המקבל את המתנה וזכה בה וכו' או הרי היא בטלה לא אמר כלום. עי' בהראב"ד שחילק בין הרי היא בטלה לבין בטלה היא ומה שהקשה הרב המגיד והר"ן ז"ל ומהרש"ך ז"ל בח"ב סי' קכ"ב כתב שדעת רבינו ז"ל הוא כמ"ש התוס' בריש פ' השולח משם ר"י דגריס בהשולח כגירסא דכריתות בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום ומשו"ה כתב רבינו הרי היא בטלה לא אמר כלום יעו"ש וכתב בפרישה סי' רמ"ה שדבריו צריכים נגר אלא שבמה שכתב מבואר יעו"ש ומעתה קשה לי על הרב שער המלך בפ"ו מהל' גרושין שלא זכר ש'ר לב' נביאים מהרש"ך והפרישה ז"ל. ובעיקר חילוקו של הראב"ד דמחלק בין הרי הוא בטלה לבטלה היא שתמהו עליו הר"ן והרב המגיד ראיתי להרב לח"מ ז"ל דאתא ואייתי בידיה הא דאיבעיא לן שם בהשולח הרי הוא חרס מהו ומסיק ומאי שנא מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר וכו' אלא הרי הוא לישנא דלהבא משמע וא"כ במתני' דלהבא לא מהני לבטלה ומשו"ה לא מהני לדעת רבינו והראב"ד יעו"ש והרב מה"ר אליהו קובו ז"ל בס' פני יהושע סי' י' דף ס"ט ע"ג יצא לישע הרה"מ והר"ן וז"ל אך הרה"מ והר"ן נטו מני דרך זה המובא להראב"ד ז"ל דשמיע ליה דלשון הרי היא אינו במשמע אלא להבא ואי גבי מתני' פטרינן ליה בהכי אלא שמעי אינהו ז"ל דזה וזה במשמע ואי מסקי ביה בני תלמודא דתיהני היינו גבי גיטא דוקא מידי דהוי אלשון בטל הוא ומטו בה דלישנא דמהני ביה קאמר ולבטולי איכוון והיינו עדיפותא מלשון הרי אלשון הוא דאי לשון חרס מתקן ליה דלבטולי איכוון דניהוי כחרס ואילו במתני' פתרינן ליה לשעבר ולהוראה שבטלא עד שלא הגיע לידו וכו' יעו"ש באורך ועיין בשער המלך שם שתירץ בהכי יעו"ש. עוד כתב הרה"מ בדעת רבינו שלא הכניס עצמו בחילוק הגירסאות לבאר דין בטלה היא לגבי המחזיק בה מהו והקשה הרב מל"מ דיש לדקדק טובא בדברי הרה"מ דכיון דלדעתו הרי היא דכתב רבינו היינו כבטלה היא עד שתמה על הראב"ד שחילק ביניהם על כרחך רבינו הכניס עצמו במחלוקת הסוגייאות ותפס כגירסא דכריתות דהא מייתי הש"ס להקשות דבטל הוא לישנא דליבטיל משמע ואמר רב ששת וכו' ומסיק דבמתנה לישנא דמעיקרא משמע א"כ על כרחך רבינו דכתב [הרי] היא בטלה דלא אמר כלום אם כסוגייא דהשולח מעיקרא משמע וזכו הבעלים הראשונים אלא ודאי כסוגייא דכריתות תפס וכו' יעו"ש ועי' במהרש"ך ז"ל שם שהקשה כן להרה"מ ודוק.

אבל אם אמר לו הולך ק' זוז וכו'. דעת רבינו כשיטת רוב הפוסקים דהולך במתנה לאו כזכי דמי ורש"י ז"ל בפ"ק דגיטין דף י"ד בד"ה לא דכו"ע הולך כזכי דמי פירש היכא דליכא אחריות כגון מתנה וכו' כבר הקשו עליו התוס' והרשב"א יעו"ש. והריטב"א שם כתב וז"ל והכי איתא בירושלמי האומר לחבירו תן ק' לפלוני שאני חייב לו הולך מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי אם רצה לחזור לא יחזור א"ר אלעא (המעשה) [המעשר] כחוב תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני אם רצה לחזור יחזור אלמא הולך במתנה לאו כזכי ש"מ תן במתנה לאו כזכי דמי וכו' יעו"ש. אלא דצריך להבין מ"ש הריטב"א בתשובה הביאה מרן ז"ל בסי' קכ"ה ס"ט וז"ל רחל לא זכתה בגוף השטר ואע"ג שיש שם קנין כיון שלא הגיע לידה מחיים ולא זיכהו לה במיני הזכיה ולא אמר לשליש אלא החזיר שאינו זיכוי כלל וכו' וגרסינן בירושלמי בחוב תן מנה זה לפלוני הולך מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו ע"כ, למדנו מהירושלמי דמנה ושטר אחד עכ"ל. והדבר קשה שהביא מהירושלמי דתן שטר מתנה או הולך שטר מתנה והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו והלא הוא דחה דברי רש"י ז"ל דבמתנה הולך לאו כזכי מהירושלמי דאמר תן מנה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני אם רצה לחזור יחזור ובירושלמי עצמו איכא למידק דפתח בחוב וסיים במתנה אלא על כרחך לומר שיש חיסור לשון בדברי הריטב"א ז"ל שאחר מילת הולך שטר מתנה זו לפלוני צ"ל וכו' שהירושלמי אומר ע"ז אם רצה לחזור יחזור ומ"ש הולך ומצאו שמת יתן ליורשיו קאי למ"ש שם בירושלמי האומר זכי במנה זה לפלוני זכי בשטר מתנה זו לפלוני ע"ז אמרו הלך ומצאו שמת יתן ליורשיו כמבואר שם בירושלמי. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב ש"ך בס"ק ט' שיצא לדון בדבר חדש אחר שהביא תשובת הריטב"א וז"ל והרי מסוף דבריו שהביא הירושלמי מבואר דהולך בשטר מתנה לפלוני יתן ליורשיו כמו חוב וכו' נראה ודאי דשטר הוי כחוב כיון שכתוב המתנה בשטר המתנה או אפשר קמיירי שהיה חייב ליתן השטר זה וכו' יעו"ש דמשמע דס"ל לתירוץ ראשון שדעת הריטב"א דשטר מתנה הוי כחוב ואילו בחידושיו לא משמע כן וצ"ל כמ"ש ועי' בס' שמחת יום טוב דף קמ"ח ע"ג והטור בסימן קכ"ה ס"ט כתב וז"ל אבל אם אמר ליה זכי לו בעוד שהחפץ בידו זכה לו אף אע"פ שלא בא מתחילתו לידו לשם כך או אפי' לא היה בידו בשעה שא"ל זכי אלא שהגביהו אח"כ כדי לזכות לו זכה לו וכו' ואם אמר לו זכי מחד אנפי אפי' איתיה לפקדון בחצרו של שליח לא זכה למקבל מתנה עד כאן והסמ"ע בס"ק כ"ו וכ"ז כתב דכשהוא ברשות השליח א"צ הגבהה אלא זכה המקבל או אם אינו ברשותו כשיבא לרשותו זכה המקבל והרב ש"ך ס"ק ל"ב פליג עליה וכתב וז"ל אבל נראה דה"פ וכו' אבל לא אמר ליה זכי מחד אנפי דהיינו שהוא בידו או שמגביהו אח"כ אפילו איתיה לפקדון בחצרו של שליח בשעה שאמר ליה זכי לא זכה למקבל מתנה דנהי דנעשה שלוחו במה יזכה לו הרי לו הגביהו לשם המקבל רק שהיה בחצרו וכו' יעו"ש. וראיתי למרן החבי"ב בתשובה ח"א סי' קפ"ו בד"ה איברא שכתב וז"ל דלא אמרה הרמ"ה אלא כשהמתנה בעין ולא זכה בו מתחילה לשם המקבל אלא עתה זוכה לצורך המקבל או אפילו אינו זוכה עתה לשם המקבל מגביהו אח"כ כדי לזכות בו שנותנו מיד הנותן ומגביהו לשם המקבל יעו"ש דמן הנראה מדברי הטור משם הרמ"ה הוא שאין צריך נתינה מיד הנותן שכן כתב אלא שמגביהו אח"כ כדי לזכות לו זכה ואפי' שלא בפני הנותן ולא בפני המקבל דכיון דא"ל זכי שליחותיה קא עביד עד כאן והגבהה שלא בפניו הוא שנוטל מן הקרקע או מיד אחר ולדעת הסמ"ע כשהוא ברשות השליח א"צ הגבהה באומר לו זכה ולהרב ש"ך דצריך הגבהה אף שהוא ברשות השליח מ"מ מיד המקבל א"צ ליטלו כדי להגביה. וכתב הרב המבי"ט ז"ל בח"א סי' רפ"ו וז"ל ועוד אני אומר כי אפי' היו שני עדים גמורים שבפניהם קבל הקריזאס היה נאמן לטעון מה שהוא טוען עתה שהם לקחו ג' או ד' במיגו דנאנסו דהסרסור הוי שליח וכו' וא"כ היה זה נאמן לומר נאנסו וכו' וכן היה יכול לטעון שהחזירם לה כולם או מקצתם ברשות האשה המלוה שנתרצה להאריך לה זמן הפרעון דאע"ג דשליח אינו נאמן כנגד המשלח לומר החזרתי לך כיון דהולך כזכי דמי כמ"ש בחו"מ סי' קכ"ה אם טוען השליח שהמלוה הרשה אותו שיחזיר ללוה יהיה נאמן דהא לא רצה המלוה שיזכה לו וכו' יעו"ש. וקשה לי טובא דנדון הרב ז"ל היה שהנותן נתן הקריזאס שימכור אותם ויפרע מדמיהם למקבל וכל כה"ג לא אמרינן הולך כזכי וכמ"ש המרדכי בריש פ"ב דקדושין גבי הן הן שלוחיו וז"ל האומר לב' צאו וקדשו וכו' וכן לדיני ממונות בס' ראבי"ה סי' ס"ט האלפס פי' כגון שאמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו אבל ראב"ן פי' דוקא שאמר בשעה שמסר להן החוב צאו ופרעו לפלוני דומיא דגבי קדושין דאמר צאו וקדשו לי אשה אבל אם אמר הוליכו מנה לפלוני חוב שיש לו בידי או תנו או זכו לא שייך למימר מגו דאי בעי אמר אהדריני ללוה כדאיתא בסוף פ"ק דגיטין דהולך מנה לפלוני שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר ואם מחזיר חייב לפרוע למשתלח לו דהולך כזכי דמי ונוגעין בעדותם וכו' עד כאן הרי לך להדיא (דכאומ') [דבאומר] פרעו לא הוי כזכי וא"כ בנדון המבי"ט היה שאמר שיפרע למקבל לא שייך האי דינא וכן נמי יש להקשות על מהרשד"ם בחו"מ סי' ק"ח שנדון שלו היה שהשליח ימכור הסחורה ויפרע לבע"ח לא אמרינן הולך כזכי כמ"ש המרדכי ז"ל וצריך ישוב. ובעיקר דינו של הרב המבי"ט לבי מהסס דאם באומר שנתן רשות שיחזיר לנותן יכול להחזירם אף באומר הולך לפלוני א"כ מאי מקשה להרי"ף שכתב כגון שאמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו דהולך או תן כזכי דמי ולא שייך למימר אהדריניה ללוה דאפשר דדעת הרי"ף דכשאמרו בש"ס מיגו דיכלין למימר אהדרינא ללוה הוא באומר נמי שהמלוה צוה להחזיר דכיון שנתן רשות שיחזירם תו לא מהני מה דהולך כזכי לשלא יוכל לומר החזרתי ללוה וכדברי הרב ז"ל ובחי' קידושין הנקרא לא נודע למי הקשה וז"ל וא"ת אכתי נוגעים בעדותם הן דאי אמרי אהדריניה א"ל מלוה אתון חייבים למפרע דקי"ל הולך כזכי י"ל דמיירי כגון דא"ל בפירוש בתורת שליחות יוליכו לו מנה עד כאן ומדהקשה דאכתי נוגעים בעדותן וכו' משמע דלא מצי לומר שהחזירם במצות הנותן דאי לא מאי מקשה לימא דכונת הש"ס הוא לומר אהדריניהו ללוה במצות המקבל דאז מצי למהדר ופטור ועיין למהר"א אלגאזי ז"ל הביא דבריו מרן החבי"ב בח"ב סי' ס"א דכי אמר המרדכי שאם החזיר השליח מה שלקח דפשע היינו דווקא אם לקח כל החוב דאז אמרינן מה שזכה זכה אבל בנדון דידן שלא עשה השליחות לגמרי אלא במקצת נראה דליכא טעמא שעשה שליחותו וכו' יעו"ש עיין למרן בסי' ס"א שממאן בחילוק זה ולי נראה שהרי"ף חולק ע"ז בתשובה סי' רע"ט דנדון שלו היה שקבל מקצת הדמים ואח"כ החזירם ללוה ואפ"ה חייבו הרב ז"ל. ולדעת הרא"ש בתן במתנה נראה בפ"ק דגיטין דס"ל כסברת ר"ת דתן לאו כזכי וכן פסק ברמזים להדיא (א"ה כי מן הבאר אתה תחזה מה שיש לתמוה להרב גנת ורדים סי' י"א והביא דבריו הרב מטה שמעון הגהות הטור אות ל"ט שכתב שדעת רבינו הטור לפסוק כסברת הרמב"ם והרמ"ה דתן הוי כזכי במתנה מדהביא סברת הרמב"ם באחרונה יעו"ש וזה הוא שקשה מדברי הרא"ש בפ"ק דגיטין והטור שם ברמזים וכנ"ל) ועי' בטור אה"ע סי' קי"ח שכתב תשובת הרא"ש שבכלל ל"ט ס"ו וז"ל אם היו מטלטלין ונתנו ביד העדים וא"ל תנו ממון זה לאשתי זכתה האשה דתן כזכי דמי וכו' אם הדברים כפשטן נראה שהם שלא כמ"ש בגיטין וכעת אני נבוך בזה.

וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכו'. כתב הריטב"א בחידושיו דף כ"ה מהש"ס וז"ל והרב בהלכות תירץ דכי אמרינן חצרו של אדם קונה שלא מדעתו ה"מ שנפלה מציאה לחצרו כגון אם על בנים דאמרינן בפ' השואל אי נמי בבא לו לחצרו כגון ההיא דתנן גבי צבי שבור אבל הכא בחורין שלו [לא] כמו החפצים מאליהם לא נפלו שם אלא הונחו שם מדעת וכה"ג לא אמר ר' יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה שלא מדעתו אלא כל הקודם להחזיק בהם אחר יאוש בעלים זכה דייקא נמי דבדרך לאו מציאה וכו' יעו"ש ולענ"ד קשה לי מהא דאמרינן בפרק הפרה דף מ"ט משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את אשר השאיר ופריך ואמאי ותקני ליה חצרו דאמר ר' יוסי וכו' ומאי פריך הא כיון שהגר נתן המשכון למלוה להיות אצלו לבטחון מדעתו הו"ל כהניחו שם לשומרו ואח"כ מת הגר הו"ל כמו נתיאשו הבעלים וכל הקודם בהם זכה ולא חצרו וכדברי הריטב"א ז"ל ועיין בפ"ק דמציעא דמייתי מעשה דרבן גמליאל ור' יהושע שאמר עישור דאני עתיד למוד וכו' ומוקי רב פפא דמדין חצר הקנה והתם הפירות היו בדרך הנוח מתחילה. וראיתי להר"ן ז"ל בפ"ק דקידושין בשמעתתא דקנין אגב אי בעי צבורין שכתב וז"ל והר"מ במז"ל כתב בפ"ג מהל' מכירה כל זמן שהמטלטלין צבורין בקרקע לא בעי אגב דהו"ל קרקע זה כחצרו וחצירו קונה שלא מדעתו ואין דבריו מחוורין שא"כ היה לו לפרש דוקא בחצר המשתמרת דחצר שאינו משתמרת אינו קונה אלא בעומד בצידו כדמוכח בפ"ק דמציעא ואף הוא כתב כן בפ"ד מהל' זכיה וכבר השיג [עליו] הראב"ד ע"כ. והנה מ"ש כדמוכח בפ"ק דמציעא לא זכיתי להבינו דהא הוא בעצמו שם כתב דבמתנה ומכר (דליכא) [דאיכא] דעת אחרת שפיר זכה לו חצרו אף בחצר שאינו משתמרת ובמציאה והפקר דליכא דעת אחרת הוא דאיכא חילוק בין משתמרת לאינו משתמרת והביא דבריו הרב בצלאל בשטמ"ק שם וא"כ היכי קאמר כדמוכח בפ"ק דמציעא דהתם איירי רבינו במכר או במתנה ולא הו"ל להקשות כי אם מדידיה אדידיה אם לא שנאמר שסמך על מ"ש כאן ובהל' גזלה וכמ"ש מרן בכ"מ יעו"ש. ודע דהא דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו דוקא בחצר דגדול אבל בחצר דקטן כיון דחצרו משום שליחות אתרבאי אין שליחות לקטן וחצרו נמי לא קונה וכמ"ש רבינו לקמן בפירקין ובהל' גזלה פט"ז וכן פסק הרי"ף בפ"ק דמציעא וכתב הרא"ש ז"ל שם והרי"ף פסק כלישנא בתרא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי או כלישנא קמא וכר' יוחנן עכ"ל. וכונתו מבוארת דבגמ' הקשו לריש לקיש דאמר קטנה אין לה חצר דמשום שליחות אתרבאי ולא משום ידה מהא דתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה מנין ת"ל ונתן מ"מ ומשני לענין גט כו"ע לא פליגי דחצר משום ידה אתרבאי כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ופרש"י ז"ל כי היכי דגבי גט אית לה חצר לקטנה גבי מציאה נמי אית לה ומר סבר לא ילפינן ואיבעית אימא כו"ע לא פליגי דילפינן מציאה מגט והכא בקטן פליגי מר סבר ילפינן קטן מקטנה ומר סבר לא ילפינן ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ. נמצא דאי פסקינן כלישנא בתרא דמר אמר חדא ור' יוחנן מדבר בקטנה דוקא ורב מדבר בקטן דחצרו אתרבאי משליחות א"כ הרי"ף פסק ככו"ע ואי פסקינן כאיבעית אימא מציעתא לר"י קטן וקטנה שוים הם ולשניהם יש להם חצר משום דחצר משום יד אתרבאי ואי כר"ל לא ילפינן קטן מקטנה וקטן אין לו חצר דמשום שליחות אתרבאי ואי פסקינן כלישנא קמא לדעת ר"י בקטנה גופה ילפינן גט ממציאה וכי היכי דגבי גט אית לה חצר ה"נ גבי מציאה ואילו לר"ל אפי' קטנה גופה אין לה חצר כי אם לענין גט דוקא ולא במציאה והרי"ף דפסק דקטנה יש לה חצר לענין מציאה ודאי דפסק כר"י וזה שכתב הרא"ש דאי פסק כלישנא קמא פסק כר' יוחנן וברור. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב קהלת יעקב סי' ק"מ דף מ"ה ע"ג שכתב על דברי הרא"ש הללו וז"ל ודבריו אינם מובנים כלל דאי פסק כלישנא קמא דפליגי בקטן א"כ פסק כריש לקיש ולא כר' יוחנן דהא ר"י הוא דאמר קטנה יש לה חצר וכן הביא הוא ז"ל הגירסא דר"י הוא דאמר דיש לה חצר ואין לומר דט"ס נפל וצ"ל (דהרי) [דהרי"ף] פסק כר"ל דהא ליתא דהא קי"ל כר"י לגבי ר"ל וא"כ איך אפשר לומר דפסק כל"ק עכ"ל ולפי מ"ש לעיל אחרי המחילה רבה לק"מ דכונתו הוא דפסק כתירוץ דמשני לענין גט כו"ע לא פליגי כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ומשו"ה יש לה חצר וז"ש הרי"ף ילפינן מציאה מגט ומ"ש ולא ילפינן קטן מקטנה דהכי הוא קושטא דמילתא דלתירוצא קמא לכו"ע קטן אין לו חצר בין לר"י בין לר"ל (א"ה עיין בס' מרכבת המשנה בפירקין) ומ"ש הרא"ש כי האי לישנא והרי"ף פסק וכו' עי' להרב הלכה למשה בפי"ז מהל' גזילה ה"י יעו"ש.

וכן ד' אמות של אדם וכו'. כתב הרב ש"ך סי' ר' סק"ה וז"ל ונ"ל דוקא במתנה ומכר מחלק הר"ן ותלמידי רשב"א בכך אבל בעלמא במציאה אין חילוק כדמוכח בש"ס פ"ק דמציעא דף י' סוף ע"א עד כאן ונראה דהוכיח כן מדפריך מפאה ומשני וגם מראה את המציאה ומשני משמע דמציאה והפקר אפי' באו אצל המציאה קנה בד' אמות ולא בעינן שקדם הוא לד' אמות ואח"כ יבא המציאה לתוך ד' אמות כמו במכר ומתנה וכן ראיתי להרב בצלאל בשטמ"ק שהביא לשון זה של הר"ן וסיים וז"ל והא דפאה ומציאה דכבר קדמו המציאה ופאה התם משום דאין להם בעלים שיהא מקומו קנוי להם הלכך מוצא זוכה בד' אמות ובכלי כאחת עד כאן ולזה נראה שכיון הש"ך ז"ל. והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' מחנה יאודה שם בס"ה שהקשה להש"ך שלא ידע כונתו דאי משום דתנן פירש טליתו עליו מעבירין אותו ממנה היינו טעמא דאמרינן התם בד' אמות לא ניחא ליה דליקני ותלמודא דפי' טעמא משום דבתחילה ניחא דליקני ה"נ איכא למימר דבפרישת טלית ניחא דליקני ולא בד' אמות מדהוצרך לפרישת טלית עכ"ל. ואחר המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו דאיך יצוייר מפירש טליתו עליה דמעבירין אותו שלא קנה לדין הרב ש"ך שקנה בד' אמות אף היכא שקדם המציאה ואח"כ בא הזוכה לתוך ד"א באופן שדברי הרב לא זכיתי להבינם ודברי הרב ש"ך הוא כמ"ש לעיל והר"ן עצמו פירשו בסיום דבריו ודוק.