פסל לך. זה היה בראש חדש אלול כי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וארבעים יום התנפל משה רבינו ע"ה בתפלה על מחילת מעשה העגל, וארבעים יום עשה בקבלת לוות האחרונות, מצינו שביום הכפורים [ניתנו לוחות האחרונות] וקבעו הקב"ה יום מחילה וסליחה בכל שנה ושנה, לפיכך נהגו לתקוע שופר בראש חדש אלול, על שם התחלת לוחות האחרונות, שהכריז משה ריבנו כאשר עלה על הר סיני, שלא יחזרו ישראל לסיאורן כבתחלה:

וכתבתי על הלוחות את הדברים. לפי שבלוחות הראשונות לא היה כתוב בהם ט', עד שנכתב ט' בלוחות האחרונות:

אשר שברת. אמר לו הקב"ה יישר כוחך ששיברת, שאילולי לא נשתברו נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה:

והיה נכון לבקר. כשם שעלה בלוחות ראשונות בהשכמה כך עלה בשניות בהשכמה:

ואיש לא יעלך עמך. כשם שהגביל ישראל בראשונה שנאמר והגבלת וגו' (שמות יט יב), כך הגביל באחרונה:

ויקרא בשם ה'. הקב"ה קרא ללמד למשה רבינו דרך תחנה ובקשה, היאך יתפלל אל ה' בשלש עשרה מדות, שבשעה שישראל מזכירין אותם אינם חוזרים ריקם:

לא ינקה. לשאינם שבים:

פוקד עון אבות על בנים. כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם:

ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך. כיון שהודיעו דרך התפלה. מיד בקש שישכון כבוד ה' בישראל, וביקש משה רבינו שיודיעו דרכיו:

ויאמר הנה אנכי כורת ברית. זו פתיחת פי הארץ. ויש אומרים זו הקרנת עור פניו:

ויאמר ה' אל משה כתב לך. אלו עשרת הדברות:

את. להביא שאר המצות:

הדברים האלה. [זה ספר התורה כולה:

כי על פי הדברים האלה]. אלו הוריות של תלמוד, שעיקר הברית נכרת על פירושי התורה, שנאמר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט. שכל הדורש פסוק כצורתו בלא מדרש, ובלא שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך (קהלת ב יד):

ויהי שם עם ה'. נתקדש כמלאכי השרת:

ארבעים יום וארבעים לילה. מראש חדש אלול עד יום הכפורים. לחם לא אכל ומים לא שתה. מאחר שהוא נהנה מזיו השכינה מה צריך:

ויהי ברדת משה. מכאן אמרו חכמים הנותן מתנה לחבירו והוא דבר שהוא עתיד להיגלות, אינו צריך להודיעו שהרי היום או מחר יוודע לו, שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, ומפני מה בלוחות הראשונות לא קרן עור פניו, לפי שהראשונות מכתב אלהים היו, שנאמר כתובים באצבע אלהים (שמות לא יח), אבל השניים כתבם משה מפי הגבורה. לכך הוקרן עור פניו, וכן אמר החכם חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח א):

ויראו מגשת אליו. לפי שהשקרן מן התורה, והתורה אש, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לג ג), לפיכך יראו מגשת אליו:

ויכל [משה] מדבר אתם ויתן על פניו מסוה. כמו צניף מפני האורה:

ויצא ודבר אל בני ישראל. לא היה נפנה אל עסק אחר, אלא היה עושה שליחותו בין ישראל לאביהם שבשמים: