Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן. כתב הריב"ש בסי' קמ"ה וז"ל אמנם אם יש עדים שבשעת (פטירתן) [פטירתה] קיימה התנאי ההוא ברצון התנאי קיים שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ויש לסוחר להחזיר חצי הדירה ליורש וכו' יעו"ש והקשה הרב מל"מ ז"ל דהן לו יהי שלאה התנית עם הסוחר שכשתמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בלי אונס ובקנין גמור ובכל התנאים הצריכים לזה מ"מ לא מהני אלא לכשתמכור בחייה אבל לבאים אחריה זה לא שמעתי והדבר צריך תלמוד. ולענ"ד נראה שדבר זה מתורתו של הרשב"א נלמד שכתב בתשובה ח"ב סי' רכ"ג והביאו מרן בחו"מ סי' ר"נ סי"ז שנשאל על יעקב שנתן קרקע אחד לבנו ראובן במתנת בריא מהיום ואחר כמה שנים צוה יעקב מחמת מיתה וחלק כל נכסיו לבנו והניח אותו קרקע לשמעון בנו וכו' וצוה לכתוב בסוף הצואה שכל מי שיסרב או יערער בשום דבר לא יטול כלום מנכסיו וכו' וכתב בתוך התשובה וז"ל אבל אם מת ראובן יורשיו נכנסין לנחלתו ונכנסין לקרקע זה ג"כ ומי מעכב והלא קרקע של ראובן מורישם הוא אלא דכל ימיו אריא דתנאו של זקן רביע עליה ופומיה דראובן הוא דכאיב ליה וקרקע זה אינו הפקר שיזכה בו שמעון וכיון שראובן לא סרב ולא עירער כבר זכה בחלק ירושתו שהורישו אביו וכו' יעו"ש הרי שכל דבר של תנאי אם מי שמוטל עליו לעשותו מת לא חל השעבוד על יורשיו וזוכין בחפץ ופטורים מחיוב התנאי ודכוותא נמי הכא זה שהתנה עם הסוחר שכשאמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בקנין גמור וכו' ומת מי שמוטל לעשותו דודאי לא חל חיוב התנאי על יורשיו מפומיה דידיה הוא דכאיב ולא ליורשיו. ומיהו לא דמי דנדון הרשב"א הקרקע היה דראובן ולא זכה שמעון בו וראובן שפיר זכה בנחלה ועדיין לא יצא הקרקע מרשותו ובא היורש וזוכה בנחלת אביו אבל בנדון הריב"ש שמכר והקנה בקנין גמור בכל התנאים הצריכים לזה אפשר דמהני ג"כ ליורש שלא יוכל למכור ומשו"ה כתב המל"מ ז"ל זה לא שמעתי ולא הביא תשובה הרשב"א הלזו לסיוע. ומ"מ דברי הרב מל"מ ז"ל צריכים לי ישוב דהא כתב מהרשד"ם בחו"מ סי' רע"ד בתוך התשובה וז"ל ובח"מ עלה רי"ד כתב שכתב מהר"ם דנדר ושבועה מהני אפי' באסמכתא ואפי' במקום שאין קנין מועיל חייב מכח השבועה ובודאי שיש הפרש בין חיוב מחמת השבועה לחיוב מחמת הקנין שהקנין מחייב לו וליורשיו וכי אין ליורשיו אלא מה שזכה להם מורישם אבל מחמת שבועה כיון שנסתלק הנשבע אין יורשיו מחויבין מחמת שבועה עד כאן הרי דחיוב הבא מחמת קנין חייל נמי אף ליורשים וכן מתבאר מתשובת הריב"ש סי' של"ו וסי' ע"א שלא כדברי הרב מל"מ ז"ל שכתב שלו יהי שלאה התנית שכשתמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בלי אונס בקנין גמור ובכל התנאים מ"מ לא מהני אלא כשתמכור בחייה אבל לבאים אחריה זה לא שמעתי וכו' דמדברי מהרשד"ם נראה דשפיר איכא למשמע הכי. עוד כתב המל"מ ז"ל וז"ל גם מ"ש שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו לא ידעתי אמאי לא חקר הרב דאם היה לה עוד נכסים דהוי מתנה במקצת דצריך קנין ועוד שהרי היה חייב דמי חצי הבית לאחר ואם נאמר שהיתה מצוה מחמת מיתה הו"ל להרב לבאר כל זה ועוד אני נבוך אם שייך בתנאי זה דכשאמכרנה אמכרנה לך דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ולפי דעתו צ"ע גדול עכ"ל ולענ"ד קשה דאף אם לא היה חייב לה דמי חצי הבית כיון דשייר עיקר הבית ליורש אין לך שיור גדול מזה ומה לי אם חייב לה דאף אם לא היה חייב לה שכבר פרע לה עדיין הוה קשה ודוק.
לפיכך אם אמר קנו וכו' שזה הקנין אינו צריך וכו'. דעת רבינו ז"ל דכל שהקנין מועיל אסור לקנות בשבת וכתב הרא"ש בפ' מי שמת וז"ל ולא כדברי המפרשים דבמקום שמועיל אסור לקנות בשבת אפי' משכיב מרע שלא התירו אלא במקום שהקנין לא מעלה ולא מוריד ולא נהירא שהרי ניחא מה שקונים אליבא דר' אליעזר מאליבא דחכמים מדקאמר ולא ניחוש לר"א משמע דלר"א פשיטא שקונים כיון שאין מועיל בלא קנין אלא אפי' לחכמים דא"צ קנין סד"א נימא ליה אינך צריך קמ"ל דאפ"ה כיון שהוא תובע קנין איכא למיחש לטירוף דעת עד כאן וכ"כ הרשב"א בגיטין דף ע"ז גבי ההוא עובדא דתיזיל איהי ותיחוד ותפתח וז"ל וכדאמרינן בפ' מי שמת קונים משכיב מרע אפי' בשבת ולא לחוש לדברי ר"א דלר"א ודאי קונים כיון דאין דיבורו מועיל בלא קנין וא"א לו בלא קנין אלא אפי' לרבנן וכו'. וראיתי בס' זקן שמואל בחו"מ סי' רנ"ד שהקשה לדעת הרא"ש ז"ל דהא ר' אליעזר סובר בסמוך במתני' שאין קונים בשבת וכו' יעו"ש ולדידי אפשר לומר דהרא"ש ס"ל כהתוס' דכתבו דמתני' דלעיל גרסינן ר' אלעזר והוא ר"א בן שמוע והך ר"א דקאמר ר' לוי הוא ר"א בן שמוע יעו"ש וא"כ אין כאן קושיא כלל (א"ה ס"ט עיין בשטמ"ק לבתרא והיא לו נדפסה בח"ב מהרמ"ה ז"ל ד"ה ר"א שהביא כן להדיא משם הרא"ש ז"ל יעו"ש) והרב זקן שמואל תירץ שם וז"ל וי"ל דה"ק לא ליחוש לר' אליעזר שאין אני סובר כר"א דאמר דצריך קנין ואין קונים בשבת אלא אני סובר כחכמים בתרתי עכ"ל וקשה לי דהא מדקאמר משמע דלר"א פשיטא שקונים כיון שאין מועיל בלא קנין וכו' לא משמע הכי באופן שלא זכיתי להבין דבריו וק"ל.
שכיב מרע שצוה לתת מתנה לעובר שבמעי אמו זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו. כתב הרמב"ן ז"ל והביאו הרא"ש בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ז) וז"ל ולענין הא דמסקינן בהאי שמעתתא וא"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו לא דמי לירושה אלא אין דיננו אלא בשכיב מרע ולא שיזכה מעכשיו אלא לכשיולד זוכה כעין ירושה משום תקנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו להורישו חששו חכמים בשכיב מרע שמא תטרף דעתו עליו ואין דין זה בבריא וכו' וכתב עליו הרא"ש ז"ל הא ליתא דחכמים לא יפו כח השכיב מרע בדיבור אלא בזה שאמרו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אבל דבר שאין בו קנין לבריא גם בשכיב מרע אינו קונה כדאמרינן בפ' מי שמת אמר רבא אמר ר' נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה וידור בו תנו דקל זה ויאכל פרותיו משום דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע עכ"ל. וראיתי בס' זקן שמואל בחו"מ סי' ר"י שתירץ בעד הרמב"ן וז"ל ולי נראה דאפשר דלא אמרו כלל זה אלא לגבי אחרים שכן אמרו שכיב מרע שאמר ידור פלוני אבל גבי בנו חשו חכמים ואמרו דקנה אע"ג דליתא בבריא לפי שיש טירוף דעתו יותר ועדיין דחוק הוא ואע"ג שאין ראיה משם משום דנקט ידור פלוני דלקנות דבר שלא בא לעולם אין חילוק בין בנו לאחר מ"מ החילוק אפשר שהוא אמיתי עכ"ל. אשר בזה נראה לענ"ד לישב מה שהקשה הרב בני יעקב בדף ס"ט ע"ג שהקשה למרן מדידיה אדידיה ממ"ש בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח) על דאמר רב ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה וכו' כתב הרמב"ן בחי' משם הרב אבן מיגאש ז"ל דדוקא בשכיב מרע אבל בבריא לא ואע"פ שכתב או קנו מידו דקנין דברים הוא וכו' וכתב הוא וז"ל ואינו מחוור לי שאין קנין דברים אלא באומר אתן לך או אמכור לך או שקנו מידם לחלוק אבל באומר יטול ויזכה במתנה זה משמע או במשיכה זו וכו' ואילו הוה קנין דברים בשכיב מרע נמי לא מהני ולא מידי דשכיב מרע דאמר אתן מנה לפלוני לאו כלום הוא דלאו מתנה היא וכו' אלא מילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע כלל והשתא לפי"ז מאי קאמר התם בפ' אלמנה לכהן גדול דהא דאמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו בשכיב מרע דוקא אמרו ולא בבריא ומה יענה למ"ש הוא ז"ל כאן אלו תוכן דבריו יעו"ש ולפי מ"ש הרב זקן שמואל לק"מ דהרמב"ן ס"ל דגבי האב המזכה לבנו לא אמרו האי כלל מילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע ובפ' מי שמת דקאי לאחר שפיר מקשה דמילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע. ומרן ב"י בסי' ר"י כתב וז"ל ואיכא לעיוני דכי אסיקנא והלכתא המזכה לעובר לא קנה אם הוא מטעם ר' יוחנן דס"ל הכי או מטעם רב נחמן דאם הוא מטעם ר"נ א"כ אית לן למימר דכשתלד קנה וזה הוא דעת הרא"ש ז"ל שכתב אמר ר' יצחק המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה כדר"נ דהלכתא כוותיה בדיניה וכו' יעו"ש ואחרי המחילה רבה לי ההדיוט יותר הוה מצי להוכיח ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל פ"ב סי' ה' שכתב וז"ל ואע"ג דקאמר ר"נ המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה ופסק תלמודא כוותיה וכו' יעו"ש הרי להדיא דס"ל דהא דקאמר תלמודא והלכתא המזכה לעובר קאי לר"נ וברור. ודרך אגב ראיתי להרב פני יהושע בשיטה לגיטין דף י"ד שהקשה עליה דהרא"ש ז"ל מהא דפסק כרב נחמן דאם אמר לכשתלד קנה והיינו איפכא דרב הונא דס"ל דאפי' אם אמר לכשתלד לא קנה וא"כ קשה דלמה פסק בדין מעמד ג' דהיינו דקנה דהוי כהלכתא בלא טעמא תיפו"ל דהוי טעמא משום דנעשה כמי שאומר לו משתעבדנא לך וכל מאן דאתי מחמתך ואפי' לנולדין מהני אף לרבנן דר' מאיר דלדבר שלא בא לעולם דקנה דומה דלכשתלד וצ"ע עד כאן ולענ"ד נ"ל דהא דמהני לר"נ לכשתלד היינו דווקא במעוברת אבל באינה מעוברת לא מהני כמבואר בדברי הפוסקים ומשו"ה הוצרך הרא"ש לומר דהוי כהלכתא בלא טעמא להיכא דהקנה המלוה עתה למי שלא היה בשעת הלואה אפי' עובר דמעתה אפילו לר"נ לא קנה ואפי' אמר לכשתלד ומה שאמר אמימר אלא מעתה הקנה לנולדים ה"נ דלא קנה דאפי' לר"מ וכו' ה"מ [ל]דבר שבא לעולם אבל לדבר שלא בא לעולם לא קאמר וכו' הוא לר"ה דס"ל דהמזכה לעובר לא קנה וחמיר מדבר שלא בא לעולם וכל שכן לרבנן ומשו"ה קאמר אפי' לר"מ אבל לר"נ דס"ל דלכשתלד קנה הקנה לנולדין קנה וכמ"ש התוס' יעו"ש. ודע דאני מסתפק בדין זה מי שבא על שניות מדברי סופרים ונתעברה והקנה לו אי אמרינן בזה דעתו של אדם קרובה אצל בנו או לא. והנה מי שבא על עריות של תורה בהא לא מספקא לי לפי מ"ש בחגיגה איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה הבא על כל עריות שבתורה והוליד ממנה בן וכו' דבהא כיון דמעוות קרינן לאב ודאי שאין דעתו קרובה לו אבל גבי שניות מד"ס אפשר דכי יהיב ליה מידי איכא אקרוביה דעתא וגמר ומקני לעובר זה או דילמא האי נמי דמי לאיסורא של תורה ולאו דעתו קרובה אצלו והדבר צ"ע ועיין בהראב"ד בפ"ח מהל' תרומות. וראיתי להרב ב"ח שהקשה דמאי נפק"מ אם יש לעובר זכיה בירושתו הא ודאי לדברי הכל כשנולד יש לו חלק בירושה ודוחק לומר דנפק"מ לענין שאם הוא כהן שפוסל לעבדים מלאכול בתרומה כדאיתא בפ' אלמנה לכהן גדול ומביאו בב"י ונ"ל דנפק"מ בפירות שגדלו בקרקע מקמי שנולד דאם אין לעובר זכיה אין לו בפירות כלום ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי התוס' שם בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ז) בד"ה אוכלין כתבו וז"ל וקצת תימה דהא מסתמא מעשה ידיהם עד שיולד הוא לעובר ולא לבני המשפחה וכו' הרי דאפי' לחכמים דר' יוסי דס"ל דאין לעובר זכיה מ"מ הפירות הם לעובר כשנולד וכ"כ בפסקי תוס' שם ואיך כתב למאן דס"ל זכיה לקטן דהפירות אין לו עד שיולד וצריך ישוב. והמבי"ט בח"ב סי' קל"ז כתב דכשם שמזכה לבנו כשהוא עובר משום דדעתו של אדם קרובה אצל (אדם) [בנו] כך מקנה לבנו דבר שלא בא לעולם. והרב שער המלך בפכ"ב מהל' מכירה הקשה עליו ממ"ש בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז) יכיר יכירנו לאחרים וכו' ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי ומשני לא צריכא לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס פי' רשב"ם דכיון דההיא שעתא אינו יכול ליתנם לו לא מצי לאקנויי מקמי דאתו לידיה והשתא לדעת הרב המבי"ט ז"ל דס"ל דבבנו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לכו"ע א"כ מאי האי דפריך ולר"מ אפי' לרבנן דר"מ תיקשי ליה דכיון שהוא בנו יהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו וכו' ותירץ וז"ל ואפשר לישב ולומר דמשו"ה לא פריך לרבנן דר"מ משום דטעמיה דהמבי"ט ז"ל הוא דיליף לה מההיא דהמזכה לעובר דקאמר ר' יוחנן דאע"ג דלעובר אחר לא קנה המזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וא"כ כיון דלדבר שלא בא לעולם אדם מקנה לבנו ה"ה דבר שלא בא לעולם דאדם מקנה לבנו וכמבואר בדבריו א"כ נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי דלרב הונא דס"ל התם בפ' מי שמת המזכה לעובר לא קנה ואפי' בנו וכו' ה"נ ס"ל לר"ה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' בנו דתרויהו כי הדדי וא"כ משו"ה לא פריך בגמ' לרבנן דר"מ משום דבפלוגתא איתמר ואפשר דהמקשן ס"ל כר"ה אלו תוכן דבריו וכן תירץ מו"ה בס' שמחת יאודה יעו"ש. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא דאמרינן בפ' האשה שהלך בעלה למדינת הים והביאו רשב"ם (בפי"נ) [בפ' מי שמת] בד"ה ולימא דאמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב ורב כר' ינאי ור"י כר' חייא ור"ח כרבי ורבי כר' מאיר ור"מ כר' אליעזר בן יעקב וראב"י כר' עקיבא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואיך אפשר לומר דהמקשה סבר כרב הונא דכיון דהמזכה לעובר ס"ל לר"ה דלא קנה ה"ה דסבר ר"ה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפי' לבנו מאחר שבש"ס אמרו דר"ה סבר אדם מקנה דשלב"ל אפי' לאחר וצ"ע.
לפיכך מוציאין לכתובת אשה ומזונות וכו'. וכתב הנמוק"י בפ' מי שמת וז"ל ודעת ר"י דמטלטלי דשכיב מרע לא משתעבדי לבע"ח דלא תקנו הגאונים אלא ביורשים בלבד וזה נראה לו דעת מורי הרשב"א והריטב"א עד כאן ומרן החבי"ב בסי' רנ"ב תמה על דברי הרשב"א הלזו ממ"ש בתשובה שהביא מרן ז"ל שם וכתב וז"ל ולענין סתירת דברי הרשב"א נ"ל דמ"ש כאן בתשובה זו מיירי במטלטלין שלא באו עדיין ליד המקבל מתנה ומ"ש הנמוק"י בשמו דאין מוציאין מן המטלטלין המשועבדין הוא במטלטלין שבאו ליד המקבל מתנה דכיון שבאו לידו אין מוציאין ממנו יעו"ש וקצת קשה דהרואה שם יראה דנדון הרשב"א ז"ל היה שהמקבל הוציא רוב המטלטלין לרשותו וע"ז שקיל וטרי הרשב"א ואין הספר מצוי אצלי עתה לראות הדבר היטב. עוד ראיתי להרב הנ"ל בסי' קי"ג הגהת הטור אות ג' דרמי דברי הנמוק"י אהדדי וז"ל אמנם דברי הנמוק"י בפ' יש נוחלין יש מקום עיון שמ"ש גבי מה שאמרו השתא ירושה דאורייתא נראה שסובר כסברת ר"י והרשב"א והריטב"א ז"ל שסוברים דמטלטלי דשכיב מרע לא משתעבדי לבע"ח אפי' אחר התקנה ואילו גבי ברייתא דשכיב מרע שאמר תנו (מנה) [מאתים] לפלוני סתם היפך ויש לתמוה על מהר"מ מטרני ז"ל בח"א סי' רס"ה שראה דברי הרב נמוק"י גבי ברייתא דשכיב מרע ולא נרגש מסתירתם וכו' יעו"ש. ונראה לענ"ד לומר דדעת הנמוק"י ז"ל בברייתא דתנו מאתים לפלוני וכו' שכתב דאפי' תפס כל אחד מטלטלין מוציאין מידם שלא אמרו אין דין קדימה במטלטלין אלא בבע"ח ודלא שעבדינהו באגב ע"כ דהכונה לאפוקי הך בע"ח דשעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי ומשו"ה הוא דאמר דאפילו תפס כל אחד מוציאין מידו אמנם מ"ש משם ר"י והרשב"א והריטב"א ז"ל דמיירי דלא שעבד באגב כמבואר שם משו"ה אין מוציאין וזה ברור. ומרן בסי' רנ"ב כתב משם רבינו ירוחם וז"ל כתב במשרים בנתיב כ"ג חלק י' שכתובה ומזונות אינם נגבין ממתנת בריא הן שנתן האב הן שנתנו היתומים אחר מיתת אביהם ותמה עליו וז"ל וזה דבר תימה דכיון שמת נפלו הנכסים לפני אלמנה מתקנת הגאונים ומה תועיל מתנת היתומים אח"כ מצאתי בתוס' בפ' נערה כדברי רבינו ירוחם וכו' עכ"ל ומרן החבי"ב בהגהת הטור אות י' הקשה עליו וז"ל ועוד יש לתמוה שכתב שמצא בתוס' פ' נערה כדברי רבינו ירוחם ז"ל וכי סברת התוס' בלבד היא זו והלא סברת הרא"ש היא בפ' האומר וגם סברת רבינו בעל הטורים באה"ע סי' ק' וסברת הנמוק"י כמ"ש ואין חולק ע"ז יעו"ש. ואנא חכים ולא בחכמה אשתוממתי על המראה דמדברי הטור באה"ע אדרבא נראה היפך סברת רבינו ירוחם דשם כתב הטור וז"ל מתקנת הגאונים נגבית ממטלטלי וה"ה בכל תנאיה וכו' ודוקא ממטלטלי בני חרי אבל מכרן הבעל או נתנם במתנת בריא אינה גובה מהם ואם מכרו היורשים [אחרי מותו גובה מהם] עד כאן וכתב מרן ב"י וז"ל ונראה שדבר פשוט הוא שהרי משעה שמת נפלו הנכסים לפני האלמנה ואין כח ביד היתומים ליתנם אבל מדברי התוס' שכתבתי בסמוך משמע להדייא שחולקים ע"ז וכן פסק במשרים נתיב כ"ג חלק י' עד כאן הרי לך להדיא ביתומים שמכרו אחר מיתת אביהם שהאלמנה מוציאה שלא כדברי מרן החבי"ב וצ"ע. גם מ"ש והלא סברת הרא"ש היא בפ' האומר אמת אגיד שכן משמע לכאורה ממ"ש שם וז"ל אבל אי כח המתנה אלים כדמוכח מההיא דשנים אוחזין מצינן למימר דנהי דתקנו הגאונים שיגבו ממטלטלי דיורשים מ"מ ממטלטלי דמתנה לא יגבו לא מבעיא אם נתן האב דלא יגבו אלא אפי' נתנו היתומים נמי לא יגבו אע"פ שהיו משועבדין להם בשעת מיתה קודם המתנה כדאשכחן בפ' מציאת האשה גבי האחים ששעבדו דאין מוציאין למזונות אע"ג דאם לא שעבדו היתה נזונת מהם וכו' יעו"ש הרי דדעתו ז"ל דאף ממשנתינו היתומים אינו גובה אשר מכח זה הקשה הרב ז"ל בס' דינא דחיי בעשין מ"ח דף ל"ה ע"ג על הטור באה"ע סי' ק' שסתם היפך הרא"ש. עוד כתב הרב שם וז"ל והנני מוסיף להפליא הפלא ופלא על הרב בעל הטורים סי' קי"ב כתב כלשון הזה מדינא דגמ' אין הבנות נזונות אלא ממקרקעי אבל מתקנת הגאונים נזונות אף ממטלטלי ואינם נזונות אלא מבני חרי אבל מכר האב או נתן או אפי' הבנים אחרי מותו אם מכרו או נתנו או משכנו אין נזונות ממנו וכו' הרי שדעתו לומר שאפי' מכרו או נתנו האחין מהני לשלא נזונות הבנות כמו דמהני במכר או נתן האב וכו' יעו"ש. אמנם אחר ההתבוננות נראה אחר בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים דאין מכל זה טענה כלל והוא דהרא"ש ז"ל כשכתב דאפי' שנתנו היתומים נמי דלא גבי הביא ההיא דאחין שמכרו דאין מוציאין למזונות וס"ל להטור ז"ל דדוקא למזונות הוא דאין מוציאין וכן ראיתי שכתב ברמזיו סי' י"ד אבל אם נתן מתנת בריא אין מוציאין ממנו ולכתובה ולמזונות ואם נתנו היתומים מוציאין לכתובה ואין מוציאין למזונות יעו"ש ומעתה ההיא דסי' ק' שכתב דאם מכרו היורשים אחרי מותו מיירי בכתובה וכמ"ש מרן שם בבדק הבית וז"ל זה פשוט אע"ג דאמרינן בפ' אלו מציאות האחין שמכרו או שמשכנו אין מוציאין למזונות דוקא למזונות אבל לכתובה מוציאין דחוב הוא עד כאן וא"כ אין ענין למ"ש הרא"ש דהרא"ש מיירי למזונות והוא מ"ש בסי' קי"ב וא"כ אין דעת הרא"ש בכתובה שאם מכרו היתומים שאינו גובה כדעת רבינו ירוחם ז"ל אלא אדרבא נראה שהם חולקים עליו ועיין בב"ח שם ובחלקת מחוקק. וכשאני לעצמי הייתי סבור לומר שט"ס נפל בדפוס וכונת הרב לא היתה אלא להקשות מדברי הטור שבסי' ק"ז בחו"מ ס"ח שכתב וז"ל ואם מכרו מטלטלין אין חייבים לשלם וכו' ואע"פ שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלין דיתמי היינו דווקא בעוד שהם בידם אבל אם מכרו נוקמינן אדאורייתא ואין חייבין לשלם וכו' הרי להדיא דס"ל כסברת רבינו ירוחם ז"ל אמנם עדיין לא יתכן זה למ"ש והלא סברת הרא"ש היא בפ' האומר וכו' דהרא"ש לא כתב אלא דכי נתנו היתומים אין מוציאין אלא למזונות ולא לכתובה וכן יש לתמוה על הרב נתיבות משפט ז"ל דף רמ"ז שהקשה דברי הטור שבאה"ע עם דברי הרא"ש אביו וכן ממ"ש בחו"מ סי' ק"ז ולפי מ"ש אין מדברי הרא"ש קושיא כלל ועי' בש"ך בחו"מ סי' רנ"ב סק"ו שכתב שכל מעיין ישפוט בצדק דליתנהו לדברים אלו אלא הרא"ש מיירי בכתובה יעו"ש ועיין למרן החבי"ב באה"ע סי' ק' שכתב וז"ל אמר המאסף גם בזה קשה למה לא ביאר רבינו דמפני תקנת השוק אין מוציאין מיד הקונה וראיתי למהר"מ מטרני שכתב דגובה מהדמים ולפי"ז אפשר דלא כתב הטור דגובה מהם מהמטלטלים אלא מהדמים ולפי מ"ש כאן ניחא דהוה קשיא ליה דממ"ש כאן דאם מכרו מוציאין כל שכן נתנו וזה היפך מדברי הרא"ש בפ' האומר ודברי התוס' פ' נערה והריטב"א והרשב"א בפ' מי שמת והיפך מ"ש בסי' קי"ב וממ"ש בחו"מ סי' ק"ז והשתא ניחא דלא כתב הטור מכרו אלא לומר שטורפת מהדמים אבל בנתנו שאין שם דמים אינה טורפת ממטלטלין מפני תקנת השוק וכו' יעו"ש ולא זכיתי להבין דבריו דהא בפירוש כתב הטור בסי' ק"ז וז"ל אבל אם מכרו נוקמי אדאורייתא ואין חייבין לשלם ונראה פשוט דאין גובה לא מן הלוקחים ולא מן היתומים וכמבואר וא"כ איך מיתבא דעתיה ז"ל בהכי להך בסי' ק"ז וצ"ע.
מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין וכו'. כתב המרדכי ז"ל בפ' מי שמת וז"ל שכתובה בה קנין דכיון שכתוב בה קנין (ש"מ) [שמא] לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ומיהו בקנין בלא שטר קנה ומה שפרשב"ם ז"ל דגם בקנין בלא שטר אין קנין לאחר מיתה אין נראה לר"י דא"כ מתני' דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה והיינו בקנין ואיך יועיל והלא שמא לא גמר לקנותו אלא לאחר מיתה לכך נראה כדפירשתי וכן פירש רבינו שמחה ועיין בתוס' פ' אע"פ עכ"ל. ודע דלפי"ז מ"ש המרדכי לעיל מזה וז"ל והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעייא קנין וכו' ומתנת שכיב מרע בכולהו נכסי כי ליכא קנין אם מת קנה ואם עמד חוזר ואי איכא קנין אפי' אם עמד חוזר דידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה אפי' אם מת לא קנה דשמא לא גמר לקנותו אלא לאחר מיתה ואין קנין לאחר מיתה וכו' היינו כמ"ש כאן דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכמו שסיים שם וכן פסק האלפסי ז"ל יעו"ש אבל בקנין בלא שטר קנה כמ"ש כאן ועיין בס' בית דוד חו"מ סי' קכ"ט ועיין במהר"י אדרבי ז"ל סי' שס"ז שנשאל על ראובן שצוה מחמת מיתה ואמר לעדים כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח וחתמו ותנו לשמעון מחמת שברצון נפשי אני נותן מתנה גמורה וכו' שכתב הרב ז"ל שאין זה יפוי כח ומרן החבי"ב ז"ל בכנסת הגדולה הרבה להשיב עליו וכן בתשובות הנדפסות מחדש בחלק חו"מ סי' נ"ו יעו"ש והמתבונן היטב שם במהר"י אדרבי יראה דיש להליץ בעדו ומ"מ כבר עמדו בזה מהר"א ברודו ז"ל והרב פני משה בחלק א' סי' פ"א ופ"ב וחילק בין כשהרעותא הוא מצד הקנין ובין כשהרעותא הוא מצד השטר יעו"ש. ומהתימה מהרב ז"ל שלא זכר ש'ר מזה ועיין למרן החבי"ב שכתב שמה שהביא מרן ובתשובה אחרת כתב וכו' אינו מהריב"ש אלא מהרשב"א ז"ל ועיין בס' זקן שמואל שכתב ששמע שהרשב"א והרמב"ן חולקים ע"ז יעו"ש וצריך ישוב.
שייר כלום לעצמו בין קרקע בין מטלטלין וכו'. דעת רבינו כדעת הרי"ף דליתא לדר' יהודה אמר רב דאמר קרקע כדי פרנסתו בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ט) אלא כרב נחמן דאמר חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וכו' אבל דעת הרא"ש הוא דכדי פרנסתו מיהא בעינן אלא דחילק דאם הוא עובד אדמה שישייר לו קרקע כדי פרנסתו ופרנסת בני ביתו ואם הוא מתעסק בסחורה או בריבית שישייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח עד כאן (א"ה ס"ט עיין להפרישה בסי' ר"נ ס"ו שהקשה להטור באה"ע סי' צ' בדין מברחת למה לא פסק שם כמה הוא שיעור כדי פרנסתו ותירץ דאפשר דאשה אין דרכה לצאת בעינן טפי וכו' יעו"ש ועיין להרא"ש בפ"ח דכתובות דף ע"ח מהש"ס שכתב וז"ל ושיעור השיור הוי כמו שפירשתי שיור השכיב מרע בפ' מי שמת עד כאן ודוק). ויש להסתפק לדעת הרא"ש ז"ל אם זה המצוה הוא שכיר וכיוצא שא"צ קרן להתפרנס ממנו איזה שיעור צריך שישייר בין קרקע בין מטלטלין ולכאורה נראה לענ"ד שצריך שישייר שיעור שאם יעמוד מהחולי שיתפרנס מאותו שיור עד שיבריא והוא ממ"ש הנמוק"י שם במתני' דשייר קרקע כל שהוא וז"ל ושייר קרקע כל שהוא וה"ה שאר נכסים וכו' וכיון דמשייר כל שהוא שיחיה בו עד שירויח הוא דשייר וכו' וכ"כ עוד לקמן גבי שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו' וז"ל ודאמדינן דעתיה שהניח קצת נכסים וכו' אלא שיסמוך עליהם כשיעמוד מחוליו ועד שירויח וכו' יעו"ש נמצא דכדי פרנסתו האמור בגמ' במילת כל שהוא היינו עד שירויח ומינה לדעת הרא"ש ז"ל דס"ל דשיעור כדי פרנסתו הוי קרן כדי שירויח בו כדי פרנסתו בכה"ג נראה לענ"ד דסגי ליה בשיעור שכתב הנמוק"י ז"ל ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דהנמוק"י מודה היכא שהוא עובד אדמה או מלוה בריבית מודה למ"ש הרא"ש ועדיין צריכים לי ישוב. ומ"מ תמיהא לי עליה דמרן ז"ל דלמה השמיט דברי הנמוק"י הלזו ולא הזכירם כלל וגם מרן החבי"ב לא הביאם ומרן בסי' ר"נ פסק כדעת רבינו וכתב עליו מור"ם וז"ל וי"א דבעינן שיור כדי פרנסתו עד כאן וכתב הסמ"ע ז"ל דהיינו טעמא דס"ל למור"ם ז"ל דגם הרא"ש לא כתב פרנסת בני ביתו כי אם במשייר קרקע וכו' משא"כ במתעסק ברוחים ובהם מיירי מור"ם וכו' וכתב מרן החבי"ב ז"ל וז"ל ולי נראה דכיון דהרי"ף והרמב"ם סוברים דאפי' שיור כל שהוא הוי שיור ראה הרב לתפוס מסברא ממוצעת דהיינו שיור כדי פרנסתו ולא לקצה האחר יעו"ש ולענ"ד אחרי המחילה רבה קשה דהא לשון מור"ם דקאמר וי"א הוא דוחק דהא בעל הסברא הזאת הוא הרא"ש ואם הוא רצה לתפוס ולהשוות משייר קרקע למשייר מטלטלין הו"ל לתלות הסברא במשייר קרקע בעצמו ולא לומר וי"א ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ט סי' ה' שכתב דשיור כדי פרנסתו בעינן שלא כדברי הרי"ף דס"ל דבשייר כל שהוא סגי ושם לא חילק בין משייר קרקע למשייר מטלטלין וק"ל.
אבל אם נתן לו המקצת בפירוש וכו' לא קנה אלא א"כ היה מיפה כחו וכו'. כתב הרב המגיד וז"ל בגמ' הלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין אע"ג דמית מצוה מחמת מיתה א"צ קנין והוא דמית עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה פי' קנו מיניה כדי ליפות כחו עד כאן וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחי' בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"א) בד"ה מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין וכו' וז"ל והראב"ד ז"ל אמר דה"ה במתנת שכיב מרע במקצת במצוה מחמת מיתה הואיל וא"צ קנין אם קנו מידו חיישינן שמא לא גמר להקנות אלא בשטר וכ"כ נמי הרב משה הספרדי ז"ל ומשמע דאפי' רב מודה בזה והא דאמרינן עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה במיפה את כחו היא עד כאן הרי להדיא להרמב"ן והרה"מ דס"ל דבמצוה מחמת מיתה אפי' במקצת אם היה בה קנין מגרעות נתן וצריך יפוי כח וכ"כ ג"כ הנמוק"י בפ' מי שמת בהך הלכתא דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין וז"ל וכללא דמילתא מצוה מחמת מיתה אפי' במקצת ושכיב מרע בכולי נכסיו ומסוכן שוים הם דמקבל מתנה זוכה בה לאחר מיתתם ובלא קנין ואם יש בה קנין צריך ליפות את כחו וכדפרישנא ואי לא לא קנה וכו'. ומעתה זו הייתה כונת הסמ"ע שכתב בסי' רנ"א סק"א וז"ל בין בכל בין במקצת פי' ואפי' קנו מידו וכדין מתנה במקצת אפ"ה אם עמד חוזר דיש לו דין מצוה מחמת מיתה הואיל והזכיר מיתה וכו' והטור כתבו ללמדנו דלא תימא דיש לו דין מתנת בריא בקנין ואף אם לא ימות לא יכול לחזור בו קמ"ל ומיירי דיש להקנין יפוי כח עד כאן והיינו משום מאי דכתבנו לעיל. והנה בעת'ה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מאי דעומד ומתמיה מרן החבי"ב עליה (דהסמ"ג) [דהסמ"ע] שם וז"ל וזה שכתב ומיירי דיש להקנין יפוי כח לא זכיתי להבינו דכיון דדין מצוה מחמת מיתה יש לה מה צורך ליפוי כח דלא בעינן יפוי כח אלא לנותן מתנה בכולי ולא שייר דאז בעינן שהקנין יהיה ליפוי כח וכמ"ש רבינו בעל הטור ז"ל אבל במתנה במקצת אמרינן בגמ' דאם עמד חוזר אפי' קנו מיניה כשהוא מצוה מחמת מיתה ואולי סובר הרב דכי אמרינן בגמ' אע"ג דקנו מיניה פירושו הוא וביפוי כח וכו' יעו"ש ואנכי לא אדע שכול איך לא הביט הרב ז"ל בדברי הרמב"ן והרב המגיד והנמוק"י ז"ל שכתבו בפירוש דאפי' במקצת אם הוא מצוה מחמת מיתה הקנין בעינן שיהיה ביפוי כח וסוגייא דגמ' פירשו הרמב"ן והרה"מ שהיא ביפוי כח ומאי ושמא דכתב מרן החבי"ב ולא זכר ש"ר להרבנים הללו וצ"ע. ועיין במהרימ"ט בחלק חו"מ סי' נ' שכתב וז"ל ומיהו נראה דכל מצוה מחמת מיתה כמו בנדון דידן אפי' אין כתוב בשטר מעכשיו דבריו קיימים ויש לו דין מתנת בריא אם מת ואם עמד חוזר כדאמרינן בגמ' גבי אחתיה דר' דימי דשיירה וקנו מינה ולפי שהזכירה בדבריה ווי לה לההיא איתתא דקא מייתא אמרי בגמ' מצוה מחמת מיתה הוא ואם עמד חוזר משמע הא לא עמד קנה כמתנת בריא ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דהא ודאי אחתיה דר' דימי לא כתבא יפוי כח דהא להקנות במתנת בריא נתכונה ואם לא עמדה מתנתה קיימת יעו"ש וצריך לישב דלכאורה נראה דדמי להך שכתבנו לעיל עיין בס' קרית מלך רב בח"א בתשובה סי' ב' דף ה' ע"ב גם מ"ש מהרימ"ט ז"ל שם משם הנמוק"י דהיכא דאמר השכיב מרע מהיום צריך קנין ואם עמד חוזר וכו' והקשה מ"ט אם עמד חוזר ותירץ דדעתו ז"ל דכיון דנתן כל נכסיו איכא אומדן דעתא דחזקה לא שביק איניש לנפשיה וכו' ועיין בהריטב"א ז"ל בפ"ק דגיטין דף ט' ע"א במימרא דרב נחמן דאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים וכו' שכתב אבל הכא לאו בהכי עסקינן אלא שכתב כל נכסיו במתנת בריא בקנין ומעכשיו ואפ"ה אם עמד חוזר דאומדן דעת הוא וכו' יעו"ש ודוק.
הנותן מתנה כשהוא שכיב מרע וכתב בו בחיים וכו'. כתב מהריב"ל בח"א סי' ס"ג על שכיב מרע שנתן מחמת מיתה כך וכך מעתה ומעכשיו יהיו נתונים לו וכו' והשיב יראה כי זאת הצואה היא קיימת וכו' דאמרינן בפ' מי שמת כתב מחיים ובמות מסקנא דשמעתתא דהוא מצוה מחמת מיתה וא"צ קנין וכו' ואפי' את"ל דלא דמי זאת המתנה להאי סוגייא וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' דלא שייך סימנא לדחיים אלא במחיים ובמות ע"כ. והרב מהר"א ששון בסי' מ"ב עלה ונסתפק עליה דמהו כונתו אם הוא לומר דבעינן דוקא מחיים תחילה אבל איפכא לא הוי מתנת שכיב מרע או דילמא דלא שנא אלא שצריך שיזכיר אותם תיבות דבחיים ובמות ושאני נדון מהריב"ל ז"ל שלא הזכיר תיבת דחיים יעו"ש והנמוק"י שם בסוגייא הביא משם הריטב"א וז"ל וכבר כתבנו לעיל בשם הריטב"א דאם כתב בו מעתה ועד עולם וכיוצא בו דמשמע מתנה גמורה אפי' מחיים זכה ושוב אינו יכול לחזור בו ע"כ. ולענ"ד נראה דלזה הוא שכתב מהריב"ל ז"ל וכמ"ש הריטב"א ועיין בס' קרית מלך רב בח"א בתשובה סי' ד' דף י' ע"ד ודוק.
חוששין שמא נשארו נכסין וכו'. כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף נ"ח וז"ל שאלת הא דאמרינן בפ' מי שמת שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא נשארו נכסים במקום אחר פי' הראב"ד ז"ל דוקא במחלק וכו' ועוד י"ל דכיון דהכא בשקנו מידו היא וכו' הרי נהג במתנתו כמתנת שכיב מרע במקצת דאי בכולם למה לי קנין אלא מדלא אמר כל נכסי ועוד דקנו מידו חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר עד כאן ונראה דכונת השואל הוא להקשות דאמאי חיישינן להכי הא נכסים בחזקת נותן קיימי ואדרבא הו"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ומאי שנא מההיא דתנן הוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היית וכו' וחכמים אומרים המע"ה וע"ז הביא דברי הראב"ד ז"ל וסברת עצמו וכן ראיתי בח"ב סי' קל"ג שנשאל כן ומביא פי' הראב"ד ז"ל וסברא שכתב בח"א במעט שינוי וז"ל ועוד י"ל אלא על כרחך בשקנו מידו היא ובמיפה את כחו וכיון שמיפה כחו הרי נהג בו מנהג מתנת שכיב מרע במקצת ואילו בכולם למה לו קנין אלא ודאי מדלא אמר כל נכסי ועוד דקנו מידו חיישינן שמא יש לו נכסין במדינת הים עד כאן הרי להדיא שדעת השואל היתה לשום שכל ולהבין מה בין זה לזה דשנו חכמים בלשון המשנה הוא אומר בריא היתה וכו'. ועי' בהרב מל"מ בפירקין [דלקמן] הכ"ב שהקשה מהך מתני' להרשב"א דאמאי לא אמרינן דהקנין יוכיח שהיה בריא יעו"ש. כנראה שלא ראה הך תשובה דחלק ב'. כי מן הבא"ר ממנו נקח כמ"ש בחלק א' היא היא ומ"ש בחלק ב' במיפה את כחו אחרי המחילה רבה לא ידענא מאי קאמר דהא במתנה במקצת לא בעי יפוי כח ואפשר דהיפוי כח מכריע שהיא מתנה בכולא דאי במקצת ל"ל יפוי כח ועיין במרן בס' הקצר בסי' רנ"ג סי"ח וכ' ועיין בסמ"ע וש"ך ועיין בס' אדמת קודש חלק ב' בחו"מ ס"א. ודרך אגב אודיע למעיין שמ"ש המל"מ בדין שלפנינו עליה דהראב"ד ז"ל דא"כ כי מקשי בגמ' ממתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה אמאי לא משני שאמר שדה פלונית וכרם פלוני והמטלטלין לפלוני ופלוני דהשתא לא שייך למימר שהו"ל למימר לאחרון כל נכסי כיון דבחדא מחתא מחתינהו וכו' דצ"ל ג"כ ושטר חוב פלוני לפלוני הוא וכל שעבודיה אי ידעינן דאית ליה שטרות דהא אף דשטרות איקרו נכסי מ"מ אם פרט קרקעות ומטלטלין צריך לפרט ג"כ שטרות וכמ"ש הנמוק"י בפ' הספינה והביאו מרן בסי' ס"ו מחודש ט' יעו"ש ודוק (א"ה ס"ט עיין להרב המגיד ז"ל בפ' י' מהל' זכיה ה"ב ובמל"מ שם ודוק).
שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו'. כתב הטור בסי' ר"נ סי"ז וז"ל אם הפסיק בין אחד לחבירו וכו' והאחרון הוי מתנת שכיב מרע בכוליה אם מת קנה אפי' בלא קנין יעו"ש והקשה עליו בס' זקן שמואל וז"ל ויש להקשות שא"כ אף האחרון לא יקנה דכיון דהראשונים לא קנו הו"ל האי אחרון מתנת שכיב מרע במקצת ובעי קנין ושמא רצה לשחוק וכמ"ש הרבינו יעקב בעל הטורים באה"ע סי' קמ"א שאם היה שכיב מרע ואמר שיכתבו גט לאשתו אין כותבין ונותנין ושמא י"ל כמ"ש הנמוק"י וז"ל ואע"ג דהשתא יעו"ש אף אנן נמי בתר דעתו אזלינן עכ"ל. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין את דבריו דהראיה שהביא מהר"י בעל הטורים ז"ל שבסי' קמ"א אדרבא משם נראה להיפך שכתב שם וז"ל בעל שעשה שליח להולכה צריך שיאמר לו תן גט זה לאשתי וכו' בד"א בבריא אבל בחולה וכו' אע"פ שלא אמר אלא כתבו כותבין ונותנין שדעתו לומר תנו אלא שהוא בהול מחמת חולי יעו"ש וצ"ע. גם הראיה שהביא מהנמוק"י ז"ל לא דמי דהתם הוא בשכיב מרע שנתן כל נכסיו וחזר במקצתם ופירש שאינו חוזר אלא במקצתם ונמצא שמה שהקנה הא' הוא מחמת אותה מתנה שהיה בכל משא"כ הכא במתנה האחרון כיון שלא קנה הראשון נמצא שמה שנתן לזה האחרון חשיב כאילו לא נתן ומ"מ החלוק נראה שהוא אמת ודוק.
והמפרש בים וכו'. עיין להרב המגיד שכתב שדעת הרשב"א כר' יונה שחולק עם הרי"ף ורבינו דס"ל דמפרש בים ויוצא בשיירא דינם לענין מתנה כבריא וכן הוא דעת הרא"ש. ואנכי הרואה להרשב"א בחי' לגיטין בסוגיין דס"ל בפירוש כדעת הרי"ף יעו"ש באורך וכן דעת הריטב"א בדף מ"ג מהש"ס יעו"ש.
עמד בין החולי שצוה בו וכו'. כתב הטור באה"ע סי' קמ"ה וז"ל ולא הלך בשוק אפי' ניתק מחולי לחולי והלך בנתיים בביתו בלא משענת ה"ז גט עד כאן וכתב הרב מכתב מאליהו בדף ר"ד שדעת הטור סברא חדתא היא אלא שמצא במרדכי בפ' מי שמת תשובת ראב"ן ז"ל שקאי כוותיה יעו"ש שכן הסכים דעת הטור לדעת ראב"ן וקשה לי שראב"ן ז"ל מיירי בהלך במשענת ומשו"ה כתב דהליכה בבית לאו כלום היא ברם בלא משענת לא דבר הרב ז"ל.
מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה וכו'. כתב הטור בסי' רנ"א וז"ל והרי"ף פסק דלעולם על המקבל להביא ראיה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עי' מ"ש לקמן בפ"ט הכ"ג וראיתי בשטמ"ק שנדפס בח"ב מהרמ"ה בסוגיין שהביא משם הרא"ש וז"ל אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו והכי הלכתא ולא חיישינן שמא עמד ומיהו אם לא נתקיים השטר בחותמיו לא גבי בהאי שטרא דקי"ל כרב נחמן בדיני דאמר בפ"ב דכתובות מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכו' יעו"ש הרי דלא כמ"ש הטור וצריך ישוב.