(א) וכן הוא בפס"ז (ברא' ל א) "בקש עלי רחמים כשם שביקש אביך בעד רבקה", וכן פי' רש"י על התורה "וכי כך עשה אביך לאמך והלא התפלל עליה":

(ב) והרלב"ג פירש כי רחל חשבה שלגודל מעלת יעקב יהיה בכחו לתת לה עצה בזה ע"צ החכמה בדרך שתלד לכן כעס עליה והודיעה שכמו זה לא יוכל כ"א הש"י אשר מנע ממנה פרי בטן:

(ג) אין ספק שיעקב התפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא, וכאשר לא הגיע עת שמוע תפלתו באה עתה להתעולל עליו שישוב להתחנן ויתן לה בנים עכ"פ בתפלתו שיתפלל עליה שנית:

(ד) למעלה (טז ב) ושם פי' מגזרת בן, גם שהבן הוא כדמות בנין והאב כמו היסוד:

(ה) כי הנו"ן הראשונה הוא מהשרש כי שרשו "דנן", והשני לסימן כנוי המדבר, והדגש בו להבלעת הנו"ן הנוספת, פי' כי צריכה להיות דננני בג' נוני"ן:

(ו) מקור מבנין נפעל שנקרא בפי המדקדקים שם הפועל:

(ז) כאדם הנתפש עם חבירו ומתחזק עמו לראות מי יכול מחבירו, ומי יפיל את חבירו כן אנכי נתאמצתי ונשתדלתי עם אחותי לנצחה בתתי שפחתי לבעלי וגם השתדלותי עמדה לי ויכולתי לנצחה:

(ח) מלשון נפתל ועקש:

(ט) באמרו נפתולי אלהים, ובמקח"מ הגי' "וטעם אלהים":

(י) וזה אות על צדקתה שלא קנאתה את אחותה כדרך רשעים, כי אילו היה הדבר פן לא היה ד' עוזר אותה:

(יא) כתוב מלה אחת בלא אל"ף, וקרי שתי מלות, וכן נמסר במסורת ט"ו מילין בתנ"ך, דכתיבן חד וקריאן תרתי, וזה אחת מהן:

(יב) ומשמעו בא גד:

(יג) כן הוא נדפסים ואין לו מובן כלל, והראוי כבכ"י "וכן בבל":

(יד) עיין (למעלה יא ט הערה צ):

(טו) וכן פי' הרד"ק "ואם נפרש גד ענין גדוד, יתפרש ג"כ על זה הדרך, ויהיה פי' בא גד, גודד הגדוד, כלומר עם זה היה לי גדוד בנים":

(טז) וכוונת לאה לומר אעפ"י שעמדתי מלדת זה ימים רבים, הנה עתה בא וחזר המזל:

(יז) כי כן יקרא בלשון ערבי:

(יח) פי' מקריבים למזל מן המזלות:

(יט) וכן פי' הרד"ק בשם ר' משה כהן, ועל דעת חכמי המזלות נקרא גם כוכב ההצלחה בעבור שיורה על כל דבר טוב:

(כ) וכן (באיוב כה ג) "היש מספר לגדודיו" והם גדודי השמים, והוא פי' על "העורכים לגד שולחן" ולא כוכב צדק, והבא"י רוצה לגרום "גדוד השמים" כי לא נמצא בתנ"ך גדוד השמים, ואנכי לא מצאתי בתנ"ך גם "גדוד השמים":

(כא) מקור עם בי"ת השמוש, ופי' הבן הזה בא לאשר ולהצלחתי, דומה למה שאמרה בא גד:

(כב) כן ת"א "מיברוחֵי דִבְרִיך" וכן תיוב"ע וכן דעת רב (סנה' צט ב):

(כג) ורש"י ז"ל פי' בלשון ישמעאל יסמי"ן, ועיין ברמב"ן מה שכתב ע"ז וברא"ם שמצדיק את רש"י ז"ל:

(כד) ורע"ס פי', מין עשב טוב הריח וטוב אל התולדה כמו שאמרו ז"ל על השום, וכן היה מן הדודאים או טוב ממנו כאמרו "שם אתן את דודי לך, הדודאים נתנו ריח" (ש"ה ז, יג, יד):

(כה) וכן פי' שם הח' ז"ל, צמח כדמות צורת אדם, וכן פי' הרד"ק בפי' על התורה, ובשרשיו שרש "דוד" וכן פי' ר"ש ן' מלך:

(כו) וכן אמרו חכמי הרפואה שהדודאי קרים ויבשים, וידוע כי המשגל יבוא מהחום והליחות כמו שפי' המורה בפ' לד מהחלק הראשון בסבה הד', והנה הדודאים הם היפוך תולדות הריון בעבור הקור והיובש:

(כז) וכמו שאמרה לאה "כי שכר שכרתיך" (בפ' טז):

(כח) וכן פי' רש"י ז"ל וכן ת"א, וכן פי' הרשב"ם ורע"ס:

(כט) פי' השרש הזה אין לו ריע במקרא:

(ל) לשון דירה, וכן פי' ר' יונה ן' גנאח בשרש זבל "ידור עמי ואמתת המלה יזבול עמי, וקצרה לצחות ולקצרה":

(לא) יותר ממה שהיה, ויוסיף בי אהבה ועיין רש"י ז"ל:

(לב) וכן פי' הח' ז"ל שם בתה' "ויבואני כמו ויבואו אלי" וכן יזבלני יזבול עמי, והוא פועל עומד אשר בעלי יחשוב אותי לחלק טוב ולעיקר ביתו אשר תקרא אם הבנים:

(לג) וכן פי' הח' ז"ל (שמות ב ב) על הפ' "ותצפנהו" "ודינה בבטן אחת נולדה עם זבלון ע"כ מלת ואחר ילדה בת, כמו "ואחרי כן יצא אחיו" (למעלה כה כו), וכן כתב הרד"ק "ונראה כי דינה תאומה היתה עם זבלון, לפיכך אמר ואחר ילדה בת, ולא אמר ותלד עוד", וכן פי' החזקוני, ולפיכך אין כתיב בה הריון:

(לד) וכן פי' הרד"ק שם וכן "אסף אסיפם" (ירמי' ח יג):

(לה) ובכ"י הגי' כי ראה ד' כי החרפות שהי' וכו' הי' רבות וכאלו נאספו וכו':

(לו) ויהיה פעל "אסף" שענינו קבוץ פרטים רבים למקום אחד:

(לז) כן הוא בסד"ע פ"ב, שי"א שבטים ודינה נולדו בז' שנים חוץ מבנימין, וכן הוא בפדר"א פ' לו, וכן הוא דעת הח' ז"ל, שכתב י"ב בנים בשבע שנים, והי"ב בנים עם דינה:

(לח) ובסדר עולם פ"ב מבואר "כל אחד ואחד לז' חדשים" וכן הוא בפדר"א פ' לו "אמר ר"א מז' חדשים ילדה את בניה", והחזקוני פ' ויצא הביא מסדר עולם "שי"א שבטים ודינה כולם נולדו בז' שנים כל אחד ואחד לז' חדשים, פי' לכל אחד ואחד ששה חדשים לעיבור ושבוע לטומאה, והכי קיימא לן יולדת לשבעה יולדה למקוטעין", ונמצא הח' מכוון, כי צריכים אנחנו לחשוב ימי טומאת לידה וזה הוא מה שכתב הח' ז"ל שעולה רק ששה חדשים וימים במספר ועיין קרני אור:

(לט) וכן כתב רע"ס, שיתחייב שמסרה לאה את זלפה ליעקב קודם לידת נפתלי, כי באופן אחר לא יספיק זמן הז' שנים לעבורי כולם, אם לא נאמר שנולדו כולם לו' חדשים, ושתיכף שילדו נתעברו ולא שמרו שום טומאת לידה:

(מ) (ובשמות ב ב) ע"פ "ותצפנהו כתב הת' ז"ל "ואין טענה מהשבטים כי להיותם על הסדר איננה ראיה, כי הרבה כאלה בתורה, ע"כ יתכן שרחל נתנה שפחתה ליעקב בלדת שמעון, גם נולד יששכר קודם אשר, ודינה בבטן אחת נולדה עם זבלון" ועיין קרני אור:

(מא) שב על יואב לבדו ולא על עמשה הסמוך לו ועיין למעלה כ יז קרני אור הערה ב:

(מב) פי' נסיתי בניחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, וכן ת"א "נַסֵיתי" וכן פי' רש"י ז"ל והרמב"ן והרד"ק:

(מג) וכן פי' הח' ז"ל (ויקרא יט כו) על הפ' "לא תנחשו" כי מלת מנחש מנסה, כמו "נחשתי ויברכני ד' " כי נחוש בצורות ובמקלות ובמעשים ובתנועות ובימים ושעות, ויוב"ע "הָא אַטְיָרִית קוסמין", וכן תיוב"ע (למטה מד ה) ע"פ "נחש ינחש בו" "מְטַיירָא הַוָה מְטַיֵיר בו":

(מד) לנחש בהם:

(מה) בתוס' ה"א האמנתי"ו:

(מו) אתה תפרש השכר, וכן ת"א "פָרֵש אַגְרָך" כלומר כל מה שתפרש עלי שאתן בשכרך אתן:

(מז) מן "יקבנו":

(מח) כי שרשו "נקב":

(מט) שרשו "נדב" ודגשות הדל"ת להתבלע הנו"ן:

(נ) וכן כתב הרד"ק בשרש "רגל":

(נא) משעה שנכנס ברגליו בבית לבן בא הברכה עבורו, ע'"כ יאמר הכתוב לרגלי:

(נב) באיוב (לא ז) "ובכפי דבוק מאום" בלא ה"א:

(נג) הח' ז"ל יפרש מקודם מה שכתוב בפ' לט "עקודים נקודים וטלאים", ואח"כ שב לבאר הפ' לב "כל שה נקוד וטלוא, וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקוד בעזים":

(נד) פי' כתם וסימן ברגל בין לבנה ובין שחורה:

(נה) וכן פי' רש"י והרשב"ם, וכן פי' הרד"ק בשרש "עקד" שהכתמים שלהן במקום שקושרין אותו היד והרגל, שכופפין היד על הרגל וקושרין, ובאותו מקום הי' כתמיהם לכך קראן עקודים, וכן פי' הרמב"ן, עקודים אשר להם לובן מעט ברגליהם במקום העקידה, וכן ת"א "רגוליא" יהיה מלשון רגל ויוב"ע תרגם "דסימנא ברגליהון":

(נו) וכן פי' רש"י ז"ל, נקוד מנומר בחברבורות דקות כמו נקודה, וכן פי' הרד"ק:

(נז) וכן פי' הרד"ק בשרשים שרש ברד "פי' שיש להם כתמים לבנים כמו ברד", וכן פי' הרלב"ג:

(נח) הוא שם כולל לעקוד ונקוד וברוד:

(נט) לשון טלאי שהן מתוקנות בחתיכת עור עליהן במקום בלייתן:

(ס) פי' כתמים:

(סא) כי מלת "שה" שם כלל לתישים ולעזים ולכבשים, ואחר שאמר הכתוב בפ' לה "ויסר ביום ההוא את התישים" ובפסוק הזה לא נזכר תישים, לכן פי' הח' ז"ל שהתישים נכללים במלת "שה" ויאמר כי "כל שה נקוד וטלוא תיש", והוא הזכר מהעזים, ואמר אחריו "וכל שה חום בכבשים וטלוא ונקוד בעזים" הם הנקבות:

(סב) ויביא ראיה מפ' זה, כי שם "שה" הוא כלל לכבשים ולעזים הקטנים כשהם בתוך שנתם יהי' זכרים או נקבות, לכן מצאנו שה אחד, ושה אחת, שה כבשים ושה עזים:

(סג) ר"ל כולל עקוד ונקוד וברוד:

(סד) פי' מה שכתוב "כל שה נקוד וטלוא" פירושו כל תיש נקוד ועקוד וברוד, כי "שה" פירושו תיש, וטלוא פירושו, עקוד וברוד:

(סה) נוטה כשחור ונגזר מן חם, ובמקח"מ הגי' "וכל שם חום כבש והוא השחרות":

(סו) והשיג עליו הרמב"ן ז"ל, וסיים והנכון כדעת אונקלם "שחום" והוא קרוב לאדום וכן פירש"י ז"ל:

(סז) ר"ל שנקרא הכבש שחור "חום" כמו שאמר "וכל שה חום" לפי שהשחור יותר חם מן הלבן, והסבה לפי שהשחרות בא מפאת החום, והלובן מפאת הקור וכן פי' הרד"ק בשרש, "חום" ובשרש "חמם" ובמקח"מ "יותר חם מהלובן":

(סח) כי שם טלוא הוא שם כלל כמו שביארתי, ואמר בעזים הם הנקבות:

(סט) עפ"י הכלל שהניח כמבואר ששם טלוא הוא שם כלל:

(ע) פה כלל במלת בעזים זכרים ונקבות:

(עא) שהם הזכרים, ולכן בא התואר בלשון זכר, והנה למעלה פסוק לב לא נזכר תישים, ולכן פי' הח' ז"ל שם, כל שה נקוד וטלוא, שהכוונה על התישים, כאשר ביארתי שם:

(עב) כי מלת הטלואים היא כוללת נקודים וברודים, ונזכר בתישים זכרים עקודים, ונקודים וברודים, נכלל במלת והטלאים:

(עג) ואמר "ואת כל העזים הנקודות והטלואות" והם הנקבות, ולכן בא התואר בלשון נקבה:

(עד) ואמר הנקודות, ובמלת "והטלאות" נכלל העקודות והברודות:

(עה) והוא שב על הנזכרים כבר, ואפילו היה בהם שום לבנינות בין מעט ובין הרבה, ולבן יהיה תואר כחביריו, ופי' כל מי שהיה צמר לבן בו, רוצה לומר בחלק ממנו:

(עו) כמו שביאר למעלה:

(עז) שהוא ג"כ שם תאר וכתב הרד"ק ששרשו "חום" ויתכן ששרשו "חמם" והוא תואר כמו "לחם חם" (ש"א כא ז) והשורק במקום חולם כדרכם להתחלף זה בזה:

(עח) כי "הסר" הוא מקור, והה"א במקום אל"ף כמו "התחפש ובוא במלחמה" (מ"א כב ל) ושב על יעקב:

(עט) ושעורו להסיר משם, והמסיר היה יעקב, ואמר ללבן אעבור היום בכל צאנך ואסיר שם הנקודים והטלואים הנמצאים עתה, וגם אשר יולדו מהיום והיה שכרי, גם ויסר ביום ההוא יהיה המסיר יעקב על דעת המדקדק:

(פ) פי' אלה הנפרדים עתה יהיה שכרי, בתורת מוקדם בעבודה שיעבוד אחרי כן:

(פא) יעקב נתן ביד בניו, והיתה הכוונה בזה רק לסבה שניה שזכר רש"י ז"ל, שלא תאמר לי ע"י הזכרים שהם נקודים וטלואים, תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואילך:

(פב) כי לבן פחד פן יבואו הצאן הנקודות והטלואות, על הצאן שאינן נקודות, ויולדו בדומה להן, לכן שם דרך ג' ימים ביניהם:

(פג) וע"ז כתב הרש"ד, הנה מסתימת לשון אונקלס, ובפרט יוב"ע שדרכו לבאר קוצר לשון עברי שתרגמו שניהם "והיה שכרי" "ויהי אגרי" משמע כפי' המדקדק, וכ"ה מפורש בס' הישר, וכן הוא בפס"ז (ברא' ל לב) שהמסיר היה יעקב, וכן פי' הח' יש"ר כי אילו ציוה יעקב ללבן להסיר מצאנו העקודים, היה הכתוב אומר עבור בכל צאנך היום והסר משם, עכשיו שכתוב אעבור למדנו שיעקב יעבור והוא יסיר משם את העקודים:

(פד) יעקב ציוה ללבן, ולבן הסיר ונתנם ביד בניו, וכן פירש"י ז"ל והרשב"ם והרמב"ן והרלב"ג:

(פה) פי' הנולדים עתה בדמות זה:

(פו) אחר שביאר הנקודות והטלואות מפסוק לג ולה, שב עתה לבאר המשך הפסוקים מלג לד לה והוא לשון עדות אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום:

(פז) ושב מלת "לפניך" על "וענתה" וכן פי' הרשב"ם, ועיין ביאור רש"ד שכתב שהוא כנגד הנגינה, כי לפי"ז ראוי להיות "שכרי" במפסיק יותר מן "מחר" ולכן יפרש כתרגום האשכנזי ששעורו על שכרי אשר לפניך, כלומר לנגד עיניך שתוכל לראות אם יש בו דבר שאינו שלי, ועיין בהבנת המקרא לרוו"ה שמבטל טענת הרש"ד מהנחת פסקי הטעמים:

(פח) דעתו שהכבשים לא היה רק מראה אחת וכמו שאבאר:

(פט) בידוע שגנבתיו לך ובגניבה הוא שרוי אצלי, וכן פירש"י ז"ל והרשב"ם והרד"ק:

(צ) והנה לדעת הח' ז"ל, הי' בעזים שתי מראות שהם נקוד וטלוא, ונכלל בהם עקוד ונקוד וברוד, ובכבשים מראה אחת "חום", וכן פי' רש"י ז"ל "נקודים וטלואים בעזים, ושחומים בכשבים" וכן פי' הרד"ק, ולדעת הרמב"ן והרלב"ג והרדי"א הי' בעזים שתי מראות נקוד וטלוא, ובכבשים ג' מראות נקוד וטלוא וחום וכן פי' שד"ל:

(צא) והוא לשון קבלת דברים, ואו"ת "ברם" ויוב"ע תרגם "יאות":

(צב) במלת הנה:

(צג) עיין למעלה יט ח הערה (כג, כד,):

(צד) לא כדעת המדקדק שיעקב הסיר:

(צה) וכמו שפי' (למעלה פ' לה) רק "וישם דרך שלשת ימים" על לבן הוא, אף לפי פי' המדקדק:

(צו) לפי שהוא דבוק מקל של לבנה, לפיכך הוא פתח, ובלא דביקות, "ויך את האתון במקל" (במד' כב כז) וכ"כ הרשב"ם:

(צז) וכן פי' רש"י ז"ל "עץ הוא ששמו לבנה" ומקל סמוך אליו ולכן הוא פתח:

(צח) שהיה רטוב, שרשו "לוח" והוא רטוב היפך היבש ולח תאר אליו שהיה רטוב, לבנה אין בשרו נראה לבן אלא כשהוא לח, אבל הלוז והערמון בשרם לבן בין לחים ובין יבשים, לכך הוא אומר לח גבי לבנה:

(צט) וכן בתרגום ירושלמי "ויגמל שקדים (במד' יז כג) תרגם ירושלמי "וְעָבַד לוזִין" ויו"ת שם "וחסיל לוזין בר לוזיא" ופי' גמר שקדים פרי שקדים:

(ק) כי לשון עברית הוא לשון אברהם אבינו, והוא לשוננו, ולשון ישמעאל ג"כ היא ממשפחתו, כי ישמעאל היה בנו, ולשון ארמית הוא ארם שהוא בן בנו של נחור אחי אברהם, והיא בעצמה לשון כשדים, כי כשד בן נחור אחי אברהם, וכולם ממשפחה אחת:

(קא) כי הסיר מהמקלות הקליפה עד שהגיע למקום הלובן:

(קב) וענינו גילוי:

(קג) ובכ"י "פצל" כטעם כרות, "פצלות" כריתות קטנות":

(קד) ורש"י ז"ל פי' במריצת מים בבריכות העשויות ארץ להשקות שם הצאן, וכן פי' הרד"ק מתרגום וירץ "ורהט":

(קה) כי היה ראוי להיות ותחמנה, והיא מלה מורכבת מסימן הזכרים וסימן הנקבות, כי לזכרים לבד היה "ויחמו", ולנקבות לבד היה ותחמנה, על משקל ותלדנה:

(קו) היה לו לומר "ותשרנה"נ:

(קז) כי הדמיון פעל בנקבות וגרם להן ללדת מעין מה שנרשם בדמיונן בחוזק:

(קח) פי' כי הוא מבנין הקל והיו"ד בסגו"ל:

(קט) בעבור החי"ת נקודה בחטף סגול:

(קי) בצירי, כי משפטו צירי:

(קיא) באמרו ויחמו הצאן:

(קיב) לא חש לומר על רבים לשון זכר, דוגמא "אם יצאו בנות שילה" (שופ' כא, כא):

(קיג) וכן "לשבור אל יוסף" (למטה נז) מן יוסף:

(קיד) וכן כתב הרלב"ג "והי' אלו הצבעים פועלים במזגיהם באופן שיהיה טבע זרעם אילו הוא מהצאן הנקודים והטלואים, כי הצבעים פועלים בלחותם, הלא תראה כי ההבטה בדברים אדומים, תעורר הדם ותגבירהו, וההבטה בדברים השחורים תעורר השחורה ותגבירה" וכן כתב הרדי"א:

(קטו) משפט, הוא כולל סדור כל דבר ומנהגו:

(קטז) אפילו שיש לה שכל אין כח בשכלה לדחות הדמיון וכ"ש בבהמה כי הדמיון פועל, וכן מצינו בר' יוחנן (ב"מ פדא) דהוה יתיב אשערי טבילה כי היכי דלסתכלו ביה הנשים:

(קיז) כי טלאים איננו שם של סימן פרטי רק שם כלל לנקוד ועקוד וברוד. וכאן הואיל ונזכרו השנים עקודים ונקודים בפירוש, לא נשארו כי אם הברודים שיוכלל בו:

(קיח) לבד המקלות:

(קיט) שהי' פני הצאן אל העקודים ואל כל חום שמצא בצאן לבן:

(קכ) עד שתראנה ותתעברנה ותלדנה כמותן:

(קכא) וכן פירש"י ז"ל והרשב"ם, והרמב"ן השיג על רש"י ז"ל, ועיין ברא"ם שהאריך לבאר בזה:

(קכב) פי' מוקדם שהוא מאוחר, ועיין (למעלה כט יב הערה כב):

(קכג) וסדר הפסוק על דעת הוא כן, וישת לו יעקב עדרים לבדו, ולא שתם על צאן לבן, גם הכשבים שלו הפריד מהעדרים שלו, ונתן פני הצאן כולם נוכח כל עקוד וכל חום כדי שתלדנה כן:

(קכד) פי' הנולדים בימי ניסן:

(קכה) וקראם בלשון קשר כי הקשר חזק, מְקֻשר מושאל על החזק:

(קכו) הם הנולדות בימי תשרי וחלושים ביותר:

(קכז) וכתב הרד"ק, כי ע"כ לא שם אז המקלות, כי הזמן שתלדנה רוב הצאן ידע יעקב כי יבוא לבן אל הצאן לראות מה תלדנה לפיכך לא הי' משים המקלות באותו הזמן:

(קכח) והם החלשים שאין בהם כח לקבל ההריון מהר:

(קכט) ופי' שם הח' ז"ל כמו "העטופים ברעב" (איכה ב יט) כי מצד הרעב הגוף כפוף כדבר מעוטף ושוה לעלוף: