(א) ובשיטה ראשונה "ויזכור אלהים חלילה להיות שכחה לקטן שבמלאכי השרת אף כי ליוצר הכל שאין שכחה נגדו, וככה אמר המשורר (תה' צד ט) "הנוטע אזן הלא ישמע" רק כאשר תראה טובת השם בארץ ידבר הכתוב, כי זכר אשר הטיב לו בא לפני השם, ובדרך סוד בגעת המערכת העליונה, זה הוא הזכר על דרך "ויכתב ספר זכרון לפניו" (מלאכי ג טז):

(ב) אילו נאמר ויזכור אלהים את נח ואת כל אשר אתו בתבה, הייתי אומר שהזכירה שוה בכולן, ואין הדבר כן, כי את נח זכר בעבור צדקתו לגמול לו טובה, ואין לחיה ולבהמה זכות וצדקה, ע"כ הפסיק בנח. לבדו שזכר לו צדקתו, ולא פרט את בניו, ללמדנו שהזכירה הזאת היא כמו "זכרתי לך חסד נעוריך" (ירמי' ב, ב) ובניו ונשותיהן נצולו בזכותו, וכן פי' הרמב"ן ז"ל שהזכירה בנח, מפני שהיה צדיק תמים, וכרת לו ברית להצילו, ונח יכלול זרעו אשר אתו שם, ולא הזכירם כי בזכותו נצולי:

(ג) ולא הזכירם כי זכירת החיה שוה עמהם:

(ד) כי לשון זכרון הוא אחר השכחה, ולפניו ית' אין שכחה ואין זכרון, אלא דברה תורה כלשון בני אדם להבין השומעים, וכן "וזכרתי להם ברית ראשונים" (ויקרא כו מה) והדומים, וכן פה יאמר בלשון הזכרה שיזכור השבועה שנשבע לנח:

(ה) פי' כבוא מועד קץ המבול העביר השם רוח תמידי על הארץ לפזר העננים ולטהר האויר, ומלת "הארץ" כוללת האויר והמים והיבשה, שבכולן פעל הרוח לעצור את השמים, ולחתום מעינות תהום רבה ולשכך המים, ובשיטה ראשונה "והנה הרוח יבשה האדמה, כמו ברוח קדים עזה כל הלילה":

(ו) שנחו מפעולתם, פי' משטיפתם וחזקם וקול שאונם:

(ז) שנחו מלהתגבר ולעלות:

(ח) פי' נחה, היפך אם תעלה חמת המלך (ש"ב יא כ) וכאשר היא נחה היא יורדת, וככה המים כאשר נחו ירדו בטבעם וזה הוא "וישכו המים", וכן ידמה החימה הפורצת לנקום נקם למים לשטוף ולכלות, וכלות החימה לשכיכת מים, כמו שאמר כאן על המים היורדים בשטף מלמעלה, ועל המים העולים בשטף מלמטה:

(ט) וַיָשּׁׂכּוּ המים:

(י) פי' כי עי"ן הפעל שהוא כ"ף שחסר כי שרשו שכך:

(יא) תיבת "וישכו" ותיבת "שככה":

(יב) וכן פי' הרד"ק בשרשיו שהוא ענין סגירה:

(יג) ודעת ובהמדקדקים שהכ"ף מתחלפת בגימ"ל, וכן דעת רי"ן גנא"ח (בשרשיו שרש סכר) וכן דעת ר"ש ן' פרחון, ודעת הח' ז"ל שלא יתחלף הכ"ף בגימ"ל וכן כתב בשיטה ראשונה "ויסכרו כמו ויסגרו רק לא יתחלף הכ"ף בגימ"ל, אין אות מתחלף רק אהו"י לבדם וטי"ת בתי"ו בבנין התפעל, וה"א בתי"ו בסוף המלה בעבור כי יש להם דמות אחד":

(יד) עיין מאזני לשון הקדש שער המתחלפים, ובס' צחות אות תי"ו:

(טו) פי' בשי"ן שמאלית שקרובים במבטא ועיין שרשים לר"י ן' גנאח שרש "סכר" ובשרשי רד"ק שרש הנ"ל:

(טז) ענינו נפעל ופי' מניעה ועצירה, נמנע ונאצר בתוך האוצר, וכן "כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה" (חגי א, י):

(יז) שבו מעל הארץ למקומם שבאו משם, כי כאשר סוגרו המעינות, וסר כח המים שמתחת לארץ להרתיח ולעלות חזרו המים מדרך ים אל תחת לארץ למלאות החללים הרקים שבתהומות הארץ, והמים שעל הארץ הלכו כדרכם אל הימים למלאות מחסוריהם:

(יח) בזה יש דעות שונות כמו שביארתי (למעלה ז, כד הערה עו) ודעת הרד"ק שחסרו ק"ן יום כנגד התגברותם שהיה ק"ן יום. ומ"ם יום שהיה הגשם הרי ש"מ, וכ"א יום של שליחות העורב והיונה הרי שס"א יום, הרי י"ב חודש שהיה נח בתיבה:

(יט) מלת גם שבה למה שאמר (למעלה ז יא) בפ' "תהום רבה" כי השם גילה לו סוד הימים:

(כ) פי' לפי שעדיין לא פתח חלון התיבה, ולא היה יודע מדת יום ומדת לילה, רק ידע בדרך נבואה, כי השם גילה לו סוד הימים:

(כא) ודעתם כדעת המפרשים שחמשים ומאת יום יכללו עמהם הארבעים יום של ירידת גשמים, ומי"ז לחודש השני עד י"ז לחודש השביעי כלו ק"ן ימים שהם חמשה חדשים משלשים יום:

(כב) כי בחמשה חדשי לבנה לא יהיה ק"ן ימים מפני שחדשי לבנה אחד מלא ואחד חסר:

(כג) אפילו לדבריהם אם נחשוב על חדשי חמה:

(כד) כי חדשי חמה קצתם שלשים יום וקצתם שלשים ואחד יום, לפי החלוקה שחלקו שס"ה ימי החמה על י"ב חלקים, והנה בחמשה חדשים לכל הפחות יהיו ב' שלימים ויעלו קנ"ב ימים, וכן כתב בס' (אגרת השבת שער הראשון):

(כה) פי' גם הוא לא דבר נכונה:

(כו) היינו לחשבון הלבנה ונחשוב אחד מלא ואחד חסר, היינו אחד משלשים יום, ואחד מכ"ט יום:

(כז) כדעת ר' אליעזר (ר"ה יא ב) שאמר אותו היום י"ז במרחשוון היה:

(כח) היינו שיהיה גם חודש מרחשון משלשים יום, כי לפי הכלל שיהיה אחד מלא ואחד חסר אזי החודש מרחשון צריך להיות מכ"ט יום, היינו תשרי למ"ד יום, חשוון כ"ט, כסליו למ"ד, טבת כ"ט, שבט למ"ד, אדר כ"ט ויקרא הח' ז"ל השנה שלימה, אם נחשוב את החודש מרחשוון למ"ד יום, ובי"ז בו התחילו הגשמים לירד ונשארו ממנו י"ג יום, וכסליו וטבת ושבט ואדר קי"ח ימים, וי"ז מניסן הרי קמ"ח וג"כ יחסרו שני ימים:

(כט) כסברא הראשונה:

(ל) כסברא השניה, וכדעת ר' אליעזר:

(לא) ובשיטה ראשונה "מי הודיעם כי שנת הלבנה ראוי להיות י"ב חודש שתהיה קרובה משנת השמש, אם לא ע"י משה אדונינו, ועוד מי הגיד להם כי שנה תמימה ולא יותר שעמד נח בתיבה, ואין ראיה בחשבון ת"ר שנה":

(לב) הח' ז"ל אמר בלשון המקרא בענין בני לוי "ממנוח הארון" (דה"א ו טז), וכן לשון הרמב"ן ז"ל בביאור הפרשה הזאת כמה פעמים:

(לג) וכן טען הרמב"ן ז"ל על רש"י ז"ל שלא ישרה בעיניו החשבון בכמה ימים נחה התיבה, וכמה אמות היתה שקועה:

(לד) פירושו כמו "אכן" וכן במקומות רבים ישתמש הח' ז"ל במלת "לכן" תחת "אכן":

(לה) הוא הצהר שעשה לתיבה, וכל עוד שהוא סתום ע"י הגשם הספירי אשר הושם בתוך החלל נקרא צהר שאז איננו כ"א לאורה, וכאשר יפתח הסתום יקרא "חלון" ומאמר "ויפתח את חלון" הוא ע"ד "ובגדי ערומים תפשיט" (איוב כב):

(לו) פי' כי כתב בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים, וידוע שהוא ר"ח טבת, אם מתחיל מניסן וכתיב אחריו, ויהי מקץ ארבעים יום, ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה וישלח את העורב, והנה מ"ם יום מר"ח טבת יגיעו עד עשרה בשבט:

(לז) ונראה שהיה החלון צר מאוד שלא היה נח יכול להוציא בו ראשו ולראות פני האדמה אלא להוציא בו עורב ויונה:

(לח) כמ"ש "יצוא ושוב" וכן ת"א "מִפַק וְתַיִב" כי עשה כן בתמידות כהוראת המקור:

(לט) וע"ז כתב רנה"ו "וזהו באמת פשוטו של מקרא":

(מ) וכאשר יבשה הארץ עפ"י אמירת אלהים (למטה פסוק טז) יצא נח מן התיבה:

(מא) וכן פי' רש"י ז"ל "שזה היה לסוף ז' ימים, שהרי כתב "ויחל עוד ז' ימים אחרים", מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל ז' ימים":

(מב) לפי דעתו שמונין מניסן, והמבול היה באייר, נמצא שבט חודש עשירי למבול:

(מג) דעת הח' ז"ל כי נח היה יודע בחכמת המזלות, והמרובעים בחודש יש בהם שינוי מעשה ופעולה ניכרת, ונותן טעם על ששלח את היונה כל פעם אחר ז' ימים, לפי ששיעור זה הוא אחד מארבעה רבעים בחודש, הנקראים אצל הח' ז"ל "מבטים" וכל מבט הוא שבעה ימים, וארבע פעמים ז' הם כ"ח שהוא חודש אחד, שהוא מהלך הלבנה, כי הלבנה תסוב גלגל י"ב המזלות בפחות משמונה ועשרים יום, ורביעית מכ"ח הוא ז' ימים, והלבנה הולכת בהם רביעית הגלגל שהם שלשה מזלות, ולכן היה מנסה על יד היונה פעם אחר פעם לסוף ז' שהוא המרובע:

(מד) עיין למעלה (הערה מא):

(מה) ושרשו "חלל" כמו "כאשר בתולה" (למטה מא כא) עיין "קרני אור":

(מו) כמו שנראה ממלת "וייחל" (בפ' יב):

(מז) על משקל "וייקץ נח מיינו" (למטה ט כד):

(מח) בצירי תחת היו"ד:

(מט) כי אף לפי דעת הח' ז"ל שאיננה מגזרת תוחלת רק מגזרת תחלה, אבל לפי פשטות הכתוב לא שייך פה ענין תחלה, ולכן סיים הח' ז"ל "ויתכן להיותה מלה זרה בדקדוק" פי' שנקודה קמץ תחת היו"ד, אבל בפ' "ויחל נח איש האדמה" (למטה ט כ) פי' הח' ז"ל "מתחלה מפעלי הכפל" כי שם עולה יפה לפי פשטות הכתוב:

(נ) כמו שפי' בפסוק הקודם שבפעם הראשון היו בשבעה עשר לשבט:

(נא) ר"ל שתי מלות בטעם והוראה אחת כמו אדמת עפר, ור"ל מלת טרף דומה בטעמו למלת עלה, ונכפל ענין במלות שונות:

(נב) פי' שלשון טרף הוא לשון צומח, וכן ת"א "טְרַף זִיִתָא", וכן ת"א על ויתפרו עלה תאנה (למעלה ג ז) "וחטיטו טרפי תאנין" וכן פי' הרמב"ן:

(נג) ושד"ל פי' טרף תרגום של עלה, אלא שעלה שם כולל, וטרף שם לכל אחד ואחד בפרט, ומקבל רבוי כמו "כל טרפי צמחה תיבש" (יחז' יז ט):

(נד) מן טָרָף:

(נה) עיין בס' צחות מה שביאר בענין הקמץ גדול:

(נו) ודעתם של י"א שמלת טָרָף הוא שם דבר, ולא פועל מלשון חטף, ובס' שפת יתר סי' למ"ד פי', שהוא דעת דונש בן לברט וע"ז כתב שם "ולא אמר נכונה":

(נז) הבי"ת של מלת "בפיה":

(נח) וכן פי' הח' ז"ל באיוב שם "או הבי"ת במלת ברוחו נוסף", וביאורו כמו ורוחו שמים שפרה, כי שפרה הוא לשון נקבה שב אל הרוח שהוא ג"כ לפעמים לשון נקיבה, ודעת הח' ז"ל שמלת טָרָף אין פירושו לשון צומח, רק פירושו לשון חטף, כפי' רש"י ז"ל, רק הבי"ת של מלת בפיה אינו מדויק, לזה אמר שהבי"ת נוסף, ר"ל שפיה טרף עלי זית כי פה הוא לשון זכר, כמו "וכל הפה אשר לא נשק לי", (מ"א יט יח) וכן דעת הרד"ק, וכתב הרש"ד ואין מסדר הנחת הטעמים סתירה לזה הפירוש, כי כאשר ראה נח עלה זית התפלא ושמח בו, לפיכך הוא מוכרת בטעם, אח"כ הכיר בו שהוא טרף, ושהוא בפי היונה כענין "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה" (שמות ב ו) עיי"ש:

(נט) ולא כן יפרש שם באיוב וז"ל שם "י"א שהבי"ת נוסף והאמת שאיננו נוסף", ועפי"ז ירצה בעל אהל יוסף לשבש את הראיה "והוא באחד" וכתב שיש כאן ט"ס, או אפשר יכול להיות שחזר בו עתה ממה שפי' בס' איוב כי ס' איוב חיבר קודם שחבר פי' התורה, כי כן כתב הח' ז"ל בעצמו (במ' כב כב) בפ' ויתיצב מלאך ד' בדרך לשטן לו, "כבר פירשתי בס' איוב":

(ס) מה שאמר ובא בקמץ, כי באמת אם הוא פעל ראוי להיות חצי קמץ וחצי פתח טָרַף וע"ז מביא ראי' מהפסוקים:

(סא) שהמה ג"כ פעלים, ועל כל זה המה קמוצים, ומלת טרף שב אל פיה, ופה לעולם זכר:

(סב) והוא תואר לעלה כלומר עלה זית היה טרוף בפי היונה וכן היא דעת אונקלוס, ועיין (בכוה"ע תק"ץ צד 37) מה שכ' הח' יהודה לבית ייטלס ע"ז:

(סג) שפירושו כאלו נכתב טרוף כלומר עלה זית היה טרוף בפי היונה, וענין הטרף הוא הלקיחה בחטיפה וההכאה בכריתה:

(סד) ואם ישאל שואל למה באמת לא נכתב טרוף לזה אמר כי יש תואָר דומה לפועל, "כי הוא טָרָף" (עמוס ג ח):

(סה) כמו פָקוּד, וכן פי' הח' ז"ל (למטה ל לה) ע"פ "וכל חום בכשבים","כבש שחור והוא שם תואר כמו פעול ומשקלו סוג לב", וכן זה תואר במקום פעול כמו טרוף, כלומר שטרפה אותה היונה מאילן הזית בפיה להביאו אל נח, ולפיכך אמר לשון טרף כי הכיר בו נח כי טרפתו ושברתו מהזית לא שמצאתו ע"פ המים והבי"ת אינו נוסף:

(סו) וכן פי' הרד"ק כי הוא מבנין נפעל ושרשו יחל, ואלו היה מבנין התפעל היה היו"ד שהיא פ"א הפעל פתוחה והיא קמוצה, ודעת אביו הריק"ם ז"ל שהוא מבנין התפעל ועיין קרני אור וכן כתב שד"ל נפעל משרש "יחל" והיה משפטו בוי"ו כמו יִוָדַע יִוָעֵד, ובא ביו"ד, כמו "אם ירה יִיָרֶה" אמנם לפי הענין אין כאן מקום לנפעל ע"ש בביאורו:

(סז) כי שרשו יחל:

(סח) שג"כ שרשו ירה, וביאורו שעמד בתוחלת ז' הימים הראשונים, ועוד ז' ימים אחרים:

(סט) שנגמרו שלשה שבועות מן עשור לחודש שבט, מעת ששלח את העורב והיונה פעמַיִם, ובחודש אדר עד אחד בניסן חרבו המים, ואז הסיר נח המכסה וראה שחרבו פני האדמה:

(ע) כמנהגה עד כה הלוך ושוב:

(עא) עיין (למטה פ' כא) על הפ' "ולא אוסיף עוד" ובביאורי שם:

(עב) בשניהם מלת "עוד" פי' לעולם, וכן כל עוד המחובר לשלילה מורה לרוב לעולם:

(עג) הכתוב יאמר "חרבו המים מעל הארץ", אם אמר חרבה הארץ יש ללכת עליה, רק אין צמח ואין דשא, אבל חרבו המים, שהלכו להן, ונעשו חרבה כי נבלעו בארץ:

(עד) ועוד הארץ רכה מהן ומטושטשת, על כן לא תוכל הרגל לדרוך עליה:

(עה) קרמו, כי הפנים לבדם חרבו, כמו שיאמר חרבו פני האדמה, ועוד לא נתיבשה לגמרי, וזה הוא ההבדל בין חרב ובין יבש:

(עו) שהארץ שבה לאיתנה להיות יבישה, וכן "ונהר יחרב ויבש" (ישעי' יט ה) תחלה ינוסון המים ממנו, ואח"כ תיבש האדמה שתחתיהן:

(עז) הוא דעת רז"ל (ב"ר פ' לג ז, סד"ע פ"ד) לא הוה צריך קרא למימר, אלא בט"ז יום לחודש השני יבשה הארץ, ומה ת"ל בשבעה ועשרים יום לחודש השני, אלא אלו י"א יום שימות החמה יתירים על ימות הלבנה, וכן פי' רש"י ז"ל

(עח) בתורה על שנה:

(עט) ששנות החמה יתירה על שנת הלבנה:

(פ) כי יתרון שנת החמה על שנת הלבנה י"א יום, אם החדשים אחד מלא ואחד חסר, וימי השנה הם שנ"ד, ולפי סברתם היה חודש מרחשון מלא, ואז השנה שלימה וימיה שנ"ה, ונשארו רק יו"ד ימים נוספים, ודחה הח' ז"ל דעתם באמרו "צריכים להיות שנתם שלימה", ומי יודע אם היתה שנתם שלימה באותה שנה דילמא היתה בינונית וצריכה י"א יום, או חסירה וצריכה י"ב יום:

(פא) ועוד יקשה עליהם מי זה אמר שעמד נח בתיבה שנה אחת ומנה ללבנה:

(פב) יכול להיות שמנה לחמה, ומנה כל חודש ל' יום ול"א, וישב שנת החמה ועוד עשרה ימים, א"כ אין מזה ראיה לרז"ל שמוניי ללבנה מנח, ובשיטה ראשונה "והנכון בעיני כי המספר כדרך שנת פרס, או שנת מצרים שיעברו חודש אחד בתוספת חמשה ימים, וזה לא יזיק אם חשב נח חשבונו באיזה חשבון שיהיה, וחשבונו על ידי משה, ומפיו שמעו האבות והעתיקוהו וחדשיו ללבנה, ע"כ שם חודש לחדוש הלבנה":

(פג) הוצא כתיב, והוא כמנהג נחי פ"א יו"ד מבנין הפעיל, היצא קרי:

(פד) ר"ל כי הוא בא ע"ד בנין השלמים, וכן פי' הח' ז"ל (למטה לח ט) עה"פ, לבלתי נתן זרע, כמו "השלם":

(פה) ג"כ כתב בוי"ו הַוְשֵר בחלוף היו"ד פ"א הפעל בוי"ו נסתרת כמנהג ברוב, וקרי ביו"ד נראית כמשפט, כן פה כתיב הַוְצֵא, וקרי הַיְצֵא, וכן הַיְשֵר הוא ג"כ כמו השלם, ששרשו "ישר" ולפעמים ימצא חסר כמו משור ומשרים:

(פו) ואמר לשון שריצה שהיא רבוי התולדה, לפי שהם מעטים היוצאים מן התיבה, אמר האל שישרצו ויפרו וירבו לרוב:

(פז) ר"ל כל מין ומין בפני עצמו, כי יתכן שמין אחד כולל משפחות הרבה:

(פח) וכן פי' בשיטה ראשונה "וטעם למשפחותיהם שפרו ורבו בתיבה", אך לא נתחברו בתיבה זולת מינם, וכן כתב הרלב"ג "ומהנראה שבע"ח שמשו בתיבה, כי זה הוא טבעי להם, ואינם בעלי שכל שישלים להם צווי שלא ישמשו בתיבה, ולזה ידמה שאמר שהם יצאו למשפחותיהם, ר"ל לפי שהם לא נתחברו בתיבה עם זולת מינם":

(פט) ולדעת רז"ל (סנהד' קח ב) רק "שלשה שמשו בתיבה כלב, עורב חם, ושלשתם לקו, וכן (בב"ר פ' לד) "ושרצו בארץ ולא בתיבה, כלומר שלא שימשו בתיבה":

(צ) וכן ימנה הכתוב (דבר' יד ד) א) שור, ב) שה כשבים, ג) ושה עזים, ד) איל, ה) צבי, ו) יחמר, ז) אקו, ח) דישון, ט) תאו, י) וזמר, כי חיה בכלל בהמה, ולא בקר וצאן ותורים ובני יונה לבד, כי מצוה זו נתחדשה לישראל, אבל בני נח מקריבים מכל הטהור לאכילה:

(צא) ורז"ל למדו סימנין בעופות והן להכיר בהן שאין בעלאותן הסימנין מן המינין האלה האסורים, והסימן הגדול בעופות היא הדריסה שכל עוף הדורס לעולם טמא כי התורה הרחיקתהו, וענין הדריסה, הוא הצד ציד שידרוס העופות ויתפשם חיים וידרסם בידיו ויאכל אותם כאשר יעשה הנץ הגס, והנץ הדק:

(צב) ולכן היה באפשרי לו להקריב מכל הבהמה והעוף מיד בצאתו מן התיבה:

(צג) פי' כמו מלת וינח שרשה נוח, ובאה חסרון עי"ן הפעל הנעלמת, אף מלת וירח שרשה ריח ובאה חסרה עי"ן פעל היא היו"ד כי יו"ד וירח היא שמוש כמו ויאכל וישתה שאינה מן השרש:

(צד) ממלת וַיָרַח:

(צה) להרחבת החי"ת:

(צו) הלילה שיתפעל השם על ידי הריח:

(צז) ופי' שם הח' ז"ל "כדברי האויבים שחשבו כי העולות מאכל לשם":

(צח) וטעם הקבלה שהוריד אש מן השמים ואכלה, להודיעו כי רצה בבריאת הנותרים מן המבול ושמח בהם:

(צט) כביכול נחת רוח לפניו שיש צדק וכשרון בעולם כאדם שנהנה מריח מאכל חבירו וערבה לו:

(ק) וכפול בו למ"ד הפעל, בפלס "ופועלו לניצוץ" (ישעי' א לא) ששרשו נוץ:

(קא) "ונאפופיה מבין שדיה" (הושע ב ד) וכפול למ"ד הפעל:

(קב) פי' כי מפני זעף המערכת הרעה נתעפש האויר שנתקלקלה הארץ עם המים, והנה הקטרת יסור העפוש ויניח הזעף ויצחצח האויר:

(קג) שהניח כעס האל בעולם, ובש"ר, "נח החל לבנות מזבח לשם, וטעם הניחוח שהניח הכעס, והנה בזכות נח סרה הקללה מהאדמה להכות את כל חי הכלל:

(קד) והשיג עליו רנה"ו, שבכל הדברים שדבר עם הנביאים דבר תחלה עם לבו, ולאיזה צורך נכתב, והאמת כי אל לבו יורה על גזירה בלי תנאי, כי הלב כשופט וגוזר, ופעמים רבות יאמר השם דרך וינחם עליו בהשתנות המעשים מטוב לרע, או מרע לטוב, ולפי ששני המאמרים שבכתוב זה הם הבטחות לכל דורות עולם כל ימי הארץ שלא נחשוב שאמרו על תנאי, ע"כ נכתב בתורה שאמר השם כן אל לבו ולא ינחם עליהם לעולם, וכן כל לבו הסמוך אל השם במקרא ענינו על צאת הגזרה לפועל יהיה טוב או רע וכן ויתעצב אל לבו, להודיע שהתעצב בעבור משפט לבו, והגזרה שתוצא לפועל כמו שסמך "ויאמר ד' אמחה את האדם" שלא היתה על תנאי:

(קה) והשיג עליו הרמב"ן ז"ל, ויאמר כי לא גילה הדבר לנביא בזמץ ההוא רק ביום צוותו את משה בכתיבת התורה גלה אליו כי כאשר הקריב נח קרבנו עלה לרצון וגזר שלא יוסיף להכות את כל חי:

(קו) ע"י אדם הראשון, וכן פי' הרמב"ן ז"ל:

(קז) שקלל את האדמה עת שאכלו מעץ הדעת (למעלה ג יז):

(קח) התולדה הרעה:

(קט) שנוצרה עמו, ולכן קראו יצר, והם תאות לב האדם ורעיוניו, ועוד לפי שהוא יוצר ופועל הענינים בלב שהלב מתאוה אליהם:

(קי) זה הוא הבטחה שנייה שלא יגיע עוד כזאת בעולם שיהרגו כל חי, ולא יחמול מאדם עד בהמה כאשר עשה במבול:

(קיא) פי' מהיום והלאה, ובא הרבה פעמים מחובר על פעל "יסף" מענינו, וכן "לא אוסיף עוד ראות פניך" (שמות יו"ד כט):

(קיב) ופירושו השנות הפעולה:

(קיג) וכן ותרץ עוד אל הבאר (למטה כד כ) "ותהר עוד" (למטה כט לג) כולם השנות פעולה:

(קיד) ובשיטה ראשונה "יש אומרים כי לעולם היא עומדת, וי"א כי יש לה סוף ועת, והעד "המה יאבדו ואתה תעמוד", וכבר רמזתי לך האמת בפ' בראשית":

(קטו) הרדי"א הביא דברי הח' ז"ל לעד על הפסד העולם וכלותו, כי הוא דבר מקובל באומה, מזה שכתב לאות כי יש לה קץ קצוב", מכלל שיהיה לה עת תפסד בו, והרלב"ג חשב שאין הטענה הזאת מוכרחת מפני שכתוב "כימי השמים על הארץ", וכתב הרדי"א שעל שניהם יבא ההפסד, וכמ"ש "לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד" (תה' קב כז) ובמקח"מ הגי' "קץ קצוץ":

(קטז) פסוק הוא ביחזקאל (מח לה), והדרש הוא שדרשו רז"ל (סוכה מה ב) על מאמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י ראיתי בני עליה והן מועטין וכו', ופריך ומי זוטרי כולי האי, והא אמר רבא תמני סרי אלפי דרא הוא דקמא קוב"ה שנאמר סביב שמונה עשר אלף ומתרץ שם, וכן (סנהד' צז ב) והאמר רבא דרא דקמא קוב"ה תמני סרי אלפי הואי וכו', (ובע"ז ג ב) ואיבעית אימא רוכב על כרוב קל ושט כשמונה עשר אלף עולמות שנאמר רכב אלהים רבותים עיי"ש, ואמר הח' ז"ל מה נכבד הדרש הזו האומר כי תמני סרי אלפי דרא הוא דקמא קודשא בריך הוא:

(קיז) פי' לא יבין טעם תמני סרי אלפי, ולא טעם דרא קמא אחד מני אלף, כי סוד גדול נסתר הוא מחכמינו הקדמונים ז"ל:

(קיח) לשני חלקים, זרע וקציר, והם ימים הראוים וטובים לזריעה, וכן לקציר, ובשיטה ראשונה "זרע הקדים להזכיר מחית האדם:

(קיט) לארבעה חלקים:

(קכ) ובשיטה ראשונה "וקור רביעית השנה, ותחילתה בהיות השמש במזל גדי, כי מאז יחלו הימים להאריך, וחם בזמן עלות השמש בפאת צפון, וחרף הרביעית הנשארה, והחל מעלות השמש לדרום בעבור כי לדרום פני הגליל הגדול והוא סוד" קור שרשו "קרר" ורז"ל זכרו הלשון הזה שלם בכפלו "רישך בקרירי" (שבת נה א) חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה (שם, נג, א), חום שרשו "חמם" ועיין קרני אור:

(קכא) כן נקרא הרביע האחרון משנה הישראלית שהוא סוף ימי החום "קיץ" גם על שמייבשין באותו פרק תמרים ותאנים לקציעות והן נקראין "קיץ" כדכתיב "הלחם והקיץ לאכול הנערים" (ש"ב טז ב) גם מפני שהם מבכירים בסוף השנה, והוא ג"כ ע"ש שאותו הזמן הוא קץ השנה לפי מה שתחלת השנה מתשרי שבו נברא העולם, ויקרא הרביע הראשון שהוא תחלת השנה חורף ע"ש חריפות המזג והתרבות הקריר' (רש"פ), ולדעת שד"ל שרש "קוץ" נגזר מן קיץ כי תחלה מה שיקוץ האדם הוא כשהחום חזק ואין גשמים יורדים:

(קכב) כי בארבע התקופות יחלקו היום והלילה בשעורם בתוספות היום וחסרונו, ובתוספות הלילה וחסרונה:

(קכג) מה שחסר מהיום:

(קכד) נוסף בהלילה:

(קכה) מהלילה:

(קכו) ויוסיף על היום החסר:

(קכז) ובהשוואתם הכל לפי התקופות הארבעה, ובכולם בין היום ובין הלילה עשרים וארבע שעות והחסרון והתוספות, לפי שינוי המקומות והתקופות: