(א) ובכ"י רש"ד הגי' "דבור הנבואה":

(ב) בעבור בהגיד ליוסף דברים עתידים, רצה להגיד לכל בניו מה שעתיד להיות, ומליצת באחרית הימים, תורה על הזמן הרחוק בין לימות המשיח או קודם להם:

(ג) ואמר "אשר יקרא", לפי שמקצתם, לא בשר אותם אך טוב, כגון ראובן שמעון ולוי, ויששכר למס עובד וגד גדוד יגודנו, אמר "אשר יקרא" שרוב שמושו בלא חמדה:

(ד) מה שיהיה לעתיד ואמר בדרך הנבואה, והכוונה כאן על כבוש א"י וחלוקה ועיין "קרני אור":

(ה) והברכה שבירך אותם היתה זולת הנבואה:

(ו) ולא פי' הכתוב במה כרכם:

(ז) בך התחיל כחי לצאת אל הפועל:

(ח) "און" הוא תאר מליצי אל הזרע שבו כח יצירת הולד, וראשית און הוא הבכור שנולד מטפת הזרע הראשונה, וכן ת"א "חילי וריש תקפי", וכן תרגם "כי הוא ראשית אונו" (דבר' כא, יז) "ריש תוקפה":

(ט) וברבוי "ראשית אונים", ובכ"י רש"ד הגי' "כמו כי הוא ראשית אונו, וכמוהו ראשית אונים":

(י) מגזרת "ונשא מגבעות" (ישעי' בב):

(יא) וכן פי' הרשב"ם:

(יב) "עָז" או עַז תה"ש או תה"פ לתקף, כח, גבורה, ונצחון, ולהרש"פ שמושי "עז" הנחתו על החוזק מחמת חריפות הכח וחדודו, ופי' פה שהיה ראוי שיהיה לו יתרון בעוז ובתוקף והוא הממשלה:

(יג) פחז הוא שת"ז לקל דעת נמהר ומבוהל, שיעשה מעשיו בלי דעת והתבוננות, ונרדף עם "חפז" מורה מהירות פעולה בלי ישוב הדעת, ודעת הח' ז"ל שהוא מלשון חפזון, אעפ"י שהוא הפך בשרשו, כי זה "פחז" וזה "חפז":

(יד) פי' יתרון נחלה על אחיך, כי תפסיד הבכורה:

(טו) מבנין הפעל, ומשפטו בשורק, ובא החולם תמורתו כמנהגם להתחלף זה בזה, ולפי פירושו זה, מלת אַל הוא צווי:

(טז) ולפי הפי' הזה, אין אל תותר פסק דין אשר גזר עליו, רק יעקב מספר המעשה שנעשה ויאמר, שהאיש פחז כמים הנשפכים ולא הותר מאומה, ופי' אל תותר, ולא הותרת כלום, כי השמן שנשפך נשאר ממנו מעט דבוק במקומו, ויין שנשפך נשאר ריחו, ומים שנשפך לא נשאר ממנו כלום בכלי, ולפי"ז מלת אַל פה לעבר ואיננו צווי:

(יז) אַל בפתח, מלה מורה על הצווי לשלול דבר, ויש הפרש בין מלת "אל" ובין מלת "לא" המורה על הצווי שמלת "לא" מורה על הצווי הגוזרת, ומלת "אל" על צווי הבלתי גוזרת, או שענין מלת "לא" שלילה מוחלטת וענין מלת "אל" שלילה בלתי מוחלטת, וכתב הרשב"ם (למטה פ' ו) "כי כל אַל שבתורה להבא הן או קללה, או בקשה, או צווי, לא ימצא אַל לשעבר":

(יח) עיין בפי' הח' ז"ל שם:

(יט) והוא חבור אל שם כשם מורכב במובן שלילה, ואין ראיה מזה לפי שאיננו צווי:

(כ) היא פי' אחר והוא דעת הח' ז"ל:

(כא) אל תבקש לך יתרון, ור"ל אל תבקש אשר תותר וביאר הרש"ד "ויהיה הוא הפועל המבקש והיתרון הפעול המבוקש":

(כב) אין למלת אפילו שום מובן פה, ובטח ט"ס הוא, ובמקום "אפילו" צ"ל "אתה" ונכון הוא גם לפי' הרלב"ג שכתב "והרצון בזה אתה איש פחז כמים וכו' עיי"ש:

(כג) בפתח התי"ו:

(כד) כמשקל אל תוַסף מן ההפעיל, ועיין רש"י ז"ל (איוב מ לב) שכתב "אַל תוסַף סמ"ך נפתחת מפני סוף פסוק, כמו "אל תותר, ותותר (רות ב, יד) וכן הרבה כמוהו:

(כה) אפילו דבר ריק וקל שאין לו ערך כמים:

(כו) על אחיך:

(כז) ואין לפרשו חופזים, ופחז הוא מלשון ריקות, וחפז הוא מלשון מהירות ובהלה, וכל זה הוא מדברי הגאון ז"ל, והח' ז"ל לא סתר דברי הגאון, ולא הודה לו:

(כח) פי' אז כשעשית זאת חללת יצועי, ונפסק ממני שלא הייתי עוד עם בלהה:

(כט) ופי' אל תכריתני, וכן פי' שם הח' ז"ל, וכן תיוב"ע, וכ"כ פי' פה "עלה" נכרתה:

(ל) אז בחללו, בעת שחללו ובלבל יצועי אביו, נעשה לראובן העונש ולא עתה קודם מותו, ונתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל:

(לא) הכתוב יאמר "שיהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו", פי' שהוא בא לתת טעם למה לא ניתן גם משפט המלוכה ליוסף, ולזה אמר כי יהודה גבר בין כל אחיו, ולזה נכבד הוא ביותר ונגיד ממנו (מן יוסף):

(לב) ויהיה פי' ולא להתייחש לבכורה, שניתן הבכורה לבני יוסף, ולא להתייחש, שראובן לא יתיחס עוד לבכורה, וכן הוא בתרגום רב יוסף "וְאִתְיְהִיבַת בִכירותֵיה לְבנוי דְיוסף בַר ישראל, דלא לְאִיתְיַחְסָא בנוי דראובן לבכירותא":

(לג) וכוונת הכתוב שאמר "ולא להתייחש לבכורה" הוא כמו שפי' רש"י ז"ל שם, שהוא מורה על יוסף שלא ניתן בכל זה הרשיון ליוסף להתיחש בכל משפטי הבכורה, וניתן לו רק נחלת הבכורה לקחת פי שנים, מכ"מ יחוס אשר הוא ראשון מבניו לא הפסיד, א"כ ראובן הוא הבכור להקרא בשם ראשון ככתוב "בכור ישראל" בוודאי לא לקחה ממנו כל קדימת הבכורה:

(לד) כי באמת כל בני אחים הי', אך יאמר שאחוותיהם וקורבתם היתה בידם כמו כלי ואמצעי שעל ידו עשו חמס והרג רב בעיר שכם:

(לה) ופי' כל הרואה אותם הכיר טבע אשר הם מעם חרף נפשו למות:

(לו) כי היה צריך לכתוב מכריהם וחסרה ה"א השרש:

(לז) וכן פי' רש"י ז"ל שם "לשון מקח":

(לח) והפי' שם "וגם מים תכרו מאתם" שתחפרו לכם בארות לשתות העם אבל מאתם, דהיונו ברצונם ובכסף, וכן "כי יכרה איש בור" (שמות כא לג) ועיין בנתה"ש (דברים ב ו):

(לט) פי' שמכרו עצמן על החמס:

(מ) "וי"א מלשון מכירה שמכרו עצמן, כמו עם חרף נפשו למות", כן הוא בנדפסים ואין לו מובן כלל, כי מלבד שהפי' הזה אין לו ביאור כלל, טעות הנראה לעינים הוא, כי איך יביא עד על המכירה מהפ' עם חרף נפשו? ולדעתי צ"ל "מלשון מסירה (מן "ימכור ד' את סיסרא" (שופ' ד ט) "וימכרם ביד פלשתים" (שם י, ז) שפי' מסירה) שמסרו עצמן (הטעם בחמס מסרו עצמן למות, ויביא ראיה) כמו "עם חרף נפשו למות" (ופי' הרד"ק שם "גלה ופרסם נפשו ומסר עצמו למיתה מרוב חפצו למלחמה") כי המוסר נפשו למות על דבר. נקרא חרף נפשו, והמעתיקים החליפו אות הסמ"ך בכ"ף, כי הבדל דק ביניהם:

(מא) מֹכרֹתַיִך ומֹלדֹתַיִך מארץ הכנעני (יחז' טז ג) והוא כמו מגורותיך:

(מב) וכמו "במכרותיהם" עם בי"ת, פי' בארץ מגורותיהם עשו חמס להרוג בעלי שכם:

(מג) הראוי בבית ד':

(מד) כמו במעון:

(מה) וכן פי' הרלב"ג, כי שמעון ולוי הרגו בערמה אנשי שכם כי הי' נכנסים עמהם בברית להיות לעם אחד והוא המילה, והם שמו אותה כלי להריגת אנשי שכם:

(מו) עיין ערכו בראש הספר, והוא ר' אהרן הכהן ראש הישיבה:

(מז) וכן הביא הטור על התורה הדעה הזאת וז"ל "וי"מ ואל תבא נפשי, כמו "ובא השמש וטהר" פי' שלא ארצה להיות חוץ מסודם, ולא נהירא דא"כ איך יפרשו "ובקהלם אל תחד כבודי":

(מח) ונראה אשר הוכיחם עבור הריגת שכם:

(מט) כמו שמבואר (למעלה לה ה) כי בנסעם משכם שהיתה עיר מבצר היתה סכנה שיתקוממו הסביבות עליהם בדרך, ולכן הוצרך אז שתהיה חתת אלהים עליהם:

(נ) רב אהרן הנזכר:

(נא) פי' שעקרו החומה הארורה, כי מלת שור פי' חומה, כי תרגום חומה, שור:

(נב) בעבור אפם כי היה עז, ושבח אותם בזה:

(נג) ויאמר הח' ז"ל כי הפי' הוא קר, ואם יוסר העי"ן נשאר קר, והוא לשון נופל על לשון, וביאורו שהוא דומה לתבשיל קר, שאין בו טעם, וכן יאמר (איוב ה ז) על הפ' "ובני רשף" וזה הפירוש בלא רשף רק הוא קר":

(נד) אצל התיבות "ואלה פירושים קרים" נמצא נקודה לסמן סוף הדבור, ואח"כ מתחיל הציון "בסודם אל תבוא נפשי" אמר ר' משה הכהן כי כבודי כמו נפשי וכו', ופי' זה איננו על "בסודם" כי אם על מאמר "ובקהלם אל תחד כבודי", ובכ"י רש"ד הגי' "ואלה פירושים קשים בסודם אל תבוא נפשי", וכוונתו על עצמו שאיננו רוצה שתבוא נפשו בסוד פירושים כאלה, ותפס לשון הכתוב והיא על דרך המליצה:

(נה) וכן פי' הח' ז"ל (תה' ז ו):

(נו) ונמצא בס' תהלים הרבה פעמים אשר לפעמים מכנה הנפש בשם כבוד, ולפעמים מכנה הכבוד בשם הנפש:

(נז) והסכים הח' ז"ל לפי' ר' משה הכהן:

(נח) וכן פי' הח' ז"ל (תה' ז ו) על פ' "וכבודי לעפר ישכן סלה", וכתב "וכבודי טעמו הנפש, כמו "בסודם אל תבוא נפשי", וכנגדה "אל תחד כבודי", וככה "שמח לבי ויגל כבודי", ואחריו "אף בשרי ישכון לבטח" (תה' טז ט) שהוא הגוף", ובבאר יצחק הגי' ויפה פירש אעפ"י שהוא כפול, כן דרך הנבואות כמו שאל אביך וגו' שהוא כפול":

(נט) וגם שם כפול לשון ומסיים "זקניך ויאמרו וגו':

(ס) ומסיים "ומה אזעום" וגו' והוא כפול לשון:

(סא) וכן פי' הרלב"ג "בסודם הוא כמו בקהלם והרצון בו בהווסדם":

(סב) אל תבא נפשי, כמו אל תחד כבודי:

(סג) ופי' אל תחד כבודי, ר"ל נפשי:

(סד) שם בַלְעַם הוא שם משפחה, עיין ערכו בראש הספר:

(סה) ור' משה יאמר כי כבוד הגוף הוא הנפש:

(סו) ואעפ"י שהצואר הוא העיקר, מכ"ז הענק אשר בצואר מקשטו, כן הגוף הוא עדי והנפש שהיא עיקר, הגוף מקשט את הנפש, כמו העדי שמקשט לצואר שהוא העיקר:

(סז) שהוא הגוף:

(סח) והנפש איננה יוררת לעפר, ובבאר יצחק הגי' "ויאמר ר' יהודה שטעה ר' משה כי כבוד הגוף הוא הנפש, כמו עדי בצואר". פי' שהנפש הוא העדי והגוף הוא הצואר, כטעם המשביע בטוב עדיך והוא הנפש, וכן פי' הח' ז"ל שם וכתב "ולפי דעתי כאשר הנפש כבוד לגוף, כן היא כמו עדי והנה הטעם המשביע בטוב נפשך", וראייתו (פי' ראית ר' יהודה) וכבודי לעפר, משמע שכבודי הוא הגוף ולא הנפש, ודחה אותו הח' ז"ל מפסוק דבקה לעפר נפשי, כמו שיבואר:

(סט) וכן כתב הח' ז"ל (תה' ז ו) "ע"כ טעה ר' יהודה בן בלעם שאמר שכבודי הוא גופי, והלא ידע אם לא שמע, כי האדם מורכב מנפש וגוף, והחלק הנכבד הנפש, ע"כ מלת כבוד, והביאו בצרה הזאת בעבור שמצא וכבודי לעפר ישכן סלה, והנפש אינה יורדת לעפר, והכתוב הוא על דרך משל, וככה דבקה לעפר נפשי":

(ע) וכמו שהבאתי פי' הח' ז"ל למעלה הערה סט, ופי' אם מכניע כבודו והוא הנפש עד לעפר:

(עא) הוא ראיה כי מורה על הכנעת הנפש:

(עב) ובא על משפטו ע"מ תדע:

(עג) לדעת ר"מ הכהן שרשו "אחד", וצירי "תֵחַד" מושך אל"ף השרש אחריו, כאילו כתוב תֵאחַד, וכן הוא דעת הרד"ק בשרשים שרש "אחד", וכאלו אמר לכבודו לא תאחד, והתי"ו נוכח לזכר:

(עד) שעל דעתו שרשו "אשם", ובא הצירי להמשיך היו"ד במקום האל"ף כדרך אותיות אהו"י שמתחלפות זו בזו:

(עה) ופי' שם הח' ז"ל מגזרת סוד:

(עו) בעת שיתוועדו יחד להמתיק סוד, וכן פי' הרשב"ם:

(עז) ידבר על רבים דרך כלל בלשון יחיד:

(עח) בעבור שנאמר הרגו לשון עבר, וכן פי' רש"י ז"ל:

(עט) וכן פי' הח' ז"ל (שפת יתר סי' קמו) שהוא דעת הגאון (רס"ג) ויסכים לפירושו שהיתה שכם מוקפת חומה:

(פ) וז"ל שם בתנועת החולם "ופעם יתחלף החולם בשורק, כי הוא שארו הקרוב אליו", ואם כי למט' (פ' כב) כתב במלופם, ופה כתיב בחולם שור הם מתחלפים והכל אחד, וכן (שפת יתר שם) "ואם אמר האומר למה אינו בשורק כמו "עלי שׁוּר (למטה פ' כב) נשיב כי החולם והשורק יתחלפו בפעלים ובשמות":

(פא) ואף שזה הלשון נאמר על הבהמות מכ"מ הביא הח' ז"ל ראיה מזה הפ' ללשון "עקרו", וטעמו שעקרו חומותיה עד היסוד:

(פב) ע"כ יוכיח אותם, כי הרגו עיר גדולה:

(פג) וכן פי' הרד"ק דרך תפלה, שיחסר אפם, כי עז הוא מלסובלו, וכפל הדבר במלות שונות לחזק הדבר:

(פד) כי יקשה הלא לא ירצה לקלל אותם ובא לידי קללה ויפרש "וטוב להם" כי זה הוא לטובתם:

(פה) והמגרעת מהאף הוא תוספת ברכה ושלמות, ואין זו קללה:

(פו) כי אפם ועברתם הם שמות נרדפים וכונתם אחד:

(פז) כפול הענין במלות שונות:

(פח) ויפרש איך יהיה הפירוד:

(פט) כמ"ש (יהושע יט א) "ויצא הגורל השני לשמעון וגו' ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה":

(צ) ברשות יהודה:

(צא) עיין רש"י ורד"ק (יהושע טו לב) ע"פ כל ערים עשרים ותשע, ובפרטם תמצא ל"ח, והתשע היתירים הי' לבני שמעון, וספרם בנחלת בני יהודה בפרט, לפי שהי' בנחלת בני יהודה:

(צב) כמבואר בס' יהושע, כל ערי הלוים בתוך אחוזת בני ישראל ערים ארבעים ושמונה ומגרשיהן (יהושע כא לט):

(צג) יהודה מלשון הודאה שאמרת צדקה ממני:

(צד) יודו לך שאתה ראוי למלוך עליהם:

(צה) פי' אז:

(צו) כי יראו שאויביך בורחים מפניך:

(צז) פי' גור שבמין האריה והוא סמוך:

(צח) פי' בהיותו קטן נקרא גור וכאשר יגדל נעשה אריה, ובמג"ט הגי' "ואריה כאשר יגדל":

(צט) פי' שהיה משפטו לומר "כגור אריה יהודה":

(ק) בלא כ"ף הדמות:

(קא) בני פה הוא שם הקריאה, אתה יהודה בני! ושד"ל ישיג ע"ז וכתב "אין ספק כי מאמר גור אריה יהודה בלי מלת אתה, איננו לנוכח אלא לנסתר עיי"ש:

(קב) ופי' הפ' דמית לגור אריה, כאשר אתה בני עולה מטרף, ולפי שהוא קל וגבור יותר מאריה זקן המשילו אליו, ובמג"ט הגי' "כאשר עלית מטרף" ופי' המוטוט "כאשר גדלת", וכן יפרש "ותעל אחד מגוריה" ותגדלהו, וכן פי' הרד"ק:

(קג) פי' מטרוף טרף באומות וכן פי' הרשב"ם והבא"י יפרש מטרף אחר, פי' שסלקת עצמך מהפחד שמא יבא עליך חיה רעה ויטרוף אותך, שאין כמותך חזק:

(קד) כן הוא (תנחומא ויחי סי' יו"ד) וכן תיוב"ע וכן פי' רש"י ז"ל:

(קה) מבנין הפעיל, והיה מורה על יוסף, שהסיב להעלות בני יוסף מטרף:

(קו) ורש"י ז"ל המפרש על יוסף אינו מפרש עלית שהעלה את יוסף כי אם סלקת את עצמך והוא פועל עומד, וכן תיוב"ע "סליקתא נפשך" (רש"ד):

(קז) לא יסור שבט מיהודה ומורה על יהודה, בענין גדולתו וממשלתו, א"כ גם עלית מורה על יהודה:

(קח) כי ותעל פועל יוצא מבנין הפעיל, ופי' היא העלתה אחד מגוריה ורבתה אותו, א"כ עלית הוא פועל עומד:

(קט) כרע הוא בב' הרגלים על הברכים, רבץ ששוכב על ארבע רגליו ולפי שטרם ירבץ יכרע, לכן הוא מזכיר בתחלה כרע, ואח"כ רבץ, ויש גי' "או פי' כרע רבץ לעד שהוא טורף ולא הציל את יוסף מטרף":

(קי) ובכ"י רש"ד הגי' "כל מין בחיות" ונכון:

(קיא) וזה הוא פי' מי יקימנו, לא יש מי שיערב לבו להקים אותו, כי בנפשו הוא, כן יהודה בהיותו בארצו במנוחה לא יבוא אויב להחרידו ולהקימו ממקומו:

(קיב) דרך המושל להיות בידו שבט או מטה, והוא סימן הכח והממשלה אשר לו לענוש את המורדים בו, ואצל מלכי קדם היה המנהג, שהמלך היה יושב על כסא רם, ותחת רגליו הדום, ובין רגליו מקל הממשלה או שבט, ולכן הושאל שם שבט אל הממשלה עצמה:

(קיג) ר"ל אפילו טרם בא דוד היה ג"כ יהודה המושל:

(קיד) ויהיה פי' לא יסור שבט מיהודה מהיום שבירך אותו:

(קטו) ואעפ"י שעדיין לא יהיה לו מלוכה, מ"מ לא יסור שבט מושלים, שדגל יהודה נוסע תחלה:

(קטז) שופ' (א ב) "ויאמר ד' יהודה יעלה":

(קיז) כמו כן כאשר שאלו באלהים לעלות למלחמה על בני בנימין, "ויאמר ד' יהודה בתחלה" (שופ' כ יח) והרכיב הח' ז"ל מלת "יהודה" לאלו ב' הכתובים כאחד וכתב "יהודה יעלה בתחלה":

(קיח) לחקוק כל דבר על הספר:

(קיט) המחוקק הסופר הוא תמיד בין רגלי המושל לכתוב מה שיצוה:

(קכ) הוא דעת הגאון רבינו סעדיה ז"ל, וכן (שפת יתר סי' נח) מביא החז"ל דעת הגאון ודונש חולק עליו עיי"ש:

(קכא) אונקלס שתרגם "דדיליה היא מלכותא", וכן תרגם הירושלמי "דדידיה הוא מלכותא":

(קכב) פי' שלו המלוכה ומוסב על המשיח:

(קכג) היפוך "שליה", וקראו "שילה" לפי שהויתו בשליה, ולזה יקרה, שיקרא בשם הדבר שנתהוה בו, והוא הכיס שעומד הולד במעי אמו, וכן כתב הח' ז"ל (שפת יתר סי' נח) על הפ' "עד כי יבא שילה", או ומן "ובשליתה" (דבר' כח נז) (פי' ר"ל לדעת אחרים היה שילה כטעם ובשליתה) היה שִלְיָתו (פי' וסתר בזה דעת האומרים כן) ועוד למה יזכיר השליה תחת הבן" (פי' כי השליה היא מקום הולד ולא הולד בעצמו):

(קכד) הוא העובר והוא הנפל והוא הולד, וא"כ פי' "שילה" כמו שליל, ופי' בנו ושב על משיח, וכן כתב הח' ז"ל (שפת יתר שם) ואלו כאשר אמרו רבים מגזרת שליל, היה שלילו (פי ע"ז השיב שאז צ"ל שלילו):

(קכה) ויהיה פי' ויבוא כמשמעו, ור"ל על הקץ כי אח"כ מלך דוד, וכן כתב הח' ז"ל (שפת יתר שם) "כי נבא על דוד, ושילה שם המקום בעצמו שהי' שם הארון כדכתיב (יהושע יח א, וח', ט) והטעם עד יבא קץ שילה, או עד יצא דבר שילה, ולו יקהת עמים, שב לשבט יהודה (פי' שיסורו גוים למשמעתו, וכן הי' עמים רבים תחת יד דוד ושלמה בנו) וכן הכתוב מעיד "ויטוש משכן שילה ויבחר בדוד עבדו", וכן הביא הרד"ק הפי' הזה בשרשיו שרש "שיל":

(קכו) פי', אחר שיטוש משכן שילה, אז יבחר בדוד עבדו, והם ב' פסוקים שונים כמו שציינתי, א"כ תלוי מלוכת בית דוד בחורבן שילה:

(קכז) וכן פי' הרדי"א והטור על התורה והגר"י קארו בתולדות יצחק:

(קכח) כי יתחלפו זה בזה, ע"כ כתיב שילה בה"א:

(קכט) כמו אהלו בוי"ו:

(קל) ויביא ראיה שהולד נקרא בשם "שילה" מהפ' "לא תשלה אותי" ופי' לא תתן זרע בשלייתי, כלומר יותר הייתי רוצה שלא ילדתי משימות הולד:

(קלא) ופי' מַפְעִיל וכן פי' ר"י ן' גנאח בשרשיו, והענין שלא תתפלל עלי שיהיה לי בן, וא"כ הפי' עד כי יבוא בנו:

(קלב) שפי' למשמעת אם, וכן פי' שם עין שתלעג לאב המוסר אותו, ותבוז למשמעתה ולמה שתצוה עליו יקרוה עורבי נחל:

(קלג) עיין ברש"ד מה שכתב ע"ז:

(קלד) אליו ישמעון העמים לקבל עליהם מה שיצום, וכן ת"א "וליה ישתמעון עממיא":

(קלה) וכן פי' הרשב"ם, חזקוני, וכן פי' הר"ן בדרשותיו, וכן פי' הרמב"ן ופי' עד יבוא יהודה לשילה, ואליו יתקבצו השבטים להמליך את רחבעם, אז יסור שבט מיהודה, כי ימלוך ירבעם על עשרת השבטים, ולא יהיה לרחבעם רק יהודה ובנימין, ואעפ"י שהענין ההוא היה בשכם (דה"ב, י, יא) הנה שכם קרובה לשילה ועיין קרני אור:

(קלו) שאין פירושו שיעזבנו כשיעשה את אשר דבר לו, אלא כשיעשה את אשר דבר לו ילך הלוך וגדול ופי' כי לא יסור שבט מיהודה עד כי יבוא שילה ואז תתנשא המלוכה:

(קלז) כמו שאמר מקודם זה "והשיבותיך אל האדמה הזאת":

(קלח) ונקרא כן החמור הנער, והה"א מעירה במקום וי"ו, ויאמר שיאסור לגפן עיר אחד:

(קלט) וכן הה"א נוספת במלת "ולשרקה", והוא כמו "ולשורק בן אתונו" ופירושו, ולשורקה שהיא ענף מהגפן יאסור בן אתונו, והוא קטן מהעיר, והוא הקטן הזכר הכרוך אחרי אמו, כי אם די לגפן עיר אחד, די לשורקה בן אתון אחד, ולמה כתיב בני ל"ר ויפרש כי זה היו"ד נוסף:

(קמ) ופי' אסרי לגפן ואסרי לשרקה:

(קמא) ובא כפול לשון במלות שונות, ואין פי' ענף מהגפן:

(קמב) וכן פי' הרד"ק, ובשרשים שרש "שרק" כתב "שהוא המשובח ממיני הגפן":

(קמג) ויאמר "בני אתונו", שפי' בן אתונו, והוא העיר הנזכר, וכפל הענין במלות שונות:

(קמד) הוא כפול, כי יאמר מקודם "כבס ביין לבושו", ואח"כ "ובדם ענבים סותה" והכל אחד:

(קמה) כי כסות שרשו "סות" ופי' ביין אדום כדם יכבס לבושו:

(קמו) ושרשו "סוה" וכן כתב הח' ז"ל (שפת יתר סי' קמד) סותה, כבר פירשתי שהם ב' שרשים, מגזרת סותה ומגזרת מסוה (פי' לדעתו שם סות ומסוה ב' מיני מלבושים):

(קמז) ובכ"י רש"ד הגי' "עד שיאסור" וכצ"ל:

(קמח) עד הנה ברכו במלוכה וגדולה שתהי' לו על אחיו, ועתה ברכו בארץ מבורכת, ואמר משבח ארץ יהודה שתהיה טובה ודשינה עד שכל אחד מהם יאסור חמורו לגפן אחד שיאכל ממנו, ואינו חושש, כ"כ יהי' ענבים רבים בגפן:

(קמט) וגם שם אינו רק משל, כי ההרים אינם נוזלים עסיס, רק פי' הפירות יהי' מתוקים על ההרים:

(קנ) שרשו "חכל", והוא לשון אדמימות, ונכפל הלמ"ד להורות על הפלגת האודם, והענין כל איש מאנשי ארצו יהיה אדום עינים מרוב שתיין יין:

(קנא) שכן דרך שותי יין שעיניהם מאדימים כדכתיב "למי חכלילות עינים, למאחרים על היין" (משלי כג, כט, ל):

(קנב) והוא ע"ד משל על הפלגת טוב ארצו שיהיה שם מרעה טוב לעדרי צאן, ויאמר "מחלב" מרוב חלב וכן "מי ין" מרוב יין, כי המ"ם משמשת במקומות הרבה להורות על הסבה, כמו "מחטאת נביאיה" (איכה ד, יג):

(קנג) פי' מלת ולבן תואר לשינים שהם לבנים והנפרד לָבָן, ובסמיכות ראוי להיות לְבֵן, כמו מן חֲלֵב "חָלָב גוים" (ישעי' ס' טז) ובא בסגל מפני המקף:

(קנד) שיהודה אסר על עצמו אפילו דברים המותרים בעבור אותו המאורע, וע"ז רמזו (דה"א ה כ) "כי יהודה גבר באחיו", כלומר שגבר ביצרו, והם לא גברו, ועיין קרני אור:

(קנה) בשביל תשובה, והכל בעבור אותו המאורע:

(קנו) כי האומר כן מוציא דבה על שאר השבטים שהי' אבותינו שבטי יה, לומר עליהם, שהם ח"ו לא הזהרו ורק יהודה היה זהיר בזה:

(קנז) בכולן הזכיר דרך לידתן, וזכר זבולן ויששכר קודם שאר הבנים שנולדו ראשונה מהם להיותם בני לאה הגבירה:

(קנח) בכאן ובזאת הברכה הקדים זבולן ליששכר, אעפ"י שהוא מאוחר בלידה:

(קנט) לפי שגורל נחלתו היה קודם לגורל נחלת יששכר, כמו שמבואר (יהושע יט יו"ד, ויז) וכדי שיהא יששכר בין זבולן ובין דן שנפלה לו נחלה בין שניהם:

(קס) התנבא כי זבולן יהיה חלקו בא"י על שפת הים:

(קסא) יפרש "לחוף אניות":

(קסב) ושרשו "חפף" והוא ענין כסוי כמו חופה, והוא הנמל מקום שמתכסות שם הספינות מפני הרוחות הנושבות לפיכך נקרא "חוף":

(קסג) וכן פי' הרד"ק בשרש "חפף", וכן פי' רוו"ה, על האניות מוצאות מגן ומכסה מסער וסופה כשהן בנמל נקרא הנמל חף, ששרשו "חפף", שהמקום כחופה ואהל להן:

(קסד) ובמג"ט הגי' "עד צידון", וכן "על המעברות" (יהושע ב ז) פי' עד, ותשעה עמים נמצא "על" במקום "עד" עפ"י המסורה, הפך זה "עד קרנות המזבח" (תה' קיח, כז) שהיא בדלי"ת תחת למ"ד:

(קסה) גרם ענינו עצם בלשון ארמי, ונמצא איזה פעמים גם במקרא, ובערבי גוף אומרים בערבי פַרְשְגַרְמְ, סוס גדול בעל גוף, בעל בשר, וכן חמור גרם, חמור גדול וחזק:

(קסו) למלת גרס, ופי' יששכר הוא כמו חמור גרם שיש לו עצם חזק או כבד ואינו יכול לרוץ:

(קסז) בין שתי המערכות שמעמיסים עליו, ולכן אמר משפתים לשון שנים, כי עורכים עליו שני משואות אחד מימין ואחד משמאל, והוא רובץ ביניהם, שאינו חושש מרוב חזקתו:

(קסח) וענינו הערך והסדר:

(קסט) כאשר ראה ארצו ונחלתו נעימים, כמו "אל המנוחה ואל הנחלה" (דבר' יב ט) וכן ת"א "חולקא":

(קע) כחמור שסובל ונושא משאו:

(קעא) לתת מס לאחרים שלא לעזוב מקום מנוחתו:

(קעב) והנה אף כי מצאנו שהי' בתחלת ימי השופטים אנשים גבורים למלחמה כאשר שבחה אותם דבורה "ושרי ביששכר עם דבורה" (שופ' ה טו) עכ"ז כאשר ראו המנוחה כי טובה היא חזרו לבחור בה:

(קעג) למלחמה:

(קעד) במג"ט לא גרס "או", והרלב"ג בפי' על התורה הביא פי' הח' ז"ל כלשונו פה ויגרוס "או":

(קעה) יש ספרים שכתוב בהם אח"ז "ודבר הגבעונים איננו כלום" וכתב האהל יוסף, "ונראה בעיני שאינו מהראב"ע"

(קעו) הקדים בבני השפחות דן מפני מעלתו שהיה ראשון מבלהה, כי הוא נולד ראשונה, ואח"כ להשוות ענינם זכר גד, שהוא היה הבן הראשון לזלפה שפחת לאה, ואח"כ זכר אשר שנולד אחרי גד ונפתלי בן זלפה זכר באחרונה לדבקו עם בני רחל גברתה שהי' הנולדים באחרונה (רדי"א):

(קעז) והכ"ף לדמיון כפי רוב שמושה, וכן הוא לדעת רש"י והרמב"ם בפירושם הב', ואמר הח' ז"ל "כאחד בני הגבירות מפני שהיה בן השפחה, אעפי"כ יהיה כאחד שבט ישראל בגדולה:

(קעח) עיין (רש"י דברים לג ג) שפי' שכל אחד מהשבטים קרוי "עם":

(קעט) והוא יושיעם כאחד מראשי ישראל ושופטיו ומושיעיו:

(קפ) ובכ"י רש"ד נוסף "ולשפיפון" והנחש הוא הצפעוני הרע בתכלית אשר ימית רבים בכחו העצום ובארס שמטיל בהם:

(קפא) וכן כתב הרד"ק בשרשיו, ששרשו "שפף", ובשרש "שפה" כתב "ואפשר שיהיה מן השרש הזה שפיפון עלי אורח ועי"ן הפעל כפולה, כמו "הגיגי" מן "הגה", ולפי ששף שאר בע"ח נקרא כן מן הוא ישופך ראש (למעלה ג טו):

(קפב) כפל ענין במלות שונות:

(קפג) ענין שבירה וכתיתה, וכן "ושפו עצמותיו" (איוב לג כא) ואכות אותו טחון (דבר' ט כא) ת"א "ושפית יתיה בשופינא":

(קפד) שלא ישבור ראשו בחרבו:

(קפה) ויעקב ידבר על שבט דן לנוכח:

(קפו) לדן היה אומר כן אני מקוה לד' אשר יהיה בישועתך:

(קפז) ובכ"י רש"ד הגי' "תחת הפעל" וכצ"ל, ופי' ישועתך הוא שם דבר, והיה ראוי להיות ישועתך, להושיעך קויתי, שהוא הפועל:

(קפח) וא"כ מלת "לישועתך" בטעם כמו להושיעך:

(קפט) שאמר המנצח על דוד בצאתו לצבא, נרננה בישועתך, בישועה שלך שיושיעך ד':

(קצ) ובכ"י רש"ד הגי' "או הכף", ר"ל שמתחלה פי' שהכ"ף לנוכח דן, ועתה פי' שיתכן שיהיה הכ"ף במלת לישועתך לנוכח דוד:

(קצא) וכן פי' הח' ז"ל שם, "נרננה בישועתך, כל אחד מאנשי דוד יאמרו לו כך. כי כ"ף בישועתך לנגדו":

(קצב) או לנכח המשיח בנו:

(קצג) הוא ר' שמואל הנגיד, עיין ערכו בראש הספר:

(קצד) עיין ערכו בראש הספר:

(קצה) כי נחש הוא מגזרת ניחוש:

(קצו) מלת "והוא" מורה דבר חדוש, אעפ"י שתחלה יהיה כך, אבל בסוף יהפך הדבר, ויפרש "והוא יגוד עקב" שיתגבר עליו וינצחנו באחרונה, והתנבא כי יהיה לו מלחמות רבות וגדודים יבואו עליו, והוא יגוד עקב, כלומר באחרונה הוא ילך בגדודיו עליהם ויתגבר:

(קצז) ופי' שם הח' ז"ל מענין גדוד, וכן פי' שם הרד"ק:

(קצח) כי שרשו "גדד":

(קצט) ר"ל המלופום ממלת "יְגודֶנו" כמו "יגודנו" בחולם:

(ר) כמו ירון בחולם:

(רא) וכן כתב הרלב"ג "ואולי זה הענין קרה או יקרה כי לא נדע כל מה שקרה לאבותינו":

(רב) ר"ל בעבור הכנוי הנזכר במלת לחמו, והיה צ"ל "אשר שמנה לחמו":

(רג) והוי"ו של לחמו נוסף כוי"ו "למעינו מים" (תה' קיד ח) ובכ"י רש"ד הגי' "לחם שמן" וכצ"ל וסוף דבריו מוכיחים שיאמר "ופה לחם לשון נקבה", ור"ל שענין הכתוב כמו, מאשר שמנה לחם, שהוא כמו לחם שמן:

(רד) כי כתיב שמנה ולא שמן:

(רה) ברוב המקומות יבוא לשון זכר, ומצאנו גם בלשון נקבה, "כי שחה אל מות ביתה" (משלי ב' יח), ועיין בפי' המיוחס להח' ז"ל שם, שיפרש שמלת שחה אינה מוסבת על ביתה כ"א על האשה עיין ביאורי לפי' הח' ז"ל שה"ש א ג, ובשמות לד' יט בפי' הקצר ובביאורי שם:

(רו) על הרוב בל"ז ונמצא גם בל"נ "ולא עוד תשורנו מקומו" (איוב כ ט) וכן נמצא בל"נ "באחת המקומות" (ש"ב יז יב) כפי הכתיב, והקרי באחד ועיין שמות לד יט בפי' הקצר ובביאורי שם:

(רז) ברוב ל"נ, ומצאנו בל"ז "וזה יכתוב ידו לד' " (ישעי' מד ה), ובפסוק אחד מצאנו בלשון זכר ונקבה "והנה יד שלוחה אלי, והנה בו מגלת ספר" (יחז' ב ט):

(רח) "ואש יצאה" (במד' טז לה) ל"נ, "אש לוהט" (תה' קד ד) ל"ז:

(רט) על הרוב הוא בל"נ, "עין תלעג לאב" (משלי, ל יז) "כי ד' עיניו משוטטות בכל הארץ" (דה"ב טז ט) ומצאנו גם לשון זכר, "עיניך לנכח יביטו" (משלי ד' כה):

(רי) על הרוב בל"נ, ונמצא בל"ז "ויצא הרוח ויעמד לפני ד'" (דה"ב יח כ):

(ריא) על הרוב בל"נ ומצאנו בל"ז "ולא נשא אתם הארץ" (ברא' יג ו):

(ריב) על הרוב בל"ז "ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה י) ומצאנו בל"נ "וארון האלהים נלקחה" (ש"א ד' יז):

(ריג) על הרוב זכר, ומצאנו ל"נ "וחטאת עמך" (שמות ה' טז), וזכר ונקבה בפ' אחד "מדוע שובבה העם" (ירמי' ח ה), ויביא הח' ז"ל לראיה מכל אלו השמות שבאים פעמים בל"ז ופעמים בל"נ:

(ריד) הוא יתן מארצו מעדנים טובים הראוים למלך:

(רטו) וכן פי' שם הח' ז"ל "וכן אמר יעקב שמנה לחמו" ורש"י ז"ל פי' מספרי שם, שהיה ארצו מושכת שמן כמעין:

(רטז) כמו "לכן תתני שלוחים" (איכה א יד) שענינו תקרבת מתנה, וכן "ויתנה שלוחים לבתו" (מ"א ט טז) ופי' שם הרד"ק ז"ל מנחה, וכן פי' בשרש "שלח" ובכ"י רש"ד הגי' "נפתלי דמית אילה שלוחה על דרך דורון", וכצ"ל ור"ל נפתלי נדמה לאילה ששולחים אותה לדורון:

(ריז) מחזיק טובה בדברים נאים, ושב על המקבל לא על אילה שהיא נקבה:

(ריח) וכן פי' רש"י ז"ל בפי' הב', וכן פי' הרד"ק והרלב"ג:

(ריט) וכמ"ש "ותקרא לברק בן אבינועם מקדש נפתלי" (שופ' ד ו) גם יכול להיות שהיה משבטו, כי איך יתישב איש משבט זה בחלקו של שבט אחר:

(רכ) אחר שהשלים בני לאה ובני השפחות בא לעשות חקירתו גם בבני רחל, והתחיל מיוסף כי הוא הבכור אליה:

(רכא) העץ כמו האב המוליד הענפים והפרי, ולפיכך יקרא גם הענף והסעיף בן, לפי שהוא תולדות האילן:

(רכב) דקשה, אם הוא בן כפשוטו, למה כתיב בלשון נקבה פורת, ויפרש ששם בן כשביאורו ענף הוא לשון נקבה, וכן פי' הרד"ק בפי' על התורה ובשרשיו שרש "בנה":

(רכג) גם שם פי' סעיף או ענף, כי תחלת הפסוק הוא "וכנה אשר נטעה ימינך" שפי' כמו וגנה, וכן פי' שם הח' ז"ל כנה תואר לגנה או לגפן שהיא מכוננת, וכו' ומלת בן סעיף כמו בן פורת יוסף":

(רכד) ובכ"י רש"ד הגי' "כי על שני דרכים תמצא הפועלת" וכצ"ל:

(רכה) צ"ל אויבָה, אויבֶת, ועיין ביאור רש"ד:

(רכו) וכן דעת אונקלס מלשון פוריה ועניפה, וביאור הכתוב כאן כענף אשר יפרה כן יהיה יוסף:

(רכז) כן פי' ר' יונה ן' גנאח ור' יהודה המדקדקים, ולדעתם יהיה ענינו בן נטע שיש לו פארות וסעיפים, כלומר אעפ"י שהוא נטע יש לו פארות, ויהיה בן סמוך לפארות, ועיין קרני אור:

(רכח) וכן פי' הרשב"ם:

(רכט) יאמר שדרך לשון הקדש הוא כן תמיד:

(רל) שהוא מלשון פארות:

(רלא) תחת ושבה וכן פי' שם רש"י ורד"ק:

(רלב) פי' נטע שבו פארות:

(רלג) והוא ג"כ מלשון בד וסעיף, וכינה הבדים שתצאנה מן הפארות לבנות, כי הם בנות לפארות הגדולות, וזהו רמז לשני שבטים היוצאים ממנו אפרים ומנשה:

(רלד) ואם כי בנות לשון רבים, ומלת צעדה הוא לשון יחיד, והיה ראוי לו לומר "בנות צעדו" ויפרש צעדה כל אחת, ופי' עשה סעיפים שכל אחת מהן צעדה עד החומה:

(רלה) ויאמר שיגדלו ויארכו כל כך עד שיעלו על החומה, גם מפני שיונקותיו יהיו ארוכות ושלוחות לכל צד, צריכות שור וחומה חזקה, כדי שלא תשברנה הפארות, ע"כ יאמר "על החומות הבצורות":

(רלו) עתה יביא עד לפירושו מהפ' "זבובי מות יבאיש", שהיה ראוי לומר יבאישו, ושם ג"כ פי' שכל אחד ואחד מן הזבובי מות יבאיש, וכן הפי' בנות צעדה כל אחת ואחת, ובכ"י רש"ד נשלם הענין "זבובי מות יבאיש כל אחת מהזבובים וכצ"ל ועיין בפירוש החז"ל (איכה א ה):

(רלז) הוא ר' שמואל הנגיד עיין ערכו בראש הספר:

(רלח) היא הנקודה בעיגול, והיורה בקשת מכוין לירות בה:

(רלט) במטרה אשר הכינו לזה:

(רמ) ופי' הרד"ק שם "יורי חצים כמו וימררוהו ורבו":

(רמא) ובמליצת הפסוק וימררהו:

(רמב) וסוף הפסוק מן "יסבו עלי רַבָיו":

(רמג) ופי' שם הח' ז"ל "מררתי הוא כנגד הכבד" ופי' הפסוק "וימררהו ורָבו" שרצו לכוין בקשתם במקום אשר הכבד והמרה תלוין שמה, ומטרת כונתם שלא יהיה לו קומה עוד:

(רמד) כמ"ש "וישנאו אותו" (למעלה לז ד):

(רמה) וכן פי' הרלב"ג:

(רמו) ולדעתו הוא תואר וחסר כאן שם העצם "ותשב במקום איתן":

(רמז) וכן פי' הרד"ק בפי' על התורה, כלומר הי' לו כח רב להשיב גמולם לשונאיו, וכן פי' בשרשיו שרש "פזז":

(רמח) ענין חוזק, מלשון מפזז ומכרכר (ש"ב ו טז) כי המכרכר מחזק איזור מתניו בעת רקדו:

(רמט) וכן ת"א וכן פי' רש"י ז"ל לשון "זהב מופז" (מ"א יו"ד יח):

(רנ) כלשון הכתוב שהביא למעלה ישפוך לארץ מררתו":

(רנא) לדרוך בקשת:

(רנב) מפאת הכח שנתן לו אביר יעקב, שחזק אותו, ולא נמוטו פעמיו בכל הצרות שעברו עליו:

(רנג) שם אביר, ברפיון הבי"ת אינו לשון עוצם וחוזק, כי הבא על ענין זה הוא תמיד בדגשות הבי"ת כמו "אביר הרועים" (ש"א כא ח) וזולתם, אבל "אביר" האמור כאן הוא מגזרת אבר כיונה (ת"ה נה ז) שהוא הכנף, ולא נמצא התאר הזה בתנ"ך רק ה' פעמים, ד' סמוך אל יעקב, וא' סמוך אל ישראל, וכולן תוארים להשי"ת, כי הוא לבדו נקרא כן, לפי שהוא מגין על עם קרובו, ועל יריאיו, כעוף המגין באברתו על גוזליו, וכענין "באברתו יסך לך" (תה' צא ד)

(רנד) המאמר הזה סתום וחתום, והרש"נ מצא בו סודות מחכמת הקבלה, וידים להוכיח, כי הח' ז"ל היה מקובל וכבר הראיתי למעלה (א טז הערה קז) שבסודם לא באה נפשו, ועפ"י כ"י רש"ד נמשך מאמר "מידי אביר יעקב" למעלה, כי הי' ידיו חזקים מידי אביר יעקב, ואח"כ מתחיל הציון "משם", ועל זה אמר הח' ז"ל רמז לידי אביר יעקב שהוא השם, מאותו כח יכול היה רועה וכו', ור"ל מלת "משם" מוסב על "ידי", וידים ידוע שהוא משל לכח יכול, ושעור הכתוב, משם, מאותו הכח היכול, שהיה ליוסף בעזרו נגד שונאיו בעלי חצים, היה יוסף גם רועה אבן ישראל, ומסיים וכן היה, "ויכלכל יוסף":

(רנה) והוא מפרש רועה תואר ליוסף, ואבן ישראל למשפחת אביו שכלכל אותם, אבן לשון אב ומשפחה, והנו"ן יתירה כן פי' הרשב"ם:

(רנו) ולא אמר אביר אברהם או אביר יצחק:

(רנז) ולכבוד יעקב בא לו הממשלה והנצחון:

(רנח) ולפי שהאבן עצם חזקה וגוף אחד כנה כל ישראל לאבן, או לפי שישראל עקר בנין העולם קראם אבן על דרך משל, וכן פי' רש"י ז"ל "עקרן של ישראל":

(רנט) כן פי' הח' ז"ל (דבר' יו"ד ו) בפ' "שם מת אהרן" כי ר' יצחק בן גיאות אמר פירוש זה, וז"ל שם "ורב יצחק אבן גיאות ז"ל הספרדי פי' "שם" כמו "אז" וכמוהו "משם רועה" ואין צורך:

(רס) והרש"ד פי', כי משם תורה על המקום ככל חביריו שבמקרא, ויהיה פי' משם מהמקום שסבל בו צרותיו והוא הבור ששמוהו בו, והמכוון בזה, מבית האסורים יצא למלוך להיות מושל במצרים, ולהיות רועה ומפרנס אבן ישראל כלומר משפחת ישראל, וע"ז כתב בעל הכוה"ק שגם זה דחוק להסב מלת משם על מקום שאין זכר לו במקום זה עיי"ש:

(רסא) אמר מלת גם, כי גם זה הוא מדברי ר' יצחק בן גיאות:

(רסב) אם לא כלכל יוסף היה לבם כאבן למות ברעב:

(רסג) וע"י אשר כלכלם החיה אותם ונקרא בשם רועה, ועיין קרני אור:

(רסד) זה רחוק מהפי' הישר:

(רסה) וכן פי' רש"י ז"ל:

(רסו) עוד להבא בברכות שמים וכן פי' הרשב"ם:

(רסז) ופי' מאל אביך היתה לך, ומאת שדי:

(רסח) ופי' שם הח' ז"ל "יש מלות מושכות עצמן ואחרות עמם, ג"כ אותיות, כמ"ם מאל אביך ויעזרך, ואת שדי, שהוא ומאת שדי, וככה בי"ת "באל שדי" כאילו כתוב ובשמי ד' לא נודעתי להם" (פי' כי הבי"ת ממלת באל, מושך עצמו ואחרת עמו, וכאלו כתוב ובשמי ד'):

(רסט) פי' מאת שדי היה לך זה:

(רע) אשר עוד יברכך:

(רעא) פי' אני בקש מאל אביך ויעזרך:

(רעב) פי' מאל אביך הוא מוסב למטה אל ברכות שמים וגו' כלומר מאל אביך יבואו לך ברכות שמים:

(רעג) בפ' שאח"ז "תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו", ויהיה עד פסוק זה סיפר צרותיו וניצוחו עליהם, ומפסוק זה עד נזיר אחיו תפלה להבא, ושעור הכתוב כך מאל אביך (שהוא יעזרך) ומאת שדי (שהוא יברכך יבואו לך) ברכות שמים:

(רעד) כן ברך אותו יעקב בברכת תהום רובצת וגו', ולפי דעתי צ"ל "ממגד שמים" (דבר' לג יג) וכן נראה מפי' הרד"ק, וביאורו, ברכת תהום רובצת תחת, וכן אמר משה "מבורכת ד' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת" (דבר' לג יג) יאמר שתהיה ארצך מבורכת מברכות שמים מעל והוא הטל והגשם בעתו, וכן יתן לך ברכות תהום רובצת תחת:

(רעה) כמה שסיים רובצת לשון נקבה:

(רעו) ג"כ לשון נקבה, ובמקום אחר נמצא בלשון זכר "תהום אל תהום קורא". (תה' מב):

(רעז) ואמר על המים שהם בבטן הארץ, כאלו הם רובצים עד בוא עתם, ויצאו או על ידי אדם או ע"י מטר השמים:

(רעח) והקדים שדים כי בלעדם אין ברכת רחם ברכה:

(רעט) וכן פי' הרד"ק בשרש "שד" כי פירושו ברכות שמים וארץ, כי השמים בתתם מטר הם כמו השדים, והארץ בהוציאה הפירות כמו הרחם:

(רפ) הוא פירוש אחר, ויהיה פי' ברכות שדים ורחם, ברכות שדים שלא יהיו צומקים, ולא ימותו הילדים מחוסר חלב, ורחם, אף בתוך הרחם לא ימות העובר, ולכן יפרש "והטעם שירבו בניו", וכן הקדים השדים לרחם, לפי שדרך החלב לבא בשדי אשה לפני לידתה:

(רפא) והושע אמר תן להם רחם משכיל, קודם שאמר ושדים צומקים:

(רפב) וכן סיים הרד"ק שם בשרש "שד" וכתב "ולפי דעתי, כי היא ברכת הבנים והנולדים, הפך רחם משכיל ושדים צומקים":

(רפג) יפרש מלת "גברו" משרש גבור ועצום, והוא כמו יגברו, ורבים כמוהם עבר במקום עתיד:

(רפד) שם ברכה יתיחס לפעמים אל המקבל הברכה, כמו והנה עתה לקח את ברכתי (למעלה כז, לו) פי' הברכה שאתברך, ולפעמים אל המברך, כמו "וצויתי את ברכתי לכם" (ויקרא כה, כא) הברכה שאברך, ולכן פי' הח' ז"ל פה ברכות אביך שברכתיך, ברכת הורי שברכוני ביחוס אל המברכים, וכן ת"א ויוב"ע, וכן פי' הרד"ק ור"ש ן' מלך, וכן פי' הרש"ד:

(רפה) פי' כמו ותלד, ומוסב על האשה:

(רפו) מורה גם על האיש, ונכלל במלת הורי, האב והאם, כי שניהם שותפים בהריון, האב נותן ההריון, והאם מקבלת אותו, והאב יקרא "הורֵה" והאם "הורָה:

(רפז) וכן פי' מנחם ורש"י ורשב"ם ורד"ק ורלב"ג ורדי"א לשון גבול וקצה:

(רפח) יפרש שתהיינה הברכות גבוהות בעבור מלת גבעת:

(רפט) וכן פי' הרד"ק לשון עטרה, מעוטר ומוכתר על אחיו, ובלשון זה ממש ברכו משה, ואמר תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו (דבר' לג טז) וכן פי' הרד"ק בשרשיו שרש "נזר" וכן פי' #הרמבמ"ן מלשון נזר המוכתר ונכבד עליהם:

(רצ) שפי' מן הלב, כ"כ פה פי' שיוסף הוא הנזיר מן האחים, ודעתו כמו נֶזֶר של אֶחָיו עיין (התוה"מ שמות לה כא):

(רצא) שנלחם לבדו עם כל ישראל בפילגש בגבעה והרג רבים מהם, והי' בשבט בנימין עשרה משפחות, ואמרו אנחנו עשרה משפחות נלחמה כנגד עשרה שבטי ישראל, כי שבט לוי לא הי' בכללם, וכל זה אמנם ברכה לשבט בנימין שיהי' גבור ותקיף:

(רצב) כי תרגום של שלל "עדאה":

(רצג) ועד שוה לבזה ושלל:

(רצד) ופי' הח' ז"ל שם בשם ר' משה, שפי', לשלול העולם כמו "בבקר יאכל עד":

(רצה) ונקרא הבזה והשלל "עד" מענין העברה והסרה כמו "עד ירח" (איוב כה ה) כלומר יסיר אור הירח. והביזה והשלל יסור מבעליו ויבוא לשולליו, ועש"ז נקרא הביזה ג"כ בשם שלל והוא ג"כ ענין הסרה, וכן "חבלי רשעים עִוְדֻנִי" (תהלים קי"ט ס"א) פירוש רש"י ז"ל בשם מנחם מענין שלל ופי' סיעות של רשעים שללוני, אך הח' ז"ל ימאן שם בפי' זה על הפ' שם, ויאמר " והאומר שהוא מגזרת "יאכל עד אין לו טעם", וכן ת"א כל שלל עדאה שהוא ענין הסרה, כי תרגום "לא יסורו" (שמות כה טו) לא יעידון, וכן פי' רש"י ז"ל "בגד עדים" תרגום של הסרה:

(רצו) כי כן דרך הזאבים לצאת בחבורה ולחלק טרפם ביניהם:

(רצז) עיין ערכו בראש הספר:

(רצח) וכן פי' כל המפרשים:

(רצט) אחר שכבה נר ישראל ונאבדה מלכותם בגלות בימי אחשורוש חלקו שלל המן כדכתיב "הנה בית המן נתתי לאסתר" (אסתר ח, ז):

(ש) והח' ז"ל יפרש דרך פשוטו:

(שא) אונקלס שתרגם על שלל הכהנים בקדשי המקדש:

(שב) ובכ"י רש"ד הגי' "כאשר בא לכל אחד מהברכה":

(שג) כי לכל אחד בירך הברכה הראויה לו, ולא הזכיר הכתוב הברכות, וכן דעתו (למעלה מט א) ועיין קרני אור:

(דש) פי' כפתרון חלומו שהיה אחרי כן, וכן פי' שם הח' ז"ל "כי ראה כל אחד בחלומו מהו פתרון חלומו לעתיד", וכן פי' פה, כי כפי שבאה לבסוף לכל אחד, כפי שעלה לו כן ברך אותם:

(שה) למעלה בענין השבועה לא השביע רק את יוסף שהוא העיקר, ויש סיפוק בידו שהוא המושל, אמנם פה צוה לכל בניו שילכו עמו לקברו, ועיין ברמב"ן מה שכתב ע"ז:

(שו) וכן פי' הרשב"ם:

(שז) כי הם ישינים על הארץ ויושבים על הארץ, ורגליהם כפופים תחתם: