ויהי בימי אחשורוש. תניא בב"ר ר' שמעון בר אבא משום ר' יוחנן אמר, כל מקום שנאמר ויהי אם שמחה שמחה גדולה, ואם צרה צרה גדולה, וכאן צרה גדולה, שבקש המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים:

ויהי בימי חמשה הן וכולן לעת צרה וצוקה, והן מפורשין בעניין, ויהי בימי אמרפל (בראשית יד א), ויהי בימי אחז (ישעיה ז א). ויהי בימי יהויקים (ירמיה א ג), ויהי בימי שפוט השופטים (רות א א), ויהי בימי [אחשורוש, ויהי בימי אחז, מה צרה היתה שם], ארם מקדם ופלשתים מאחור (ישעיה ט יא), [ויהי בימי יהויקים, מה צרה היתה שם], ראיתי את הארם והנה תהו ובהו וגו' (ירמיה ד כג), וכיון שמלך אחשורוש התחילו הכל צווחין ווי ווי, ישראל צווחין ווי, משום דכתיב ובמלכות אחשורוש לתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים (עזרא ד ו), האומות צווחין ווי משום דכתיב וישם המלך המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים (אסתר י א):

אחשורוש. אמר רב אחיו של ראש, ובן גילו של ראש, אחיו של ראש זה נבוכדנצר [שנקרא ראש], שנאמר בו אנת הוא (רישא) [ראשה] (דדהבא) [די דהבא] (דניאל ב לח), ובן גילו של ראש, נבוכדנצר החריב בית המקדש, וזה ביטל עבודת בית אלהא, ושמואל אמר שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדירה:

הוא אחשורוש. כל מקום שנאמר הוא, אם צדיק הוא, מתחלתו ועד סופו, ואם רשע הוא מתחלתו ועד סופו:

הוא אחשורוש. בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים, ובסוף מלכותו כתבו להשמיד להרוג את כל היהודים:

המולך מהודו ועד כוש. רב ושמואל נחלקו בזה הדבר, חד אמר הודו בסוף העולם, וכוש בסוף העולם, וחד אמר הודו וכוש בהדי הדדי הוי קיימי, כשם שמלך עליהם כן מלך על כל העולם, והיאך אתה מקיים דבר שניהם, אלא כך פירוש הדבר, ביחד הם עומדים, אלא כאדם היוצא מהודו והולך למזרח אל כוש, הולך וסובב אל דרום עד שחזר להודו אצל כוש, מלמד שהכל היה תחת ממשלתו:

שבע ועשרים ומאה מדינה. ובשרה אמנו כתיב מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים (בראשית כג א), אלא זה לענינו, בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז', והרי כתיב ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה (שמות ו כ), אבל כאן אמר רב חסדא בתחלה מלך על שבע, ובסוף על עשרים, ובסוף על מאה:

בימים ההם. אחרי שביטל עבודת בית המקדש:

כשבת המלך אחשורוש. שישב וחשב ע' שנה לגלות המלך יהויכין, ה' שנים של דריוש המדי וכורש הפרסי. וג' של עצמו הרי ח', חישב אלו ח' תחת ה' שמזמן שמלך נבוכדנצר עד גלות יהויכין, והנה מן גלות יהויכין עד שנת ג' למלכו ע' שנה:

על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. מלמד שביקש לישב על כסא שלמה המלך ולא היה יכול, שלח והביא לו אומנים ממצרים ומאלכסנדריא, ועשה לו כסא לג' שנים וישב עליו:

בשנת שלש למלכו. למה עשה המשתה, לפי שיום גניסתו היה, ושלח איגרות לכל שרי המדינות אל שבע ועשרים ומאה מדינה, שיבואו עטופים לבנים, והושיבן במטות זהב וכסף:

בהראותו את עושר כבוד מלכותו. אמר רבי תנחומא מהיכן מצא אחשורוש כל העושר הזה, אלא נבוכדנצר עינו צרה היה בממונו, וכיון שנטה למות אמר כל הממון הזה איני מניחו לאויל מרודך בני, ועשה ספינות נחשת, ומלאן זהב, והטמינן בארץ, והעמיד עליהן נהר פרת, וכשרצה כורש לבנות את בית המקדש הפך פרת מאליהן ומצאן, שנאמר ונתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים (ישעיה מה ג), ולא הספיק כורש לחיות עד שבא אחשורוש ולקחן:

ואת יקר תפארת גדולתו. א"ר יוסי ב"ר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב כאן תפארת גדולתו, וכתיב התם לכבוד ולתפארת (שמות כח י):

ימים רבים שמונים ומאת יום. מה שהיה מראה להם היום, לא היה מראה להם למחר, וכן כל ק"פ יום, כל ו' חדשים מניסן ועד תשרי, כיון שהגיע החורף פסקה המשתה:

ובמלאת הימים האלה. כיון שראו ישראל שנמצאו כלי בית ה', לא רצו להסב עם שאר שרי המדינות, ועשה להם מסיבה לעצמן, ומהו לכל העם הנמצאים בשושן הבירה, א"ר חנינא בר פפא מלמד שגדולי הדור ברחו להם ולא אכלו שם כי אם הנמצאים מפני בישולי נכרים, א"ר חנינא בר ממל אמר להם אחשורוש לישראל יכול אלהיכם לעשות לכם סעודה כזו לעתיד לבוא, אמרו לו הרי הו אומר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה סד ג), ואם עושה לנו כזה אנו אומרים לו הרי אכלנו כמותה בשלחנו של אחשורוש:

משתה שבעת ימים. כנגד שבעת ימי החג:

בחצר גינת ביתן המלך. רב ומשואל, חד אמר הראוי לחצר לחצר, והראוי לגינה לגינה, הראוי לביתן לביתן, וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתם, הושיבן בגינה ולא החזיקתם עד שהכניסתן לביתן. במתניתא תני הושיבן בחצר ופתח להן שני פתחים אחת לגינה ואחת לביתן:

** ד"א בחצר גינת ביתן המלך.** גינת הביתן היתה נטועה אילני פירות ובשמים, ועשויה כפים עד חצי האילנות, ורצופה אבנים טובות ומרגליות, והאילנות מצילין עליהן:

חור כרפס ותכלת. כאשר הושיבן בחצר גנת ביתן פרש להם יריעות של מיני צבעונין, חור יריעות לבנות כדאמר שמואל בתלמוד מלת לבנה לשון חיור, כדכתיב לבושיה כתלג חיור (דניאל ז ט), כרפס, כרים של פסים ירוק ככרתי. ותכלת, דומה לדמות הרקיע. אחוז, כל אחד ואחד מן הבגדים קצותיו בחבלי בוץ וארגמן בחבלי משי צבועים, ולכן נשמכין על גלילי אדני כסף. ועמודי שש, טבעות של כסף שהחבלים קשורים בהם ונמתחים על עמודי שש. מטות זהב וכסף, שהם של כסף ורגליהם של זהב, שהרגלים נראין מבחוץ, והמטות היו מכוסות באלו היריעות, כמו כילת התנים, והעמודים הם היו רגלי הכילות מתוחות היריעות עליהן:

על רצפת בהט. מיני מרגליות:

דר וסוחרת. אלו מיני אבנים טובות שמאירות כצהרים, סמ"ך במקום צדי"ק:

ד"א ודר. רב אמר דרי דרי, שורות שורות של מיני אבנים:

סוחרת. לשון סוהר, שהיו מאירות כסהר:

והשקות בכלי זהב, היה משקה אותם בכלי קדש, אמר רבה יצאה בת קול ואמרה ראשונים כלו מפני כלים, כגון בלשצר, שנאמר ולמאניא די ביתה היתיו קדמך (דניאל ה כג), ואתם שונים בהם, מי גרם להרוג ושתי:

שונים, כמו ועם שונים אל תתערב (משלי כד כא):

** ס"א וכלים מכלים שונים.** מי שהיה שותה בכוס אחד לא היה שותה בו עוד, אלא מכניסין אותו לחדר ומוציאין לו כוס אחר:

** ס"א שונים.** הביא כליו וכי עילם והיו כליו נאים מכלי עילם, כליו וכלי בית המקדש, והיו כלי בית המקדש נאים מכליו:

ויין מלכות רב כיד המלך, אמר רב כל אחד ואחד השקהו יין שגדול ממנו:

והשתיה כדת אין אונס. א"ר חנין משום ר' מאיר כדת של תורה, שנאמר ויין לנסך רביעית ההין (במדבר טו ה), אף סעודתו של אותו רשע האכילה מרובה משתיה, שהרי על כבש בשר רביעית ההין, ועל הפר חצי ההין:

אין אונס. אמר רבא מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו, כדי שלא תטרוף דעתו:

ד"א והשתיה כדת. כדת כל אומה ואומה, יש שאוהבין לשתות בתוך הסעודה, ויש אוהבין לשתות אחר הסעודה, יש אוהב לשתות כל הכוס, ויש שמחזיר חציו, יש שותה בכוס גדול, ויש שותה בכוס קטן, הכל לפי דתו היה משקהו:

אין אונס. א"ר לוי כך היה מנהג הפרסיים, שהיו משקין בכוס גדול, מחזיק חמשה שמטות, ונקרא פיתקא, ואפילו הוא מת, או משתגע, לא היה מחזירו, אלא שותהו, ושרי המשקים היו מתעשרין מאותן המסובין, שהיו נותנין להם ממון שלא יצערנו, אבל אחשורוש לא הכניס אותו הכוס לתוך סעודתו שנאמר אין אונס:

כי כן יסד המלך. כי כן תקן המלך:

לעשות כרצון איש ואיש. כפי כחו וכפי מנהגו ישתה:

לעשות כרצון איש ואיש. אמר לו הקב"ה יכול אתה לעשות כרצון איש ואיש, שני בני אדם מבקשין אשה אחת, כלום יכולה להנשא לשניהם, שתי ספינות אחת מבקשת לילך במזרח, ואחת לילך במערב, כלום אתה יכול להוליך את שתיהן כאחת, שני בני אדם באים אצלך, אחד איש יהודי, ואחד צר ואויב, כלום אתה יכול לצאת ידי שניהם, אלא לרומם אחד ולצלוב אחד, אמר הקב"ה מוצא ידי לכל, שנאמר אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי (ישעיה מג ז), אין הצפוני מעכב את הדרומי:

גם ושתי המלכה. א"ר אבא בר כהנא מלמד שגם היא פרוצה היתה, וגם מתכוונת לדבר עבירה:

עשתה משתה נשים. מה ראה הכתוב לפרסם סעודת ושתי, א"ר יהושע בן קרחה להודיעך לאיזה שלוה נכנסת אסתר, למכעיסיו כך ק"ו לעושי רצונו:

בית המלכות אשר למלך אחשורוש. מלמד שנתנה אותם בבתים מצויירים מקום שהמלך ישן. א"ר אבין רוצה אשה שתהא מבטת בצורות נאות מלאכול עגלות פטומות:

ביום השביעי. זה יום אחרון לסעודה, שנאמר ובמלאת הימים האלה, אמר הקב"ה יצא רשע שמח וטוב לב מסעודתו, אלא אשגש אותו ביינו אחרי כל שתיתתו, וזה היה ביום השביעי של משתה של שושן הבירה:

כטוב לב המלך ביין, אמר למהומן. א"ר אבהו כשישראל אוכלין ושותין מדברים דברי תורה ובשירות ותשבחות לפני הקב"ה, אבל אומות העולם אוכלין ושותין ומתילין בעריות ובדברי תיפלות, הללו אומרים המדיות נאות, והללו אומרים הפרסיות נאות, אמר להם אחשורוש כלי שאני משתמש בו לא מדי ולא פרסי, אלא כשדיי, ואין כיוצא בה בעולם, מבקשים אתם לראותה, אמרו לו הן, ובלבד ערומה, מיד אמר למהומן וגו', אע"פ שהן ז' הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש, ועל שם המעשה נקרא שמם, מהומן, שנהיה מהומה, בזתא שנהיתה לבוז, חרבונא שנחרב ביתו, בגתא שהיתה לבג לכלבים, ואבגתא שהיו התינוק משחקות עליה כאבגתיים, זתר וכרכס לשון לעג וקלס, שכל מה שאתה יכול לומר על הרשעים הרשות בידך:

להביא את ושתי המלכה בכתר מלכות. שלא יהיה עליה אלא הכתר בלבד, כשם שבקשוה לבוא ערומה להאות העמים והשרים את יפיה, הגיד הכתוב שהיתה טובת מראה, אבל לא הגיע יופי שלה לחצי יופי של שרה ורבקה, שנאמר בהם טובת מראה מאוד (בראשית כד טז):

ותמאן המלכה ושתי, והלא פרוצה היתה, ומפני מה מיאנה לבוא, א"ר יוסי ב"ר חנינא מלמד שפרחה עליה צרעת. במתניתא תנא בא גבריאל ועשה לה זנב:

ויקצוף המלך מאוד. מה היה הקצף, שלחה לו דברים הנוגעים בלב, ואמרה למה אבוא ערומה אם רואין בי דופי אתה מתגנה בי, ואם אני נאה בעיניהם, הרי הם נותנין עיניהם להרוג אותך רמזתו ולא נרמז עקצתו ולא נעקץ, שלחה לו טיפה יצא יינך מלבך, ר אהורייריה דאבא, פי' שומר ארוות הסוסים, אבא לקביל אלפא גוברין חמרא שתי, ולא רוי, וההוא גברא אשתניי ליה בחמריה, והלא לא היה כדאי והגון להיות קומים אצטבלאות לבית אבא, פי' נגיד אצטבל מארוות הסוסים כנ"ל הלא היה קומים איצטבלאות של בית בא, ונבוכדנצר זקני כתיב ביה, והוא במלכים יתקלם ורוזנים משחק לו (חבקוק א יא), והוא בקש להשליך בתוך כבשן האש את המחוייבים לו ולא השליכם ערומים, שנאמר באדין גבריא אילך כפתו במסרבליהון פטישיהון וכרבלתהון ולבושיהון (דניאל ג כא), [ואני אבוא ערומה, מיד וחמתו בערה בו], אמר רב חנינא באותה שעה רמז הקב"ה למלאך הממונה על החימה, והבעיר בו חימה ולא שככה עד שנצלב המן:

ויאמר המלך לחכמים. א"ר סימון זה שבטו של יששכר, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דה"א יב לב), בתלמוד בבלי אמרו מאן חכמים רבנן:

** יודעי העתים.** שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים:

כי כן דבר המלך. לספר משפטיו לפני כל יודעי דת ודין תורה ומשפטי הדעת:

והקרוב אליו. אמרו חז"ל כיון שבקש אחשורוש מן חכמי ישראל אמרו היכי נעביד, אי נימא ליה קטלה, למחר פתח ליה מרא מדבר לן ובעי ליה מינן, אי נימא ליה שבקא, קא מזלזלנא במלכותא, מוטב לסלוקי נפשין מינה, אמרו לו מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, נטלה עצה ממנו, וכן הוא אומר אבדה עצה מבנים (ירמיה מט ז), זיל לגבי עמון ומואב דיתבי [בדוכתייהו] כחמרא [דיתיב] אדרדוייא, שנאמר שאנן מואב מנעוריו וגו' (שם מח יא):

והקרוב אליו. הלך אצל שרי האומות. כרשנא מאפריקא, שתר מן אינדיקי, אדמתא מן אדום, תרשיש מן תרשיש, מרס מרסנא ממוכן מירושלים, ממקום שהיו ישראל מכינין שלחם לחם הפנים, למדנו שאלו היו מירושלים:

שבעת שרי פרס ומדי. שבעת כמו שבעה שרי פרס ומדי:

כדת מה לעשות. כדת שעשתה, כך בא לה, על שלא היתה מנחת לאחשורוש לבנות בית המקדש, שהיתה אומרת לו מה שהחריבו אבותי אתה רוצה לבנות, וכן אתה מוצא ששמע לה אחשורוש על זאת, שנאמר ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה ירושלים (עזרא ד ו), א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן משל אומר מקום שהלסטים מקפח שם נתלה, ממעשיו נתפרע, על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים, השוה מאמר המלך לכבוד הסריסים, היינו דאמרי אינשי עבדא דלכא כמלכא:

ויאמר ממוכן. מומכן כתיב, שהיה מוכן לפורענות ממוכן הדיוט שבכולן, א"ר אבא בר כהנא מכאן שהדיוט קופץ בראש, שני אמוראין נחלקו בדבר, חד אמר מני שלא זמנתו לסעודה, לכך למד עליה חובה, וחד אמר מפני שסטרתו על פניו:

כי יצא דבר המלכה. כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה:

והיום הזה תאמרנה. זכר היום יהיה לדורות:

אם על המלך טוב. שתהיה עצתינו טובה לפניו ויכתב בדתי פרס ומדי, לפי שהיתה לפרס המלכות, לפיכך הקדים פרס למדי לכל דברי ממוכן:

ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה. א"ר חנינא ב"ר אבהו מאי דכתיב כי הוא יכאיב ויחבש (איוב ה יח), בלשון שמכאיב בה יחבש, בלשון שניטלה המלכות משאול זקנו של אסתר, בו בלשון נתן לה, שנאמר ונתנה לרעך הטוב ממך (ש"א יא כח), וכאן נאמר לרעותה הטובה ממנה, לב אדם יחשוב דרכו וה' יכין צעדו (משלי טז ט), שהיה מחשב ממוכן להביא בתו למלכות, ונכנסה אסתר בת אביחיל:

ונשמע פתגם המלך. בלשון ארמית לשון משפחת ושתי:

אשר יעשה בכל מלכותו. לפרסם הדבר:

וייטב הדבר בעיני המלך. פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא א):

וישלח ספרים אל כל מדינה ומדינה להיות כל איש שורר בביתו. אמר רבא אלמלא אגרות הראשונות לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט, אלא כיון ששלח להם להיות כל איש שורר בביתו, אמרו פשיטא אפילו קרחא בביתא פרדשכא ליהוי, כיון שבאו אגרות המן ברשיון המלך להשמיד ולאבד לא חששו עליהם כל כך: