Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הנותן מתנה בין בריא בין שכיב מרע וכו'. עיין בהרב המגיד ז"ל והקשה הלח"מ ז"ל דמדכתב רבינו אמר לעדים כתבו בסתר וכו' משמע דפסק כלישנא קמא דרב יוסף דאמר בפ' חזקת הבתים דמתנה טמירתא הוי היכא דאמר לסהדי זילו אטמרו וממ"ש אח"כ לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן שבו בשוקים וברחובות וכו' חוששין לה שמא מסותרת היא וכו' משמע שפסק כלישנא בתרא דאפי' בסתם הוי מתנה טמירתא וא"כ הו"ל לכתוב בתחילה ולא אמר לעדים שיכתבו בגלוי לא אמר כלום ועם זה היה נמשך המשך יפה מ"ש לפיכך וכו' אבל השתא קשה עליו תרתי חדא דלא הו"ל לכתוב אמר לעדים וכו' דהיינו כלישנא [קמא] דר"י ועוד שכתב לפיכך ואינו נמשך כלל יעו"ש שלשונו מגומגם קצת. ולענ"ד נראה לישב דברי רבינו ז"ל במ"ש הרב דרישה בסי' רמ"ב ס"ו לדעת רבינו והוא דבנותן מטלטלין אפי' שכתב לו שטר לא הוי מתנה טמירתא ודייק לה מדכתב לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן וכו' חוששין שמא מסותרת היא וכו' הרי שדקדק לכתוב כל שטר מתנת קרקע ואף שהרב המגיד ז"ל כתב וז"ל מ"ש המחבר קרקע לאו למימרא מתנת מטלטלין שהיא מסותרת שתועיל דהא אמרינן סתמא האי מתנתא טמירתא וכו' מ"מ הרי דקדק הרב בלשונו דבמטלטלין אינו פסול אלא במתנה טמירתא ממש ולא כשהיא סתמא בקנין וכמו שסיים וכתב ומ"ש המחבר קרקע אינו אלא מפני שאין שטר מועיל במטלטלין בלא קנין וה"ה לקנין במטלטלין שצוה (לסותרו) [להסתירו] עד כאן יעו"ש ומעתה באו דברי רבינו על נכון והוא דבתחילת דבריו דמיירי בנותן בין קרקע בין מטלטלין כנראה מפשט דבריו שכתב הנותן מתנה וכו' ולא כתב מתנת קרקע כמ"ש אח"כ משו"ה הוצרך לומר אמר לעדים כתבו בסתם דהיינו דוקא בכה"ג הוא דלא מהני במתנת מטלטלין ואין חילוק בין קרקע למטלטלין כיון שצוה (לסותרו) [להסתירו] לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן וכו' חוששין והכונה דכיון דמטלטלין שאין נקנין בשטר דוקא הוא בשצוה להסתירו אינו כלום אבל בסתם מהני והוי מתנה לפיכך כל שטר מתנת קרקע שהקרקע נקנית בשטר אפילו בסתם לא זכה המקבל ודוק. וראיתי בס' זקן שמואל שם שהביא דברי רבינו (אה"ה) [והרה"מ] ז"ל הללו וכתב וז"ל וסברא זו היא סברת ר"ח ז"ל וכמה גדולים ולי במחילה מכבודו נראה דהרמב"ם חולק ע"ז וסובר כסברת רבו הר"י בן מיגאש ז"ל הביאה הטור וז"ל אבל אי מקני ליה בקנין או בחזקה אפי' לא אמר כתבוה בשוקא לא אכפת לן ובודאי שהר"ר יוסף מיירי שהקנין אינו מפורסם וזו היא סברת הרמב"ם ז"ל ולכך כתב קרקע ואתי שפיר נמי דנקט הרמב"ם כל שטר מתנת קרקע לאפוקי שאם קנה בחזקה שאין לו דין מתנה טמירתא וכמ"ש רבו עד כאן יעו"ש. והנה מ"ש שדעת הרב אבן מיגאש ז"ל הוא דבמתנה בקנין לא הוי מתנה טמירתא וכו' קשה טובא דהא הרואה דבריו שהביא הטור ז"ל יראה דהרב ז"ל ספוקי מספקא ליה ולא החליט המאמר דלא הוי מתנה טמירתא וכן הרמב"ן ז"ל הביא דבריו מרן ב"י ז"ל שם עיניו יחזו דדעת הרב אבן מיגאש ז"ל אדרבא לאידך גיסא שכתב ודברי הר"י מטין כן וכן הביא לשונו בשטמ"ק להרב בצלאל ז"ל פ' חזקת הבתים וז"ל אמר רבא האי מתנה טמירתא וכו' איכא למימר דלא הויא אלא במתנה דלית בה קנין וכו' ואיכא למימר דאפי' היכא דקנו מיניה וכו' ה"ה נמי לענין קנין בעינן דלהוי מפורסם וכו' והאי טעמא בתרא עדיף טפי ומסתבר ועבדינן כוותיה עד כאן הרי דלא כמ"ש הרב ז"ל. וכזאת וכזאת קשה לי על הרב משאת משה חלק חו"מ סי' ה' דף כ"ד שהביא דעת הרב אבן מיגאש דעד כאן לא אמרינן דחיישינן למתנה טמירתא אלא בדלא מקני ליה אלא בהאי שטרא אבל בדאקני ליה ע"י קנין אי נמי בחזקה אע"ג דלא אמר כתבוה בשוקא מקנא קני וכו' וסיים וז"ל איברא דהר"י בעל הטורים דידיה כתב דבכה"ג נמי חוששין למתנה טמירתא דסתם קנין לכתיבה עומד וכו' ושכן דעת אביו הרא"ש ז"ל ע"כ. והנה לעת כזאת לא ידענא מאי אידון בדברים הללו דהא הרואה דברי הטור ז"ל במקומם מוכח להדיא דהטור ז"ל דידיה לא הזכיר מזה כלום אלא אורייתא דיליה דהרב אבן מיגאש ז"ל היא דספוקי מספקא ליה כי מקני בקנין סודר או בחזקה אי צ"ל כתבוה בשוקא או דילמא כיון דסתם קנין לכתיבה עומד הדר דינא דשטר זה כשאר שטרי שמקנה בו מראה פנים לכאן ולכאן וכתב שהסכמת הרא"ש דלא שנא וכן היא הסכמת מהר"י אבן מיגאש ז"ל ולזה כיון הרמב"ן ז"ל שכתב ודברי הרב יוסף מטין כן עיין בב"ח ובדרישה באופן שהטור ז"ל דידיה לא כתב דלא שנא אלא הוא הצד הב' של מהר"י ן' מיגאש ז"ל ולא ידענא מאי קאמר הרב ז"ל ודבריו צריכין אצלי תלמוד (א"ה ס"ט וכ"כ הרב משאת משה חלק אה"ע דף קצ"ד סוף ע"ב). וראיתי למהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' נ"ג שכתב וז"ל והיכא דקנו מיניה ולא צוה בפירוש שיכתבו שטר מהלשון שכתב הרא"ש באותה תשובה שהבאתי למעלה לענין כתבוה בשוקא דכשמצוה לכתוב שטר מתנה דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים משמע דוקא במצוה לכתוב שטר ממש אבל לא בקנין גרידא אע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד ובתשובה שהביא הטור בסי' ס"א כתב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא וכו' כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וכו' יעו"ש דאין ולאו רפיא בידיה ואין ספק דמ"ש בתחילת דבריו דמלשון הרא"ש שכתב באותה תשובה שהביא למעלה הוא ט"ס דהרב ז"ל לא הביא תשובת הרא"ש שכתב כן כלל אלא הוא לשון הרא"ש בפסקיו פ' חזקת הבתים שהביא הוא ז"ל בתחילת התשובה ושקיל וטרי עליה ושם נאמר כשמצוה לכתוב וכו' יעו"ש. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב דרכי נועם חו"מ סי' י"ב שהכריח דלא שנא שצוה לכתוב שטר ולא שנא נטל קנין דסתמו דעתו הוא שיכתבו כמנהג הסופרים וכתב וז"ל ואע"פ שמהרימ"ט ז"ל נסתפק וכו' מחמת שתי תשובות דמשמע דסתרי אהדדי בכלל ע"ח ובכלל ס"ח ולכן נסתפק וכו' וכשתעיין בשתי תשובות שהביא הטור יכולין להתישב ולא סתרי אע"ג שכתב בא' כשמצוה לכתוב לאו למעוטי קנין אתא אלא דבנדון דידיה היה בשטר שלא היה כתוב בו ואמר לנו כתבוה בשוקא וכו' והביא לשון התוס' וכו' יעו"ש ואח"כ הקשה עוד למהרימ"ט שכתב דהרא"ש מודה דהיכא דלא נכתב בשטר וכו' דכגון דא נאמנות ופרהסיא צריך לפרש שהרי התשובה דכלל ע"א היתה השאלה שנשאל על יורשי הנותן שרצו לבטל המתנה לפי שאין כתוב בה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא והשיב דע כי אין המתנה בטלה בשביל זה וכו' וא"א לי להליץ בעדו אלא שלא ראה התשובה עצמה במקומה יעו"ש ולי אנא מצא בדברי מהרימ"ט שהביא הוא ז"ל התשובה דכלל ס"ח דמ"ש באותה תשובה שהבאתי למעלה לא קאי אלא על מ"ש בפסקיו וכמ"ש ואה"נ דקשה על מהרימ"ט ז"ל מהתשובה דכלל ע"ח וכמו שהקשה הוא ז"ל ובתשובות מהר"י קצבי סי' כ"ג והרב לשון לימודים בהל' זכיה אבל מה שהבין הוא ז"ל דמהרימ"ט קאי על התשובה דכלל ע"ח וכתב דברים היפך תשובת הרא"ש ז"ל גופא ליתא דהוא ז"ל לא קאי אלא על מ"ש בפסקיו וכנ"ל. והטור ז"ל בסי' רמ"ב כתב וז"ל והאידנא דלא כתבינן בשטר כתבוה וכו' משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנה הכי הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו היה שיכתבוהו כמנהג הסופרים וכו' וכתב מרן ב"י ז"ל הדברים אלו לא העתיקם כהלכתן וכו' אבל ללשון הרא"ש לק"מ שכתב והאידנא דלא חיישינן לסתמא משום דנהיגי למכתב וכו' וה"ק והאידנא כי נפיק שטר מתנה קמן כתוב סתם וכו' ועוד י"ל דה"ק והאידנא דלא חיישינן לסתמא כלומר אין אנו חוששין אם הנותן אומר סתם כתבו ואין אנו מצריכים שיאמר כתבוה בשוקא וכו' ופירוש זה נראה יותר שכך הם דברי התוס' וכו' ומיהו רבינו שכתב בשם הרא"ש והאידנא דלא כתבינן אין לפרש כפירוש שני אלא כפירוש ראשון יעו"ש. וראיתי למר"ן החבי"ב שם בהגהת ב"י אות יג שכתב וז"ל אין לפרש אלא כפירוש ראשון נ"ב גם מדברי ריא"ז הובאו דבריו בשלטי הגיבורים מוכיח כפירוש ב' אמנם סיים שם וכתב ולי נראה שאם אמר להם סתם אין להם לכתוב אלא סתם וה"ז בחזקת מסותרת ובטלה וכו' יעו"ש. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהא דברי ריא"ז אינן אמורים אלא לדינא דגמ' ומשו"ה ס"ל דבשטר דלא כתיב ביה כתבוה בשוקא לא הוי מתנה ברם לדינא דהאידנא אפשר דס"ל דאפי' היכא דהשטר סתם לא הוי מתנה טמירתא ולא שייך לומר גם מדברי ריא"ז וכו' כאילו לדינא מיירי וזה אינו אחר המחילה רבה כמבואר בתשובות פני משה ח"א סי' ס"ד וכמו כן יש לתמוה על הרב משאת משה ז"ל בחלק חו"מ סי' ה' דף כ"ד שהביא דברי מרן הללו דמיירי לדינא דהאידנא והסכמת מהרימ"ט בסי' הנ"ל שהסכים לפירוש ב' שפירש מרן והלוה להם סברת ריא"ז כאילו כולם מיירי לדינא דהאידנא והיותר תימה שכתב שם וז"ל ומן הצד הזה מקום יש להעמיס סברת התוס' ורשב"ם דעת זה דאאמירה דנותן הוא דס"ל הכי ומ"מ בדברי העדים צריך הדבר לאומרו וכו' ואע"ג דהרב פני משה בח"א סי' ס"ד קרא תגר על דברי מהרימ"ט וכו' אכתי אין זה מספיק לזכות למקבלים בנדון דידן ומה גם לפי מ"ש דדברי רשב"ם לא מתפרשין אלא בדרך זו שהרי כתב והלכתא חוששין וכו' והילכך צריך לכתוב בשטר וכך אמר לנו כתבוה בשוקא ובברא ואע"ג דלא א"ל אלא כתבוה סתמא גם דברי היש אומרים שהביא ריא"ז מורים כן בפירוש דשמעינן להו מיהת דכל כמה דלא בא בזכרון בשטר המתנה כלל חוששין לדעתן והיא גופה תברא עד כאן יעו"ש. ולענ"ד דברים אלה נפלאו ממני דהרואה שם דברי התוס' עיניו יחזו כי פשט דברי התוס' ה"ן ה"ן כדברי מהרימ"ט ז"ל והרב הדרישה דרצה להשוות דעת התוס' לפירוש ראשון שפירש מרן ז"ל בהרא"ש כמה נדחק כמו שיראה הרואה שם וכן ראיתי בפסקי תוס' שם שכתב וז"ל שטר שכתוב בו כתבוה בשוקא כשר אפי' לא צוה כן עד כאן הרי דפי' דברי התוס' שצריך מיהא לכתוב וכך אמר לנו ואיך כתב מקום יש להעמיס כאילו צריך לדחוק ומ"ש עוד ומה גם לפי מ"ש דדברי רשב"ם ז"ל מתפרשין וכו' אחרי המחילה רבה מדברי רשב"ם ליכא ראיה לנדון דידיה לפענ"ד דרשב"ם לא איירי אלא לפי דינא דגמ' והיא היא סברת ריא"ז דלדינא דגמ' אף כי לא אמר אלא כתבו שטר יכולים העדים לכתוב וכך אמר לנו עיי"ש בהרב פני משה שכתב כן בדעת ריא"ז וכן נ"ל שהוא דעת רשב"ם ושוב מצאתי שכן הבין ג"כ הרב בעל לשון למודים עיי"ש שלא כדברי מהרש"ח בסי' מ' יעו"ש. ומעתה מ"ש עוד גם דברי היש אומרים שהביא ריא"ז מורים כן וכו' אין לו עיקר לנדון שלו וכמבואר ועיין בס' רב יוסף בסי' כ"ג דף ע"ב סוף ע"א. ומן הבא"ר ההי"א ממנו נקח שמ"ש הרב מל"מ בדין שלפנינו עליה דריא"ז דסברא יחידית היא וכו' נ"ל דרשב"ם קאי כוותיה ולאו יחידית היא ודוק. ודע שכתב הרב הנמוק"י בפ' חזקת הבתים בסוגיין וז"ל וכתבו המפרשים ז"ל מהא שמעינן דאע"ג דמחמת טענה אמר להו דליטמרן כלומר כדי שלא תשמע אשתו מ"מ דין מתנה טמירתא יהב ליה רבה ומיהו אפשר דדוקא הכא דלא יהיב מנפשיה ורצונו היה יותר שלא ליתן לא לזה ולא לזה אבל מי שאמר מחמת טענה היטמרו כדי שלא ישמע פלוני בני או קרובי בכי הא מסתברא דלא טמירתא היא עד כאן וכ"כ הר"ן ז"ל והביאו מרן ב"י ז"ל בסי' רמ"ב. וראיתי להרב מהריב"ל בח"א סי' נ"ט שכתב וז"ל ועוד אני אומר שאם בא מעשה לידי כדאמר להו לסהדי זילו איטמירו מחמת טענה לא הייתי יודע מה אידון ביה שאין לנו בזה הדין אלא דברי הר"ן והוא מספקא ליה שכ"כ ומיהו אפשר וכו' וכיון דלא מילתא פסיקתא היא העמד נכסים בחזקת היורשים או בחזקת הנותן וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דאפי' לדעתו ז"ל אילו היה רואה דברי הגאונים שהביא בס' צרור הכסף הביאו הרב בצלאל בסוגיין וז"ל מצאתי כתוב כתב ה"ר יצחק בעל צרור הכסף בשם הגאונים שהנותן מתנה טמירתא אם נותן טעם לדבריו למה הוא מצוה להטמין כגון שהוא מתירא מקרובו או משאר בני אדם אחד בריא ואחד שכיב מרע בכולן מתנתו קיימת עד כאן הרי הדין בפירוש בלי צד ספק כלל בשם הגאונים ועיין בהרמב"ן ז"ל בחי' במה שהביא התוספתא לדין מהר"י בן מיגאש ז"ל שנראה משם ג"כ הכי ומהתימה מהרב מוהריב"ל שכתב שלא היה פוסק הדין וכו' דמדברי הרמב"ן נראה לכאורה דשפיר זכה המקבל ודוק ועי' בס' קרית מלך רב בח"א בתשובה ד"י ע"א מ"ש יעו"ש ועיין בפוסקים שדברו בדין זה וז"ל הרמ"ה ז"ל בפ' חזקת הבתים סי' קי"ב והא דלא פסיק ואמר פסולה נפק"מ דאי מתברר מפומא דסהדי דשטרא או מפומא דסהדי אחריני דכי איכוון למיכתב טמירתא לאו לאכרוחינהו איכוון ולא לדחויי איכוון אלא מחמת אונסא אחרינא דמפרשי ליה קמן וחזינן דלית ביה ריעותא בהאי מתנתא מגבינן בה ומהאי טעמא לא קרעינן ליה לשטרא מעיקרא עיי"ש באורך. כתב הרב משפטים ישרים סי' ס"ט דף ע"ב ע"ב וז"ל א"כ זכינו לדין שבצוואות אין צ"ל כתבוה בשוקא אפי' אם לא היינו רגילין לכתוב כתבוה בשוקא כזמן התלמוד ותמהני מהרב הזקן מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' ש"ד שכתב לפסול לצוואת הכתובים ע"י גוים מטעם שלא היה כתוב בה כתבוה בשוקא כמו שהאריך שם ואשתמיטיתיה מ"ש הר"ם בפ"ט מהל' זכיה דעיקר דבריו שם הם לדעת הר"ם והרב המגיד בפ"ה גם מה שהביא הטור לשון הר"ם כמו שהארכנו לעיל עכ"ל. ולענ"ד נראה דשפיר צדקו דברי הרב מהרשד"ם ז"ל דנדון הרב ז"ל היה צוואת בריא שאין בה דין מתנת שכיב מרע כנראה שם להדיא וכן הוכיח מהריב"ל בח"א סי' ס"ב וא"כ לא נגע בהך דרבינו האי והרי"ף ורבינו. וכמו כן הרדב"ז בתשובות החדשות סי' תק"מ נשאל גם כן ע"ז ולא חשש משום מתנת שכיב מרע כלל יעו"ש שכתב וז"ל ובתשובה לגאון בקנין לחודיה מהני אי אמר בשעת קנין דהך מתנה פרהסיא היא קני ואי לא אמר הכי חיישינן לסתמא ור"ח סמיך עלה ודברי הר"י הלוי מטין כן ע"כ. הרי אתה רואה דאפי' כתב בשטר כתבוה בשוקא ובשעת הקנין היה סתמא חיישינן לה ופסולה כל שכן בנדון דידן שהיא סתמא מתחילה ועד סוף ע"כ. ולענ"ד לא ראיתי בדבריהם שאם כתבו בשטר וכך אמר לנו כתבוה בשוקא או מתנה דא נעשית בפרהסיא דלא מהני דהם ז"ל לא דברו אלא היכא דליכא שטרא כי אם קנין לחוד וגם מדברי הר"י בן מיגאש ז"ל שהביא הטור לא משמע שאם בשטר כתוב כך א"ל כתבוה בשוקא שאם בשעת הקנין היה בסתם דלא מהני כיון שכתוב בשטר ומסתמא כך אמר להם וצ"ל שהבין בדברי הר"י הלוי ז"ל דצריך שיאמר כך בשעת הקנין ולא בשעת הכתיבה וכך נראה דאם בשעת הקנין היה סתם דאז לא מהני זה הקנין מאי מהני מה שיאמר אח"כ שטר מתנה זו כתבוה כיון דליכא מתנה שהקנין אין מועיל כלום למאי דמסיק הר"י הלוי ומרן החבי"ב בתשובה בח"ב סי' נ"ז כתב בדין טמירתא וז"ל הדעת הד' הוא דעת הר"י בן מיגאש דלא אמרינן דמתנה טמירתא דלא קנה אלא דוקא דלית בה קנין וכו' אבל אי מקני ליה בקנין או בחזקה אפי' לא אמר כתבוה בשוקא קנה כמ"ש הטור בסי' רמ"ב וסיים ואיכא למימר נמי דאפי' אם קנו נמי כיון דסתם קנין לכתיבה עומד כמאן דא"ל כתבוה וכו' ולזה הסכים הרא"ש ע"כ. והנה מ"ש וסיים ואיכא למימר נמי וכו' מילת וסיים שכתב הרב ז"ל הוא שהטור סיים וכתב היפך סברת הר"י בן מיגאש ולזה הסכים הרא"ש ז"ל היפך הרב וכן נראה ממ"ש אח"כ וז"ל ומיהו לענין מחלוקת הר"י הלוי [ד]במתנה בקנין לא דיינינן דין מתנה טמירתא א"צ לזכות ליורש מטעם קים לי דאפי' מקבל מתנה מוחזק מפקינן מיניה דיחיד הוא (אבל) [אצל] תשובת הגאון ור"ח והר"ן והרב המגיד והרמב"ם ורבינו ירוחם והרא"ש והטור וכו' יעו"ש ולפי מ"ש לעיל אחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותו זה אינו (א"ה ס"ט וכן נראה להדיא מדבריו בכנסת הגדולה סי' רמ"ב הגהת הטור אות י"ז שהבין בפשיטות בכונת מהר"י בן מיגאש דהיכא דהיא בקנין קנה יעו"ש). עוד ראיתי להרב ז"ל שכתב בתשובה ח"א סי' ע"ו דף פ"ח על דברי הרה"מ שבפ"ט מהל' זכיה וז"ל מבואר בהלכות בפ' חזקת הבתים בשם רבינו האי גאון ודוקא שצוה לגלותה לאחר מיתה הא אם צוה להסתירה בסתם לא קנה וזה שכתב המחבר בריש פ"ה הנותן מתנה בין בריא בין שכיב מרע ע"כ. ודקדק עליו וז"ל ומתחילה שכתב ודוקא שצוה לגלותה משמע שאם לא צוה לגלותה אע"פ שלא צוה להסתירה לא (קש') [קנה] ומסוף דבריו שכתב אם צוה להסתירה לא קנה נראה שאם לא צוה להסתירה אע"פ שלא צוה לגלותה קנה ואין זה כלום שהרי כתב מהריב"ל דגם בפוסקים אמרינן נעשה יעו"ש. ולענ"ד נראה דכונת הרב המגיד ז"ל הוא פשוט כמ"ש בתחילה ודוקא שצוה לגלותה הוא בכה"ג שאמר לא תגלה מתנה זו אלא לאחר מיתה ומ"ש אם צוה להסתירה בסתם הוא שאמר לא תגלה מתנה זו ולא סיים אלא לאחר מיתה שזהו מ"ש בריש פ"ה דלא קנה ובהכי אתי שפיר דברי הרה"מ ז"ל ועיין בס' אדמת קדש ח"ב סוף סי' י'.
שני שטרות שזמנן ביום אחד וכו' ואם אין דרך המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לבי"ד. עיין מ"ש הרב המגיד ויש להסתפק אם כתבו שעות במקום שאין כותבין שעות אי זכה הראשון והוי ממש כמקום שכותבין שעות או דילמא לא נאמר דין זה כי אם במקום שכולם כותבין שעות. ולכאורה נראה כן ממ"ש הרה"מ ז"ל וז"ל אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה פי' וכשנכתבו בשטרות אלו שעות וכו' וע"ז כתב ואם אין דרך המקום לכתוב שעות משמע אף כי נכתבו שעות ולכאורה הכי משמע מעובדא דאמיה דרמי בר חמא דבצפרא כתבינהו לרמי בר חמא לאורתא כתבינהו למר עוקבא בר חמא ופסק רב נחמן שודא וכן נראה להדיא מדברי רבינו שכתב אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות. אמנם ראיתי להרב בצלאל ז"ל בכתובות דף צ"ד שהביא משם תלמידי ר"י וז"ל בצפרא כתבינהו לרמי בר חמא וכו' א"ל רב נחמן אטו בירושלם יתבינן דכתבינן שעות לא נתכוון לומר שאם יכתבו שעות במקומות אחרים לא יועיל קדימת השעות דודאי בכל מקום שיכתבו שעות יועיל הקדימה אלא ה"ק וכו' יעו"ש. הרי דאף במקום שאין כותבין שעות אי קפדין לכתוב זכה ותלינן דאותו שקדם נמסר תחילה כמו במקום שכותבין וכן מתבאר מפירוש רשב"ם ז"ל בחזקת הבתים דף ל"ה ועיין בהגהות מיימוני בפירקין אות ג'.
וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחילה קנה הראשון וכו'. הקשה הרב לח"מ ז"ל ולפי' רבינו דמפרש דטעם שמואל הוא דס"ל כר' אלעזר ואילו באו עדים ואמרו לזה נמסר בבקר ולזה בערב לזה שנמסר ראשון קנה דעד מסירה כרתי א"כ קשה טובא הא איכא למיקם עליה דמילתא דילמא אתו סהדי ומסהדי שלזה נמסר תחילה בשלמא לרשב"ם ז"ל ניחא דסובר דאפי' לזה נמסר בבקר ולזה בערב לא איכפת לן כיון דאין כותבין שעות אבל לרבינו קשה יעו"ש. ולענ"ד נראה לומר דרבינו יפרש כפירוש הרב נמוק"י ז"ל פ' חזקת הבתים שפירש וז"ל התם ליכא למיקם וכו' דכיון שהן יודעין מי הם העדים ולא יכול לעמוד על נכון הדבר מפני ששכחו העדים או שמתו העדים תו ליכא למיקם הכא איכא למיקם שיבואו העדים שראו שאבותיו של זה היו מחזיקים בו יעו"ש ובמה שכתב בשלמא לרשב"ם ניחא דסובר וכו' לא ידעתי איך ניחא דהא לר"א דאמר עדי מסירה כרתי על כרחך כל הקודם במסירה אפי' בו ביום זכה כמ"ש הראשונים ז"ל וכן ראיתי להרשב"א ז"ל הביאו הרב בצלאל בשטמ"ק פ' חזקת הבתים שהקשה כן ודחה דבריו ופי' בענין אחר יעו"ש וכן דעת הריטב"א ז"ל בפ' מי שהיה נשוי ואפי' לר' מאיר כל שנמסר ביום שנכתב זכה זה שנמסר תחילה שהקשה וז"ל ואיכא למידק דהא לר"מ אפשר שיזכה בזה אחר זה בעדי חתימה אם מסר להם בזה אחר זה בו ביום שאין דנים אחר סוף היום במקום שאין כותבין שעות אלא כשמסר לאחר היום שנכתב דכיון דלדידיה עדי חתימה כרתי בלחוד אבל כשמסר לו בו ביום זכה לאלתר וראיה מגט וכו' יעו"ש הרי דלא כרשב"ם. אלא דהא קשה לי בדברי הריטב"א ז"ל דכאן בפ' מי שהיה נשוי ס"ל דכל שמסר לו בו ביום קנה זה שנמסר לו תחילה לגמרי ואילו בפ' המגרש (גיטין דף פ"ו) על מתני' דג' גטין פסולין כתב בסוף הלשון וז"ל לא קשיא דבשלמא לרב דסבר כר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי דינא הוא דחולקין משום דטפי מצוי שיהיה משניהם משל אחד מהם משום דסבר כר"מ דאמר עדיו בחתומיו זכין לו וכיון שכן לא משכחת שיהיה של אחד מהם אלא בנכתב ונמסר לזה קודם שנכתב וקודם שנמסר לזה אבל אם נכתבו ונחתמו שניהם אע"פ שנמסר לאחד מהם תחילה לא זכה דכשמסר לחבירו זכה אף הוא משעת החתימה והיינו מסוף היום ונמצא ששניהם זכו כאחד לא שנא מזכה ליה בו ביום ולזה למחר לא שנא לשניהם בו ביום אלא שמסר לאחד מהם תחילה דכיון שנכתבו שניהם קודם שמסר לאחד מהם שניהם זכו למפרע משעת החתימה דהיינו מסוף היום שמוכיח מתוך השטר וכו' יעו"ש. הרי שכתב דכשנמסר לשניהם בו ביום או שנמסר לזה בו ביום ולזה למחר דזכו שניהם למפרע משעת החתימה דהיינו מסוף היום היפך מ"ש בפ' מי שהיה נשוי ואין לומר דמ"ש בכתובות מיירי דוקא כשמסר לאחד קודם שיכתוב לשני דבזה שפיר קנה הראשון דהא הלשון לא משמע הכי שכתב שאין דנים אחר סוף היום במקום שאין כותבין שעות אלא כשמסר לאחר היום שנכתב אבל כשמסר בו ביום זכה לאלתר דמשמע כל שנמסר בו ביום זכה לגמרי אף שנמסר אחר שנכתב השטר השני. וכ"כ הרמב"ן ז"ל והביאו הר"ן בפ' המגרש וכ"כ הרא"ה שם פ' מי שהיה נשוי ודוק. וראיתי שם להר"ן שתירץ להיש מוכיחין שהביא ראיה דהלכה כר' אלעזר אף בשטרות מההיא דגט פשוט דף קע"ו גבי הא דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בנ"ח דפריך מהא דג' גטין פסולין וכו' ור' אלעזר אומר אע"פ שנתנו לה בפני עדים כשר וגובין מנכסים משועבדים וכו' וז"ל ולי נראה לומר דהתם אה"נ דהוה מצי לדחויי דר' יוחנן לית ליה דר' אלעזר בשטרות אלא כיון דלא שמעינן ליה לר"י הכי דחי בקושטא דאפי' תמצי לומר דר"י כר"א ס"ל לא דמי דשאני התם דמשעת כתיבה שעבדו נפשיה וכו' יעו"ש. אשר בזה מתרצתא שפיר מה שהקשה הרב גדולי תרומה שער י"ג ח"ג וז"ל ויש לתמוה לשיטת כל הסוברין דאין הלכה כר"א בשטרות מה ליה לגמ' לתרץ שאני התם כאילו רצה לחלק בין הא דכתב ידו לההיא דקאמר ר"א התם וגובה מנכסים משועבדים הא לא הו"ל למימר אלא לית הלכתא כר"א בההיא דקאמר וגובה מנכסים משועבדים יעו"ש ולפי מ"ש הר"ן ז"ל ליכא קושיא כלל וכמבואר ודוק.
שני שטרות וכו'. כתב הרב המגיד וז"ל ויש מי שכתב אע"פ שנודע שכתב לו שטר אחר של מכר כיון שכתב לו שטר מתנה אין בה דינא דבר מצרא וכתב הרשב"א ושמא נאמר לפי דבריו דשטר מתנה באחריות שאני לפי שהשטר זה בעצמו נידון כמכר ואין כאן מתנה כלל אבל כתב לו שטר מתנה מוחלטת לכך כתב לו שאם יערער עליו בן המצר שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מכח מתנה זו וצ"ע עכ"ל. עיין בהריב"ש ז"ל סי' שס"ט מ"ש בדברי הגאון הלזו והרב מהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' ס"ז הקשה על הריב"ש וז"ל ותקשה ליה להרב ז"ל מה מועיל בתקנה על כרחך ביטל שני את הראשון דכדי שיבטל לגמרי זכות המצרן צריך לבטל המכר ואחולי אחליה לשעבוד קמא דע"כ א"א להערים ועוד מההיא שעתא שנכתב השטר הראשון זכה המצרן בה דלוקח שליחות דמצרן עביד כדאיתא בהמקבל וא"כ מאי מהני ליה שטר מתנה דעבד באחרונה אלא על כרחך לומר דהכי תתפרש דעת הגאון דמעיקרא הכי התנו שאם לא יערער שום בן המצר עליה הרי היא לו בדמים ויזכה לו בתורת מכר ואם ירצה שום מצרן לסלקו הרי היא לו לעתיד בתורת מתנה ואין כאן מכר ולא יטול ממנו דמים כלל ואין כאן הערמה דבלב שלם הוא נותן לו וכו' יעו"ש באורך ועיין להרב מל"מ בפירקין שכתב וז"ל ולא ידעתי מה ביד המוכר לעשות אחר דמכר שלא יהא המכר כדי שיזכה מכח מתנה הרי החזיק הלוקח בה מתחילה לשם מכר בדרכי ההקנאה והיה צריך שיחזור ויכתוב שטר מכר למוכר כדי שיוכל המוכר לקנות מעתה מה שירצה ואפי' רצו וכו' וצ"ע ומן התימה שלא זכר ש'ר לדברי מהרימ"ט ז"ל הללו.
היו שני שטרות וכו' ואם לא הוסיף ביטל השטר שני את הראשון וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל שפסק כרפרם וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' נערה ושהרמב"ן פסק כרב אחא וכתב קודם לכן וז"ל ומיהו רב אחא ודאי לא פליג אטעמא דרפרם דהא בשניהם במתנה דאמרינן ביטל שני את הראשון ליתיה לטעמא דאחולי אחליה לשיעבודא דהא התם ליכא אחריות ובגוף הקרקע לא שייכא מחילה דאפי' החזיר לו את השטר קי"ל דלא חזרה מתנתו כדאיתא בגט פשוט הלכך התם על כרחך טעמא דביטל שני את הראשון משום דאודויי אודי ליה אלא דר"א סבר דכל היכא דאפשר לומר דאחוליה אחליה טפי עדיף מלאורועי סהדי ורפרם סבר לעולם אמרינן אודויי אודי ליה וכו' עיי"ש. וראיתי להרב מהר"א ששון ז"ל סי' ק"ה שהביא הך דהר"ן ועלה ונסתפק לדעת הרמב"ן ז"ל אי ס"ל כהר"ן במ"ש אח"כ דאיכא בינייהו ג"כ כגון שכתב לו בשטר שני חצי שדה דלמ"ד אחוליה אחליה יש לו כל השדה מחמת שטר ראשון יעו"ש. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אין כאן ספק כלל דהא לפי מ"ש הוא ז"ל שדין זה שכתב הר"ן ז"ל נמשך ומתחייב מתוך פירוש שפירש בדברי רב אחא דודאי לא פליג אטעמא דרפרם וכו' ומתוך פירוש זה נתחייב להר"ן דלמ"ד אחולי אם כתב בשטר השני חצי שדה יש לו כל השדה מחמת שטר ראשון לפי דס"ל דבגוף הקרקע לא שייכא מחילה יעו"ש א"כ גם הרמב"ן הכי ס"ל שהרי כתב הריב"ש סי' תע"ח משם הרמב"ן שכתב ג"כ דלא פליג ר"א בטעם רפרם וכדברי הר"ן ז"ל וכן ראיתי להדיא בשטמ"ק לכתובות דף מ"ד שכתב כן משם הרמב"ן ז"ל ככל דברי הר"ן ז"ל ומיהו קצת קשה עליה דהריב"ש ז"ל למה לא הביא ג"כ להר"ן ז"ל מאחר דכל יומא שמעתתיה בפומיה. ומרן החבי"ב ז"ל סי' ר"מ הגהת ב"י אות ט' כתב וז"ל אמר המאסף מכל זה נראה דס"ל להרמב"ם והרמ"ה והרא"ש והר"ן דרפרם ורב אחא פליגי והריב"ש ז"ל בסי' תע"ח כתב דהא ר"א לא פליג עליה דרפרם אלא לומר [דהיכא] דאיכא למימר אחוליה אחליה וכו' יעו"ש ולפי מה שנתבאר לעיל דהר"ן והריב"ש ז"ל כחדא אזלין הדבר תמוה איך כתב דלהר"ן ג"כ רפרם ור"א פליגי שלא כדעת הריב"ש משם הרמב"ן ז"ל ומה גם דאיהו ז"ל הביא תשובת מהר"א ששון ז"ל ושם הובאו ג"כ דברי הר"ן ז"ל ועוד דהוא ז"ל כתב לעיל אות א' וז"ל אבל בפירוש ראשון מפרשים התוס' כפירוש הר"ן והריב"ש ז"ל וכו' אם לא שנאמר דט"ס הוא וצ"ל והר"ן והריב"ש כתבו וכו' ודוק.