(א) ענינו חשבון, כי הוא סופר שני התולדות, מאדם ועד נח, והחל מבריאת אדם:

(ב) עד הנה נכתב האדם בה"א הידיעה, מכאן ואילך יזכור אדם בלי ה"א הידיעה, להעיר שעל שם אדם הפרטי הרמוז אליו נאמרו התולדות האלה לא בדרך רמז על האדם הכולל המיניי:

(ג) כמו שכתוב "ביום ברוא אלהים אדם" (למטה ה א):

(ד) פי' ביום שבראו בדמות מלאך בראו בנשמה העליונה שנתן בו:

(ה) ידוע כי כל הנולדים מן החיים יהיו כדמות המולידים ובצלמם, אבל בעבור שנתעלה האדם בדמותו וצלמו, שנאמר בו בדמות אלהים עשה אותו, פי' כאן שאף תולדותיו הי' כן באותו הדמות המעולה:

(ו) ר"ל לעולם העליון, כי לא אמר זה על תכונת הגוף ותארו:

(ז) ולא אמר זה על קין והבל שלא רצה להאריך בהם, ולא היו עתידים להתקיים, אבל היה אחריתם להכרית, אבל פי' כן בשת שהעולם הושתת ממנו, או מפני שהאדם נברא בתכלית בלימות היצירה נאמר בשת, כי היה כמוהו בכח וביופי:

(ח) בכתוב לא נזכר כלל, ויש דעות שונות בזה:

(ט) כמו שיאריך לספר בתולדות שת בכמה שנים הולידו:

(י) כי הבל לא הי' לו תולדות

(יא) כי קין נמחו תולדותיו במבול:

(יב) שהרג את אחיו:

(יג) אם למך הרגו או נמחה במבול:

(יד) עיין בפי' המעמדות להג' מ' יעבץ על מאמר ר' שמלאי (נדה ל, ב):

(טו) התהלך מבנין התפעל יורה על ההתמדה בענין ההוא:

(טז) וענין הלך יורה על תנועה מיוחדת:

(יז) ובשיטה ראשונה התהלך נח, כדרך חנוך שלא היה כמוהו, ודרך התהלך את האלהים מעלה גדולה, והתהלך לפני, שכל הליכתו בעבור השם, כאשר כתוב ויקרא בשם ד' (שמות לד ה)":

(יח) ובשיטה ראשונה "חנוך צדיק גמור היה, והעד ויתהלך חנוך את האלהים, כמרגיל עצמו להיות בחייו עם המלאכים" ועיין למטה הערה 23:

(יט) כלומר לקח נפשו והעלה אותה אל העליונים:

(כ) פירושה מיתה:

(כא) הוא מביא רק ראיה על מלת ולקח שהלקיחה נקרא מיתה:

(כב) כי השלמים אין להם מגפה בעת מיתתם:

(כג) כי לא חלה ולא כָאַב בעת מיתתו, ולא עלה בדעת בני דורו שימות בחצי ימיו, אלא יאריך כמו האחרים הדומים לו, ולא הרגישו בו עד שמת, זה הוא שאמר "ואיננו":

(כד) פי' בהיות נפשי מכוונת לכבוד אז תקחני, ונקרא כן גוויעת הצדיק, ונפש הרשע לא יקח אותה אלהים, אלא תרד שאול, וכן פי' הח' ז"ל (תה' שם) "מלת לקיחה בלא דבר הוא התחברות נשמת הצדיק עם העליונים שאינם גוף, ולא ימותו לעולם, על כן בדברי חנוך ויתהלך חנוך את האלהים שהרגיל נפשו להתהלך עם המלאכים עד שלקחו השם", עיין למעלה (הערה יח):

(כה) ושם פי' הח' ז"ל "שלא יתכן שהוא אומר שלא ימות כשאר כל בני אדם, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות, וזה הוא הטעם יקחני שתדבק נשמתו בנשמה העליונה שהיא נשמת השמים":

(כו) ובשיטה ראשונה, "כי זאת הלקיחה מעלה יתירה לנשמת החסידים" וכן כתב בס' יסוד מורא שער יו"ד "וככה אמר המשורר "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה" (תה' מט טז) ומלת "יקחני" מעלה גדולה כמו "ואיננו כי לקח אותו אלהים", וככה ואחר כבוד תקחני (שם עג כד)":

(כז) מסורת היתה בידו מאדם כי אחרי מות אדם קכ"ו שנה נולד נח, כי אדם הוליד את שת בן ק"ל שנה, שת הוליד את אנוש בן ק"ה. אנוש את קינן בן צ' קינן את מהללאל בן ע', מהללאל את ירד בן ס"ה ירד את חנוך בן קס"ב, חנוך את מתושלח בן ס"ה, מתושלח את למך בן קפ"ז, ולמך את נח בן קפ"ב שהם כולם אלף ששה וחמשים שנה, ואדם חיה תשע מאות ושלשים שנה, נמצא שנולד נח אחרי מות אדם קכ"ו שנה, וכן איתא בס"ע פ"א, ובביאורים ישנים מביא בשם מ"י אצל התוס' שמת אדם ששים שנה קודם שנולד נח, ונח הי' בדורות אלה הראשון שנולד אחרי מות אדם, ע"כ אמרו עליו זה ינחמנו וגו':

(כח) פי' אדה"ר:

(כט) מלת זה הונח על הדבר הנרמז עליו באצבע, והוא הקרוב במקום, ופעמים שיאמר גם על הרחוק:

(ל) כי עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והיו יגיעים בידיהם במר ופסל לחרוש ולזרוע, משבא נח שהי' איש האדמה וחשב בשכלו להקל בעבודת האדמה, תקן כלי מחרישה, וחרש עם השורים והחמורים ולמדו בני העולם ממנו:

(לא) אדון האדמה:

(לב) "ויחל נח איש האדמה" (למטה ט כ):

(לג) פי' לא קראוהו כן בתחלה דרך נבואה רק אחר שגדל ונתעסק בעבודת האדמה, וראו כי הצליח בעבודה זו אז קראוהו נח, כדרך שקראו לגדעון ירובעל, בעבור כי הוא נתץ את מזבח הבעל וכרת את האשרה אשר עליו (שופ' ו לב):

(לד) וכן פי' רש"י ז"ל "יניח ממנו את עצבון ידינו":

(לה) ממה שהיינו עצבים ועמלים בידינו:

(לו) כי מלת נח תורה מנוחה, כמו "ונוח מאויביהם (אסתר ט טז):

(לז) כי המנוח מן הצרה היא הנחמה, ויש ראיה לזה, "והיה ביום הניח ד' לך מעצבך ומרגזך" (ישעי' יד ג):

(לח) ושרשו "נחם" ונגזר ממנו שם נח שלא כדת, כי על הרוב השמות שומרים הטעמים ולא המלות:

(לט) כמו ירובעל (שופ' ו לב) שנקרא לפעמים ירבשת (ש"ב יא כא) שהטעם אחד לפי שהבעל יכונה גם בשם בשת: