרים תמונת שרשיהם במספר. ברובע ובמעוקב, ד"מ א בחבור כ הוא כא, ואם נכפיל כא פעם כא הוא תמא, כא פעם קלא הוא 9261 הרי לך הא' ולא נתחלפה למספר אחר, וכן ו פעם ו הוא לו, ו פעם לו הוא ריו, וכן ה, וזה מעלתם על כל שאר המספרים, כי שאר המספרים אינם שומרים עצמם במרובע, ואף כי במעוקב, ד"מ ג פעמים ג הוא ט, ז פעמים ז הוא מט, הרי במרובע אינם שומרים, ומה יעשו במעוקב (ל"ח):

(רלג) אם תרבע ד' פעמים ד' הם טז, נחבר האות הראשון, היינו אם תוסיף עוד א ויהיה ה', ותרבע אותו ה' פעמים ה' הם כה, והנה הה' לפניך, ואם יהיה אחד מאותיות אהוי נוסף על מספר אחד גדול, ימצא ג"כ כמוהו במרובע אותו האות, ד"מ אם תרבע יא על יא יעלה רבועו קכא, טו פעם טו יעלה רכה, והנה לפניך ה, יו פעמים יו עולה רנו, קי פעמים קי עולה יב אלף ומאה, ומאה כמו יו"ד, וכל אלה מהמספרים הם נקראים חשבון עגול:

(רלד) פי' אם תכפול האות בעצמו, או אם תוסיף א מאותיות אהוי, או פי' ככה יש בשרשו שיש המרובע, וככה בדומה לו שרש המעוקב:

(רלה) אם נכפיל מספר חמשה בחמשה יעלה כ"ה, הנה נמצא במכפלתו מספר חמשה ה עם כה מעוקבו קכה וכן אם נכפיל מספר ששה בששה, יהיה מרובעו לו, ו עם לו מעוקבו ריו, ועד"ז אותיות אהו"י כולם שומרים תמונת שרשיהם לעולם:

(*) ובבאר יצחק "במרובעם":

(רלו) כי שאר המספרים אינם שומרים עצמם במרובעים, שאם נכפיל ב פעמים ב יהיה מרובעו ד, ג פעמים ג מרובעו ט, ועד"ז שארי האותיות:

(רלז) ר"ל האחד איננו מספר, וכל מספר הוא בכחו ונולד ממנו, ופי' כי כל מספר איננו באחד רק בכח אשר יוליד ממנו עוד מספר:

(רלח) פי' האחד נמצא עם כל מספר במעשה:

(רלט) ר"ל האחד יש לו פאה אחת לאחריו, ומלפניו לא כלום, כמ"ש בס' יצירה (פ"א מ"ז) לפני אחד מה אתה סיפר, וכל מספר זולתו ד"מ ב, יש א לפניו וג לאחריו עולה כפלו כמספר ב ב וכן כולם, והנה מספר ב הוא כפל הא שבא מכח, וזה מעשה הא, ושאר המספרים יעשו כפל במספרים שלפניהם ושלאחריהם, ד"מ ב יש לפניו א ולאחריו ג הוא ד שהוא כפלי, הג לפניו ב ולאחריו ד שהוא כפלו, הד לפניו ג ואחריו ה שהוא כפלו וכן כולם, וכאשר אין לפניו פאה מלפניו, ע"כ אין דומה לו, כי אין קודם לפניו:

(רמ) פי' זהו כח האחד:

(רמא) ר"ל א פעם א מרובעו א, ומרובע כפלו, הוא ב פעם ב שהוא ד, וחבורו עם א היא ה:

(רמב) פי' חשבון המרובע ה פעמים ה הוא כה, ומרובע כפלו י פעם י הוא ק ועולה יחד קכה:

(רמג) ואם נחשוב המעוקב ה פעם כה יעלה ג"כ קכה:

(רמד) כערך החשבון אל ה, ר"ל מספר ד שהוא קודם מספר ה מספר מרובעו הוא טז, מספר מרובע כפלו שהוא שמונה על שמונה הוא סד, יעלה המקובץ משני המרובעים לסך שמונים, ומספר מעוקב ד יעלה ג"כ סד (פי' ד פעמים טז), הנה ערך תוספות השני מרובעים על המעוקב כערך תוספת חמשה על ד שהוא חמישית, (כי ששה עשר הוא חמישית מן שמונים):

(רמה) ר"ל כי מספר חמשה ומעלה וסוף תשבורת, מספר המעוקב על מספר ב' המרובעים, ר"ל מרובע ששה שהוא לו, ומרובע כפלו, ר"ל כפל ששה שהוא יב, ומרובעו קמד מחוברים (ר"ל יב פעמים יב הם קמד) יעלה קפ (ר"ל אם תצרף לו עם מספר קמד הם קפ), ומספר מעוקב ששה על הדרך שאמרנו הוא ריו (ר"ל וי"ו פעמים לו עולה למספר ריו), נמצא כי מספר ריו שהוא מספר המעוקב עודף על מספר קפ שהוא מספר ב המרובעים ששית המספר והוא מספר לו, וזה הערך בעצמו הוא הערך אשר למספר ששה עם החמשה, ועל דרך הששה כל המספרים אשר למעלה ממנו, הנה מספר חמשה אמצעי כי בו יתקבצו הסגולות הנזכרות כי לא יוסיף מספר שני מרובעיו על מעוקבו, ולא מעוקבו על שני מרובעיו שום דבר, כי הכאת חמשה בחמשה הוא כה, והכאת עשרה בעשרה מאה, הנה המקובץ משניהם קכה, מעוקב חמשה הוא קכה, כי אם תכה הצלע שהוא חמשה בעצמו יעלה כה, ואם תכה המרובע שהוא כה בשרשו שהוא חמשה, יהיה המעוקב קכה הנה הכל שוה, ולכן נכון הוא מה שאמר, כי חמשה אמצעי הוא בחשבון:

(רמו) כי ששיתו א, שלישיתו ב, ומחציתו ג, ס"ה ששה, ובשאר המספרים איננו כן:

(רמז) ר"ל במדרגה ממדרגת המספר מספר שוה לחלקיו:

(רמח) ראש הנפרדים הוא ג ומרובעו ט, ומרובע האחד הוא א, וחבורם י שהוא דומה לאחד, וז"ש היה המחובר ר"ל המקובץ יו"ד שהוא הדומה לאחד:

(רמט) ואבאר מקודם המלות הקשות, אלכסון הוא קו נוטה מן היושר, ועובר על רוחב העיגול או הריבוע, או זולתו, יתר, הוא קו עובר בתוך העגול מצד אל צד, ואינו עובר על המרכז (מיטטעלפונקט), אבל נוגע בשתי קציות של קו הסובב בעגול, על כן ארכו פחות מאורך האלכסון או הקוטר, קוטר הוא קו עובר על רוחב כל תבנית מצד אל צד, ובדברי הח' ז"ל (השם שער ששי) נקרא ג"כ חץ ועתה נבוא אל הביאור, אם תשים אלכסון העיגול במספר עשרה:

(רנ) פי' אם נמשוך בתוך עגול שקוטרו עשרה, יתר אחד על שלישית הקוטר מלמטה (ב ג):

(רנא) משולש שוה השוקים (א ב ג)

(רנב) פי' אם נצייר בתוך העגול הנזכר משולש שוה השוקים, כלומר ששתים מצלעותיו שוות, ויהיה חודי נוגע בקו המקיף, ותהיה תושבתו (פי' היתר התחתון) המשולשָה, זה יהיה מספר מדת שטחו שוה למספר מדת אורך הקו המקיף העגול הזה:

(רנג) פי' אם נמשוך בתוך עגול שקוטרו עשרה יתר אחד על שלישית הקוטר מלמטה, (ב ג) ויתר אחר על שלישיתו מלמעלה (ה ו) ונעשה מן השטח אשר בין שני היתרים (ז ח ט י) מרובע ארוך, כלומר שארכו יתר על רחבו, כי רחבו שליש הקוטר, כלומר שלשה ושליש, וארכו כאורך היתר, אז אם נמדוד שטח המרובע ההוא, כלומר שנכפול ארכו על רחבו, נמצא מספר מדת שטח המרובע ההוא שוה למספר מדת הקו המקיף, וכן יאמר בס' יסוד מספר השני, הביאו שד"ל (אגרות שד"ל צד 717) וז"ל שם. "ובעבור כי עשרה דומה לאחד והעגול יסובבהו קו אחד, הנה אם שמנו האלכסון עשרה יהיה מרובע היתר בשלישית האלכסון כמספר הקו בלי תוספת ומגרעת, וככה אם עשית מרובע בשלישית העליונה ובשלישית השפלה יהיו שבריו כמספר הקו וכו', והנה אם שמנו האלכסון עשרה, ונוציא יתר בשלישית, ונעשה עליו משולש, יהיה רבוע המשולש כקו הסובב". עכ"ל:

(רנד) אם האלכסון ד"מ שמונה, הסובב כ"ד, המרובע ארוך ארכו ששה ורחבו שלשה, ושטחו י"ח וכן המשולש:

(רנה) כי יעדיף מספר הקו הסובב כ"ד על שטח המשולש י"ח במספר ששה:

(רנו) ר"ל כערך הקו הסובב כ"ד אל שלשים במדת אלכסון עשרה העודף במספר ששה וכן יאמר (יסוד מספר הנ"ל) "וכל מספר שהוא לפני עשרה יהיה ערך המשולש בשלישית אל הקו המקיף כערכו אלעשרה":

(רנז) שאם האלכסון ד"מ במספר יב, קו הסובב ל"ו, ושטח המרובע ארוך, וכמוהו המשולש מ"ה, כי אורך המרובע ט, ורחבו ה, ט פעמים ה, הוא מ"ה, ויעדיף על מספר קו הסובב ל"ו במספר ט.

(רנח) עיין למעלה אות רלב אות ה:

(רנט) הם אותיות מ'נ'צ'פ'ך':

(רס) פי' מה שהיה ברוחב הם אותיות נ'צ'פ'כ הושיבו באורך כתמונה הזאת ן'ץ'ף'ך' ובס' (יסוד מורא שער יא) כתב וז"ל "ונכפלו החמשה בעביר שאחזו הקו שהיה ברוחב והוסיפוהו על האורך להורות שאין המלה סמוכה, והשני כפולים (מם) סגרוהו בסוף":

(רסא) ר"ל לא נשתנה שמם, לפי שבמבטא דומים זל"ז, רק במכתב נשתנו שלא ידמו:

(רסב) וכן כתוב ר"א בחור (תחלת פרק שירה) בשם הח' ז"ל "סימן מנצפך בא בירכתים, ורחב פאת עמקן לארכן, נהפך לעשות כתב קודש יפה אפים", ובמקום אחר יאמר הח' ז"ל "כי לא הוסדו האותיות הכפולות רק ליפות הכתיבה, כי מה שבעקום שב לאורך":

(רסג) וכן יאמר (יסוד מורא שער יא) כל האותיות שהאדם יבטא בהם מוצאיהם חמש המקומות, הראשון אותיות הגרון, והם א'ה'ח'ע, והשני החיך והם ג'י'כ'ק, והשלישי הלשון והם ד'ט'ל'נ'ת, והרביעי השיניים והם ז'ס'ש'ר'ץ, החמישי השפה והם ב'ו'מ'ף:

(רסד) פי' שרש הדבר המונח אצל בעלי לשה"ק המה ח"ט גז"ע ספ"ר צד"ק, ורצונו מש"כ שרשים לעולם, דהיינו שאינם לשימוש, כי כל כ"ד אותיות המה מונחים לשרשים, וכן יאמר (יסוד מורא שם) "והנה חצי אותיותיהם שרשים לעולם לא נגרעים ולא נוספים":

(רסה) פי', בראשית המלה כמו בבית הבי"ת משמש במקום מלת "בתוך הבית", או בסופו כמו שָדִי יורה על קנין הדבר:

(רסו) לפי שיש בהם אותיות השם הנכבד, גם הם מנהיגי הלשון:

(רסז) פי' לפי שאית"ן מש"ה וכל"ב המה הקלים במבטא יותר מח"ט גז"ע ספ"ר צד"ק, ע"כ שמוהו מניחי הלשון למשרתים לפי שמבטאים בהם הרבה, וכן יאמר (יסוד מורא שם) "והנכון לבחור הקלים במוצא להיותם משרתים בעבור שיבטאו בהם הרבה":

(רסח) האות הראשון א, והחמישי ה, והששי ו, והעשירי יוד:

(רסט) כמו שביאר למעלה ועיין הערה רסז:

(רע) כי אותיות אהוי טעמיהן רבים כאשר יבאר:

(רעא) ר"ל התנועות מושכות אחריהן אחת מאותיות אהו"י, הקמץ מושך אחריו א גם ה, לפי שא' וה' אותיות הגרון וקמץ תנועה גרונית, חולם ושורק מושכים וי"ו, לפי שהוי"ו ממוצא השפתים, והחולם והשורק ג"כ תנועת השפה, צירה וחירק מושכים יו"ד, לפי שהיו"ד ממוצא החיך, והצירה והחירק ג"כ תנועת החיך, והוא מלשון משכני אחריך (ש"ה א ד):

(רעב) הנראים כמו אַבִיאֶנו, זָהָב, יְצַו גֵו גוי גָלוי, והנעלמים, הא יבוא נעלם אחר כל שבע התנועות כמו בָּא, רֵאשִׁית, רִאשׁוֹן, רֹאשׁ, פֻארָה, ואַדוֹנִי, פֶלֶא, הה' אחר חמש התנועות, כמו מַה, מַעֲשֵׂה, פַרעֹה, מֶה עָשָׂה, הוי"ו אחר שתים כמו עָשׂוּ בּוֹ, היו"ד אחר שלש כמו בִנֵי בְּנִי בָּנֶיךָ:

(רעג) כמו וְקָאם (הושע יו"ד יד), ולא אָבוּא (ישעי' כח יב) שׁאֹסָיִךְ (ירמי' ל טז) האלפי"ן נוספות, רְדָה, אַדַבְּרָה יִפְקּדהו, ההאי"ן נוספות, להיתו ארץ (תה' עט ב) מעינו מים (שם קיד ח) הואוי"ן נוספות, עֲוֹנָיכִי, שׁוֹכנִי סנה (דבר' לג טז) היודי"ן נוספות:

(רעד) על יום טוב בָנו (ש"א כה ח) תחת באנו קראן לו (למעלה ב כ) תחת קְרֶאנָה הכַחְתָּ (ברא' כד יד) תחת הוֹכַחְתָּ שהיה ראוי לבוא בוי"ו נח נסתר שבאה תמורת יו"ד, כי שרשו יכח כמשפט כל הפעיל מנחי פ"א יו"ד, יֵרֵד (שם מב לח) תחת ייֵרֵד:

(רעה) כמו "אם לא יַשׁים עליהם" (ירמי' מט כ) שרשו אשם מענין שממון ומשפטו יאשים בַּשָׁמַיִם (ברא' יא ד) ת' בְהַשָׁמַיִם (תה' לו ו) וָמַתִּי (ברא' יט יט) שרשו מות, והראוי לכתוב וָמַתְתִּי, אֶצָּק (ישעי' מד ג) שרשו יצק, ונקרא חסרי פ"י:

(רעו) אתא בוקר (ישעיה כא יב) ת' אתה, רְפָה שבריה (תה' ס, ד) ת' רפא, הלֹה (דבר' ג יא) ת' הלא, מפו (יחז' מ י) ת' מפה, יוכלו (שם מב ה) ת' יאכלו נִבֵּיתָ (ירמי' כו ט) ת' נִבֵּאתָ, אוֹבִידָה (שם מו ח) ת' אאביד, וכן יאמר (יסוד מורא שער יא) "אותיות אהוי מתחלפים ומתהפכים, ופעם נוספים, ופעם נגרעים":

(רעז) לדעת הח' ז"ל העי"ן קודם לחי"ת עיין למטה הערה רפב, כי העי"ן הוא האות היוצא בתחלה מהגרון ואחריו החי"ת, ומה שעשו לסימן אהח"ע החי"ת קודם לעי"ן, כתב הח' ז"ל (צחות שער האותיות) וז"ל "והנה אותיות הגרון הם ארבע והם אהחע והקדמנו בסימן החי"ת קודם העי"ן, בעבור שיקשה על המדבר לחבר חי"ת עם עי"ן, גם לא ימצאו נחברים בלשון הקדש":

(רעח) עתה יבאר הח' ז"ל איך הוא מוצאי האותיות, וכי כל אות שכשתבטא אותו, המילוי של האות איננו ממוצאו, ד"מ אותיות אהח"ע מוצאן מהגרון, וזה כאשר תבטא אותן בלא המילוי אַ אבל כשתבטא אותו במילואו אלף, המילוי שלו למ"ד ופ"א רפויה אינם מאותיות הגרון וכן כל האותיות:

(רעט) ד"מ אַ הַ חַ עַ, וכן ביאר בעל "באר יצחק", והרש"נ לקח לו דרך אחרת בזה והביאור האמיתי כמו שביארתי:

(רפ) צ"ל "ואלה שניהם" והבאר יצחק יגרוס "ואלה השנים":

(רפא) וכן יאמר (יסוד מורא שער יא) "ושניהם כבדים (פי' החי"ת והעי"ן) ע"כ לא ימצאו במכתב נכרים (פי' ע"כ לא נמצא במכתב לשונות העמים עי"ן לפי שהוא כבד בלישנא) ולא יוכל לבטא בהם מי שאינו רגיל בנעוריו" וכן כתב בס' שפה ברורה "והנער הקטן לא יוכל לבטא בהם, גם האדומים כולם לא יבטאו בהם כלל אעפ"י שיבואו בימים":

(רפב) וכן יאמר (צחות שער האותיות) "והנה בעבור היות האל"ף והה"א קלים על הלשון שמום משרתים, ולא כן החי"ת והעי"ן, ע"כ נשארו עיקרים", וכן הוא סדר מוצאן, העי"ן הוא האות היוצא בתחלה מהגרון, ואחריו החי"ת, ואחריו הה"א, ואחריו האל"ף, והכלל מוסד לדעתו ז"ל, כי האל"ף והה"א הם יותר קלי המבטא מכל האותיות, והאל"ף קלה מן הה"א, והעי"ן והחי"ת הם היותר כבדים, והעי"ן כבד מן החי"ת, ולפ"ז הה"א הוא שלישי לעי"ן והאל"ף הוא רביעי לו, ובס' שפה ברורה יאמר שהאל"ף הוא שלישי לעי"ן, והה"א רביעי לו, ועיין (למעלה הערה רעז) וכן יאמר (יסוד מורא שער יא) "ע"כ בחרו העברים האל"ף והה"א חצי זה המוצא שרש וחציו משרת (פי' העברים מחלקים זה המוצא ע"ח ה"א, שתים נתנו לשרש ע"ח, לפי שהם כבדים, וה' וא' נתנו גם לשימוש לפי שהם קלים):

(רפג) וכן (יסוד מורא שם) "ובחרו מאותיות החיך הראשונים והם י גם כ להיותם סמוכים אל הראשונים הנבחרים" (פי' לפי שהיו"ד סמוך לאל"ף וה"א ממוצא שכנו הנבחרים להיותם משרתים לקלותם):

(רפד) וכן יאמר (צחות) "ומאותיות החיך בחרו החצי שהם הקלים (והם י כ) ומאותיות הלשון קרוב מחצים (פי' המה כולם משרתים חוץ מהדל"ת והטי"ת), וכן בס' (יסוד מורא שם) ובחרו מאותיות הלשון שנים קרובים מחצים, והם נ וגם ת, ובעבור שהם חמשה, והלמ"ד קל על הלשון שמוהו מהמשרתים, ובעבור היותו אמצעי, שמוהו למעלה על כל האותיות, וקראוהו למ"ד מגזרת לימוד כי עיקרו לדעת למה היה הדבר":

(רפה) ר"ל בחר בו להיותו פעם שורש ופעם משרת, להיותו קל משתמש בו הרבה בשורש ומשרת, וכן בס' (צחות) "שמו עיקרים כל האותיות שהן יוצאות בינות השיניים בעבור היותם כבדים, חוץ מהשי"ן שהוא הקל שבהן", (פי' ולכן הניחוהו לשמוש), וכן בס' (יסוד מורא שם) ובעבור היות השיניים קשים, גם התחברם קשה, ע"כ שמו הד' שרשים (פי' ע"כ שמו מניחי הלשון ד' אותיות ממוצא השיניים זרסץ לשרש לכבדותם) ושמו השי"ן לבדו משרת ושרותו מעט, תחת "אשר" "שככה לו" (תה' קמד טו) "שלמה אהיה" (ש"ה א ז) "בשגם הוא" (ברא' ו, ג) (פי' ושמו השי"ן לבדו לשימוש, ושמושו הוא במעוט הנמצא תחת מלת הטעם "אשר" "שככה לו", טעמו אשרי העם אשר לו ככה, "שלמה אהיה" ג"כ שעורו אשר, "בשגם הוא" ג"כ טעמו באשר הוא בשר) כי זיי"ן וצדי"ק וסמ"ך שהם אותיות השריקה (אותיות זסשרץ נקראים בפי בעלי הלשון אותיות השריקה, הרקמה לר"י ן' גנאח שער ב) קשים מאוד, ג"כ אות הרי"ש, והעד הנערים הקטנים שלא יוכלו לבטא בו עד שיגדלו ויתחזקו חבלי המוח":

(רפו) וכן בס' (יסוד מורא שם) ע"כ הוצרכו לשום השלשה אותיות השפה (בומ) משרתים, והניחו אחד שרש והוא הפ"א", (לפי שהוא כבד במבטא), וכן בס' (צחות) ובעבור שעזבו רובי אלה (פי השיניים לעיקרים) הוצרכו לשום רובי אותיות השפה משרתים" (פי' כי כולם המה משרתים חוץ מהפ"א):

(רפז) פי' כי מלמטה הגרון ואחריו החיך ואחריו הלשון:

(רפח) עתה יבאר הח' ז"ל סדור אותיות אלפא ביתא, וטעם קדימת האל"ף לפני הבי"ת והבי"ת לפני הגימ"ל עד גמירא, ויאמר כי האל"ף הושם ראש לכל האותיות כנגד האחד שהוא ראש המספרים, וכן (יסוד מורא שם) ובעבור היות האל"ף הקל מהגרון והוא לפני הה"א ע"כ שמוהו בראש":

(רפט) עיין למעלה הערה רלא:

(רצ) הוא האל"ף:

(רצא) ר"ל אות ב מן בומ"פ:

(רצב) וכן יאמר (צחות) האות הנקרא בי"ת יתכן שתקנו המחבר אחר האל"ף בעבור שאין רחוק מאותיות הגרון יותר מאותיות השפה (פי' כי אותיות השפה הם במעלה החמישית מהגרון, והאל"ף היא בראשונה מאותיות הגרון, ואחריה בי"ת הראשונה מאותיות השפה) ואין ראוי לשום אות אחר אות ושניהם ממוצא אחת" (כי יכבד על הלשון) וכן כתב בס' שפה ברורה, אך שם כתב כי הבי"ת הוא האות האחרון שהוא במוצא האחרון (פי' מאותיות השפה):

(רצג) וכן יאמר (צחות) והנה כן אחר הה"א (ממוצא הגרון) שם הוי"ו (ממוצא השפה):

(רצד) וכן (צחות) "ואחרי העי"ן (ממוצא הגרון) הפ"א (ממוצא השפה), וכן (יסוד מורא שם) וככה אחר הה"א הוי"ו, ואחר העי"ן פ"א":

(רצה) מגיכ"ק.

(רצו) מדטלנ"ת

(רצז) מזסשר"ץ:

(רצח) הרביעי מארבעה אותיות המשך:

(רצט) אל"ף וה"א:

(ש) הוא וי"ו שגם הוא שומר עצמו במרובעו:

(שא) כי היו"ד במדרגת האחד, והכ"ף במדרגת העשרה, והיו"ד יותר קל מן הכ"ף לכן נבחר להיות עשירי לאותיות:

(שב) ר"ל אותיות אהו"י:

(שג) ולא כן דעתו בראש ס' מאזנים (ד' א) ושם (טו ב) בשם הגדול שבמדקדקים, ובס' שפה ברורה (כב ב) מהמדקדקים כי רק שלשה אוי מאותיות המשך ולא הה"א:

(שד) וכן יאמר בס' (צחות) שהאלף ימצא נח נעלם אחר כל תנועה, ובס' שפה ברורה כתב "חוץ מפתח גדול, בעבור שיבוא לעולם אחריו נח נראה בָּא אחיך (ברא' כז לה) ולפ"ז, לא תמצא האל"ף נח נעלם רק אחרי שש תנועות, כי הוציא בזה פת"ח גדול, ועיין ביאורי לחידתו על אותיות אהו"י אות 47:

(שה) הוא ציר"י:

(שו) הוא קבוץ:

(שז) הוא סגו"ל:

(שח) פי' הוא סימן מ"ב לזכר ולנקבה, כמו אֶפקד אֵלֵךְ הוא מ"ב לשניהם:

(שט) האל"ף היא נחה אחר התנועות הנזכרות למעלה, ואינה נראית לעולם בסוף, כי אין דין נח נראה נוהג באל"ף, כי מרפיון הברתה אין בה כח להיות נח נראה:

(שי) ת' מרה:

(שיא) האל"ף מן "גבהא" ת' ה"א הנקבה:

(שיב) ונכתבה אל"ף המשך אחר הה"א, ובס' צחות יאמר על אל"ף וְאַתִּיקֶיהָא, וכן ראוי להיות אחר כל ה"א (פי' אחר כל ה"א הקמוצה בקמץ גדול שמושך עמו אל"ף נח נסתר):

(שיג) באל"ף נח נוספת עם הוי"ו במלת "ההלכוא":

(שיד) האל"ף נוסף:

(שטו) וכן כתב בס' (מאזנים) "ודע כי יש אלפי"ן בראש המלה נוספים בשמות כאל"ף אזרועך" וצ"ל "ואזרעי" כי לא נמצא מלת "אזרועך" בכתוב:

(שטז) ובמכלל כתב הרד"ק וז"ל "ומלת והאזניחו האל"ף נוספת, כי משפטו והזניחו כן דעת המדקדקים אבל דעתי כי הה"א נוספת, והאל"ף תמורת הה"א כאל"ף "וכל מלבושי אגאלתי" (ישעי' סג ג):

(שיז) האל"ף ת' ה"א כמו ההמון וענינו קבוץ ורבוי:

(שיח) היו"ד ת' אל"ף מענין "וד' האמירך" (דבר' כו יח) יתאמרו כל פועלי און (תה' צד ד) ופי' תתימרו, תתגדלו ותתרוממו, וכן בס' (מאזנים) ויהיה אל"ף במקום ה"א בשמות בראש המלה, כמו "ואת יתר האמון" (ירמי' נב טו) ויתחלף היו"ד באל"ף, והאל"ף ביו"ד בראש הפועל "ובכבודם תתימרו" שהוא מן "יתאמרו":

(שיט) תחת "תאמרו" כי שרשו "אמר":

(שכ) הם אותיות הו"י לפי שהם נראים ג"כ, אפילו הה"א תהיה במפיק אבל האל"ף לא נראית בסוף ולכן איננו סימן:

(שכא) וכן יאמר בס' (האחד) "וחשבון עשרה דומה לאחד" ועיין (למעלה אות רכ):

(שכב) ולא נמצא ממש, וכן יאמר (צחות) "ויש יו"ד שהוא סימן בעד יחיד שאיננו נמצא כמו יִשְׁמוֹר יְדַבֵּר":

(שכג) שסימנו יו"ד:

(שכד) שסימנו אל"ף, ורק דומה ולא אחד ממש:

(שכה) וכן בס' (מאזנים) "והיו"ד בראש המלה סימן זכר יחיד או רבים בכל הבניינים כמו יִשְׁמֹר יִשְׁמרוֹ, יַשְׁלִיךְ יַשְׁלִיכו וכו', ובסוף המלה סימן נקבה בכל הבניינים לנכח או לצווי כמו תִּבְנִי תִּרְאִי רְאִי וכן (יסוד מורא) "והיו"ד תחלתו זכר יַעֲשֶׂה וסופו לשון נקבה וּדְעִי וּרְאִי":

(שכו) וכן (צחות) "ויש יו"ד ליחס כמו הָעִבְרִי הָעִבְרִיָה הָעִבְרִית":

(שכז) וכן יאמר (צחות) ואם היה לשון רבים סמוך אל אחר גם יהיה נח נעלם ויהיה בקמץ קטן (ציר"י) כמו יְדֵי נשים (איכה ד י) רַגְלֵי חסידיו (ש"א ב ט):

(שכח) וכן (יסוד מורא) "והיו"ד ישרת בראשונה ובאחרונה וכו', ובאחרונה דומה לאחד, כי היו"ד סימן המדבר זכר או נקבה יָדִי רַגְלִי, ונראית היו"ד לשון רבים (פי' כמו יָדַי רַגְלָי) ובסמוך היו"ד הנעלם יְדֵי נשים (איכה ד י)":

(שכט) עיין הערה שלפני זה:

(של) עיין אות שכ"ז:

(שלא) וכן יאמר (מאזנים) "ודע כי יו"ד נעלם עם קמץ גדול בכל לשון רבים עם סימן שאיננו נעלם כמו בִלְעָדָיו, במלות ענין וכל עָלָיו וְאֵלָיו, ובשמות כמו יָדָיו רַגְלָיו":

(שלב) כי אותיות אהוי מתחלפים והב"י כתב כי צ"ל "והיו"ד תחת וי"ו כי מצינו ואתה הוֶֹה להם למלך":

(שלג) וכן יאמר (צחות) "והנה מצאנו ואתה הוֶֹה להם למלך (נחמי' ו ו) הנה יד ד' הוֹיָה (למטה ט ג) והנכון כי הוי"ו תחת יו"ד":

(שלד) ובבאר יצחק "מן חסה" כי שרשו חסה, וכן (צחות) "ויש יו"ד תחת ה"א כמו חָסָיָה נפשי (תה' נז ב)":

(שלה) תחת אִישָרְתִּי שהוא לשון אשר:

(שלו) וימצא מהיודי"ן הנוספים בראש המלה:

(שלז) כי שרשו צהר כי הזית נקרא כן ע"ש שמאיר כצהר, וכן יאמר (צחות) ויש יו"ד בראש המלה נוסף בשמות כיו"ד יצהר:

(שלח) היו"ד נוסף בסוף המלה:

(שלט) שמלת הֵא שהוא שם אות הה"א תורה על מציאות הדבר:

(שמ) וכן יאמר (צחות) "וזה טעם ה"א כמו הֵא לכם זרע (ברא' מז כג) וגם אני הא דרכך בראש נתתי (יחז' טז מג) והנה הטעם כמו הנמצא, ואלה הדברים צריכים פי' ארוך". ועיין בס' (השם שער ג) ובאור גנה, מה שהאריך בזה:

(שמא) וכן יאמר (צחות) "הה"א בעבור היותו קל הושם משרת בראש ובסוף עם דרכים רבים והנה הוא ישרת לתימה עם הפעלים, ועם השמות, ומלות הטעם כמו הֲשָמַע עם קול (דבר' ד לג) או הֲנִסָה אלהים (שם פ' לד) הֲנִהְיָה כדבר הגדול (שם פ' לב):

(שמב) ויבוא התואר עם המתואר בה"א, וכן ההר הטוב, הארץ הטובה:

(שמג) האנשים אשר באו אליך הלילה:

(שמד) וכן (מאזנים) "הה"א ישרת באחרונה סימן לנקבה אחת בכל הבניינים בפעלים ובשמות כמו שָמְרָה וחָכְמָה וגדולָה:

(שמה) צ"ל "אמר" כי הזכר הוא בלא סימן:

(*) ובבאר יצחק "ישמרנה":

(שמו) וכן (צחות) ובשמות יש ה"א נוסף (פי' נוסף על השרש בסוף המלה לסי' ל' נקבה) והוא סימן ל' נקבה כמו צדקה, ישועה, תעודה, וכולם מלרע (כדין השם עם ה"א הנקבה):

(שמז) וכן (צחות) ויש ה"א לבנין הכבד הנוסף הנקרא הפעיל הִשְמִיד הִכְרִית הוֹצִיא הורִיד וכו' ":

(שמח) וכן (צחות) "וכן טעם ה"א התפעל פועל עבר (פי' ה"א התפעל גם היא סימן הבנין כמו הפעיל הנזכרת למעלה):

(שמט) וכן יאמר (צחות שם) ודע כי יש ה"א חסר והוא שרש במלת הטעם, רק הוא מבולע כמו מה-בצע (ברא' לז כו) (פי' כי מלת מה מחוברת במקף, ולא יתכן לבוא נח נסתר אחר תנועה קטנה) הנה איננו במבטא, רק נשאר במכתב, והנה מַלָכֶם תדכאו (ישעי' ג טו) מַזֶה בידך (שמות ד ב) איננו לא במבטא ולא "במכתב" (אכן נדגשו הלמ"ד והזי"ן במלות האלה לחסרון הה"א):

(שנ) ששרשו יצר ויו"ד השרש נבלע בדגש הצדי"ק:

(שנא) מבנין הדגוש ומשפטו אאבדך, ובנפול אל"ף פ"א הפעל להקל הקריאה מפני פגישת שני האלפי"ן הוטלה תנועתה על אל"ף האית"ן.

(שנב) תחת אשמע:

(שנג) ר"ל קמ"ץ קטן שהוא צירי:

(שנד) הנו"ן סמוך לה"א בצירי:

(שנה) שהוא סגול ושיש בה נגינה, לפי שהנגינה מעלה את הת"ק אל מדרגת ת"ג:

(שנו) עיין ביאורי לחידת הח' ז"ל הערה 49, ושם הבאתי כי הה"א לא תנוח אחרי חירק ושורק, ופה הביא הח' ז"ל לא יִקְרְחֻה שהה"א תנוח אחרי שורק עיי"ש הטעם לזה, ומה שנמצא שפכה אשרי (תה' עג ב) כתב הח' ז"ל (צחות) ואין ספק כי שֻפְכֻה הוא וי"ו במבטא (פי' הה"א במלת "שפכה" היא נחה ונסתרת במבטא, וכאלו היא וי"ו נח נסתר):

(שנז) כי בומ"פ מהשפתים, ובס' (יסוד מורא) "והוי"ו כדמות ווי העמודים ונכפל להדביק השפתים", ובס' (השם שער ג) ועוד שמו וא"ו כפול, כי לא יבטא האדם באות הזה, כי אם בשום שפה על שפה (פי' והם שנים לכן גם הו"ו במבטאו כפול):

(שנח) ובס' (צחות) "ויש וי"ו דבק עם פועל עבר אחרי פועל עבר כמו מי פעל ועשה (ישעי' מא ד)":

(שנט) וכן (צחות) "והוי"ו באחרונה בשורק סימן לשון רבים בפעלים אכלו וישתחוו (תה' כב ל) עבר, ועתיד יאכלו ענוים (שם פ' כז)":

(שס) לפי שהם ממוצא אחד כמו קוּם שוֹר:

(שסא) כמו שְמָרָה:

(שסב) בא בחול"ם להבדילו מן יִרְדְפו לשון רבים, והנה כולם בחולם כי הוא לשון יחיד:

(שסג) הדגש לחסרון אות ישמרנהו:

(שסד) כמו אמרנו:

(שסה) ושמענו ועשינו (דבר' ה כד):

(שסו) ר"ל אהו"י:

(שסז) וכן יאמר (יסוד מורא) "ועתה אדבר על האותיות המשך, שהם יסוד השם הנכבד":

(שסח) הוא אהיה:

(שסט) אדני או אלהים רק בלשון הוי"ה ככתבו וכן יאמר בס' השם שער ח' "ומשה רבינו היה אומרו לפני פרעה ולכל ישראל":

(שע) וכן יאמר בס' (השם שער ב) "ובעבור כבודו וגודל מעלתו לא רצו לגלותו בכל מקום מגואל, והוצרכו לכנותו במלת אדון (ר"ל אדני) והוא ע"ד לשון רבים כדרך אֱלהִים". ושם שער ח' "אולי כנוהו בעבור היותם בארץ טמאה" ע"כ אין אנחנו מזכירים אותו ככתבו כ"א בכנוי אדני או אלהים:

(שעא) כי הוא הכל שם אחד וכאילו כתוב, זה זכרי:

(שעב) פי' כשבא שם העצם סמוך למלת אדני אנחנו קוראין אותו אלהים וישונה קריאתו מכתיבתו, כי אין אנחנו ראוים לבטא אותו ככתיבתו:

(*) ובמקח"מ "והטעם":

(שעג) ובמקח"מ הגי' "כמו לאדם אַדני בחירק כמו אדני שאל":

(שעד) כי צ"ל אדני בקמץ הנו"ן ע"ד לשון רבים כמו אלהים:

(שעה) טעם הוראת השם הנכבד:

(שעו) בכאן רמז על העולם השפל שלא יעמדו רגע אחד על מתכונתו אחת, פי' שהם תלוים במערכת הכוכבים, וידוע כי המערכת משתנה בכל רגע, וע"כ ישתנו השפלים התלוים בעליונים:

(שעז) ובמקח"מ הגי' "האחד":

(שעח) והם זהב, כסף, כסף חי, נחשת, בדיל, עופרת, ברזל:

(שעט) והם ז' כוכבי לכת, שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה:

(שפ) ובמקח"מ "ולמעלה":

(שפא) ובמקח"מ ומעלותם זו למעלה מזו":

(שפב) פי' כי יש באדם לבדו ג"כ שבעה דברים, והם אלו ארבעת המזגים שהם קר, וחם, וליחות, ויבשות, גם שלש נפשות שהם רוח החיים, והנפש המתאוה, והנשמה המשכלת, וזה הדבר יובן על דרכים רבים:

(שפג) פי' דבריו שבאלו המעלות השלש דומם, צומח, חי, עצמיות הכחניות אחד, עצם הרוחני, אלא שהוא בכולם נרדם וטמון, ולא יצא לאור הפועל עד להאדם, ועם זאת גם הוא יקרנו השינוי, ועמו ההפסד והחילוף בגופו ובעסקיו וכל עניניו, וגם בנפשו יהי' השינוי אמנם רק לפי מחשבתו ולפי המחזה המורגש לחושיו בלבד (רנ"ק).

(שפד) כוונתו במשל העץ על הגבלת המושכל העומד קיים ובלתי משתנה, ובמשל הצל על הגבלת המושכל הכולל בתכונות פרטיות וסדריהם וחוקותם שהם המראים את הכולל, במשלנו מושג הבהמה פרטי של מושג החי, ומושג הסוס והחמור היותר פרטים, ובדבור מים רצים תמיד, כיון אל הנמצא הפרטי החושי בחומר הגשמי שהוא משתנה לעולם, לא יעמוד רגע על מתכונת אחת, ועוד יאמר (תה' קב כו) על המקרא "לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים וגו' המה יאבדו", "והנכון כי זאת הארץ היא היבשה, ומעשה ידיך שמים הוא הרקיע, והם עומדים בכללם, ואובדים בפרטיהם, ע"כ אמר המה יאבדו, כי הפרטים אובדים והכללים שמורים, וזה שיאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעי' נא ו) על הפרטים אמר היוצאים מן הכלל (מתפרטים ונולדים ממנו) כי הם משתנים ואובדים רק הכללים שהם החוקים, העמידם חק ולא יעבור". הנה יראה מזה כי המינים והכללים והחוקים לכל הנמצאים הם אצלו דבר אחד, והוא המושגים השכליים הכוללים מכל דבר (שם):

(שפה) ובמקח"מ "גדולה":

(שפו) ר"ל שאין מקריהם כמקרה הלבנה ע"י תנועת השמש:

(שפז) אשר העריך השי"ת להנהגת העולם:

(שפח) ר"ל באמצע חגורת המזלות הנחלקת לי"ב חלקים ונקובים בשמותם טלה, שור, תאומים, סרטן, אריה, בתולה, מאזנים, עקרב, קשת, גדי, דלי, דגים:

(שפט) ר"ל נוטה לצפון:

(שצ) נוטה לדרום:

(שצא) הוא גלגל הקפה:

(שצב) הוא גלגל יוצא מרכז:

(שצג) פי' מרכזו:

(שצד) לכוכב ממינו:

(שצה) עיין בהפירוש להלכות קדה"ח (פי"א הט"ו):

(שצו) לאחד משבעה כוכבי לכת וקראם המבטים, כי מבט הוא מלשון ראיה, לפי שהכוכבים המתנגדים רואים זה את זה, כמו "והביטו אחרי משה" (למטה לג ח):

(שצז) וז"ל הרמב"ם ז"ל (הלכות קדה"ח פי"א ה"ז) "העיקרים שצריך אדם לידע תחלה לכל חשבונות האיצטגנינות בין לדרכי חשבון הראיה בין לשאר דברים אלו הן, הגלגל מוחלק בש"ס מעלות כל מזל ומזל שלשים מעלות ומתחיל מתחלת מזל טלה":

(שצח) (עיין למטה לג כא) ושם מבואר בארוכה:

(שצט) של מערכת הכוכבים:

(ת) בעבור השינוים אשר יקרה לכוכבים שבעה ישתנו כל הנבראים ר"ל כל הנולדים בעולם השפל היסודות והצמחים ובע"ח, וכן יאמר (יסוד מורא שער יב) "ובעבור כל אלה הדברים הנזכרים, גם אחרים ישתנו כל הנולדים בארץ מהמקורות (הם ד' יסודות שהמה מקור כל דבר) והצמחים והחיים":

(תא) ר"ל השינוים כפי המערכת יקרוה ג"כ:

(תב) ויותר ע"י השמש:

(תג) ר"ל גלגל יוצא מרכז וגלגל הקפה שאין מרכזם כמרכז הארץ:

(תד) ממזרח למערב:

(תה) שהוא ממערב למזרח:

(תו) וכן יאמר (יסוד מורא שם) "ותנועת השבעה משרתים (פי' השבעה כוכבי לכת) עומדת גם היא על דרך אחת, כל אחד מהם בגלגלו, רק תנועתם כנגד מוצק הארץ משתנה, כי יש מהם ישרים בהליכתם, פעם במרוצה, פעם בהתמהמה, ופעם עומדים, ופעם שבים, ומערכת זה אל זה משתנה עד אין קץ, פעם מתחברים, ופעם מתפרדים, ופעם בלי מבט, ופעם בשבעה מבטים, ופעם עולים ויורדים בגדול ובקטן, ופעם בקו המזלות, ופעם שמאליים או ימיניים, והם בעצמם לא יחלו ולא יכלו, ולא יוסיף אורם ולא יחסר רק כנגד מראה העין, והלבנה במדרגה השפלה, כי ישתנה אורה כפי מרחקה מהשמש, ויקרה לתנועותיה כל מה שיקרה למשרתים ויותר" ועיין בפי' הח' ז"ל (דניאל י כא' ששם ביאר בארוכה, וסיים "ואלה דברים צריכים פירוש ארוך ולא יכולם ספר אחד לדעת סודם על מה זה":

(תז) עיין (רמב"ם הלכות קדה"ח פ' טז) ונקרא גם ראש התנין וזנב התנין, עיין (יסוד עולם מאמר ג פ"ח, נחמד ונעים סימן קצא):

(תח) עיין בס' (נחמד ונעים שער ט בפרקיו שם) וזה נקרא לקוי השמש:

(תט) והוא לקוי הירח:

(תי) מפני שהכוכבים אשר בזה הגלגל מרחקם מכדור הארץ לעולם על שיעור א', וגם הכוכבים בעצמם מרחקם זה מזה לעולם על שיעור ומדה אחת, ולא נראה בא' מהם מן השנוים הנזכרים:

(תיא) והחכמים הקדמונים אמרו לפי עיונם שאין לגלגל הזה ולכוכביו שום תנועה עצמית לא כלפי מזרח ולא כלפי מערב, וזה שמחמת כבידתו ומתינת איחור סבובו לא הרגישו בהם הקדמונים שום תנועה וחשבו שהם שובתים ונחים לעולם, וסיבוב הגלגל הזה סביב מרכזו שהוא מרכז הארץ, גם הוא ממערב למזרח, אך בתנועה כבדה מאוד באחור ומתון רב:

(תיב) פי' שהדעות והם השכל המקושר בכחות חיוניות, וכחות הצומח הם נקלות בלתי קיימות בלי שינוי בערך אל שכל נקי שלהם, ולזה כל מלאך עושה דבר השם לא יוסיף ולא יגרע, ואמר בפ' (למטה כג כא) כי שמי בקרבו, משל לעגול שהנקודה הוא קרובה אל כל מרחק, והנה עצמותו חלק השם הנכבד, וככה יפרש המקרא אם שמע תשמע בקול ועשית את כל אשר אדבר (שם שם כב) (רנ"ק):

(תיג) והנה יאמר ע"ז העולם הרוחני שכולו כבוד וכולו עומד":

(תיד) ר"ל קיומו:

(תטו) כוונתו שעצמותם והיותם וחיותם וכחם ופעולתם שאצלם הכל אחד, להיותם בלתי גופות, היא שכל מוגבל בגבול, והוא בעצמו שכל השם הנכבד, שכולו שכלי בלי גבול, ולזה יאמר שהשם הוא מעמידם בהשכילו ית' את עצמו בדרך מוגבל של זה המלאך שגם בהם יגזור החכם מעלות ומדרגות ועיין למטה כג כ, בפ' הנה אנכי שולח מלאך (רנ"ק):

(תטז) של מלאכים, שעליהם אמר שאינם גופות ולא בגופות כנשמת האדם:

(תיז) ר"ל המזלות הנזכרים:

(תיח) פי' לבטל את האלילים אשר שללו משכם שלא יטמא מחשבתם בהם למען ידבקו בשם לבדו:

(תיט) פי' שהם המלאכים הקדושים שאינם גוף, והם נפשות הכוכבים (לשיטתו) ועיין באורי שם:

(תכ) ר"ל לגודל חכמתו לא התפעל בשום דבר, והיה כריע לו, ועיין שם בפי' הח' ז"ל ובביאורי שם:

(תכא) ר"ל מין האדם הכולל אישים רבים:

(תכב) וכן יאמר הח' ז"ל שם "והאדם כאשר ראה שלא יחיה בגופו לעולם, הוצרך להחיות המין, על כן אמרה "קניתי איש את ד'", ואין שם זכר למלת אלהים, כי הנה נמצא בארץ במין כאשר הוא במעלה בעצמים" (ר"ל העצם השכל נמצא בארץ במין, כמו שהוא נמצא למעלה באישים, כי המה קיימים לעולם), וכן יאמר (יסוד מורא שער יב) "ונקרא עם אלהים עד שנולד קין, וכראות חוה כי מין האדם עומד בהוליד קין, על כן אמרה קניתי איש את ד'". וכן בס' (השם שער שמיני) "והיה זה בעבור שלא קבל אדם עוד כח השם כראוי עד שאכל מעץ הדעת והוליד בן אז אמרה חוה קניתי איש את ד' "בלא מלת אלהים ואין אחריו השם סמוך אל אלהים כ"א פעם אחת בדברי משה (שמות ט, ל):

(תכג) פי' בשם העצם יתחדשו אותות ומופתים:

(תכד) כאשר נאמר לו לפרעה ע"י משה זה השם בקש פרעה אותות ומופתים:

(*) וכן יאמר (יסוד מורא שער יב) "ובעבור זה לא הזכיר משה לפרעה רק השם הנכבד שהוא אלהי העברים, שיוכל המקבל כחו בארץ לחדש מופתים (פי' לפי שהיה צריך לחדש מופתים לעשות פלאים בארץ) ע"כ לא תמצאו זה השם בספר קהלת, כי הוא דבר על חכמת האלהים, והכח שקבל הכל לא היחוד כמשה" וגי' בעל אהל יוסף "לא היחיד כמשה" פי' כי משה רבינו היה יחיד בדבר הזה, וכן יאמר בס' (השם שער השמיני) "וזה השם לא היה נודע בעולם כ"א לחסידים מועטים עד בא משה רבינו, הלא תראה כי לא תמצאנו בכל מענה איוב וחביריו, ואין טענה ממלת, הן יראת ד' היא חכמה (איוב כח כח), כי באל"ף דל"ת הוא כתוב, גם אין לטעון מן, ויען ד' את איוב (שם לח א) כי הם דברי המעתיק":

(תכה) ובס' (האחד) יאמר, "וכל יש עצם וצורה" ועיין שם הערה 25 מהח' ר"ש פינסקער שבכ"י שאצלו "וכל עצם וצורה" בחסרון מלת יש, ובכ"י פאריז ישנה, וכן הנכון, רצונו עמידת כל יש וקיומו היא שנים עצם וצורה:

(תכו) פי' איננה עומדת בעצמה, ואין לה מציאות כ"א בחמר:

(תכז) פי' כי ההוים מעצם וצורה שהם שנים, ואינם כ"א דבר אחד, כלומר העצם, אבל הצורה אם תסיר מעצם, הנה נעדרה ונפסדה, ולא כן העצם כי הוא העומד, אעפ"י שהצורות משתנות ונפסדות:

(תכח) כל גוף נקרא אחד והוא שנים כי הוא מורכב מעצם וצורה, אך השם הנכבד הנקרא אחד באמת איננו מורכב ולא יתכן לומר עליו שהוא שנים:

(תכט) ר"ל כל גוף אשר הוא יש הוא משולש:

(תל) כי האורך יעשה פנים ואחור, והרוחב יעשה ימין ושמאל, והעומק יעשה מעלה ומטה:

(תלא) ר"ל מאלו ג' אורך ורוחב ועומק, ובמקח"מ ובמג"ע "מהשלש":

(תלב) ר"ל אחר מספר שלשה ובמקח"מ ובמג"ט "מאחריו":

(תלג) וכן יאמר בס' (השם שער ד) "כי הארבעה דומה לאחד שהוא בעצמו כמו מרובע כאשר פירשתי בס' האחד, ע"כ הושם השם בן ד' אותיות" ובס' האחד יאמר "הארבעה מרובע ראשון נראה, והוא תחלת חשבון זוג הזוג והוא תחלת חשבון מורכב" וביאר הרש"פ שם, כי מספרי זוג הזוג יהיה המספר ארבעה הראשון, וחשבון מורכב קורא הח' את המספר הנולד מהכאת ב' המספרים זה על זה, והנה מספר הד' הוא הראשון הנולד מב' על ב', ולהאחד אף כי יש לו שרש הנה שרשו ג"כ אחד, והאחד אינו נמנה בכלל המספרים המעריכים לפי שאינו מוסיף בכפלו על המספר הערוך, משא"כ בכל המספרים האחרים, ולכן הד' הוא תחלת חשבון מורכב:

(תלד) פי' כל השמות של הנקראים בשם הם באמת שם העצם או שם התואר, והפי' של תואר הוא כנוי:

(תלה) פי' זה התואר הנקרא על שם היסוד שהנקרא נברא ממנו, כמו אדם שנקרא כן בעבור כי נברא מן האדמה:

(תלו) פי' שאירע בעת ההיא מקרה, וקראו שם האיש בשם המקרה:

(תלז) כולם נקראו ע"ש המקרה:

(תלח) ונקרא כן מפני שהוא השליט על אחרים:

(תלט) במקח"מ ובמג"ט לא נמצא מלת "זקן":

(תלט*) פי' שם אברהם הוא רמז על האיש הנקרא כן, וכשיקרא ראובן את האיש שנקרא אברהם, ויאמר לו אברהם יודעים שלא אמרו על יצחק או על יעקב, רק על האיש הידוע בשם אברהם, ע"כ קראו שמות לב"א כדי שיכירו את מי קורא, ומי הוא הנקרא:

(תמ) פי' כשהאדם קורא את חבירו, הנה הקורא נושא בפיו את שם הנקרא, ואם אין קורא אותו, הנה הוא שומר את שמו במחשבתו, כדי שיזכרנו בעת אשר יצטרך לקוראו, וצורך הקריאה כדי שיכיר הנקרא כי הזה קורא אליו:

(תמא) הח' ז"ל יאמר כנגד דעת האומרים אשר השם שיזכיר וישנה בתפילתו ככה יתן לו ד', כלומר אם יבקש רחמים יזכיר שם בן ד' אותיות ואז ירחמהו, ואם יצטרך דין יזכיר שם אלהים שהוא מדת הדין וכן כולם, ודעת הח' ז"ל אינו כן:

(תמב) וכן השיב רב האי גאון על השאלה ששאלוהו על אודות השם, כי יש כמה שמות שיעשו בהם מעשים גדולים שלא יתכן לעשותם אלא באות או במופת ע"י השם, והשיב כי כל אלה הדברים בטלים הם, כי אפילו הם צדיקים גמורים אין נעשה להם כזאת, כ"א היה כך, במה תכירו אותות הנביאים ממה שההדיוט עושה בשם ומה הפרש יש בנביא ובין זולתו, והאריך להביא ראיות ע"ז, ועיין (מורה בפ' סב מהח"א) מה שהשכיל לבאר בזה:

(תמג) כן הוא (פדר"א פ' מב, זוהר וארא דף כח א, יוב"ע שמות ד כ, ילקוט שמות סוף רמז קסח, ילקוט ישעי' נא סוף רמז תעד, ובס' הישר, וכן בד"ה של משה), והח' ז"ל לא ינגד לזה שהשם היה חקוק על המטה, אך ינגד לדעת האומרים שבכח השם שהיה חקוק על המטה בקע הים ויעבירם, הנה זה יורה כי משה עשה מדעתו ע"י שמות ולא השם שלחו:

(תמד) באלו ג' פסוקים רמוז בהם שם של ע"ב:

(תמה) מן "ויסע" "ויבא" "ויט":

(תמו) א'ר'מ'ע' אש, רוח, מים, עפר:

(תמז) פירושו מרכז, כמו "בצקת עפר למוצק" (איוב לח לח), וכפי' הח' ז"ל שם הוא הנקודה, ופירוש מלת "מסבה" הוא מלשון "והוא מסבות מתהפך" (איוב לז יב) וכפי' הח' ז"ל שם, שהוא על הגלגל שמתהפך בתחבולות המקום לפעלי בני אדם, ועיין בהקדמת הח' ז"ל לפי' על התורה בדרך הד' ובביאורי שם:

(תמח) והוא באחדותו הפשוטה, ואין לומר בו שום צורה המורה על הגבלה באיכות או בתואר מה, ולזה הוא עצם לבד בלי צורה, ובלתי מוגבל, וכן בס' (השם שער ד) "כי הנכבדים העליונים שאינם גוף גם הם שנים נושא ונשוא (פי' עצם וצורה) רק האחד לבדו הוא נושא ואינו נשוא":

(תמט) גם הם קיומם מכח האחד:

(תנ) ודעתו בזה, כי המספר שבעה בו נכללו עניני כל חשבון, כלומר שהחשבון זוגים ונפרדים, והזוגים יש מהם ראשונים ושניים, והנפרדים כמו כן, והזוג הראשון הוא ב וזוג השני הוא ד, כן הנפרד הראשון הוא ג והשני הוא ה, וכשתחבר הזוג הראשון שהוא ב עם הנפרד השני שהוא ה או הזוג השני שהוא ד עם הנפרד הראשון שהוא ג יהיה המספר שבע, וכן יאמר בס' (האחד) "השבעה מחובר מתחלת מספר שאיננו זוג עם שני לזוג, וככה הוא מחובר מתחלת זוג עם שני לאשר איננו זוג, ובעבור זה קראוהו חכמי התושיה חשבון שלם", וכן פירושו פה, וכאשר תספור השנים היינו הזוג עם הנפרד תמצאם שבעה:

(תנא) כי מספר השביעי היה קדוש אצל הקדמונים, וכן אז"ל כל השביעיות חביבין לפני הקב"ה, למעלה מרקיעים השביעי חביב, שנאמר סולו לרוכב בערבות, וכן בארצות ובדורות, ובבני ישי, ובחדשים ובימים, וכן שבעה נרות נעשו במקדש, ונר שביעי היה מאיר כנגד השש אל מול פני המנורה, ועיין מורא בפ' מג מהחלק השלישי:

(תנב) ר"ל כשתחשוב י שהוא עשרה, ואח"כ יה שהם טו הרי כה, ואח"כ יהו שהם כא, הרי מו, ואח"כ יהוה שהם כו הרי עב וכן יאמר בס' (השם שער החמישי) ואם חברנו הראשון עמו ואם השני, ועמו ועם השנים נחברים ארבעתם יעלה המספר ע"ב:

(תנג) פי' שֶשָם שם המפורש, וכן יאמר (למטה יד יט) "ובעבור שאלה הג' פסוקים דבוקים זה עם זה, וכל אחד יש בו ע"ב אותיות, ע"כ מצאנו בספרים כתוב סימן סוד שם המפורש". וכן בס' (השם שם) "וטעם שלשה פסוקים שהם ויסע, ויבא, ויט, גם טעם ויהי בשלשים שנה לאמר בשאלת חלום בעבור היות כל אחד ע"ב אותיות":

(תנד) ולמטה יד יט, "בס' רזיאל":

(תנה) וכן יאמר (למטה שם):

(תנו) בפסוק הזה נמצא ע"ב אותיות, כי הגלה ומראת חסרון וי"ו (ריקאנטי בשם ס' הבהיר) וכן הוא במנחת שי (יחז' א א) מה שהביא מס' הזהר, אמנם בספרים שלנו שתי המלות מלאים וי"ו, ועיין (למטה יד יט) ובבאורי שם:

(תנז) פי' חצי השם הוא יה וכאשר תבטא אותו ותאמר יוד הא הוא כו, וכן הוא מספר כל השם יהוה שעולה כו, וכן יאמר (למטה לג כא) גם בחברך האותיות שיבטא האדם בהם בחצי השם יהיה כמספר השם, וכן יאמר בס' (יסוד מורא שער יא) "וככה חשבון שתי האותיות במבטא":

(תנח) וכן פי' הח' ז"ל שם:

(תנט) וכן פי' הח' ז"ל (שם פסוק ב):

(תס) עיין למעלה אות תכ"ד:

(תסא) וכן יאמר (למטה לג כא) "וזה השם הנכבד הוא האחד שהוא בעצמו עומד":

(תסא*) כי הוא שם התואר, וכן יאמר בס' (השם שער ב) "ושאר השמות הנקראים במקרא חוץ מג' הם שמות התואר כמו אלהים":

(תסב) וכן יאמר בס' (השם שער השמיני) "והנה יהיה השם הסמוך אל האלהים הנזכר במע"ב כטעם הסמכו אל צבאות":

(תסב*) והוא תואר להשם ית', עיין (למעלה אות קפה):

(תסג) עיין למעלה אות קפה:

(תסג*) בה"א הידיעה, הרי שאיננו שם העצם:

(תסד) עיין למעלה אות קפז:

(תסה) שטעמו והנבואה נבואת עודד:

(תסו) ופי' שם הח' ז"ל "זה השם הנכבד":

(תסז) כי כל יש הוא גוף משולש עיין (למעלה אות תכט):

(תסח) כי השם הנכבד הוא אחד, והוא בעצמו עומד (עיין למעלה אות תסא):

(תסט) וכן יאמר (פ' יג) "כי בשם אל שדי לא יעשה אותות רק בשם הנכבד" ועי (למטה לג יב):

(תע) עיין למעלה אות קצב:

(תעא) וסוף הפ' "ידמה לד' בבני אלים", ופי' שם הח' ז"ל "יערוך כמו, יעריכנו הכהן, בבני אלים הם הכוכבים, והטעם כי חכמי המזלות יראו בנסיונם פלאות גדולות ומעשים נוראים מתחדשים יום יום כפי כח הכוכבים ומערכת אלה לאלה, והיודעים דעת עליון ידעו כי מעשה השם הנכבד נפלאים יותר ויותר":

(תעב) יוצר הוא תואר לאומן יוצר חרש בכלל, וליוצר כל בפרט, לא יָאמר לו אין בכליך כמוך, כמו כן אין לדמות ואין לערוך כל אלה נגד השם ית', ובמקח"מ "כי לא יאמר אין כמוך כאומר ליוצר אין בכליך כמוך":

(תעג) מה שאמר כח השם, מלת כח רומז אל השכל, והוא האור הבא מהשי"ת, ואולם אמר על השכל הפועל, כי הוא הנראה לנביאים, וקרא אותו כח השם בעבור שיבא מכח השי"ת שמראה אותות ומחדש גופות:

(תעד) פי' אם כח המקבל גדול יחדשו לו דברים עצומים ונפלאים אפילו במורגש, כמו שנתחדשו למרע"ה גם לאליהו ולאלישע, ואם כחו מעט יחדשו לו דברים קלים, כי פעמים יראה במראה הנבואה ולא במורגש, וע"כ אמר כנגד המקבל:

(תעה) וכן יאמר הח' ז"ל (במד' כב כח) "ואם תבין סוד מלאכי אברהם גם יעקב, אז תבין האמת", ובמקח"מ "וגם מלאך הסנה", פי' כי בעבור שהמקבלים היו דבקים בשם ית', ע"כ נתחדשו להם האותות האלה:

(תעו) פי' אהיה השני, וזה הוא מה שאמר אהיה אשר אהיה:

(תעז) ואינני רשאי לגלות יותר:

(תעח) ולמעלה בפי' הארוך יאמר "והנה השם הראשון איננו במקרא רק במקום הזה":

(תעט) בס' (השם שער ב) כתב הח' ז"ל "כי בעלי הנקוד ינקדו השם על דרך קריאת כנויו", פי' ינקדו יְהוָה והם כנקודות אֲדנָי, ומה שהשמיטו המדקדקים הפתח ובא שו"א תחת יו"ד בלי פתח, כי לא יאות החטף פתח כ"א באהח"ע:

(תפ) ועיין באהל יוסף שיבאר כל ההשתנות, ובס' השם שער ז יאמר, שהוא יותר ממאתים:

(תפא) פי' מי שהוא מבין בחכמת הדקדוק ידע איך תהיה קריאתו אחר שיחקור כל הקריאות לפי ההשתנות:

(תפב) מן מלת "והנה" עד "קריאתו" לא נמצא בפי' הקצר רק במג"ט, וכן הוא בם' השם שם ופירושו, השני שמות הם אהיה גם יה, כלומר בשניהם תמצא אות הראשון נקוד באחת מהתנועות ולא בשו"א, וזה ראיה כי השם הנכבד אין ראוי להיות בו האות הראשון בשו"א, רק בנקודות היו"ד של יה או בנקודת הה"א של אהיה:

(תפג) יפרש הקריאה שאם תשים בשם הנכבד נקודות כנקודת אֶלִיָהוּ תהיה קריאתו יֶהי וָהוּא, ופירושו כי הוא הוה תמיד והוא יהיה לעולם, ועיין בס' השם שער ז ששם חזר ממה שאמר כאן, כי שם יאמר שאין ללמוד קריאתו ממלת אליהו עיי"ש, וס' השם חיבר באחרונה אחר שחיבר זה הפירוש. עיין בראש ס' בראשית ברשימת חבוריו:

(תפד) פי' קריאתו ראוי להיות על משקל אהיה, ואלה הדברים הס עמוקים מאוד ואין ראוי לגלותם כי אם לחכמים גדולים כאשר הזהירו חז"ל (קדושים עא א) כי הוא סוד כל התורה, ע"כ אמר הח' ז"ל שהוא סוד:

(תפה) ופי' ושם הח' ז"ל "שלא יכלה כאשר יכלו כל אלה ויאבדו הפרטים, וטעם כי נשגב שמו לבדו שהוא שומר הכללים":

(תפו) פי' דפרט אלהי אברהם אחר שנכלל במלת אלהי אבותיכם:

(תפז) ומאחר שפרט אברהם להודיענו זה, אמר ג"כ יצחק ויעקב, ולא אמר בכל אחד אלהי כמ"ש בפסוק הקודם:

(תפח) יפרש הכפל לשון, ומלת פקוד, הוא אשר קרוב יום הפקודה אשר פקד אותם מכבר:

(תפט) ויהיה הפירוש מן העליה שיתרוממו ויתעלו ברב טוב:

(תצ) וטעם גם עלה, עליות רבות המעלות' וכולל בזה עליית זרעו ממצרים, מרובים בתוספת מעלות נכבדות:

(תצא) ופי' צוואה וגזרה, וכן "אמר להביא" (אסתר א יז) "ואומרה ויטהרו הלשכות" (נחמי' יג ט), ומזה "ד' יתן אומר, המבשרות צבא רב" (תה' סח יב) שיעורו ד' נתן אמר, חרץ משפטו, והמבשרות תבשרנה צבא רב:

(תצב) והרדי"א ז"ל הבדיל בין שמיעה בקול, ובין שמיעה לקול, וביאר "כי כל שמיעת קול שאחריה למ"ד היא המורה על הבנת השכל (כדעת הח' ז"ל) וכל שמיעת קול שאחריה בי"ת הוא לשון שמיעת אזן ממש, ופה יאמר עם למ"ד, הוא פי' שיבינו דבריו אשר ילמדם בענין חיוב המציאות" וכן ביאר בעל התוה"מ והביא ראיותיו מרז"ל עיי"ש:

(תצג) להרגיש יו"ד הראשונה שהיא לסימן היחוס, כי לרבים זכרים יו"ד מ"ם, נוסף על סימן היחס כמו פה העבריים:

(תצד) ומנהג הלשון להשמיט יו"ד היחס בל"ר לכובד פגישת שתי יודי"ן במבטא, וגם חירק אחד, ונאמר עִבְרִים, ופה בא בשני יודי"ן שלא כמנהג:

(תצה) פי' שכאן כתוב "נקרה" בה"א, ולמטה כשאמרו לפרעה נקרא עלינו (למטה ה ג) כתוב באל"ף פירוש אחד להם:

(תצו) באל"ף, לשון מקרה וטעמו שלא בכונה:

(תצז) למטה ה ג:

(תצח) וכן פי' שם הח' ז"ל "והוא כטעם פגיעה והנה פירש לו למה הם חייבים לחוג פן יבוא דבר או חרב":

(תצט) והיה בזה הבטחת השם, מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך, וכן פי' רש"י ז"ל:

(תק) וכן פי' (למטה ה ג):

(תקא) ושם (ויקרא א א) ביאר "כי בתת כל חלק בעתו ימלט החלק שיש לו חלק לעוה"ב, על כן פירש לכפר, לתת כופר, והעד מתחלת כי תשא, ע"כ כתוב פן יפגענו בדבר (פי' כי בתת כל חלק בעתו, שאם תקריב איברי הקרבן תמורת איברך תנצל אתה מהגזרות שגזרו עליך מן השמים):

(תקב) יפרש המלות לא יתן, שהוא נתינת כח ורשות:

(תקג) פי' לא יניח אתכם להלוך:

(תקד) וכן ת"א הביאו רש"י ז"ל, לא ישבוק וביאר, כמו "על כן לא נתתיך" (ברא' כ ו):

(תקה) ר"ל בי"ת ביד משמש במקום בעבור, ועיין קרני אור:

(תקו) ויפרש בפסוק הב' "והכיתי את מצרים בכל נפלאותי" כי בפעם אחת לא יקח מוסר, ועיין (למטה ה כב) בפי' הקצר שהביא הפירוש היה מדעת עצמו:

(תקז) שלא ידמה כי ידו היא יד חזקה:

(תקח) וכן (פס"ז ג כ) "את ידי זו מכה, שהיד מתפרש לכמה ענינים, יד מקום, יד נבואה, יד מכה, יד חזון, יד ממש, יד שפת הים, יד כח":

(תקט) וכן פי' הח' ז"ל בפי' הקצר (למטה יב לו) על הפ' וישאילום, שהיו המצריים מפייסים לישראל שישאלו מהם:

(תקי) וכן כתב הח' ז"ל (ברא' לא מב) "מ"ם ריקם נוסף והוא שם ימצא עם יחיד זכר ונקבה ועם רבים":

(תקיא) כמו פה:

(תקיב) מ"ם חנם נוסף ונמצא ג"כ על רבים אשר נאכל במצרים חנם (במד' יא ה) ועל יחיד ועבדתני חנם (ברא' כט טו) ועל הנקבה ויצאה חנם (למטה כא יא) וכן כתב הרד"ק בשרש "חנן" ועיין ברא' לא מב, ולמטה ח יג ובביאורי שם:

(תקיג) הח' ז"ל ירמוז על הפ' (ברא' טו יד) "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול":

(תקיד) פה יאמר ושאלה אשה משכנתה, וזכר רק הנקבות ולמטה יב ל"ה כתוב "וישאלו איש מאת רעהו, ואשה מאת רעותה" שאף הזכרים שאלו, ויבאר מה שהזכיר הכתוב הנקבות עתה, כי דבר הכתוב בהוה שדרך הנשים לשאול יותר מהזכרים, וכאשר יאמר "וישאלו" זכרים ונקבות:

(תקטו) כי יש נזם שהוא באף גם באזן, ועיין (ברא' כד כב) ובביאורי שם:

(תקטז) הח' ז"ל פי' (ישעי' ג כ) "באזרוע, והעד מאצעדת שאול (והוא בש"ב א י ואצעדה אשר על זרועו) כי האל"ף נוסף כאל"ף אזרוע". ועיין קרני אור:

(תקיז) כלי עשוי בדמות ירחא סהרא:

(תקיח) הוא עדי שמשימה האשה ברגליה שמקשקש:

(תקיט) ולא מכשף:

(תקכ) כמ"ש (ברא' מז כז) ויאחזו בה, שקנו שם אחוזה, וכן תיוב"ע שם "ואחסינו בה אחסנא חקלין וכרמין" ועיין ביאורי שם:

(תקכא) עיין קרני אור הערה נד, ובפי' הקצר (למטה לד כד) פי' הרס"ג:

(תקכב) "ושרשו נצל" בפלס וְדִבַרְתֶם, וכן פי' רש"י ז"ל, שהנו"ן בו יסוד, וכוונת המאמר על העושים הפעולה, ונקוד דגש תוך הצדי"ק ומורה על חוזק הפעולה, כמאמרם ז"ל, עשאוה כמצולה שאין בה דגים (ברכות ט ב) ודין הנו"ן לינקד בחירק וְנִצַלְתֶם על משקל כִּפַרְתֶּם דִבַּרְתֶּם שהמה ג"כ לשון כבד, והוא ענין הסרה ושלילה, וכן ת"א "ותרוקנין":

(תקכג) וכן הוא דעת מנחם הביאו רש"י ז"ל, ושרשו "יצל" והנו"ן ונצלתם לאו שרשית היא, רק היא סימן על לשון נפעל על משקל וְנִסַחְתֶּם וי"ג "כי לא יתכן להיות משקלה מבנין נפעל", וכן כתב הבאר יצחק שראה כן בס' הראב"ע בלי חומש, וכן יתכן יותר וכן כתב המבאר לנתה"ש ששרשו "נצל" ולא "יצל" כדברי מנחם, שאם כדבריו תהיה הנו"ן לסי' הנפעל, והדגש לחסרון יו"ד פ"פ הפך כוונת הענין, כי ישראל היו המנצלים, ולא המנוצלים אבל אם שרשו "נצל" תהיה הנו"ן הפ"פ והדגש לסי' בנין הכבד בפלס ודברתם אל הסלע (במד' כ ח) וכפרתם את הבית (יחז' מה כ):

(תקכד) עיין בפי' הח' ז"ל ובביאורי שם: