היתה המלוה רבית וכו'. נשאל הרשב"א בסי' אלף ט"ז על אפוטרופוס שמכר קרקע של יתומים כדי לפרוע חוב אביהם לפי שנתפשר עם בע"ח ונתפייסו בפחות וכשהגדילו היתומים רוצים לבטל המקח מטעם דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא א"כ היתה ריבית אוכלת בהן והשיב דהדין עם הלוקח שהרי רשאין למכור האפוטרופא בשטר שיש בו ריבית והאי טעמא מהני לכל ריוח שיש ליתומים וכו' יעו"ש. וראיתי למהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' ב' שכתב וז"ל ואיברא דאם לא אמרה הרב ז"ל היה נראה דלא דמי ריבית ומזונות דהוי הרחקת הנזק למי שרוצה לעשות הנאה בחובו שהוא בקשת התועלת שהרי מצינו שהתירו לתת כיסו לגוי ולא התירו במוצא מציאה אע"פ שכבר בא לידו וכן הדין דבכל מידי שיש נזק ליתומים יש לנו להזקק שלא יפסידו אבל אין לנו ליזקק שישתכרו וכו' ועוד דכולה שמעתתא דערכין לא אזלא הכי דפרכינן ממתני' דשום היתומים היכי משכחת לה אי בבע"ח גוי מי ציית וכן פרכינן ממתני' דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ודחקינן לאוקומי בבע"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל ואדחקינן לאוקומי בהך מילתא דלא שכיח כלל אמאי לא מוקי בבע"ח שרוצה לעשות הנחה דחשיב כריבית אוכלת בהן דבין לר' אסי בין לר' יוחנן וכו' יעו"ש באורך. והנה בעת'ה חדשים מקרוב באו ח"ג מתשובות הרשב"א ז"ל וראיתי שם בסי' ר"א שהביא הך שאלה שם והביא הך דערכין כמ"ש בחלק א' וכתב עוד וז"ל ועוד דהא משמע דאפי' שלא במקום הפסד אלא במה שיש ריוח ליתומים בנכסיהם ממקום אחר רשאי דהא רשאי האפוטרופא למכור שדות כדי לקנות שוורין לחרוש ולפרנס שאר השדות וכו' וא"ת א"כ בשום היתומים שהקשה כמה והעמידו כולן או בריבית אוכלת בהן או בכתובת אשה אי נמי בשמתוהו ומת בשמתיה אמאי לא אוקמוה בכהאי גוונא זה אינה תורה שאין מניחין את הדברים המצויין ותופסין את שאינם מצויין וכיון שמצאו להן אוקמתות בנפרעין את שלהם לא רצו להעמידן בבאין לפרוע את חובם ואע"פ שיש לבעל דין לחלוק ע"ז קצת ולומר דשאני התם דאי לא פרע א"נ לא זבין תורי שיפסידו הנכסין ממה שהניח האב אבל להניח בחיוב שחייבן האב אין להם למכור כדי לסלק מעליהם מה שחייב בו האב ומ"מ הראשון נראה לי עיקר וכו' ולא עוד אלא שמעמידין אפוטרו' לחוב ע"מ לזכות וכו' יעו"ש הרי לך להדיא דכל מה שהקשה עליו כבר נרגש מזה ותריץ יתיב ועיין בס' תומת ישרים דנראה שראה הרב תשובה זו ולא נתקררה דעתו בתירוצו יעו"ש.