(א) הוא דעת מאמיני השילוש, שאומרים שזה הענין אשר נראה לאברהם הנקרא בשם הזה הוא שלשה:

(ב) והנה האחד הלך לו:

(ג) המקו"ח יפרש שדעת הח' ז"ל היא כדעת המורה בפמ"ב מהת' השני שהיה זה במראה הנבואה, וכן פי' המוטוט, ועיין יהל אור אות נט:

(ד) ר"ל שלמה שנראה לו הש"י במראה הנבואה התדבק שכלו וראה המלאכים, וזהו שאז"ל (ב"ר פ מח) מהו וירא וירא שני פעמים וירא בשכינה וירא במלאכים, ובעל אוהל יוסף יפרש שדעת הח' ז"ל שהיה המעשה כפשוטו, ועיין למטה קרני אור הערה כד:

(ה) הגדול שבהם בשר שתלד שרה, ועוד כדי שתהא שרה שומעת מפי המלאך:

(ו) וכן פי' רש"י ז"ל והוא מדרז"ל (ב"ר פ' נ יא), וכן תיוב"ע ועיין מקורי רש"י:

(ז) פי' אם היו מלאכים איך שייך בהם "ויאכלו":

(ח) כי לשון אכילה איננו בעצם על מאכל אשר יאכל מן האדם כדרכו, אלא כולל כל השחתת הדבר והסתלקותו, ולכן הושאל גם על אכילת האדם, לפי שבאכלו הדבר ישחיתהו מהיות עוד מה שהיה קודם, לכן כי תמצא לשון זה על האש השורפת, ומשחתת הדבר ותאמר שהאש אכלתהו, כמו "אשר תאכל האש את העולה" (ויקרא ו ג) ולכן ויאכלו הנאמר פה, מורה לבד שהדבר אשר נתן לפניהם נסתלק, וכן אמרו חז"ל (ב"ר פ' מח) כי ענין ויאכלו ראשון ראשון מסתלק, והרמב"ן כתב כי ענין ההסתלקות תבין אותו מדבר מנוח:

(ט) ולא כפשוטו אשר עברו כדי לאכול לחם א"כ למה הפציר בם:

(י) ופירושו כי על כן (אני מבקש מכם דבר זה הואיל) ועברתם על עבדיכם:

(יא) ולדעת רש"י ז"ל חסר מלת "אשר", וכתב "וכן כל כי על כן שבמקרא וכן פי' הרשב"ם, כי דרך המקרא לחסר "אשר" ברוב מקומות:

(יב) ר"ל אמר זה, בעבור שהיה לו לאמר כן נעשה, אבל לא דרך צווי:

(יג) ואל תטריח עצמך בדברים אחרים:

(יד) והוא (בש"א כח כד) "ותלש ותפהו מצות" שחסר מלת "בצק" שנאמר שם "ותקח קמח ותלש ותפהו", והנה הבצק אפתה ולא הקמח, וי"מ שפי' ר"ל כי שרה אפתה אותם אעפ"י שלא נזכר, כמו "ותלש ותפהו מצות" (ש"א כח כד) אף כאן ותאפהו, והפסוק חצר ולא אמר לושי ואפי:

(טו) ר"ל שיהיה חיה תואר לשרה, וענין החיות כמשמעו שכתב כעת הזאת בשנה האחרת ושרה חיה:

(טז) דעת המק"ח שהוא פי' אחר, ויפרש שדעת הח' ז"ל "או חיה כמו "כה לחי" (ש"א כה ו) גבי נבל, כלומר שיהיה חיות ממש, והוא תואר לעת הנזכר, כלומר לשנה האחרת בזמן הקיים, כמו כה לחי, שפי' כה יהיה לזמן הקיים הבא, ועיין (למעלה טז יד הערה מו):

(יז) וא"כ מלת והוא שב אל המלאך, וכנוי אחריו שב אל אהל שרה, ודעתו שאברהם ושרה הי' באהל אחד, ושרה היתה באהל, ואברהם ישב בפתח האהל והמלאכים חוץ לאהל תחת האילן, וא"ל איה שרה ויאמר הנה באהל פנימה והוא המלאך אחרי האהל:

(יח) שפתח אהל שרה היה אחורי אהל אברהם, ודעת הי"א כי שני אוהלים הי' אחד לאברהם ואחד לשרה ואהל של שרה היה אחורי אהל אברהם, וא"כ מלת והוא על הפתח, כי פתח לשון זכר, כמו והנה פתח אחד (יחז' ח, ח):

(יט) והזקנה היתה מפני רוב הימים:

(כ) והשיג ע"ז הרדי"א הלא מלת היתה הוא לשון עבר:

(כא) שפירושו שם ויתענגו:

(כב) והעידון הוא שיתעדן הבשר וישוב ללחותיו ויתפשטו הקמטין וכן הוא בגמ' (ב"מ פז א):

(כג) תענוג נערות ועדונו עד שיהיה מותר יתהוה ממנו הולד:

(כד) בלבה צחקה ולעגה לדברי המלאך, כי היא לא חשבה שהוא מלאך אלא נביא שבא לבשרה ולעגה לדבריו, וכן פי' הרלב"ג "והרצון בזה שלא אמרה זה המאמר לשום אדם":

(כה) פי' הסוד מה שצחקה בלבה כי השם לבדו כל יצר מחשבות מבין, וכן כתוב "אני ד' חקר לב בחן כליות" (ירמי' יז י) וכן אמר שלמה "כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני אדם" (מ"א ח לט) (ודעת התוס' שבת יב בד"ה "שאין" שהמלאכים יודעים מחשבה שבלב כל אדם, וע"ז העיר הגאון מ' צבי הירש חיות בהגהותיו לשבת וכתב "נ"ב התוס' לא כתבו כאן שום ראיה לדבריהם דמלאכים יודעים מחשבה שבלב כל אדם ומנין להם זאת"? עיי"ש):

(כו) כי היא אמרה "אחרי בלותי":

(כז) וכן פי' הרשב"י ז"ל:

(כח) כי שרשו"אמן" וננקוד בשלש נקודות התרבות המלה הַאֻמְנָם, וכן כאן, האף אמנם שתי מלות שאינן אלא כתיבה אחת, ומצאנוהו בקמץ אָמנם ד' (מ"ב יט יז):

(כט) והיא מגזרת שלש והמ"ם נוסף:

(ל) שב לתחלת הפרשה שהזכיר כי המפרשים אמרו:

(לא) וכן פי' הרלב"ג:

(לב) ובאשר כי משה היה גדול מאהרן בנבואה, הי' נאמר אל משה שיגיד לאהרן, וכאן אי אפשר לאמר שהי' גדולים מאברהם בנבואה:

(לג) וכן הוא דעת הרלב"ג הבאתי מעלה, שכתב שהי' האנשים האלה נביאים כאלו תאמר שם ועבר שהי' בזמנו ושלא באו לאברהם, אלא לבשר את שרה, ועל כן לא יתוארו אצל אברהם בשם מלאכים, כי לא הי' שלוחים אליו, כי הוא היה גדול מהם בנבואה:

(לד) כמו שביאר למעלה פסוק א:

(לה) ר"ל שלא אמרו משחית ד' את העיר:

(לו) והשיג ע"ז הרדי"א, וכתב אין לו מזה טענה, כי משה ואהרן עשו מעשה בידיהם במופתים, ולכן נתיחסו אליהם, ואין הענין כן נדון שלנו, וכל זה יעיר, שהם הי' מלאכים רוחניים לא נביאים:

(לז) ר"ל על דעת המפרשים ההם:

(לח) בפתח, אדונַי, בטח היה כן לפני הח' ז"ל בקצת ספרים:

(לט) וכן הוא בספרים שלנו שהוא קמוץ, וכן כתב הרמב"ן ז"ל, מצינו אותו בספרים קמוץ:

(מ) ולא להקב"ה, והוא ג"כ חול, וכן הוא בג' (שבועות לה ב, מס' סופרים פ"ד ה"ו) כל שמות האמורים בתורה באברהם קדש, חוץ מזה שהוא חול:

(מא) והוא מענין אדנות והממשלה, והוא חול:

(מב) ואח"כ פנה אל כל אחד ואחד, לראשון אמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור, וכן אמר לשני, וכן אמר לשלישי, לכל אחד בפני עצמו יתחנן, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדיך:

(מג) פי' גם אלה מדברי המפרשים:

(מד) ויאמר חגי מלאך ד' במלאכות ד' עם לאמר (חגי א יג), ונקרא הנביא מלאך, וא"כ גם כאן הג' אנשים הם נביאים, ומ"ש הכתוב ויבואו שני המלאכים, הם הנביאים ונקראו מלאכים:

(מה) וכן בדרז"ל י"א שהוא קדש (ב"מ פו ב, שבת קכז א, שבועות לה ב,) ואמר לד' הנגלה אליו שלא יעבור מעליו, ושימתין לו עד שיכניס את אורחיו, ולמדו מזה כי גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה:

(מו) פי' שפסוק וישא עיניו וירא ג' אנשים זה היה קודם שנגלה וירא אליו ד' ונכתב וישא מאוחר:

(מז) כמו שסיפר הכתוב מה שעבר עליו עמם:

(מח) והוא הכתוב בפ' ראשון בתחילת הפרשה וירא אליו ד':

(מט) (למטה פ' יז):

(נ) למטה פ' כ':

(נא) פי' אפילו לדברי כל המפרשים:

(נב) ולא עם המלאכים:

(נג) שנכתב קודם ויגש אברהם:

(נד) והוא כעין מאמר המוסגר להודיע מה שנעשה:

(נה) פי', פסוק הוא שאמר שמואל לשאול "המה יורדים בקצה העיר ושמואל אמר אל שאול אמור לנער ויעבור לפנינו (פי' שילך ברחוק ממנו ולא ישמע את דברינו) וַיַעבור (הנער לפניהם, ולשאול אמר) ואתו עמוד כיום (פי' כיום לאמת הדבר, ופי' עמוד עד שאדבר אליך) ואשמיעך את דבר אלהים", והביא הח' ז"ל לראיה הפסוק הזה שנכנסה מלת וַיַעבור בינתיים להודיע שכשאמר לו לשאול, אמר שאול להנער, והנער עשה כן, וחזר שמואל להשלים את דבריו, וכן טעם "ויפנו משם האנשים" שנכנסו בתוך הדברים, ועיין בפי' הח' ז"ל (אסתר א ו):

(נו) כי אמרו ז"ל (ב"ר פ' מט ז, שמ"ר פ' מא ד, ויק"ר פ' יא ה) "וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ד', א"ר סימון תיקון סופרים הוא זה שהשכינה היתה ממתנת לאברהם", כי לפי פשוטו, ואברהם עודנו עומד לפני ד', כמו שהיה עומד תחילה, יקשה שהרי הלך ללוות המלאכים ואיך אמר עודנו עומד, ואמר ר' סימון, כי עודנו עומד הוא על השכינה, וכאלו כתוב וד' עודנו עומד על אברהם, וסיפר הכתוב שלא נפסק מראה הנבואה עד ששלחם, והתחיל השם ית' לדבר עם אברהם אחר ששלחם, והח' ז"ל יאמר שלפי דעת הי"א שהוא מוקדם ומאוחר, אין לנו צורך לתיקון סופרים, וד' שנגלה עליו לא היתה על פתח אהלו, כי אם במקום שליוה את המלאכים וכן פי' (למטה פ' לג):

(נז) הרי מבואר שאברהם עומד ולא השי"ת, וכן כתב הח' ז"ל בס' (צחות סוף שער הרביעיים) וז"ל "גם כן בדברי יחיד שיש לנו במקרא מלות הם תקון סופרים, ואמרו כי כן כתבו הנביאים, א"כ למה נקראו תקון סופרים, והנה אזכיר קצתם, "ואברהם עודנו עומד לפני ד' ", יתכן להיותו כמשמעו, והעד "אל המקום אשר עמד שם את פני ד'", ובכל זאת אחר שהביא הח' ז"ל כל הפסוקים מתיקון סופרים יסיים "ולא אומר כי אילו הפירושים הם אמת ואין בהם ספק רק שבעים פנים לתורה, כי ידוע ידעתי, כי דעת הקטן שהיה בקדמונים רחבה מדעתנו", ועיין (עקרים מאמר שלישי פ' כב):

(נח) שב לתחלת הפרשה, בעבור שהזכיר כל המפרשים, ועדיין לא הזכיר דעת עצמו:

(נט) עיין יהל אור אות ג' שדעת המקו"ח והמוטוט שדעת הח' ז"ל שהכל היה במעמד ההוא של מראה הנבואה, ולדעתם מה שרמז הח' ז"ל דעתו בפ' שמות, שדבר שם על מראה הנבואה, ואיך נשמת האדם מקבלת כח עליון כפי מערכת המשרתים, וכשתתחכם הנשמה שתעמוד בסוד המלאכים, וטעם הירידה ושמיעת הצעקה ושהשליח ידבר בלשון שולחו עיין קרני אור:

(ס) וכן פי' הרדי"א, היפלא ויעלם מד' דבר ממה שחשבה שרה ר"ל שחדל להיות לה ארח כנשים ושלא היתה לה עדנה, באמת לא נעלם ממני דבר מכל טענותיה:

(סא) והושאל על הנס והפלא שהוא ענין נעלם סבתו מבני אדם:

(סב) פי', וכי יש דבר כשארצה לעשותו יהיה נפלא ונשגב ממני וגם הפי' הזה הביא הרדי"א וכתב "ואם יפורש היפלא מלשון פלא ונס, יאמר היש דבר נמנע מד' שלא יוכל לעשותו כרצונו:

(סג) ר"ל לא היה כתוב היפלא מד', אבל היה כתוב, היפלא אל ד':

(סד) כי תבוא בהם הברכה לרגלו, ובכל מקום שישכון תבורך האדמה, כדרך "ויברך ד' את בית המצרי בגלל יוסף" (למטה לט ה), וכן ת"א פה "ויתברכון בדיליה" ויוב"ע ביאר יותר בתרגומו "ויתברכון בדיליה בזכותיה כל עממי ארעא":

(סה) וכן פי' הרד"ק ור"ש ן' מלך (למטה כב יח) בפ' והתברכו בזרעך, וז"ל "פירושו אינו כמו ונברכו, כי פירושו שהם יסבבו הברכה לעצמם בתפילתם, ויאמרו האל יברכנו כמו שברך זרע אברהם, ר"ל כ"כ יהיה זרעך מבורך עד שכל גויי הארץ יתלו בזרעך ברכתם, וזהו ההפרש שיש בין בנין זה לבנין נפעל, כי הוא עצמו מסבב להיותו מקבל המקרה, ופי' ונברכו בו אינו כן" ועיין קרני אור:

(סו) שהי' זועקים העשוקים בין מהם, ובין מארצות אחרות, שבאים או עוברים שם זועקים חמס מרוב העשוקים, וכן פי' הרמב"ן והרדי"א:

(סז) מלשון "נלאיתי הכיל" (ירמי' ו יא) כי כנגד כח השם אין שייך קל או כבד, ע"כ מפרש כי כבד הוא לארץ וזה הוא שאומר בנבואת יחזקאל (יחז' טז מט) "יד עני ואביון לא החזיקה" וגו':

(סח) פי' אם כצעקה הבא אלי עשו, ויהיה ה"א הכצעקתה ה"א התמיה המתקיימת:

(סט) אז הם חייבים כלה, כלומר לעשותם כלייה, וכן פי' רש"י והרמב"ן והרשב"ם, וכן ת"א ויוב"ע, ומלת "כלה" שם דבר לכליון והשחתה:

(ע) ותדבק השגחתי בהם להצילם וכן פי' הרלב"ג:

(עא) וכן פי' הרמב"ן בסוף דבריו בפרשו על פי דעת מקבלי האמת:

(עב) וכן פי' רע"ם, עשו כלה, עשו כולם שאין ביניהם מוחה, כמו כלה גרש יגרש (שמות יא, א) שענינו כולכם:

(עג) פי' השם הנכבד:

(עד) יודע כל פרט:

(עה) הח' ז"ל לא שלל בזה ידיעת החלק מידיעת ד', כי הכל יכול לא יבצר ממנו מזימה, אבל ידיעת ד' והשגחתו הוא רק על כללות הברואים כפי חק ומשפט אשר שם לקץ ולגבול טבע האשים, וברצות ד' דרכי איש פרטי לרוממהו ולנשאהו להיות לנס עמים לטובת ולתכלית הכלליות נאמר עליו לשון ידיעה, כי הפרט יצא אז מן הכלל, ושב החלק לכל, ובפירושו (לתהלים א ו) כתב "אין ספק כי השם הנכבד יודע הכללים והפרטים, הכללים הם נפש כל חי לכל הברואים, והפרטים הם כל מין ומין בפני עצמו, או אפילו כל בריה ובריה בפני עצמה, כי מעשה ידיו כולם, רק דעת הפרט לכל אחד בדרך כלל הן לצדק, והן לרשע ידענו, ולעולם ידע אומנות הנודעות, ובעבור שתעמודנה נפשות הצדיקים ותהיינה קיימת לעולם ע"כ ידע אותם", והנה למעלה (ד, א) בפ' "והאדם ידע" פי' הח' ז"ל, כי מלת טוב כלל ורע חלק, כי מלת טוב מרמז על הכללים שהם המינים, בעבור שהם שמורים ועומדים, ומלת רע רומז על הפרטים שהם אובדים ונפסדים, והפרט הוא החלק, ולפי"ז יפרש בעל א"י שהכל ידע כל חלק, ר"ל שהשם יודע כל הנמצאים בעולם השפל, ומשגיח עליהם בדרך כלל, ר"ל שהוא משגיח על כל המינים שיעמדו תמיד, ולא יאבדו, ואינו משגיח בפרטים, וכן כתב הח' ז"ל (יסוד מורא שער העשירי) כי השם לבדו בורא הכל ויודע חלקי הכל, בדרך כל כי החלקים משתנים", ועין בפי' (לתהלים עג יב) שכתב שם וז"ל "הטעם שצדיקים יודעים דעת אמת, שיש אלוה נשגב מדעת אדם, והוא חכם לב שידע הכללים שהם עומדים והחלקים שהם הפרטים הם משתנים בכל עת":

(עו) כלומר אחר שהוא יודע כל חלק, למה תכלה האף אותם, אחר שידעת הצדיקים שבהם:

(עז) פי' כי אם לא תשגיח עליהם בפרט כי אם בכלל, הנה היית מכלה צדיק אם רשע:

(עח) בפתח תחת הה"א:

(עט) כי ה"א התימה נקודתה בשוא, ובשביל האל"ף שהוא מהגרון נקודה בפתח:

(פ) לפני אות הגרון:

(פא) לשון כליון:

(פב) וסוף הפסוק "חִצַי אַכַלֶה בם" וְאַכַלֶה כפל לשון של אַסְפֶה, וכן פי' שם הח' ז"ל "והנכון כמו אכלה מגזרת האף תספה, ואם הוא מבנין אחר, והטעם שלא תשאר רעה שלא תבואם":

(פג) כי תספה התי"ו בחירק הוא מבנין הקל, ואספה האל"ף בפתח הוא מבנין הכבד הנוסף מבנין הפעיל:

(פד) כי סליחת העון היא נשיאתו ונטילתו מעל האדם:

(פה) וכן פי' הח' ז"ל (למעלה ד יג) "נשוא כטעם סלוח", כי שרש "נשא" הבא אצל העון וחטא אם ייוחס לשם ית' יהיה הטעם בו סליחה, ואם ישוב לאדם, יהיה ענינו סבל ונשיאת העונש:

(פו) כי כן יאמר "בתוך העיר", וכן היה המענה "אם אמצא בסדום":

(פז) וכן הוא (בפדר"א פ' כה), התחיל מבקש ומתחנן לפניו על לוט בן אחיו וכו' שנאמר "האף תספה צדיק עם רשע" (פי' שדרש מ"ש צדיק לשון יחיד שנתכוין תחלה על לוט בזה), וכן פי' הרדי"א שאברהם לא התפלל בתחלת דבריו במאמר החמשים צדיקים על החמשה כרכים כמו שהסכימו עליו המפרשים כולם עשרה לכל כרך, כי כל ישעו וחפצו הי' להציל את סדום בעבור שהי' שם לוט ובניו ובנותיו וחתניו, לכן אמר בתוך העיר, ולא תשא למקום רומז לסדום:

(פח) חלילה הוא מלת הקריאה לשלול דבר ולהעביר היותו, ופי' נמנע הוא הדבר אצל כבודך, וכן פי' הריק"ם ומזה "רוח צפון תחול גשם" (משלי כה כ), (פי' תמנע הגשם, והוא מענין חלילה שהוא עני מניעה:

(פט) וכן הסכימו רוב חכמי הלשון, ואם כי לשרש "לל" תשעה הוראות וכולם סובבים על הוראות הריקות:

(צ) ובכ"י הגי' "כי המלה כטעם שוא כמו חלול שאין בו כלום", ובמג"ט הגי', כטעם "חָליל" והוא כמו חליל ותוף שהוא ענין ריקות:

(צא) שני כפי' הדמיון:

(צב) פי' כאשר יתחברו שני כפי' הדמיון יורו על הפלגת הדמיון וחוזק השיווי ביניהם, ותהיה הכוונה זה כזה וזה כזה, רק שקיצר בלשון וכן כתב הרד"ק בהתחבר שני כפי' הדמיון הוא לקצר הענין:

(צג) וכן פה פירושו, והיה כצדיק כרשע, והרשע כצדיק שניהם שוים, רק שקיצר בלשון:

(צד) ופי' שם הח' ז"ל "אתה כמלך והמלך כמוך, וכן כל שני כפי"ן שהן זה אח"ז, והיא דרך קצרה":

(צה) וכן פי' שם הח' ז"ל "ומלת כחשכה כאורה דרך קצרה, "כעבד כאדוניו" "כעמי כעמך" והטעם עמי כעמך ועמך כעמי אין הפרש ביניהם":

(צו) אם כל הארץ אתה שופט ותעמידנה במשפט לא תעשה משפט במקום ממנה, זה לא יתכן:

(צז) ר"ל אחר שאמר בסדום מה טעם בתוך העיר:

(צח) פי' בפרסום:

(צט) זה הוא דעת יוב"ע שתרגם "שריתי" לשון התחלה:

(ק) וכן פי' רש"י ז"ל, רציתי, ופי' רציתי לדבר עוד אל ד' וכן פי' הרד"ק ור"ש ן' מלך והרלב"ג "עניני הרצון והחפץ":

(קא) והנה הח' ז"ל הביא ראיה מהפ' "הואיל משה שענינו הרצון, ושם (בדברים א ה) פי' מלשון התחלה, וברצות השם כשאגיע אל מקומו אפרשנו:

(קב) אני ואנכי:

(קג) וזה הוא ודוי הצדיקים, וכן דוד הע"ה אמר (תה' קג יד)"כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו" וכן אמר איוב (איוב מב ו) "על אמאס ונחמתי על עפר ואפר":

(קד) וכן פי' הח' ז"ל (למעלה ג יח) "כי העצמות תולדותם מהעפר, ועל כן הם כבדות, ואין להם הרגשה והם מוסדי הגוף":

(קה) ממספר חמשים:

(קו) פי' תשחית הכל, ולא תשא למקום בעבור הארבעים וחמשה צדיקים אם יהי' בה:

(קז) ממספר חמשה וארבעים והם חמשה:

(קח) כמו שאמר לא אשחית כי הענין אחד:

(קט) שני פעמים חמשה, כי מתחלה הפחית חמשה, ואח"כ הפחית עשרה:

(קי) מן ארבעים וביקש על שלשים:

(קיא) מן שלשים וביקש על עשרים:

(קיב) מן עשרים וביקש על עשרה:

(קיג) ולכן ביקש עד עשרה להציל החמשה עירות:

(קיד) וכמו שפי' (למעלה פסוק כד) כי ביקש על סדום בעבור שהי' לוט שם:

(קטו) כן הוא בג' (ברכות ז, ב, מז, ב מגילה כא ב):

(קטז) והוא כעין אסמכתא לדבריהם ז"ל שהרי לא התפלל על פחות מעשרה:

(קיז) וכן פי' הרלב"ג, כי זאת הנבואה באתהו בדרך רחוקה מעט מאהלו מעת צאתו ללויית אלו האנשים ועיין (למעלה יח יג הערה נו):

(קיח) כי משם עד סדום לא יהיה רחוק כ"כ כמו מחברון, ובאפשרי יהי' לו להשקיף על סדום:

(קיט) ואז יצא חוץ מאהלו ובא אל המקום אשר הגיע לו שם זאת הנבואה בהפרד האנשים הנביאים ממנו או המלאכים, אשר התפלל לשם ית' על דבר הצלת סדום:

(קכ) למטה (יט כג) "השמש יצא אל הארץ" ואח"כ וד' המטיר, כדעת הרמב"ן שלא נעשה דבר עד שבא לוט צוערה: