(א) משה ענה ואמר "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", ויש לשאול ע"ז הלא השם הבטיחו ושמעו לקולך, ואז"ל (שמ"ר ג יב) אותה שעה דבר משה שלא כהוגן וכו' מיד השיבו הקב"ה בשיטתו, נתן לו אותות לפי דבריו, והח' ז"ל יפרש שעל הזקנים אמר לו השם שיאמינו בו כמש"כ "לך ואספת את זקני ישראל" (למעלה ג טז) "ושמעו לקולך" (שם פ' יח):

(ב) שיאמינו העם:

(ג) או פירושו שאמר לו שישמעו לקולו, ואולי לא יאמינו בלב שלם:

(ד) פי' שבעשותך כן לפניהם יאמינו:

(ה) תעשה להם זה האות במטה:

(ו) והמטה נמצא עמו תמיד:

(ז) והענין כי היה משה אז בן פ' שנה, ומפני זקנתו היה המטה בידו להשען עליו:

(ח) פי' השלכה הזאת לארץ כדי שיסיר היבושת ממנה ותתלחלח מן הארץ ויהיה בה רוח חיים ודבריהם רוח, וכן הביא הח' ז"ל הדעה הזאת (למטה ז יא) בפי' הקצר ועיין ביאורי שם:

(ט) במקח"מ "התולדות":

(י) עיין ערכו בראש ס' בראשית:

(יא) פי' רמז לפרעה:

(יב) כמ"כ השעבוד היה בפה רך, ולבסוף נהפך להם לנחש שממית בנשיכתו, ומפה רך נהפך לפרך:

(יג) וראש הפסוק הנני עליך פרעה מלך מצרים:

(יד) כי אחר המכה נעשה עץ יבש כבתחלה:

(טו) כמנהג הזקנים:

(טז) שנצטרעה ידו:

(יז) וכן פי' רש"י ז"ל והוא מדרז"ל (תנחומא א אות כג, תנחומא ב אות כ, שמו"ר פי"ג יב, שבת צז א):

(יח) א"כ היה ראוי מתחלה להיות האות ביד:

(יט) עיין ערכו בראש ס' בראשית:

(כ) השם ענם על ידי שעבוד מצרים:

(כא) ויצילם מיד מצרים:

(כב) צוה אותו שיעשה האות הראשון במטה למען יאמינו:

(כג) וכן פי' ר"י ן' גנאח:

(כד) וע"ז כתב ר"ש ן' מלך, וזה בארץ ישמעאל שבתי זרועותיהם רחבים ונושאים בהם כל דבר, אבל בארץ אדום בתי הזרוע שלהם צרים וחוגרים במתניהם על לבושיהם, ומה שמעל החגורה תוך הבגדים יקרא חיק, ופי' שאהו בחיקך כי כן מנהג האומן לשאת היונק על חיקו וסומך אותו בזרועותיו:

(כה) עיין הערה הקודמת:

(כו) והאיך אמר והאמינו, ואח"כ אם לא יאמינו:

(כז) כי מקוצר רוח ומעבודה קשה לא תהיה דעתם צלולה לחקור היטיב מה שיראו:

(כח) הוא האות השני, כי מי יוכל לרפא נגע צרעת רק השי"ת, ויראו כאן שתרפא:

(כט) ואין יד ללשון רק הוא כלשון בני אדם:

(ל) ופי' האות שאחריו, לא אחרון ממש, וכן ואת לאה וילדיה אחרונים (ברא' לג ב), ולא נמנע לקרוא אחרונים לאמצעיים, אע"פ שיש עוד אחרים אחריהם, והיינו דכלפי הקודמים אליהם קרוים אחרונים:

(לא) אות המטה שנהפך לנחש, וצרעת היד, ע"כ קורא האות השני אחרון:

(לב) שם במצרים כמו שאמר "ולקחת ממימי היאור":

(לג) ע"כ נתן לו השלשה אותות שמהם יאמינו מהאות הראשון, ומהם יאמינו מהשני, ומהם יאמינו מהשלישי

(לד) עיין הערה הקודמת, ובאות השלישי יאמינו כי כל דבר שנעשה ע"י כשוף חוזר לקדמותו, והדם שיהיה ביבשת לא יחזרו לקדמותן, ובזאת ידעו כי מאת השם הוא ויאמינו:

(לה) והם המטה ואות היד, ולקח מים מהיאור והיו לדם ביבשת, וסיים "ויאמן העם":

(לו) וכן (פס"ז) הדם הרמיזו שסוף לוקה במים פי' שזה רמז שעתידים מצרים ללקות מן היאור. ויש משיגים ע"ז ויאמרו שאינו כן כי מכת דם לפני פרעה, אבל זה האות הפיכת הדם עם ב' האותות עשה משה לעיני ישראל קודם בואו לפני פרעה:

(לז) כמו שפי' למעלה כי הכתוב דבר כנגד משה:

(לח) וכן ת"א "בְבָעו" ועיין קרני אור:

(לט) עיין ערכו בראש ס' בראשית:

(מ) עיין (ברא' מג כ) בפי' הח' ז"ל ובבאורי, ושם הביא הפי' הזה מדעת עצמו:

(מא) כמו שביאר הח' ז"ל למטה בפ' הזה:

(מב) עתה יפרש הח" ז"ל השלשה גמי"ן, גם מתמול גם משלשם, גם מאז דברך וגו':

(מג) כן יאמר על יום העבר, וכן "גם תמול גם היום" (ש"א כ כ"ו), ויאמר ג"כ על זמן קודם בלתי מצמצם, "איננו עמו כתמול שלשם" (ברא' לא ב ולמטה ה י) יאמר "כתמול שלשם, גם תמול גם היום", הראשון ענינו כמלפנים, והשני כפשוטו על יום העבר:

(מד) יפרש מלת שלשם, וכוונתו, והנה מלת שלשם:

(מה) בסוף מלת שלשם:

(מו) תמול הוא כמו "ואתמול" (מיכה ב ח) והאל"ף נוספת ויבוא שלשם תמיד עם תמול:

(מז) כמו השי"ן של שלש, וה"ל לנקוד שִלְשָם בקמץ שהוא שלישי להיום ואתמולו:

(מח) המ"ם מן "כמשלש", ודי שיאמר הכתוב כשלש חדשים:

(מט) ופי' שם הח' ז"ל "מהיום שדברתי אליו":

(נ) עתה יפרש כבד פה וכבד לשון:

(נא) ונראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רז"ל שאירע לו עם פרעה (רמב"ן) ועיין קרני אור:

(נב) כן פי' הרשב"ם "כי באמרו כבד פה וכבד לשון אנכי, איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון כי בקטנותי ברחתי משם, ועתה אני בן שמונים", וכן פי' החזקוני, ולמטה בפי' הקצר החזיק בפירוש זה:

(נג) שהם בומ"ף:

(נד) שהם דטלנ"ת, וכן פי' רבינו חננאל, גם רב"ח פי' כן משמו ועיין קרני אור:

(נה) והיה כבד לו להוציא הדבור מפיו כמנהג העלגים:

(נו) איך לבטא האותיות או המלה, וכמו שיבאר:

(נז) פי' לישר לשונו באותיות שהיה מגמגם, וכן פי' הרמב"ן "שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה":

(נח) בברא' מג כ:

(נט) וכן הוא (פס"ז) "שלא היה לו צחות לשון לדבר בלשון פלטין כאהרן":

(ס) וכמו שפי' הרשב"ם והחזקוני הבאתי למעלה הערה נב, ונראה שחזר בפי' הקצר ממה שכתב בפי' הארוך טל הפי' הזה שאיננו נכון:

(סא) באמרו מי ישום אלם, כי אלם הוא הפוכו של פה

(סב) ופקח הוא הפכו של עור:

(סג) הנכתב באמצע:

(סד) ואין הפוכו כנגדו:

(סה) כי היה לו להקדים פקח לחרש כמו שהקדים פה לאלם, אלא כתב פקח בין חרש לעור, משום ששייך פקיחה בשניהם:

(סו) וכן הוא (פס"ז) "מעתה לא אעשה אותך בריה חדשה אלא לך והוריתיך אשר תדבר":

(סז) בברא' יב יא, ועיין ביאורי שם:

(סח) פי' עם אשר לבבו שלם:

(סט) וכן פי' רש"י ז"ל, ביד מי שאתה רגיל לשלוח והוא אהרן:

(ע) וכן אמר יחזקאל (יחז' כ, ז) "וָאומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו" ופי' רש"י ז"ל אהרן ניבא להם נבואה זו קודם שנגלה הקב"ה על משה בסנה, וזהו שנאמר (ש"א ב כז) לעלי "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים", וכן פי' הרד"ק שם:

(עא) שהטעם בשעת הדבור יורה אותו:

(עב) כי משמעו לא שיסור כבדות פיו, רק ישים בפיו מלות נכונות שיוכל לבטא בהן יפה שלא יהיו מאותיות הכבדות על פיו:

(עג) ודעתו על אהרן:

(עד) וכן יאמר הח' ז"ל (ש"ה א ו בפעם השלישית) "וכן תמצא בס' יחזקאל שהזהירם הנביא שישובו, כי היו מהם עובדים ע"ג, ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בם בתוך ארץ מצרים". והנה היו להם נביאים שהוכיחום:

(עה) פי' מה שכתוב (למטה פ' כד) "ויבקש המיתו" הוא שב על משה, וזה הוא מה שכתוב פה ויחר אף ד' במשה, היינו בעבור חרותו אפו במשה יבקש המיתו, ויאמר הח' ז"ל חלילה לומר כן וכמו שיבאר, ועיין (למטה פ' כד) ששם קיים הפי' הזה, ועיין קרני אור:

(עו) כשסירב היה לו להמיתו:

(עז) כן פי' הרשב"ם ז"ל, כי ויבקש המיתו, מוסב על משה:

(עח) במקח"מ "כי למה":

(עט) שהשם אמר לו "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם" (במד' כב כ) ואח"כ אמר "ויחר אף אלהים כי הולך הוא" (שם שם כב) ועיין פי' הח' ז"ל שם והנה שם היה המרי בלכתו:

(פ) דבר יעקב מה שנאבק המלאך עמו ונצלע, כי מאחר שאמר לו השם "והנה אנכי עמך" (ברא' כח טו) וכל שאר ההבטחות מפני מה פחד יעקב כמ"ש "ויירא יעקב" (שם לב ח) והנה השם הבטיחו והוא היה בורח, ועיין בפי' הח' ז"ל שם שתירץ, שאם אמר לו השם והיה זרעך כעפר הארץ (שם כח יד) לא ידע אם על אלה או על אחרים, הרי לך שדבר משה אינו דומה לדבר בלעם ויעקב, כי משה היה עושה רצון השם בהליכתו:

(פא) ובמקח"מ "ואם יטען":

(פב) וכאן לא מצאנו שום נזק, ע"כ דעתם כי החרון אף עשה רושם שבקש להמית משה:

(פג) כי אם למרים:

(פד) בה"א הידיעה:

(פה) ובמקח"מ "שהיו":

(פו) ובפס"ז ד י"ד שעדיין לא נבדל אהרן לכהונה:

(פז) הרי שאתה במדרגת האלהים בערך אהרן והוא במדרגת הנביא אצלך שהולך ומדבר מה שצוהו השם:

(פח) במקח"מ לא נמצא מלת "בארץ" ועיין בפי' הח' ז"ל (ברא' א א) על מלת אלהים ובביאורי שם:

(פט) במקח"מ "בעבור":

(צ) וחנניה הנביא היה נביא שקר, ונקרא נביא כפי מחשבת המאמינים בו:

(צא) נראה שהיו אנשי לוי מלומדים יותר משאר השבטים ודוברי צחות וע"כ היו מוכנים לכהונה יותר משאר העם, והנה אמר לו אהרן עם היותו אחיך הוא לוי בתכונתו, כי אתה כאלו אינך לוי שאתה מסרב כ"כ בשליחות (שד"ל):

(צב) וכ"ש שלא יהיה לו ע"ז קנאה ותרעומות:

(צג) וכן פי' הח' ז"ל (למטה פ' ל) "כי משה לא דבר עם ישראל לעולם רק על ידי אהרן, ובמותו היה כמו כן מליץ תחתיו אליעזר בנו":

(צד) הלא לא נזכר עדיין במטה רק אות אחת שיהיה לנחש, א"כ למה נאמר אשר תעשה בו את האותות בלשון רבים, ויפרש שהכוונה את האותות אשר אומר אליך וכמו שיבאר:

(צה) למעלה פסוק ג:

(צו) (למטה ז י) ופי' שם הח' ז"ל "כי גם זה מופת שהמטה היה לתנין, ואינו דומה למופת שעשה לישראל כי לא נהפך רק לנחש":

(צז) והשלשה מכות אלו, דם צפרדע כנים, היו במטה ע"י אהרן עיין (למטה ח יב):

(צח) ואף כי בברד לא הזכיר לו השם המטה כ"א נטיית ידו, פי' שם הח' ז"ל (למטה ט כג) מדרך סברא יראה כי נטיית ידו במטה היתה, והנה כתוב אחריו "ויט משה את מטהו":

(צט) גם בחשך לא נזכר המטה רק נטיית ידו (למטה י כב) נראה שהיה ג"כ במטה, וכן יחשוב הח' ז"ל (למטה ח יב) החשך במספר השלשה שהיה ע"י משה במטה:

(ק) דרך הסנה שנראה למשה, והיד שנצטרע, והמים שנהפך לדם ביבשת, והמטה שנהפך לנחש לעיני ישראל ולתנין לעיני פרעה, ועיין במק"ח שהאריך בזה הענין:

(קא) הנזכר (למעלה ג א):

(קב) בפסוק ב' אמר "וגשם", ואח"כ בפסוק ו' יכנה אותו "גשמו":

(קג) וכן "ונחשון הוליד את שלמה ושלמון הוליד את בועז" (רות ד כא):

(קד) ואיננו יודע מתי ישוב ומסר לו צאנו:

(קה) סוד הנבואה לא גלה לו:

(קו) קודם וילך משה וישב, כי קודם שיבשר לו כי מתו, איך אפשר שיטול רשות, ואחר שבשרו כי מתו כל האנשים המלך ועבדיו שבקשו להורגו, וכמו שיבאר, הלך ונטל רשות מיתרו ומסר לו צאנו, מיד ויקח משה את אשתו וגו', והנה דעת הח' ז"ל מה שפי' "וכבר אמר" הטעם קודם "וילך משה וישב" ואין מוקדם ומאוחר, ובזה אין מקום לטענת הרמב"ן עליו:

(קז) פי' וכבר צמח, וכן יפרש הח' ז"ל שם "ויטע" וכבר נטע גן וכו':

(קח) ועיין (למטה לג ד) ובביאורי שם:

(קט) והוא הכל ביאור אחד:

(קי) בנבואה השניה קודם שמסר לו ליתרו צאנו:

(קיא) כי מת פרעה והמלשינים שבקשו להורגו:

(קיב) אחר שאמר לו במדבר חזר ואמר לו עוד הפעם במדין שישוב מצרימה:

(קיג) כמ"ש שם ויאנחו בני ישראל וגו' ויזעקו:

(קיד) כמ"ש (למעלה ג א):

(קטו) צ"ל "על" (רי"ר):

(קטז) עיין ערכו בראש ס' בראשית:

(קיז) כך כתוב בד"ה של משה, שכך היה תנאי בין יתרו ובין משה שהבן האחד שיולד יהיה למשה והשני צפורה, ואותו שיהיה לצפורה לא ימול אותו רק יעבוד ע"ז, עיין קרני אור (למטה הערה ל):

(קיח) ע"כ אמר הכתוב ויקח משה את אשתו ואת בניו והם גרשום ואליעזר:

(קיט) ולא יבטחו בו:

(קכ) וכן יאמר (ברא' לב ט) "שאין הנביא יודע הנסתרות אם לא יגלה לו ד'":

(קכא) כן הוא (ש"ב ז ב) "ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה":

(קכב) (שם שם ג) "ויאמר נתן אל המלך כל אשר בלבבך לך עשה כי ד' עמך":

(קכג) (שם שם ד ה) "ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ד' אל נתן לאמר לך ואמרת אל עבדי אל דוד, כה אמר ד' האתה תבנה לי בית לשבתי", הרי שאין נביא יודע נסתרות אם לא יגלה לו השם:

(קכד) הע"ב זקנים שתרגמו התורה לתלמי המלך:

(קכה) שמובנו גם מין אחר:

(קכו) והיתה פרידה ממין חמור, כי אפשר שהיה לו חמורים הרבה לרכוב עליהם היא ובניה:

(קכז) שאינו לפרט אלא שם כלל לרבים, וכן זה, כי לא יתכן להיות חמור אחד:

(קכח) חמור, וכמו שיפרש, ומה שאמר החמור, בה"א הידיעה, החמור המיוחד לתשמישו:

(קכט) ואין זה פחיתות כבוד   הנביא:

(קל) והספיק חמור אחד מחמורי הארץ ההיא היקרים לשאת אשתו ובניו, כי הנה צפורה אז ילדה את אליעזר והיתה מוליכה אותו בחיקה, וגרשם היה רוכב אחריה בחמור ההוא:

(קלא) ואשתו ובניו שלחם לבית אביה למדין, ודעת הח' ז"ל כי זה הפ' היה ראוי להיות אחר וירף ממנו, ואז אמר לאשתו שתשיב לבית אביה למדין עם בניה, והוא שב ארצה מצרים לבדו:

(קלב) וכן פי' הרמב"ן שיתכן זה, כי בעבור שנמול אליעזר לא היה יכול להביאו בדרך עד שיתרפא, ולא רצה לעכב שליחותו של הקב"ה, ולכן עזבם במלון וצוה אותה לשוב לבית אביה אחר שיתרפא, וזהו שנאמר אחר שלוחיה (למטה יח ב):

(קלג) בעבור האות האחד שנעשה בו:

(קלד) עיין בפי' הח' ז"ל (למטה ז ט):

(קלה) (פ' כא) "ראה כל המופתים אשר שמתי בידך":

(קלו) והנה לא זכר בזה המקום כ"א מכת בכורות, כי היא היתה תכלית המכות, ובסבתה נכנע פרעה ונתרצה לשלוח את בני ישראל מארצו (רלב"ג):

(קלז) שדינו להיות דבוק:

(קלח) וכן פי' שם הח' ז"ל שלם ישלם שב אל הכתוב למעלה חמשה בקר ישלם, וכן פי' הרמב"ן ז"ל שם "ויהיה שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו חוזר למעלה אל כי יגנוב איש" וכן פי' הח' ז"ל (דבר' טו יז) על הפ' ואף לאמתך תעשה כן, שהוא דבק עם הענין "העניק תעניק לו" ואם הוא רחוק, וכתב "שהוא כמו שלם ישלם אם אין לו (למטה כב ב) ואם שלש אלה (למטה כא יא)" (פי' שאינו חוזר לשאר כסות ועונה דסמוך לו, רק אשר לא יעדה והפדה, וכן "ואף לאמתך תעשה כן" אינו חוזר על הרציעה, שאין רציעה באשה אבל חוזר להעניק תעניק) וכן פה, אלא ע"י שהזכיר מטה האלהים הפסיק בינתיים בהזכירו אות האחרון:

(קלט) עיין קרני אור למעלה הערה כ:

(קמ) כי קודם שמונת ימים לא בא לו העונש על שלא נימול:

(קמא) שהוא מורה רק על בניו:

(קמב) ולא על ילדי:

(קמג) בפ' שלפני זה יאמר "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ד' והוא יענם", ואח"כ יאמר "בעמוד ענן ידבר אליהם" שהוא שב על משה ואהרן ואין שמואל עמהם:

(קמד) במלת וידבר מציין שהתעסק במבטא ודבור, ובמלת לאמר מציין מה שאמר לו, ולכן בא פעל "אמר" אחר פעל "דבר" וידבר אל חתניו, ויאמר (ברא' יט יד) במלת וידבר ר"ל שנתעסק עמו בעסק הדבור, ובמלת ויאמר מציין מה שאמר וכן בכל מקום, ועיין קרני אור פה, ולמטה (ו יד הערה טו):

(קמה) בעת שבשרו כי מתו כל האנשים המבקשים נפשו (פ' יט):

(קמו) והוא מכת בכורות, וע"כ נענש בים, כי גם אחר מכת בכורות חרט על עזבו את ישראל לילך מארצו:

(קמז) כי אברהם אביהם ייחד שמי והוא הכיר אלהותי קודם הכל והם בניו ונחשבים המה לפני כבן הראשון שיולד לאדם:

(קמח) אשור ומצרים שהיו אז ממלכות גדולות הנה אשור היה שני לשם (ברא' י כב) ומצרים הוא שני לחם (שם שם ו) וישראל שלישיה, עם ישראל נולד מארפכשד שהיה השלישי לשם, ואיך יקראנו בכורו? ע"כ יפרש השם בכור שהוא הגוי הראשון שקבל עליו עבודת השם:

(קמט) שיתרגם "ברי בוכרי" שמשמעו בכיר ממש:

(קנ) והדרש הוא (שבת פט ב) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באותה שעה קרא להם הקב"ה "בני בכורי ישראל" וכן (ע"ז ג א) דרשות שונות ע"ז (ובשמ"ר ה ז) בני בכורי על יעקב אביהם אמר שקנה הבכורה, (ושם פ' טו כז) בנים של מי שנטל את הבכורה:

(קנא) רמז לו מכות בכורות שהיתה אחרונה שבהם רמז לו בראשונה:

(קנב) שהשם התרה בו אם לא ילך יהרוג את בנו בכורו:

(קנג) כי גרשם הוא הבכור ועיין (למטה קרני אור הערה ל, ולה) שהבאתי דעות האומרים שאותו שלא מל היה גרשם הבכור:

(קנד) ות"א "דְעָתִיד לְמִתַב על כָרְסֵי מַלכותאֵ", וכן פי' הח' ז"ל שם "הראוי לשבת על כסא אחריו":

(קנה) וזה הוא הטעם שלא מלו ישראל במדבר, כי לא היו יודעים יום נסעם ואם היו מלים הילודים היו הנמולים בסכנה מפני הדרך ועיין (יהושע ה ב) בפי' הרד"ק והרלב"ג שם:

(קנו) שאם ימול הולד תחלה ויצא לדרך תהיה סכנה לתינוק, ומשה היה סבור כי מפני לכתו במצות השם ית' יפטר מזאת המצוה עד השלימו השליחות אחרי כי אינו יכול לקיים את שתיהם:

(קנז) והנה המתין לו השם עד היותו במלון כדי שישאר שם התינוק עם אמו עד שיתרפא:

(קנח) כי מלת ויפגשהו פירושו לשון פתאום, לזה אמר שלא עלה על לבו של משה שעשה עבירה במה שלא מל בנו:

(קנט) כי היה לו למול את בנו ולהתעכב עד חיותו ואח"כ ללכת למצרים במצות הבורא, וע"כ הוכיחו בדרך על יד החולי שימול את בנו:

(קס) ר"ל שחיוב גדול מוטל עליו למול את בנו:

(קסא) וא"כ אינו מלאך:

(קסב) ויבאר כי מלאך ד' הוא הנקרא על שמו וכן ת"א ויוב"ע "ואערע ביה מלאכא דהשם" וכן פי' הרשב"ם:

(קסג) וא"כ מה שכתוב שָם שֵם בן ד', פירושו בשליחותו:

(קסד) עיין ערכו בראש ס' בראשית:

(קסה) עיין למעלה קרני אור הערה טו:

(קסו) ודעתו שחוזר אל הנער, והוא דעת רשב"ג (נדרים לב א):

(קסז) עם וי"ו הכינוי, ולא הזכיר שם משה:

(קסח) ואעפ"י שלא נקדם מי שיאות לשוב הכנוי אליו, בא בכאן הכנוי של ויפגשהו, והמיתו, קודם הידיעה, והכנוי מוסב למה שאחר זה שזכר ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה:

(קסט) ומפני מה לא הזכירו בתחלה:

(קע) ופי' שם הח' ז"ל, ולא נזכר שמו, לפי שעדיין לא נקרא שמו, ולכן גם כאן לא פירש שמו לפי שעדיין לא נקרא לו, ולזה אמר ויפגשהו המיתו סתם:

(קעא) כי עוד לא נקרא שמו עליו:

(קעב) וכן דעת ר' יוסי (נדרים לא ב, ירושלמי נדרים פ"ג ה"ה, מכילתא יתרו פ"א) ח"ו לא נתרשל, אלא אמר אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק עד ג' ימים, אמול ואשהה ג' ימים הקב"ה צוני לך שוב מצרים:

(קעג) ולא צפורה, ויש משיבים גם ע"ז, כי יכול להיות שמפני זה לא מל משה אותו מפני טרדת הדרך שהיה נחפז ללכת בשליחות השם:

(קעד) וכן פי' הרלב"ג, חרב חד, וכן פי' הרלב"ג ביהושע שם חרבות החדים, והם הנעשים מהנחשת, וכן תרגם יוב"ע שם אִזְמְלָוָן חריפין ועיין קרני אור:

(קעה) שענינו חרב חדה:

(קעו) והוא פועל יוצא מבנין הפעיל, כלומר אם מפני העונש הזה נתלית הנה דם המילה:

(קעז) כטעם כופר לנפש, והטעם הרגלים שמהרו לצאת מלהשלים המצוה, ועיין בפי' הח' ז"ל (ויקרא א א):

(קעח) הוא ר' שמואל בן חפני הנזכר למעלה:

(קעט) פלוגתא הוא (ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט) ותגע לרגליו, ר' יודה ור' נחמיה ורבנין, חד אמר לרגליו של משה (כדעת הח' ז"ל) וכן פי' רש"י והרשב"ם ז"ל וחרנא אמר לרגליו של מלאך, וחרנא אמר לרגליו של תינוק (כדעת ר' שמואל בן חפני):

(קפ) מאליעזר:

(קפא) ויש שמשיבין עליו בזה ויאמרו, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ואחרי כי החולי היה ע"ד ענש ולא ע"ד מקרי, לכן אחרי שקיים מצות המילה נתרפא הבן:

(קפב) הח' ז"ל יפרש דעתו איך מנהג הנשים, ויהיה פי' ותאמר על בנה כי חתן דמים אתה לי, כי הבן כאשר יומל נקרא חתן, כמו שהיו קוראין לאדם ביום חופתו "חתן" כי עיקר מלת חתן הוא ענין התחדש בשמחה, וכמו שתתחדש השמחה ביום החופה, כן תתחדש השמחה ביום המילה, וכן כתב הרד"ק בשרש "חתן":

(קפג) במולה את בנה אמרה כי חתן דמים אתה לי, כלומר נעשית לי היום חתן לדמים ולהריגת בעלי:

(קפד) ונסמך המתואר אל התואר:

(קפה) וא"כ אליעזר שנולד עתה היה לצפורה ולזאת לא נמל, ועיין קרני אור:

(קפו) וכן היה כי אחר שנרפא הנער במלון שבה עם בניה לבית אביה, ומשה לבדו שב למצרים:

(קפז) כמבואר למטה יח ב:

(קפח) שמשה לבדו שב:

(קפט) הסוד הוא מה שפי' (למטה יב ז) בפסח מצרים על הפ' "ולקחו מן הדם" הטעם להיות הדם על המשקוף להיותו כופר בעד כל האוכל בבית, ויהיה סימן למשחית שיראנו, כדרך והתוית תיו (פי' סימן ורושם להצלה) ועיין למעלה אות קעז:

(קצ) עיין למעלה הערה קפג:

(קצא) עיין למעלה אות קפב, והנה אמרה צפורה חתן דמים על התינוק:

(קצב) מאלעזר:

(קצג) שהוא מענין הריגה:

(קצד) וכמו שפי' דעתו למעלה "שטעם ויפגשהו שבא חולי על משה מהשם, וזהו ויבקש המיתו אם לא יומל בנו":

(קצה) שפי' שופך דמים, וכמו שפי' בעבורך ימות בעלי:

(קצו) וכן יפרשו דמים לו (למטה כב ב) ר"ל ראוי הוא שיחיה, וכן פי' רש"י ז"ל שם "דמים לו כחי הוא חשוב" עיין בפי' הח' ז"ל (שם כב א) ובביאורי:

(קצז) ויאמר בלשון יחיד ובלשון רבים, בל"י לפי שהוא אחד, ובל"ר לפי שארבע הלחות מעורבות בו, וכן אמרו חכמי המחקר כי הדם הוא אחד ונושא כל הארבעה, פי' דם. ולחה לבנה, ולחה שחורה ולחה אדומה, ועיין בפי' הקצר (שם) ובביאורי:

(קצח) והנה אמרה לו באמת שופך דמים אתה לי אבל דם המילה לא דם נפשות:

(קצט) שהם ג"כ בלשון רבים וכן פי' רש"י ז"ל, ועיין באר רחובות מה שפי' ע"ז:

(ר) שסר ממנו החולי והרעדה:

(רא) פי' אתה שקראתיך חתן דמים אינך חתן לדמי ההריגה כ"א לדמי המולות:

(רב) פי' השם לא גילה לאהרן הנבואה שאמר למשה לפי שאין צורך שיגלה לו מהשליחות, רק אמר לו "לך לקראת משה", וכן פי' הרשב"ם לקיים מה שאמר לו הקב"ה "וגם הנה הוא יוצא לקראתך" (פ' יד):

(רג) אבל לא בשביל שלא היה נביא, כי לפני זה היה נביא לישראל ומרים נביאה לנשים:

(רד) ופי' שם הח' ז"ל "משה שבא אל פרעה, ואהרן שהתנבא על ישראל לפני בא משה, ומרים שהתנבאה לנשים":

(רה) כי ההר הזה בין מדין ובין מצרים:

(רו) וכן יאמר "אשר שלחו":

(רז) שלשת המופתים הנחש, וצרעת היד, והדם:

(רח) כי לפני פרעה נהפך לתנין ולמד זה ממלת "כל", הן לענין הצווי, והן לענין האותות:

(רט) וכן (פס"ז) בכל מקום הזקנים מעמידין את ישראל:

(רי) וכן אמר לו השם "והיה הוא יהיה לך לפה":

(ריא) וכן פי' הח' ז"ל למעלה פ' טז בפי' הקצר:

(ריב) וזאת עשה לעיני פרעה:

(ריג) ולא אחר שראו האותות, כי המאמין בשביל האות לא נקרא מאמין אמיתי, ופי' הכתוב ויאמן העם וישמעו, אחר ששמעו:

(ריד) ושרשו "ענה":

(רטו) כי קדקד משרש "קדד" אלא שנכפלה בו הפ"א, וכן ויקדו שרשו "קדד":

(רטז) שרשו "תמם":

(ריז) שרשו "דמם":

(ריח) ויהיה שרשו "נקד" והוא מחסרי פ"א נו"ן ודעתם לפי שהדגש הוא בקוף ולא בדלת לכן הוא מורה על חסרון נו"ן שלפניו, וכן "ויתמו" "ידמו כאבן" וצ"ל ינדמו, ינתמו, ינקדו:

(ריט) בעבור שווי המשקל, כי לא נמצא שרש "נדם":

(*) ובכתוב "בנו בתים" ולא נמצא "בנו לכם בתים" כ"א, בנו לכם ערים (במד' לב כד):

(רכ) והם שני שרשים כי רדו שרשו "ירד" בנו שרשו "בנה" א"כ אין הולכים אחר המשקל:

(רכא) בעבור שווי המשקל: