(א) ובשיטה ראשונה "ויכלו השמים והארץ, רק הזכיר העליון והשפל, וצבא השמים הם הכוכבים והמאורות הם המושלים, וצבא הארץ החיים", פי' כי נגמרו כולם צבא השמים וצבא הארץ ביום הששי, וצבא השמים נקראו שני המאורות הגדולים, והכוכבים הנזכרים בענין, "ופן תשא עיניך השמימה, וראית את השמש ואת הירח, ואת הכוכבים כל צבא השמים" (דבר' ד יט) וצבא הארץ הם הנזכרים, חיה ורמש ודגים וכל הצומח:

(ב) ביום הששי כלו ונגמרו השמים והארץ כל אשר חפץ ד' לעשות באורח חכמתו היה נגמר לא חסר דבר, וכן ת"א וְאִשְתַכְלָלו, והשרש "שכלל" מורה בארמית על ההשלמה בכל תוקף ועוז:

(ג) עיין (למעלה א ו) וכן כתוב "כי הוא על ימים יסדה" (תה' כד ב) ועיין ביאורי שם:

(ד) זה אחד מן המקראות החמורות שבתורה, ומן הדברים ששינו הזקנים כשהעתיקו התורה לתלמי וכתבו ויכל אלהים ביום הששי, וכן הוא בג' (מגילה ט, א, ב"ר פ' יו"ד, מכילתא בא פ' יד), וכן בס"ת של כותים כתוב ביום הששי, וכתב שד"ל שזה אינה אלא הגהה ותיקון שהגיהו חכמיהם במעוט וקלות הבנתם:

(ה) בעבור שכתב ויכל אלהים ביום השביעי, והיה ראוי להיות הששי, כי בששה נשלם הכל, ויפרשו כי במה שעשה יום השביעי כלתה המלאכה, שהשלים שבעת ימים, וא"א לומר ויכל ביום הששי כיון שעדיין לא נברא יום השביעי, וכן פי' הטור:

(ו) פי' שהוא חסר טעם והוא תוה"ש לדבר חסר טעם טבעי או מוסרי "היאכל תפל מבלי מלח" (איוב ו, ו) כי לפי הפירוש הזה, היה ראוי לומר ויכל אלהים את יום השביעי:

(ז) ושם פי' הח' ז"ל שזה דעת המכחישים וז"ל שם "בדישו אמרו המכחישים שהוא קודם דישה ואין צורך":

(ח) ופי' שיהי' מושבת ביום הראשון שיבערוהו קודם יום הראשון:

(ט) למה לנו לחפש פירושים אחרים:

(י) וכן וישבתו העם ביום השביעי (שמות טז ל), שפי' כי עוד לא בא יום השביעי, והמלאכות הי' מושבתות, כי כלוי מעשה אינו מעשה, וכן כתב בשיטה ראשונה "ויכל לפי דעתי כי כלוי מעשה איננו מעשה, כאלו אמר בהכנס יום שביעי כבר כלתה מלאכת יום ששי":

(יא) כי ביום השביעי לא עשה מעשה:

(יב) וכן כתב הח' ז"ל (שמות יב טו) ודע כי כלוי מעשה אינו מעשה, והנה פי' ויכל אלהים ביום השביעי, כאשר נכנס היום השביעי כבר כלתה מלאכתו וככה ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שם) בהכנס היום הראשון כבר נשבת כל השאור מבתיכם:

(יג) שלא ברא אחר יום הששי דבר:

(יד) באמרו וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו כי הוא מאמר כפול ומותר, לפי שאחרי שאמר שכלה ביום השביעי את מלאכתו מהידוע הוא שבו שבת, ומה צורך א"כ בשני המאמרים בזה ויכל וישבות, גם שבפסוק ויכל אמר מלאכתו אשר עשה, ובפ' וישבות אמר מכל מלאכתו, ע"כ פי' הח' ז"ל מלאכתו על מלאכת היום הששי שנגמרה טרם יום השבת:

(טו) ומה שאמר מכל מלאכתו, על כל בריאות שברא בששת הימים, ובשיטה ראשונה "והנה נמצא כי ביום השביעי שבת מכל מלאכת ימי בראשית, ע"כ אחריו מכל מלאכתו":

(טז) דע כי כל ברכה תוספות טובה אין יוצא מכלל זה בכל המקרא, וכשיסמוך אל השם מורה על ההפלגה, כשיתן כח בתולדות הדברים להוסיף יותר ממה שנברא בטבעיהם:

(יז) הברכה היא תוספות טובה, ויום השבת נוסף בטובת הנפש שיש לה מנוחה ביום זה מעסקי העוה"ז, ותוכל להתעסק בחכמה ובדברי אלהים, ובזה יש לו יתרון מכל הימים:

(יח) וכן יאמרו חכמי המזלות, כי הכוכב המשרת ביום השביעי שהוא שבתאי, ויש לו זה הכח שיחדש בגופות חוזק הטבעיים, וכן פי' הח' ז"ל בספרו "ראשית חכמה" בשער הרביעי:

(יט) כי בששת ימי הבריאה לא היה לדברים הנבראים כ"א קנין הצורה המשלמת והמעצמת ההוה ההוא שבעבורם הוא מה שהוא, וזה היה להם שלימות הראשון לבד, הדשאים והצמחים עמדו באותו מצב שנבראו מבלי שיולידו בדומה, וכן הדגים והעוף, אמנם ביום השביעי הגיע להם השלימות והתכלית האחרון, כי אז התחיל כל דבר לפעול בעצמו, להוליד דומיהם להתמיד מינם, והוא תכלית ההוה לפעול כ"א כפי טבעו וצורתו, וזהו ויברך אלהים את יום השביעי, שהיתה הברכה, שמיום השביעי והלאה יפעלו בריות בראשית פעולותיהם בעצמם, כפי הטבע המסודר והמוגבל בהם והנה נתיחסה זאת הברכה ליום השביעי, ולא לבריות, וזהו שאמר הח' ז"ל, וביום הזה (יום השביעי) תתחדש בגופות דמות כח בתולדות:

(כ) ובמג"ט הגי' "כח הכר והשכל" ופי' ג"כ כח ההכרה, והנה הברכה שיתחדש תוספות טובה, שיתחדש בגוף יתרון כח בתולדה, ובנשמה יתרון שכל וברמב"ן הגי' "תוספות טוב שיתחדש בגופות יתרון כח בתולדות, ובנשמה יתרון השכל":

(כא) שיהיה קדוש ומובדל משאר הימים, לפי ששובתין בו בני ישראל, והנה הוא אות בינם ובין האל שהם קדושים בשמרם את השבת שהיא עדות על חדוש העולם:

(כב) שהבדילו מיתר הימים לעבודת השם שלא לעשות בו מלאכה, כ"א להגות ולשמוח בפועל ד':

(כג) פי' אשר ברא אלהים לעשות כמותן, שנתן כח בשרשים, וכל המינין שיעשו כמותן:

(כד) ר"ל הטבע המושם בכל מין:

(כה) שנתן כח בנבראים לעשות את המעשים, ולפעול את הפעולות אשר הוטבעו עליהן כל אחד כפי תולדתו, ובשיטה ראשונה "וטעם לעשות דבק עם אשר ברא, אשר גזר ד' בחכמתו לעשות, או יהיה פירושו אשר ברא אלהים בתחלה לעשות כל נברא כדמותו, והנה הטעם על המינים שהם כללים",

(כו) הוא רבינו סעדיה גאון בפי' על התורה בלשון ערבי הנקרא "תפסיד":

(כז) ויפרש אשר ברא אלהים לעשות, אשר ברא אלהים ועשה:

(כח) מלת עשה הנאמרת למעלה בראש הפסוק, ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, יפרש מכל ברואיו אשר ברא, ויהיה בריאה ועשיה בכל אחד, ולא ככפל לשון:

(כט) לפי שמלת ברא איננו אצלו במקום עשיה רק במקום נתינת הכח בעצם, או במקום גזרה:

(ל) ובשיטה ראשונה "אמר הגאון כי טעם ויברך שב אל השומרים שיהיו מבורכים, וככה ויקדש אותו, וגאון אחר אמר (והוא בב"ר פ' יא הבאתי למעלה קרני אור הערה יב) כי ויברך אלהים רמז ללחם משנה ויקדש אותו שלא ירד בו המן, ולפי דעתי ששם ברכה הוא, שהוא תוספות ביום שיקבלו כחות השומרים להבין מעשה שם, וטעם ויקדש אותו, שלא יעשו בו קדושיו מלאכה, וכתוב "אחרי ד' אלהיכם תלכו" (דבר' יג, ה) וכתוב אחר "על כן צוך" (שם ה, טו) וזה טעם כי בו שבת":

(לא) על השומרים את השבת, והשיג ע"ז הרדי"א כי לא יתכן, כי הכתוב על השבת ידבר לא על שומריו:

(לב) גם הרמב"ן ז"ל מביא זאת בשם הגאון, וגי' שיהיו מבורכים ומקודשים" והשיג ג"כ ע"ז, וכתב אין משמע הכתוב שידבר על העתיד:

(לג) פי' אלה שזכר במע"ב וכן כתב רש"י ז"ל "אלה האמורים למעלה", והנה פי' אלה שהולידו הם תולדות השמים והארץ, אעפ"י שהאל עשה הכל, כמו שאמר ויברא, ויעש, הוא עשה, אבל ע"י השמים והארץ, וכן פי' הרד"ק ובשיטה ראשונה "אלה תולדות השמים, החל לפרש אחר שעשה השם השמים שהם הרקיע, והארץ שהיא היבשה איך הולידו וטעם בהבראם שגזר עליהם להוליד":

(לד) נמצאו בהם כחות פועלות ומתפעלות להויות ההוות ונפסדות:

(לה) פה הזכיר הכתוב "ד' אלהים" עיין למטה פ' יב מה שפי' הח' ז"ל ומה שהעירותי עליו הערה מז, והנה במע"ב זכר שם אלהים ממציא הטבע שליט ומושל בכל, וכשהשלים סדור הבריאה, ובא לדבר מפרטי יצירת האדם אשר בעבורו עשה ד' כל אלה, ולו משפט הבכורה, להיות עיני ד' עליו, להנהיגו בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, יאמר "ד' אלהים":

(לו) ובשיטה ראשונה "ביום עשות תיקון", והוא תיקון הדבר על מתכונתו הראוי, ויהיה ביום עשות וגו' מוסב על ששת ימי הבריאה הנזכרת:

(לז) פי' עשיתיו חומר, כי הבריאה הוא יציאת החומר מן האין אל גדר היש:

(לח) עשיתי צורה לאותו חומר, כי היצירה היא נתינת הצורה בחומר:

(לט) פי' תקנתיו, כי העשיה הוא גמר תיקון הדבר על מתכונתו, ועיין (למעלה א א) מה שהבאתי משיטה ראשונה, ואת אשר העירותי שם, וכן יאמר פה בשיטה ראשונה "ולכבודי בראתיו, שהוא נתינת הכח בעצם, ואח"כ יצרתיו, שהוא הצורה, ואח"כ עשיתיו שהוא התיקון כמו "וימהר לעשות אותו":

(מ) לפי שעתיד לזכור ענין עץ החיים, ועץ הדעת, שהם מכלל הצמחים ספר תחלה, איך היתה הצמיחה, ובשיטה ראשונה "שיח השדה וגו', הנה הזכיר איך כי אד עלה מן הארץ":

(מא) ענינו אילן והוא שת"ז לצמחי אילנות:

(מב) ופי' שם הח' ז"ל אילנות:

(מג) פי' עצי מאכל:

(מד) פי' שיש בו כח להוליד בדומה:

(מה) הח' ז"ל יביא שמות הנאמרים על העץ, והם מושאלים משמות המיוחסים אל האדם, וכמו שמצאנו באילנות סעיף ובד על ענפיו, וניב כל הפרי, ושיח על העץ, כן הושאל אל האדם יאמר על מחשבותיו בלשון סעיפיו, ושרעפיו, ובדיו, וניב שפתים על הדבור, כי הדבור הוא כמו פרי, ומצינו ג"כ שיח שפתים, א"כ שיח הוא ג"כ מלשון פרי כמו ניב:

(מו) מצינו וניבו נבזה (מלאכי א יב) בורא ניב שפתים (ישעי' נז יט), וי"ג נוף, כי לא מצינו בכל התנ"ך שיהיה ניב תואר לענף:

(מז) סעפים שנאתי (תה' קיט קיג):

(מח) יאכל בדיו (איוב יח יג):

(מט) וד' האמירך היום (דבר' כו יח) ופי' שם הח' ז"ל וקרוב מגזרת "בראש אמיר" (ישעי' יז ו):

(נ) "שרעפי בקרבי (תה' צד יט), וכולם או פרי המחשבה או פרי בן או פרי פי איש:

(נא) ועל הפ' "יזוקו מטר לאדו" (איוב לו כז) פי' הח' ז"ל "כאלו יזקק המטר מן האיד העולה שהוא סבת המטר כמו "ואד יעלה מן הארץ":

(נב) עב מטר מלא חשכת מים, ומפני חשכו כנו לצרה איד, יום אידם, כמו שקראו לצרה ערפל חשך, והמתרגמו קיטור (דונסט) גרע כחו (רוו"ה):

(נג) ופירושו:

(נד) ויהיה המשך הפסוקים פה בענין זה, קודם שהיה כל שיח השדה בארץ, וקודם שצמח כל עשב השדה (בעבור שלא המטיר ד' אלהים על הארץ, וגם אדם לא היה אז לעבוד את האדמה) אז עלה אד מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, ועי"ז צמחו העשב והשיח, ותהיה הוי"ו של "ואד" מחברת ב' המאמרים המתיחסים בזמן, ובשיטה הראשונה "ושב עתה לבאר מה טעם ואד יעלה מן הארץ שהצמיח עצים, והזכיר בתחלה הנכבד באדמה, והוא הגן כאשר הזכיר, ועשו ארון לפני המשכן":

(נה) שנתלו ברקיע:

(נו) והשקה את כל פני האדמה, ואז הדשיאה והוציאה צמחה אעפ"י שלא היה אדם לעבוד האדמה:

(נז) וכן פי', כי לא היה בתחלת העולם לא אדם שיזרע ויטע, ולא אד שיעלה וישקה, אלא ברא השם בגזרותיו הכל מתוקן, ומה שאמר, ולא אד יעלה, אחר שכבר אמר כי לא המטיר, ודי לו בזה, נאמר כי אד יעלה, הוא פי' כי לא המטיר, להודיע כי האל הוא הממטיר על ידי האד, כי זה תחלת הספור במטר:

(נח) אין למאמר הזה מובן כלל, ומן הראוי למחקו, ובכ"י אין זכר לו:

(נט) שרשו "יצר" ומבנין הקל, ובא האית"ן בחירק, אבל צורה שרשה "צור",

(ס) וכשיטה ראשונה "ואמר נשמת חיים בעבור שאיננה מתה, והנה חפשתי בכל ספרינו, ולא מצאתי נשמה כ"א לאדם לבדו, ואין טענה מהנכתב "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (למטה ז כב), כי הוא דבק עם האדם הנזכר למעלה, כי כבר הזכיר העוף והבהמה והחיה, והעד "נותן נשמה לעם עליה" (ישעי' מב ה)":

(סא) כי בהם יחיה האדם וכל חי:

(סב) כי בהם יכנס האויר הצונן לנשב על הלב ומהם יוצא האויר הנותר מן העכול, וממוקד הלב, והיא נחלקת באדם לג' חלקים, וכמו שפי' חכמי המחקר, כח הצמיחה, וכח ההרגשה והתנועה, וכח השכל ועיין קרני אור:

(סג) ובשיטה ראשונה "ואמר אחד מחכמי דורנו, כי נפש מגזרת ויצאתם ופִשְתֶם (מלאכי ג כ) והוא הכח המפרה שהוא בכבד, ע"כ כתוב "כי הדם הוא הנפש" (דבר' יב כג) והנשמה מגזרת שמים, וטעם "ויהי האדם לנפש חיה", שהלך מיד כמו החיות, ואחרים אמרו שטעמו שנפש חיה היא בכח הנשמה, כי הרוח והנשמה אצלם השם מהנשמה ואל תתמה בעבור שתמצא שהנשמה נקראת רוח, גם נפש, כמו "אך אלהים יפדה נפשי" (תה' מט טז) "והרוח תשוב אל אלהים" (קהלת יב ז) בעבור שתראה ותמצא הנשמה עם הרוח והנפש, והרוח הוא בלב, וכח הנשמה במוח הראש, אעפ"י ששרש כחה בלב", ועיין קרני אור:

(סד) כשאר בע"ח שמתנועעים והולכים על רגליהם בכח הנפש החיה תכף לצאתם, כן הוא הלך על רגליו, מעת שנפח בו האל רוח חיים:

(סה) ולא כמו התינוקות שנולדו אחרי כן וזה כי בקומתו ובגדלותו נברא לשעתו כשאר בע"ח והצמחים:

(סו) ויטע פי' המציאו, כמו "ארזי לבנון אשר נטע" (תה' קה יז):

(סז) עוד ביום השלישי, וזכר השם על מציאותו לפי חשיבותו וגדולתו, מה שלא זכר בו בשאר הצמחים ביום השלישי:

(סח) שם מקום נקרא כן על שהיה מקום דשן ושמן וצמחיו עדן ותענוג לגוף בנראה, ולנפש בנסתר, ובשיטה ראשונה, "ועדן שם כלל והגן בו":

(סט) יפרש מלת "מקדם" לצד קדם, ברוחות ובצדדים תבוא מ"ם בשמוש למ"ד, מימין, משמאל, מצפון להר, והעי מקדם, ובשיטה ראשונה "יש מפרשים מקדם קודם שיברא אדם, וי"א ממזרח לקו האמצעי באדמה שהם תחת מזל טלה ומאזנים, והנה נראה מדברי הכתוב כי לא נברא אדם בגן, רק שמו שם אח"כ", פי' מאחר אשר אמר "וישם שם את האדם אשר יצר", מלמד שלא נוצר שם:

(ע) מלת גן ט"ס וצריך למחותה (רי"ר):

(עא) פסוק הוא(ביחזקאל כח יג), "בעדן גן אלהים היית", כי קשה להח' ז"ל שם משמע כי עדן הוא סמוך לגן עדן של גן, ופה שיאמר "ויטע גן בעדן", משמע גן סמוך לעדן, פי' גן במקום שנקרא עדן, ויתרץ כי שם הבי"ת וכו':

(עב) בי"ת בעדן מושך עצמו ואחר עמו, ויהיה "בגן אלהים" כמו יתר ביאור אל בעדן וכן פירש ר"ש ן' מלך שם "בי"ת בעדן עומדת במקום שנים, ופי' עוד "או יהיה סמוך עדן אל גן, ואעפ"י שברוב נסמך גן אל עדן, ושני מקומות היו כמו שכתוב "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן":

(עג) ואח"כ כתיב "ואת שדי ויברכך", כי המ"ם "מאל" משרת עצמו ואחר עמו, כאלו כתוב "ומאת שדי":

(עד) פי' בעבור כי האדם הוא שם העצם מאדה"ר, ולעולם לא יבא ה"א הידיעה על שם העצם, ע"כ אמר, אחר שיש בו ה"א, אינו שם העצם, ואחר שהוא כן, הנה יש סוד לזה הה"א, והסוד הוא כי אמר הכתוב "וישם שם את האדם אשר יצר", על כל מין האדם, ועל המין תכנס עליו ה"א הידיעה, ובשיטה ראשונה "וטעם האדם בה"א יש לו סוד, ותוכל להבין קצה הסוד בפ' כתנות אור", ועיין (למטה ג, יהל אור הערה רט):

(עה) פי' שהם שמות המין אחר שהיו בתחלה שמות עצם:

(עו) טעם לקריאת שם אדם יש בו מחלוקת, יוסף לרומיים אמר מפני שאדה"ר לוקח עפרו מאדמה אדומה, והח' גע"ז ערך "אדם" אמר, שבלשון כושיים (אָטיאָפיער) נקרא אדם, תואר יפה, ולדעתי אין זה ברור כי באמת בעם הכושים המראה אדומה היא היפה שבמראות, ולפיכך ממילא נוכל לומר כי שם אדם שפי' יפה הוא ע"ש מראה אדמימות (בקוה"ת ערך אדם):

(עז) ר"ל שם "אדם" ששמו כן:

(עח) ר"ל, ע"ש שנחצב מן האדמה, ובשיטה ראשונה "ויש להשיב כי אדם שם עצם, ונקרא כן בעבור שנלקח מן האדמה, והנה הוא תואר על כל "האדם":

(עט) ר"ל דעתו שלא בא להודיע עכשיו ענין הצמחים, כי כבר אמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי, רק שהוא מספר, שכשהצמיח כל העץ מהאדמה כן צמח בגן, ועוד שצמח בו עץ החיים ועץ הדעת:

(פ) כמו שכתוב "ועץ החיים בתוך הגן", ולא אמר בגן, ועוד שאמר,"ומפרי העץ אשר בתוך הגן" (למטה ג ג) ולא הודיעו בשם אחר, נאמר לפי פשוטו שהוא מקום ידוע בגן שהוא בתוך, והיו שם שני העצים, עץ החיים ועץ הדעת, כי הדבר החביב והנאהב לאדם, ישימנו בתוך דברים האחרים, כדי שיהיה לו חומה ומשמרת, והדבר יהיה יותר נשמר באמצע, וכן ת"א "במציעות גנתא":

(פא) סמוכים זה לזה:

(פב) והוא חסר הנסמך:

(פג) וצריך להיות כן:

(פד) מאחר שיש ה"א הידיעה במלת הדעת, ומדרך הדקדוק לא יבוא ה"א הידיעה על מלה סמוכה:

(פה) הארון ארון הברית, וכן כתב הח' ז"ל בס' "מאזנים" "ויבוא ה"א הידיעה זאח"ז, כמו היין הַחֵמָה (ירמי' כה טו) הארון הברית (יהושע ג יד) וענינו היין יין הַחֵמָה, הארון ארון הברית, ורבים כמוהם",

(פו) והנבואה נבואת עודד, וכן כתב בס' מאזנים "ודרך אחרת "האהלה שרה אמו" (למטה כד סז) האהל אהל שרה אמו, וכמוהו "והנבואה עודד הנביא":

(פז) לפי שקדם ואמר "ויטע ד' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר" שמשמעו שקודם שהיה האדם היה הגן, חזר לספר מה היה בגן, ואמר שבעת שהצמיח מן האדמה הצמיח בגן ושהיה שם נהר יוצא מעדן ומשקה לכל צד, ולבסוף חזר והשלים הספור, ואמר "ויקח ד' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן":

(פח) כי האדם אשר שם בו האל הפקידהו לעבדה ולשמרה, אבל להשקותה לא היה צריך, כי הנהר הזה משקה אותה מכל צד:

(פט) ראשים פי' חלקים, כי כל חלק הוא ראש ליוצא ממנו:

(צ) שרשו ראש:

(צא) האל"ף נראה:

(צב) פסוק הוא (בירמי' יג יח) "אמור למלך ולגבירה השפילו שבו כי ירד מראשותיכם עטרת תפארתיכם", וכן פי' הרד"ק במכלל "והראו האל"ף בכי ירד מראשותיכם":

(צג) נוסחת בעל אהל יוסף "מכבר הראש" והוא פסוק (במ"ב טו ח) "ויהי ממחרת ויקח המכבר ויטבול במים ויפרש על פניו וימת", ופי' הרד"ק מכבר הוא הכר, כמו כביר העזים (ש"א יט יג) ולפי הנוסחא "מכבד הראש" פי' דבר המכבד את הראש", והוא עטרת תפארת הכתוב שם:

(צד) ובשיטה ראשונה "אמר אחד מגדולי דורו שהוא פישון יאור מצרים, ולא זה הדרך, כי הנה גירון גם פרת וחדקל הם נודעים, ושלשתם באים ממזרח למערב, ולא כן יאור מצרים, כי הוא יוצא ממעיין שהוא בהר הנקרא הר הלבונה, והוא לפאת נגב מהקו השוה, שהוא תחלת היישוב לפאת צפון, ע"כ יגברו מימי יאור מצרים בתמוז, ולא כן השלשה הנזכרים, והנה מרום זה הנהר לא ידענוהו":

(צה) וכן הוא דעת רש"י ז"ל והרמב"ן, וכן הוא (מדרש הנעלם פ' חיי) וכן הוא דעת ר"י הלוי, כי כן כתב בשירו, כאשר מספר תהלות מצרים, "וגם מנהרי עדן נְהָרָה, וטוב אַרְצָה בְגַן עֵדֶן מְסילָא" וכן העתיקו השומרונים, והוא נילוס היורד מהרי הלבנה שבארץ כוש השפלה הנקראת (עטיאפיא) שבחלק (אפריקא) ומשם עובר לצפון העולם, ובא עד אי (מירו אי) ששם מתחלק לב' זרועות, וחובק את האי סביב, וחוזר ומתאחד עד בואו למצרים ועובר על כל אורך המדינה עד אלכסנדריא שבחוף הים האמצעי המפסיק בין חלק (אירופא) לחלק (אפריקא) הנקרא (מיטטעלאנדישעס מעער) ואולי עודנו מבורך מראשית שמימיו עולים ומשקים מדינות רבות כידוע, והוא מלשון "ופרו ורבו" (ירמי' כג, ג):

(צו) הוא השגה על הגאון:

(צז) וכן כתב הרדי"א שמרומז על הנהר גיחון שהיא סמיכה לירושלים, ומביא ג"כ סיוע מהפ' והורדתם אותו אל גיחון":

(צח) וכן הכותב בעין יעקב (הוריות יב) על המאמר "אין מושחין את המלאכים" מביא בשם הרמ"ה שהפ' "והורדתם אותו אל גיחון", הוא אחד מד' נהרות היוצאים מעדן כדעת הח' ז"ל, ומפני שהוא מעיין שאינו פוסק, כי הוא נהר ידוע מששת ימי בראשית, לכן צוה דוד למשוח על המעיין הזה, ועיין קרני אור:

(צט) כי הישוב משוך מקו השוה לצד צפון, וא"י באמצע הישוב, וג"ע תחת קו השוה לצד מזרח, ומשם יצאו אלה הארבעה נהרות, ולכן אמר כי גיחון בא מפאת מזרחית דרומית גם פרת כן:

(ק) בא מפאת מזרחית דרומית, כי הוא סמוך לפרת:

(קא) וביודאי פישון מקורו מהצד אשר שם הג"ע, והוא אחרית גבול הארץ מפאת המזרח, וכמו נהר פרת שהוא גבול מזרחי לא"י שנאמר עד הנהר הגדול נהר פרת (למטה טו יח):

(קב) וכפי' המפרשים גם חדקל סמוך לפרת:

(קג) ופרת עובר על בגדאד שהיא בבל החדשה, נוכח עיר בבל הנחרבת:

(קד) ונהר מצרים הוא רחוק מא"י הרבה לצד מערב ואיך יתכן זה?:

(קה) זו השגה שניה:

(קו) פי' יותר רחוק מקו השוה אל פאת נגב, ומשוך למערבו גן עדן, והקו השוה הוא המקום שהיום והלילה שוים, היום יב שעות: והלילה יב שעות:

(קז) וי"ג "גדולו:

(קח) כי שאר הנחלים מתרבים בחורף ומתמעטים בקיץ אבל היאור להיפך כולם, כי הוא מתרבה בקיץ ומתמעט בחורף, ואמרו חכמי המחקר כי הוא מן ים אוקינוס, וחום השמש שואב המים ומושכם ולהיפך מתרבה בקיץ א"כ איננו בא מן הגן:

(קט) איך יתכן שהיום והלילה הם שווים בארצות הקו השוה:

(קי) לחכמי המדות:

(קיא) פי' על דעת הגאון, אם היא פישון נצטרך לומר שיצא מצד מזרח שהוא הגן וירד למערב, ועובר על הר הלבונה, שהיא במערבית דרומית מן הישוב:

(קיב) וחוזר לפאת צפונית כי היאור הולך מדרום לצפון וזה טעם אומרו "א"כ ירד פישון ממזרח למערב"

(קיג) מכל הראיות שהביא הגאון לא נוכל להבין שפישון הוא יאור מצרים היוצא מהר הלבונה:

(קיד) הגאון:

(קטו) שתרגם אותה שהיא הארץ הידועה שהיאור עובר עליה:

(קטז) בפ' נח:

(קיז) כמו הסיני (למטהי יז) שפי' אותה טרבלוס, וכן מֵשָא (שם פ ל) מכיה:

(קיח) בויקרא יא יג (ושם כתב הח' ז"ל וז"ל "טעה הגאון שתרגם אותה אלנעקא כי זה השם בלשון ישמעאל על דבר שלא נמצא בעולם ולא היה ולא נברא אלא למשל":

(קיט) בשמות (כח ט) ע"פ "ולקחת את שתי אבני שהם" כתב הח' ז"ל וז"ל "ואבן השהם לבנה, ובארמית בורלא, ולשון ישמעאל בלאור, ואין לנו דרך בבירור לדעת אבני המילואים, כי הגאון תרגמם כרצונו, כי אין "לנו קבלה שיסמוך עליה":

(קכ) כאשר הבאתי מכל המקומות שהביא הח' ז"ל:

(קכא) הנקרא "תפסיד":

(קכב) צ"ל "מלות" כי אין מצות במשפחות ובמדינות:

(קכג) ובשיטה ראשונה "וטעם אשר שם הזהב שב אל פישון, וככה שם הבדולח, ואבן השהם שב אל פישון, ואחרים אמרו שהוא שב אל ארך החוילה, והזכיר זה הכתוב להודיע שזהו טוב שסמוך אליו הזהב גם בדבר הסוד הוא נכון כאשר אפרש":

(קכד) וי"מ שהוא שב אל ארץ החוילה, והוצרך הכתוב לתוספות ביאור וסימן פרטי למדינת חוילה, מה שלא הוצרך במדינת כוש ואשור, לפי ששני אנשים היו ששמם חוילה, האחד בן כוש בן חם, והשני בן יקטן בן עבר בן שלח בן ארפכשד בן שם, ושניהם קראו את ארצם על שמם, וכן כתב הרמב"ן ז"ל "אשר שם הזהב לבאר שאינה חוילה של מצרים, שאמר בה, "וישכנו מחוילה עד שור" (למטה כה יח) כי זו מזרח המזרח":

(קכה) היא אבן לבנה עגולה וקטנה שנוקבין אותה, ומחברין ממנה אבנים לעשות ענק, והאבן הזאת אמרו שהיא נעשית מטפות הטל היורד על הנהר ההוא, לפיכך היא עגולה בהוויתה כמו הטפה, ולפי שמאבן אחת מהבדולח לא יעשה שום מעשה ומלאכה לקטנותה, אלא שנוקבין אותה ומחברים אבו אל אבן בחוט עד שיעשה מהם ענק, לכך לא אמר אבן הבדולח כמו שאמר ואבן השוהם, ולדעת יוסף פלאוויס הוא (בדעלליום) והוא שרף אילן (רעזינא) וכתב שד"ל שאין השרף הזה ענין יקר וחשוב כ"כ שיוזכר בין הזהב ואבן השהם:

(קכו) ועינו כעין הבדולח (במד' יא ז) והוא רק לענין המראה, ולא לענין הקטנות והעיגולים, ויסתור דברי הגאון ז"ל:

(קכז) אכן השהם, הוא אבן גדולה לבנה וזכה, ויעשו ממנה כלים לתשמישי המלכים, ואו"ת "אבני בורלא", וכן תיוב"ע "אבנין טבין דבורלין" וכן הוא לדעת סורי וערבי והוא אבן (בעריללוס) ולד"ק היא (אניקס):

(קכח) הח' ז"ל יפרש בזה שני כללים, הכלל הראשון שהה"א בסוף התיבה משמשת במקום למ"ד בתחלתה, ועוד כלל אחר בתוך כלל זה, דאותה הה"א תתחלף ג"כ לפעמים לתי"ו רפויה להורות ג"כ ענין הדביקות, א"כ התי"ו בסוף מלת קדמת היא תמורת ה"א בסוף התיבה העומדת בכל מקום תמורת למ"ד בתחילתה, והלמ"ד תשמש בראש התיבה במקום מלת אֶל, כמו "ויאמר משה לפרעה" (שמות ח, ה) כמו אֶל פרעה, וכמו שיבאר:

(קכט) הוא סֶגול, כי הסֶגל נקרא אצל המדקדקים פתח קטן:

(קל) וכן ת"א "למדינחא דאתור":

(קלא) ובשיטה ראשונה "ועתה שים לבך לדברי הכתוב, כי כתוב במע"ב עד סוף ויכלו "אלהים", ואח"כ "ד' אלהים", ומעת שנולד קין תמצא השם הנכבד לבדו":

(קלב) עד ברא אלהים לעשות:

(קלג) שם הוי"ה, ואם נמצא "אף כי אמר אלהים" (למטה ג א) אשר בתוך הגן אמר אלהים (שם שם א) "כי יודע אלהים" (שם שם ה) לפי שהן דברי הנחש וחוה:

(קלד) המאמר הוא בב"ר (פ' יג ג) "מזכיר שם מלא על עולם מלא" וגי' הילקוט (רמז כ') "הזכיר שם מלא על עולם מלא":

(קלה) ובשיטה ראשונה וככה אמרו קדמונינו ז"ל "נקרא שם מלא על עולם מלא":

(קלו) פי' עד שנברא האדם שנתנה בו נפש המשכלת לקבל כחו:

(קלז) שם פי' קצת סוד השם "והוא שם העצם והעצם עומד בעצמו, והנה ככה מלת "אהיה", גם השם הנכבד מארבע אותיות כי שניהם שמות העצם", ובס' השם שער ב' ושער ה' אמר, כי שם אהי"ה הוא שם עצם לשכינה השוכנת בין המלאכים, שם של ד' רמז לשכינה השוכנת בקרב ישראל, ועיין (שמות ג טו) מה שביאר בזה:

(קלח) פי' כי שם יפרש אם השם של הוי' סמוך אל צבאות, או אל אלהים, או איננו סמוך, ובשיטה ראשונה "והנה הזכיר אלהים במע"ב לבדו, ואח"כ שם השם הנכבד סמוך אל אלהי כמו שהוא סמוך אל צבאות, בעבור כבוד האדם שנברא בצלם המלאכים":

(קלט) ובשיטה ראשונה ועתה כאשר השלים לפרש הנהרות, שב לפרש הכתוב בתחלה "וישם שם את האדם", וזה האדם שני פרצופין":

(קמ) כי ביום הששי נברא, ובו ביום גירש אותו, ואלו נברא במקום רחוק מתי בא לגן עדן:

(קמא) פי' מה שכתוב וייצר ד' אלהים את האדם עפר מן האדמה (למעלה פ' ז) בה"א הידיעה:

(קמב) אמרו כי זאת האדמה היא א"י שהיא ידועה, ובשיטה ראשונה, "אמר אחד מגדולי כי האדמה היא היא ארץ ישראל, והראיתי לו ג"א "ואת האדמה אשר הם עליה" (שמות ח יז) (פי' והאדמה שם, אדמת מצרים) והוא השיב הנה מצאנו "הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה" (למטה ד יד) ואני עניתי כי פני האדמה בדרום, כי שש פאות הנה, והשלש הן הנכבדות, והנה תנועת הצמח למעלה, והאדם לפניו והגלגלים לימין, ע"כ פני האדמה נכבדים מכל הארץ":

(קמג) והנה קדם הוא מזרח, וא"י לצד צפון לד' מעלות וספר הכתוב כי בנסעם מקדם, וימצאו בארץ שנער שהיא בבל, פי' כשנסעו ממזרחו של עולם ששם ג"ע של ארץ בבל, וכן יפרש הח' ז"ל (ברא' י ב) "בנסעם מקדם לאות כי הרי אררט במזרח", כלומר ממזרח שהם הרי אררט, וידוע כי בבל היא מזרחית לא"י, ואיך יאמרו שנברא בא"י הלא ממזרח באו, וזה לעד כי שם נברא אדה"ר:

(קמד) בעבור שכתוב לעבדה ולשמרה בכנוי הנקבה, ע"כ אמר הח' ז"ל, כי גם גן לשון זו"נ, ודעתו שפי' לעבדה ולשמרה על הגן:

(קמה) וכן פי' הח' ז"ל (קהלת, ב ה) בפ' "עשית לי גנות" "גן לשון זכר, "גן נעול (ש"ה ד', יב) ולשון נקבה "לעבדה ולשמרה" ורבים "גנים וגנות" ונמצא גנה בה"א הנקבה "וכגנה זרועיה תצמיח" (שם סא יא)

(קמו) בכנוי הנקבה, וגם ההי"ן במפיק שהן כנוי לנקבה:

(קמז) על האדמה שהגן נטוע בה, ולא על הגן בעבור שגן לשון זכר:

(קמח) כל האדמה מן הגן:

(קמט) מן הגן שהוא קטן כנגד האדמה:

(קנ) פי' הכל קשור עם איך יתכן, והיא הקושיא שהקשה מתחילה:

(קנא) אדמת הגן לפי פי' האומרים:

(קנב) כמו שביארתי, כי גן ג"כ לשון נקבה:

(קנג) ובשיטה ראשונה "להשקות ע"י אדם כאשר כתוב לעבדה ולשמרה" גם לעבוד האדמה בנכוש ובעדור בירקות ובאילנות למאכלו:

(קנד) ולשמרה מכל החיות ועופות כפי כחו:

(קנה) ובשיטה ראשונה "והנה לעבדה להשקות את הגן, ולשמרה שלא יכנסו בו חיות רעות":

(קנו) אין לשון עבודה נופל על המצוה:

(קנז) ומצינו לפעמים צווי בלא "על" והוראתו ג"כעל לא תעשה לפי דעת הח' ז"ל, כאשר צוך ד' אלהיך" (דבר' ד כג) ושם פי' הח' ז"ל "כאשר צוך, או מלת צוך שלא לעשות":

(קנח) ככל המקרא סמוך אל לשונות של צווי מלת "את" "אותו" "אתכם", ופעמים סמוך עליהם לשון "על" "עליו" ויתכן שעל הדברים הטבעיים בלי בחירה סמוך לשון "על" כמו "ועל העבים אצוה", אצוה על חגב (דה"ב ח יג) ויצו עליה במפגיע" (איוב לו לב) וכדומה:

(קנט) ואין פי' שבא לומר שיאכל מכל עץ הגן מ"ע שיאכל, אלא פי' יש לך רשות, מכל עץ הגן תאכל, ולא מעץ הדעת:

(קס) אמר ממנו, אחר שאמר ומעץ, אך הוא לתוספות ביאור ולחזק האזהרה:

(קסא) מלת "הילד שהוא הפעול נכלל כבר בכנוי "ותראהו" והיה לו לומר ותרא את הילד, אך הוא לתוס' ביאור:

(קסב) פי' לא לבד לאכול ממנו בקביעת מזון, אלא אפילו אכילה מועטת:

(קסג) וכן פי' בס' צחות בשער האותיות אות נו"ן, ועיין (למטה ג כב) ובבאורי שם:

(קסד) להבחין בין טוב לרע:

(קסה) ובשיטה ראשונה "ויצו לא יתכן לצוות השם מי שאין לו דעת נכונה, והנה אדם היה מלא דעת, והעד שקרא שמות לכל העוף והבהמה וחיה, וידע טעמי השמות כפי תולדותם, רק לא היה יודע תאות המשגל", וכן יאמר המורה בפ"ב מהח' הראשון "ויצו ד' אלהים, ולא תהיה הצוואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל":

(קסו) תענוגי המשגל, אף כי המשגל ידוע היה אצלו בטבע, אבל לא היתה בו שום תאוה לתאות המשגל, וכן פי' המפרשים כי ידיעת הטוב והרע היא ידיעת המשגל, כי פרי העץ ההוא הוליד באדם תאות המשגל, והראיה כי אחר שאכלו אמר "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם" וכן פי' רש"י ז"ל בפ' כ"ה "ואעפ"י שנתנה בו דעת לקרוא שמות לא נתן בו יצה"ר עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצה"ר, וידע מה בין טוב לרע":

(קסז) ולכן לא זכר בקריאת השמות השמים, היסודות והצמחים והדוממים והדגים, כ"א מיני הבע"ח שביבשה שהיה אפשר לחשוב שימצא בהם עזר אליו להזקק לו (רדי"א):

(קסח) מפני שכל מע"ב המפוזרות בכל בע"ח כולם נקבצו באו בנפש האדם, וכבר ביארו החוקרים הקדמונים שכל שיסתפק אדם אם נמצא בטבעו איזה מדה, או איזה תכונה, אז יבחר בטבעי בע"ח, אם נמצא בע"ח בעולם שי"ל תכונה זאת אז ידע כי נמצא מדה זו גם בנפשו (ועי' קרני אור נו):

(קסט) והנה הציווי היה כדי שלא ידע בתענוגי המשגל דוקא לא שיוסיפו לו דעת כי הוא היה חכם גדול:

(קע) אף שבמקרא כתוב סתם ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, מבלי ציין לו ביחוד העץ בסימניו ובמצריו, בכל זאת מוכח שהראה לו ד' אנה מקום העץ:

(קעא) ר"ל אפילו אשתו ידעה, שהרי השיבה להנחש (למטה ג ב) ומאין ידעה, אם לא מפי בעלה הוא אדם, כי השם הראה לו אנה מקום העץ, בעת שאמר לו "ומעץ הדעת":

(קעב) ובש"ר "ויאמר לא טוב היות האדם לבדו, אל לבו ומשה כתב זה, או אל המלאכים":

(קעג) כי לפי המליצה הפשוטה הי' לו לכתוב לא טוב לאדם היותו לבדו, והח' ז"ל פי' כוונת הפ', אף שלא נכתב, ופי' לא טוב לאדם שיהיה לבדו בלי חברה, כי אין לו חברה עם הבהמות החיות והעופות, כי אינו שוה עמהם בבריאה:

(קעד) כי לא יושג טוב התכלית המכוון בדמותו ובצלמו, אם יצטרך הוא עצמו להתעסק בצרכי חייו, ובשיטה ראשונה "וטעם עזר כי האדם צריך למי שיעזור אותו כאשר פי' קהלת טובים השנים מן האחד":

(קעה) גם רש"י ז"ל נדחק לפרש הפסוק הזה, ופי' שהוא מסורס:

(קעו) כבר פירשתי למעלה כי מלת הילד שהוא הפעול, נכלל כבר בכנוי ותראהו, היה לו לומר ותרא את הילד, אך הוא לתוס' ביאור:

(קעז) וכן "יביאה את תרומת ד' " (שמות לה ה), ופי' שם הח' ז"ל, אחר שהזכיר יביאה, פי' והוסיף לבאר שהיא תרומת ד', וכמוהו "והוא צוה לי אחי" (ש"א כ כט) וכן "האיש אשר לא יעבדו אותו את נבוכדנצר" (ירמי' כז ח):

(קעח) הכתוב יאמר "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים" ויפרש הח' ז"ל, כי טעמו ולכל עוף השמים, פי' מה שכתוב ולעוף השמים, כאלו נכתב ולכל עוף השמים, כי המלה "לכל" שנכתב אצל הבהמה "לכל הבהמה" מושכת עצמה ואחרת עמה:

(קעט) התחלת הפסוק שם "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר", ופי' שם הח' ז"ל, כי פי' ואל יהי מתיו מספר, שלא יהיו מעטים, שכל דבר שיסופר הוא מעט ומלת "ואל" מואל ימות מושכת עצמה ואחרת עמה, ולא כן דעת רש"י ז"ל והרמב"ן ויתר המדרשים:

(קפ) וסיום הפ' שם "ודעת קדושים אדע", וגם שם פי' הח' ז"ל, ולא דעת אל אדע, כלומר אין לי חכמה ודעת, וכן פי' רש"י ז"ל "ולא דעת קדושים ידעתי", כי מלת "ולא" מושכת עצמה ואחרת עמה:

(קפא) כי קודם שיצר את האשה הביא לפניו כל היצורים כדי שיתבונן בהם שיראה אותם כולם זכר ונקבה, ולעצמו לא ראה נקבה, והתבונן בזה כי לטובתו ולכבודו עשה האל זה, כי לא הביאם לפניו למצוא לו זוגו כי ידע שאין בהם עזר לו:

(קפב) שמדבר על עצמו וכמוהו "ואל משה אמר" עלה אל ד' (שמות כד א) "נשי למך" (למטה ד כד):

(קפג) מלת "לא מצא עזר" רק אל האדם עצמו כמו שפי', ובשיטה ראשונה "י"א כי מצא שב אל השם הנכבד, והנכון בעיני שהוא שב אל אדם, כאלו אמר ולעצמו לא מצא":

(קפד) כמ"ש "ויצר ד' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים" (למטה פ' יט):

(קפה) כמ"ש "ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף" (למעלה א כ) אמר כי העוף נוצר מהמים:

(קפו) בזוכרו העוף אמר שנוצר מן האדמה וביצירתו אמר שנוצר מן המים? ואז"ל מזה ומזה נברא, כלומר מן המים הסמוכים ליבשה, וכן יפרש הח' ז"ל:

(קפז) מבנין הפעיל, כי המדקדקים קראוהו לבנין הפעיל בנין הכבד הנוסף ועיין (למעלה א א) (הערה כט):

(קפח) וכן פי' הרד"ק בשרש "רדם" "תרדמה היא השינה החזקה" ועיין קרני אור:

(קפט) וכן פי' הרד"ק, התנומה אינה חזקה כמו השינה רק היא מעט מעט, ובשיטה ראשונה "אמר ר' משה הכהן כי תנומה פחותה משינה, ושינה פחותה מתרדמה":

(קצ) כי שרשו "רדם":

(קצא) דעתו על הזכרות והנקבות כמו שאמר "זכר ונקבה ברא אותם" (למעלה א כז) ובשיטה ראשונה "אחת מצלעותיו כצלעות המשכן שהן שתים":

(קצב) וכן פי' רש"י ז"ל מסטריו כמו "ולצלע המשכן" וזהו שאמרו (עירובין יח א) שני פרצופין נבראו:

(קצג) ונראה שמטעם זה נקראים הצדדים צלעות, לפי שבגוף האדם הצלעות הם משני הצדדים:

(קצד) וכן בשיטה ראשונה "תחתנה מקומה", פי' מקום הצלע, וכן ת"א "ומלֵי בִשְרָא תְחותָה" וזהו פי' ויסגור, כמו שסוגר הדלת לסתום חלל הפתח, כן סגר החלל שעשה חסרון בצלע בבשר:

(קצה) כי הבא בנו"ן הוא לשון יחיד:

(קצו) והראוי תחתיה:

(קצז) והכא ביו"ד ה"א:

(קצח) על הרוב כשתחובר מלת תחת עם הכנוים יבוא בלשון רבים, תחתיכם, תחתיו, תחתיה, תחתי, ועל המנהג ראוי להיות פה תחתיה, ופי' מקומותיה:

(קצט) בש"ב (כב מ) "תכריע קמי תחתני" בנו"ן יו"ד כנוי המדבר בעדו:

(ר) ובתה (יח מ) כתוב "תחתי" והכל אחד, וכן כתב הרד"ק, תחתני כמו תחתי, ובא בנו"ן יו"ד שלא כמנהג בשמות:

(רא) ויפן מצאנו מבנין הקל כמו ויפן פרעה (שמות ז כג) ומבנין הכבד ויפן זנב אל זנב (שופ' טו ד):

(רב) ובמק"ג ד"וו הגי' ויקץ:

(רג) נצבת לפניו:

(רד) כי אחר שהקיץ הביאה לפניו להיותה לו לבת זוגו:

(רה) כי באמת אצלו היא אחת מצלעותיו:

(רו) גבי יריחו ששני אנשים מרגלים שהיו נחבאים על הגג בפשתי העץ כתיב ואנשי העיר רדפו אחריהם, והאמת כי היו רודפים אבל לא אחריהם:

(רז) גם אפשר שנבנתה בגן רחוק ממקום שישב שם אז האדם ועיין למטה (ג יב הערה פא):

(רח) כאשר היתה מקודם:

(רט) במקום הצלע:

(רי) והכוונה בפעם הזאת מצאתי לי עזר שלא מצאתי עד הנה בשאר מיני בע"ח, והוא דומה לי בתמונת האיברים מכל וכל:

(ריא) כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי, כי הוא ראה והכירה כי מעצמו ומבשרו היתה, כי ראה אותה בתכונתו ובדמותו:

(ריב) כי אמרו שלילית היתה אשת אדם בראשונה, ולא מצא קורת רוח ממנה, ולכן אמר על חוה לזאת יקרא אשה, וזאת הפעם, וכתב הח' ז"ל שהוא דרך דרש, ואין הדברים כפשוטן:

(ריג) ופי' שם הח' ז"ל בשבילי, וכן "ואמר פרעה לבני ישראל", (שמות יד ג) פי' למ"ד לזאת פי' בעבור זאת שהיא עצם מעצמי יקרא אשה, ולאפוקי מפי' המפרשים לזאת ולא ללילית:

(ריד) וכ"כ הרד"ק בשרש "איש" "ונדגשה שי"ן "אשה" לחסרון יו"ד הנחה באיש":

(רטו) ולא נאמר אישה ביו"ד שלא יתחלף עם אישה בה"א הכנוי שפי' בכלה:

(רטז) כי פעמים יחסר מפיק הה"א להקל, וביאורו כי הה"א בסוף המלה, כשהוא נוסף על המלה להיות סימן על הנקבה יהיה במפיק, ויש פעמים שיחסרו המפיק מן הה"א, כמו "ותחמרה בחמר ובזפת" (שמות ב ג) וכן ויקרא לה נובח בשמו (במדב' לב מב) "ושערה לא הפך לבן" (ויקרא יג ד) ורבים כן שמצאנו הה"א בסוף המלה שהמפיק נעלם, ואעפי"כ משמעותו להראות כנוי לנקבה, וכן בסוד המפיק ממלת אשה, אם היה נכתב מלת אישה ביו"ד בלי מפיק להורות על עצמותה של האשה תתערב עם אישה ולא יהיה ביניהם היכר וידיעה, ע"כ דגושה השי"ן באשה:

(ריז) ר"ל אבל מלת נשים איננו מן איש, רק מן אנוש ואנשים, וכן כתב הרד"ק בשרש "אנש" "ולנקבות יחסרו האל"ף ואמרו "נשים" ואיננו מן איש":

(ריח) כי מלת יִקָרֵא הוא לשון זכר והוא מהבנין הכבד:

(ריט) ושם ג"כ זכר הוא, וכן "ולך יקרא דרושה" (ישעי' סב יב) "ולך יקרא חפצי בה" (שם שם ד) ודומיהן שכולן משמען יהי נקרא שמך כך, וכן פה כאלו נכתב יקרא שמה אשה:

(רכ) וכן כתב הרד"ק "הלמ"ד במאריך והקוף רפה בקמ"ץ חטף:

(רכא) פי' לא נמצא מבלי דגש:

(רכב) אעפ"י שהם שנים בשרים אבל מפני דבקותם יחד, יהיו כאחד, ויהיה ענין "לבשר" כאלו נכתב "כבשר", אבל לא שישובו אחד ממש:

(רכג) וידבק באשתו ויראה אותה כאילו היא עמו בשר אחד לאהבתו אותה:

(רכד) כי האשה הראשונה נבראה מהאיש מעצמו ומבשרו, והנה הי' לבשר אחד, ע"כ כתב הח' ז"ל "שידמו כאשר היו" וכן יהי' דבקים לעולם זה בזה כבשר אחד, וקרוב לזה פי' הרמב"ן ז"ל, "בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו, ובשר מבשרו, ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו", וכן כתב הח' ז"ל בשיטה ראשונה "וטעם והיו לבשר אחד שיתדבקו וישובו כמו שהיו" ר"ל שידמו אדם וחוה בדבקותם כאשר היו בתחלה, וקודם לקיחת הצלע מבשרו שהיו באמת בשר אחד:

(רכה) וכן כתב הח' ז"ל ( יסוד מספר) "וי"א כי הטעם על הזרע ר"ל לבשר אחד ממש, וכן פי' רש"י ז"ל לבשר אחד "הולד נוצר ע"י שניהם, ושם נעשה בשרם אחד":

(רכו) וגם הרמב"ן ז"ל השיג ע"ז ואמר "ואין בזה טעם":

(רכז) הוא תוה"ש למשוללי לבושים:

(רכח) וקראם ערומים ע"ש סופם:

(רכט) ודומה לזה פי' הח' ז"ל (יואל ב יג) על הפ' "קרעו לבבכם", וז"ל "כי קריעת הלב כדרך "ומלתם את ערלת לבבכם", (דבר' י טז) וכתוב "ואקרע סגור לבם" (הושע יג ח) והנה הטעם להסיר מכסה לב לקורעו, כי הוא ימנע שלא יבין הלב, והטעם שיבין האמת, ובעבור זה כתוב כל ערום יעשה בדעת (משלי יג טז) עכ"ל, וכן הוא לפי פי' הי"א "ערום ראה רעה ויסתר", ובמשלי בפי' המיוחס להח' ז"ל פי' מענין ערמה, ופי' האיש הערום והחכם ראה הרעה קודם בואה ונסתר להמלט ממנה:

(רל) שתראה כאשר איננה מכוסה:

(רלא) ובא בהתפעל ונמצא רק פ"א במקרא, ועיין קרני אור כו:

(רלב) כי שרשו בוש שני אותיות נראים והוי"ו לא נעלם שאינו יוצא במבטא:

(רלג) השי"ן:

(רלד) בשני שיני"ן:

(רלה) ממלת "יתבוששו", כי היה ראוי להיות נקוד שו"א: