המשתתף עם חברו בסתם לא ישנה וכו'. לא נתבאר בדברי רבינו אם שותפין שומר שכר הם או לא וגם דין בעליו עמו שפטור עיין במהרי"ק שורש ק"ד והביאו מרן בסי' קע"ו מחודש ג' ובמור"ם ראיתי בכנסת הגדולה סי' קע"ו (הגה"ט) [הגהת ב"י] אות פ"ז שכתב בתוך הלשון וז"ל אמר המאסף מדברי כולם נלמוד שאם פשע ההפסד לעצמו וכו' ותימה הוא דהלכה רווחת דפשיעה בבעלים פטור ושותפין שמירה בבעלים הוא וכו' ושמא מהרשד"ם ז"ל ס"ל דמ"ש המרדכי בשם מהר"ם דאפי' בסתם שותף לא הוי שמירה בבעלים ולכן חייב בפשיעה וה"ה בגניבה ואבידה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא בסי' קס"ו שם כתב מהרשד"ם ז"ל בשותפין דבגניבה ואבדה פטור משום שאלה בבעלים וצ"ע.

אחד מן השותפין שעבר ומכר בהקפה וכו'. כתב מהר"א ששון ז"ל בסי' ק"צ וז"ל ואע"פ שכתבתי שזה נראה מדברי הרא"ש ז"ל עכ"ז אפשר לי לומר דלעולם לא ס"ל להרא"ש דבסתמא ר"ל שלא לקח רשות מחבירו שחייב אם שינה וכמו שנראה מדברי רש"י ז"ל שכתב שצריך לימלך וכן נראה מדברי בעל העיטור שלדעת כולם אם שינו ממנהג חייב בסתם אלא דלהרא"ש לא מחייב אלא כשמיחה חברו והוא שינה וכמעט שעיינתי בכל תשובותיו שבענין השותפין ולא נתבאר לי דבסתם אם שינה דחייב אלא דיכול לעשות בשל חבירו מה שהוא עושה בשלו וכו' ואלמלא דמסתפינא אמינא דקושטא דמילתא הכי הוא דפליג הרא"ש בדין וסיוע לזה מההיא דפ' כל הגט שהזכרתי וכו' יעו"ש. ואנכי הרואה להרא"ש ז"ל בתשובה הביאה הטור ז"ל בסי' קע"ו סי"ז שכתב וז"ל ומה שאומר ראובן שלא הרשהו למכור בהקפה תנאי זה איני רואה לו הוכחה מתוך השטר וכו' ואם המנהג למכור בהקפה אז לא פשע אבל אם אין המנהג למכור בהקפה אז פשע שמעון וכו' אבל אם מנהג הסוחרים למכור בהקפה אז יחלק גם ההקפות כפי תנאם וכו' יעו"ש הרי להדיא דעת הרא"ש ז"ל דהמשנה מהמנהג חייב השותף שלא כדברי מהר"א ששון ז"ל וצריך לי עיון. ועל מ"ש רבינו לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות וכו' עיין למרן כ"מ. ודע דכתב הרא"ש ז"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני שליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לבעל המעות אע"פ שבעל החיטין מזכה לשליח החיטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החיטין שהוא מזכה לבעל המעות ואע"ג דרבי אבא משני הך דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל מקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרינן מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה שאני התם דכיון דהצבע מקנה צבע לבעל האשה אפי' אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר וכו' יעו"ש. וראיתי להרב ש"ך בסי' קפ"ג סק"ב שהקשה לדברי הרא"ש וז"ל אך קשה על הרא"ש גופיה דא"כ היכי קאמר הש"ס התם גבי הלוקח שדה בשם ריש גלותא לימא פליגי אבני מערבא דהא אפי' למאן דפליג אבני מערבא בעינן שיהיה בעל המעות והא התם לא נתן הריש גלותא מעות וא"כ דומה לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר וכו' וצ"ע עכ"ל ועיין להרב בצלאל בשטמ"ק שהביא משם הרא"ש בתוספותיו וז"ל לימא פליגי אבני מערבא בשלמא אי אמרת שדעת המוכר להקנות את המקח לבעל המעות לכל מי שיהיה הכא נמי במפרש שלוקח לצורך ריש גלותא אפ"ה דעת המוכר להקנות לבעל המעות אפי' אינו ריש גלותא אבל לבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל החיטים וכו' וס"ל דבלא דעת המוכר לא קנה בעל המעות והכא סבר המוכר להקנות לריש גלותא והוא אינו קונה היאך יקנה הלוקח עד כאן הרי לדעת הרא"ש הוא דמאן דפליג אבני מערבא ס"ל דדעת המוכר הוא להקנות למי שהמעות שלו ואע"פ שיאמר לו בשם אחר ומשו"ה לדידהו היה קונה הלוקח ולא קשיא להו הך ברייתא אמנם לבני מערבא דס"ל דבעינן שידע לבעל המעות קשיא להו הך ברייתא וק"ל.

שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע וכו'. שאלה ראובן ושמעון שהיו שותפין בזה האופן שראובן הוציא הקרן של השותפות ושמעון היה מתעסק בלי שום קרן וראובן היה הולך ובא בשעת לקיחת הסחורות ומכירתן והיו חולקים ביניהם כמו שהתנו ובהמשך הזמן לקח ראובן מרתף אחד יידי"ק במקום אחד ולפי שאותה שעה לא היה לראובן מעות מזומנים לקח ממעות העסק ופרע למוכר ובתוך הימים מועטים החזיר המעות שלקח לעסק ובכן תובע המתעסק שיתן ראובן הריוח מן לקיחת היידי"ק יען כי ממעות העסק לקח וזה ג"כ נקרא ריוח מחמת העסק והלה טוען כי מה לו במקח זה שלא לקחו להרויח אלא לעצמו להיות לו לנחלה והגע עצמך שהיה לוקח מלבוש אחד לצורכו ויש בו ריוח ומשום שלא היו נמצאין מעות אצלו לוקח ממעות השותפין הנאמר בזה שחייב לתת לו ריוח הא ודאי שאין הדעת סובלתו והלה משיב שאין זה שוה לזה ואף אם כתבת אותו היידי"ק על שמך לא כל כמינך סוף סוף ממעות השותפות לקחת יד שניהם זוכות כאחד יורנו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים. תשובה לכאורה נראה דהדין עם שמעון מהא דכתב מהרשד"ם ז"ל חו"מ סי' י"א שנשאל על נדון כיוצא בזה והשיב וז"ל תשובה נראה בעיני דעל הסתם הדין עם שמעון דסתם מה שעושין השותפין בעסק השותפות הכל הוא לתועלת שניהם בעסק השותפות וכמו שנראה מההיא דכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו שהביא תוספתא וז"ל שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו (לא') [לו] וכו' ונראה שכן הוא מסקנת הרא"ש ובנו הטור בסי' קע"ח וז"ל שותף שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו מה שמחלו מחל לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו עכ"ל וכ"כ המרדכי הטעם דדרך השותפין לטרוח בשביל חבריהם ואם כן בנדון דידן נמי נימא הכי דכיון שהעביר עסק השותפות ליידי"ק הזה אשר לקח ומה גם שלקח ופרע ממעות העסק מסתמא לתועלת השותפות לקח ודינא קא בעי שמעון כך היה נראה לכאורה. אמנם כד מעיינת שפיר נראה דלא דמי כלל דנדון הרב ז"ל היה ששמעון המתעסק היה מוכרח לצאת מהחנות שהיה שם וליקח חנות אחרת לצורך העסק כמבואר שם בשאלה ובא ונמלך עם ראובן שותפו וא"ל עשה כטוב בעיניך וכיון שהחנות היה לצורך השותפות א"כ גם הריוח הנמשך מלקיחת החנות ריוח הנמשך מהשותפות מקרי ושפיר חייבו הרב ז"ל דומה למוכסין שמחלו לאמצע דהתם נמי ריוח הסחורות הוא והו"ל כאילו השתדל למכור הסחורות ביוקר או ליקח בזול שהריוח לאמצע. ברם בנדון דידן שהיו בחנות מתעסקין ואין דובר להם דבר זמן מרובה ולהיות נמכר ייד"יק אחד וישר בעיני ראובן והלך ולקחו להיות לו לאחוזה וחזק בדקיו ואם לפי שעה לקח איזה מעות ובתוך ימים מועטים החזירם מאן לימא לן כי לצורך השותפות עשה. ואף אם בהמשך הזמן (ו)העביר העסק לזה היידי"ק לשמור הקרן שלו מדלקה וכיוצא לא מפני כך נאמר שלצורך השותפות לקח וריוח השותפות הוי. ועוד אני אומר דבנדון דידן לא שייך לומר שלקח לאמצע דבנדון הרב ז"ל לא היה שם שכירות אלא לקח המולק"י שכן משמע מסתמות דבריו אבל בנדון דידן שהוא יידי"ק ופורע השכירות לגוי בשביל הקרקע כך וכך לחדש וכל זה פרע ראובן לבדו ולא נכנס בחשבון העסק מיום שלקח זה היידי"ק מנא לן לומר דסתם טרח לצורך שותפו ופורע השכירות משלו ועכשיו שיתיקרו הקרקעות יתן לו ריוח מזה ועוד מטעמא אחרינא נראה שאין לפקפק בדבר כלל והוא זה כי אחר שלקח זה היידי"ק וקודם שחזק את בדקיו השכירו ראובן לחבירו ולקח השכירות לעצמו ועד היום חוזק את בדקיו כגון פתח היידי"ק מנסר ברזל והכל משלו מכל הני טעמי וכל אחד בפני עצמו נראה לענ"ד דהדין עם ראובן ותו לא מידי ושוב ראיתי להרב מטה שמעון ז"ל סי' קע"ו הגהת ב"י אות ק"ב מ"ש בזה וק"ל. ומ"ש רבינו היו באין בדרך ועמדו עליהם ליסטים וגזלו את השיירה והציל אחד מן השותפין וכו'. עיין בפי"ב מהל' גזילה ה"ח שהביא הרב מל"מ ז"ל תשובת הרשב"א ז"ל שבסי' תתקל"ח שנראה בדעתו בדין שיירה דאי ליכא עדים אינו נאמן בשבועה ומשו"ה הצריך בנדון שלו שיאמר בפני עדים ושכן נראה מתשובה אחרת שהביא מרן בסי' קע"ו על ב' שהיה להם חוב אצל אלם וכמו שהכריח מהרש"ך ז"ל בח"א סי' ק"ל וקמ"ג ברם המרדכי בפ' הגוזל כתב משם ראבי"ה על דין זה דשיירה דאם אין עדים שאומר כן נשבע שלא נתכוון אלא להציל לעצמו וזוכה ולפי"ז יש לתמוה על מור"ם במפה שבסי' קפ"א פסק שאם אמר שאמר לעצמי מציל ואין לו עדים נשבע על כך ומחזיק לעצמו ואילו בסי' רצ"ב ס"ז כתב ואם גילה דעתו שעסק לצורכו או במקום שאסור להשתמש שמסתמא עסק בהם לצורך בעל הפקדון אינו נאמן לומר לעצמי עסקתי עד שיביא עדים והיא התשובה שבסי' תתקל"ח ואיך זיכה שטרא לבי תרי ותירץ דהנראה לו לומר דס"ל למור"ם ז"ל דהמרדכי יודה בנדון הרשב"א דבעינן עדים דשאני גבי שיירה דלא משוי עצמו רשע במה שטוען שהציל לעצמו ומשו"ה נאמן בשבועה אבל בנדון הרשב"א שבטענתו נעשה גזלן וכמ"ש הרשב"א ז"ל שאם אמר בפני עדים הו"ל גזלן אז לא נאמן בטענתיה עד שיביא עדים שאמר כן בפניהם ואפשר דחילק כן הרב המפה כי היכי דלא לפלוג ראבי"ה והרשב"א ז"ל וס"ל דהרשב"א מודה דבאמירה לחודיה סגי וההיא שהביא מרן בסי' קע"ו דמהניא משום מיגו היינו לפוטרו משום שבועה ומ"ש כאן דבעינן עדים היינו משום דבטענתו נעשה גזלן וכו' אלו תוכן דבריו יעו"ש באורך. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי התשובה שהביא בסי' קע"ו היא בח"א סי' אלף ס"ג שבטענתו לא נעשה גזלן כמו שנראה שם להדיא ואפי' הכי כתב וי"ל אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לעצמו ע"כ. הרי שמצריך אמירה ואף שלא נעשה גזלן ועוד קשה לפי מה שהבין במ"ש מור"ם ז"ל בסי' קע"ו סכ"ח וז"ל ואם אמר לעצמי אני מציל וכו' שהיא אמירה בלא עדים תקשי לפי"ז שדין זה הוא מהרשב"א ז"ל ואיהו ס"ל בהיפך. אלא נראה לענ"ד דלעולם הרשב"א וראבי"ה פליגי ומור"ם ס"ל כהרשב"א היכא שנעשה גזלן בטענתו ומשו"ה פסק בסי' רצ"ב ההיא דהרשב"א ובסי' קפ"ה דלא נעשה גזלן ופסק כראבי"ה ובסי' קע"ו הביא ההיא דהרשב"א והשמיט אמירה בפני עדים כיון שלא נעשה גזלן. וכתב מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' מ"ב על דברי רש"י שכתב הציל לאמצע וכל אחד מכיר את שלו ונוטל עד כאן וז"ל אין ספק דרש"י ז"ל לא כתב זה לההיא אוקמתא דרמי בר חמא דפריך בשותפי עסקינן דלא שייך לומר כל אחד מכיר את שלו ואי שייך שייך בההיא אוקמתא דבפועלים עסקינן ובההיא אוקמתא דרב אשי בדיכול להציל ע"י הדחק גלי דעתיה לעצמו לא גלי דעתיה לאמצע ע"כ. וראיתי להרב פרי האדמה בדף י"ד ע"ד שכתב דלדעתו ז"ל רש"י ז"ל לא אמרה לאוקמתא דפועלים ולא גילה לנו טעמו של דבר דאם רש"י אמרו לאוקמתא ביכולים להציל ע"י הדחק ולא אמר לעצמי אני מציל והציל משל אחרים שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ואם לא הציל את שלו מפסיד אפי' שכל הטורח היה לו כמ"ש הסמ"ע בסי' קפ"א ס"ב כל שכן בשכרו כולם פועל והציל מקצתו או כולו שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ברם מדברי הרמ"ה ז"ל נראה לדקדק כדברי הרב פרי האדמה והביאו הרב בצלאל בשטמ"ק בסוגיין וז"ל והרמ"ה כתב היה פועל נשכר לכל בני השיירה והציל וכו' לא אמר(י') לא הדר ביה והציל לאמצע לכל בני חבורה אע"ג (דאינו) [דאין] יכולים להציל וכו' ובאוקמתא דרב אשי כתב וז"ל רב אשי אמר בשיכולים להציל ע"י הדחק הלכך אי לא אמר לעצמי אני מציל וכו' הציל לאמצע דשקיל כל חד מנייהו ממונא דנפשיה וכו' יעו"ש הרי דבאוקמתא דרבא דמוקי בפועלים פי' לכל בני השיירה ובאוקמתא דר"א פי' דכל חד שקיל ממונא דידיה כפי' רש"י ז"ל והטור לא הביא הך דרש"י כי אם לאוקמתא דר"א ולא בפועל ועיין בכנסת הגדולה הגהת הטור אות ד'. והרב דרכי נועם בחו"מ סי' ח' נשאל על שנים שנתפסו בעלילה ולקח שר העיר בעד שניהם ר"נ (א"ת) [גרושוש] וריחם ראובן על שמעון העני ונתן ראובן ר' ושמעון נ' ולימים הלך משרת השר לעיר של שמעון והוליכו למשרת לערכאות של גוים והוציא ממנו ק"נ (א"ת) [גרושוש] ועתה תובע ממנו ראובן ד' ידות ממה שלקח כי כן פרעו בעלילה והביא הרב ז"ל הך ברייתא דשיירה שהיתה מהלכת במדבר ואוקמתות שנאמרו עלה וכתב וז"ל ולכאורה נדון שלפנינו היא אוקמתא של רב אשי דהוי כאחד מבני השיירה שעמד והציל וגם יכולים להציל ע"י הדחק מקרי שהרי לפעמים קובלים על השר המעליל עליהם להוציא את בלעו מפיו וכו' א"כ הוי דינא הכי שאם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו וזוכה בכל מה שהציל וזוכה מן ההפקר וצריך להביא עדים שאמר כן כשעמד להציל ואם אין שם עדים כתבו בהגהות מיימוני משם ראבי"ה שצריך שישבע שלא הציל אלא לעצמו עד כאן יעו"ש. ואנא חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבינו דהא בהך אוקמתא דאיירי הרב ז"ל ביכולים להציל ע"י הדחק דאי גלי דעתיה לעצמו פרש"י ז"ל וז"ל אמר לעצמי אני מציל ושמעו הבעלים ושתקו ולא מסרו עצמן אסחו דעתייהו וגלו דאייאוש ולא בעו לממסר נפשייהו וכו' יעו"ש הרי להדיא דאמירה צריך היות בפני הבעלים כדי לידע אי מיאש או לא וכן הוא דעת הרי"ף והרא"ש ורבינו ז"ל כמבואר א"כ בנדון הרב ז"ל שהמציל הציל בעירו וראובן היה בעיר אחרת וכגון דא איש במעון ומעשהו בכרמל מקרי ומה יושיענו זה שאמר לעצמי אני מציל ומביא עדים ע"ז או נשבע שאמר כן בעת ההצלה ודברים אלו נאמרו אלא לאוקמתא דרמי בר חמא דמוקי בשותפין דדרכו לטרוח חד על חבריה בסתם וכשמפרש לעצמו הציל מהני לחלקו או לכל בשאין יכולים כלל וכן באוקמתא דרבא דמוקי בשכיר אבל בהך אוקמתא צריך שיאמר בפניו כדי לידע אם מייאש או לא באופן שדברי הרב ז"ל צ"ע.

המעות כחלוקים הם וכו'. עיין בהגהות מיימוני אות ד' וכתב מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' קס"ח על שטר שהיה כתוב בכל אשר יזמין ה' וכו' דאפי' מאן דפליג בגניבה ומציאה יודו בנידון דידן דפשיטא שנכנס מציאה ואבדה וכל שכן סרסרות יעו"ש והנה נכנס הרב במציאה וגניבה ויצא במציאה ואבדה כנראה שלא גמר דעתו ז"ל דנכנס גניבה ועיין למרן החבי"ב בסי' קע"ו הגהת ב"י אות קע"ז שהקשה עליו דלא נכנס דשונא גזל בעולה כתיב יעו"ש כנראה שהבין בפשיטות בדעת הרב שנכנס גזל בכל אשר יזמין ולענ"ד צריכא רבה לדעתו וק"ל.

אסור להשתתף עם הגוי וכו'. עיין בהגהות מיימוני אות ה' שכתב משם רשב"ם שאם נשתתף וחייב שבועה שמותר לקבל מפני שמציל וכו' יעו"ש וזה הוא סברת ר"ת אבל סברת רשב"ם הוא שאסור לקבל כמ"ש התוס' והרא"ש ושאר פוסקים וק"ל.

אחד מן השותפין שמת וכו'. עי' בכנסת הגדולה בסי' קע"ו הגהת הטור אות קע"ב שהביא משם הפוסקים שכתבו דהא דמתבטל היינו דוקא כשבטלו השותפין בפירוש אבל כל עוד שלא בטלו השותפין בפירוש עדיין השותפות קיימת יעו"ש ועיין בתשובת הרשב"ש בסי' ר"ב דנראה דלא ס"ל הכי וגם בתשובת בעי חיי בח"ב סי' כ"א כתב וז"ל ואע"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא במת אחד מן השותפין שנתפרדה החבילה שיש אומרים דממילא נתבטל וי"א דוקא ביטלוהו בפירוש בפני עדים ביתומים גדולים וכו' יעו"ש ועיין בס' שמחת יו"ט הנדפס מחדש בסי' כ"ג שכתב וז"ל איך שיהיה נמצינו למידין דלכו"ע ס"ל כל שלא גילו דעתייהו לחלוק לא נתבטל השותפות כלל ובזה כל אפייא שוין והוא מוסכם מכל הפוסקים בלי שום חולק יעו"ש ולפי מ"ש אחר המחילה רבה זה אינו וצ"ע.