ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם. כבר פרשתיהו, אבל יש לנו להוסיף, כי ד' תרדמות הן, תרדמה לשון שינה, כאותה של אדם הראשון, ותרדמת נבואה כשל אברהם, ותרדמה לשון רואה ואינו רואה, ותרדמת שטות, שנא' כי נסך (ה' עליכם) [עליכם ה'] רוח תרדמה ויעצם את עיניכם (ישעי' כט י):

והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו. ודאי הדברים כפשוטן, אלא צריכין אנו לידע עיקר ענינם, כי אחר שהראהו הקב"ה סדר הקרבנות, הראה לו ארבע מלכות, כי כשהפיל עליו אימה רמז לו על בבל ביד נבוכדנצר, דכתיב ביה וצלם אנפוהי אישתני (דניאל ג יט), מאימה:

חשיכה. רמז לו על מלכות מדי, שחשכה עיני ישראל בצום ותענית בבכי ומספד:

גדולה, רמז לו על מלכות יון, שהי' קשה ממדי, שהעמידה ס' דוכסין, ס' איפרכון, כעקרב שמשרצת ס' בהשרצה אחת:

נופלת עליו. רמז לו שנופלת על בנין מלכות אדום, כנפל הארי על הכבש, ודוגמא לדבר, ותפול שבא ותקחם (איוב א טו), והיא הפילה אלפים ורבבות מישראל, ועליו נאמר מקול (נפלה) [נפלם] רעשה הארץ (ירמיה מט כא), ויש שמחלפין:

והיה אברהם עומד ומשתומם על המחזה ואינו יודע מה הוא, מיד:

ויאמר לאברם. לאחר שהראהו מלכים, התחיל לרומזא בשיעבוד של מצרים שהוא גואלם, וכשם שהוא גואלם ממצרים, הוא גואלם מד' מלכיות, לכך כפל לו בידיעות, ואמר לו וגם את שהן לשונות של ריבוי, ידוע שאני מפזרן וממשכנן, תדע שאני מכנסן וגואלם:

כי גר יהיה זרעך. משתראה לך זרע חשוב תתחיל הגירות, בארץ לא להם, חוץ מארץ כנען, כשנולד יצחק היה אברהם בגרר, כדכתיב ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כא לד), והחשבון נבאר לפנינו במקומן:

ועבדום וענו אותם. ועבדום גויי הארץ, וענו אותם כימים אשר יענה אותם אם מעט אם הרבה, אבל הגירות והעינוי יהיה ארבע מאות שנה, עד שתתמלא סאתן של יושבי הארץ, שאין דיני לקפחם:

וגם את הגוי אשר יעבדו. זרעך אותם:

דן אנכי ר"א אומר בשם ר"י בן זימרא בשתי אותיות הללו הבטיח הקב"ה את אברהם לגאול את בניו, וכשעשו תשובה גואלם בע"ב אותיות בשמו, וכן מן הנסה אלהים עד ובמוראים גדולים ע"ב אותיות, ואם יאמר לך אדם ע"ה הן, אמור לו הוצא גוי שני שאינו מן המנין:

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואחר כן לא נאמר, אלא ואחרי כן, הוסיף י', רמז לו על י' מכות שהביא על אותו גוי:

ואתה תבא אל אבותיך בשלום. ואמר אברהם אף אני עמהם בשעבוד, אמר לו הקב"ה ואתה תבא אל אבותיך בשלום, בשרו שתרח אביו בגן עדן ומצא נשמתו נוחה, כי נפטר תרח קודם אברהם מ"ה שנים:

בשלום. אע"פ שהגירות מתחלת בימיך, אין אתה משתעבד אלא שלום יהיה לך מכל עבריך מסביב:

תקבר בשיבה טובה. שהיא שוה וראויה לך:

ודור רביעי ישובו הנה, זה אחד מן הדברים שא"א לידע עיקרן, בלעדי מה שסומך מלפניו או מלאחריו, כי יש לומר הנה לשון רבות, כגון הן הנה היו לבני ישראל (במדבר לא טז), ויש לומר הנה לשון כאן, כגון זה ישובו הנה, אומר לו משיעבודן שהגוי ההוא יעבדו ג' דורות, והרביעי ישובו הנה, לארץ כנען, כגון קהת עמרם משה היו במצרים, ובני משה גרשום ואליעזר נכנסו לארץ:

כי לא שלם עון האמורי. והוא הדין לשבעת עממין, כי עדיין לא מלאה סאתם, כי עד עכשיו היו גדורים בערוה, כי ברשעתן החטיאו והחניפו את הארץ וטמאוה עד שהקיאתן, ולא חתם הקב"ה עליהם גזר דין ליאבד, עד שמלאה סאתן, וכה"א במלאות ספקו יצר לו (איוב כ כב):

ויהי השמש באה. טעמו בבי"ת, ללמדך כבר נכנס בין השמשות:

ועלטה היה. עלטה לשון נקבה, היה לשון זכר, אלא רבותינו אנשי עיר הקודש, פירשו עלטה אמיטתא, והיא מראית ערפל, וערפל לשון זכר, וזה הערפל נראית לו בערב אחר בין השמשות:

והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. כלומר בין הבתרים האלה, אף על פי שהדברים כשמוען, שעבר כבוד אלהי ישראל בין הבתרים האלה כדרך כורתי ברית, אפ"ה צריכין אנו לידע מתוכה עיקר ענינה, כי אחר שהראהו כפרת קרבנות, הראה עול ד' מלכיות, עוד בערב הראהו דין גיהנם, שהיא מלהטת כתנור אש וממעננת ומחשכת רשעי עולם, שכך אמרו רבותינו שפניהם דומין כשולי קדירה, ודוגמא לדבר נאום ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים (ישעיה לא ט):

ולפיד אש. הראהו תורתו התמימה, שכתוב בה מימינו אש דת למו (דברים לג ב), וכתוב בו וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים (שמות כ טו):

ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. והיה אברהם מתמה מהיכא לבניו להשפט ביום פקודת חטאתם, א"ל הקב"ה ברור לך מלכיות, והרי ברית נאמנת לך, ואני גואלם מכולם, זש"ה אם לא כי צורם (דברים לב ל), זה אברהם, שנאמר הביטו אל צור חצבתם (ישעיה נא א):

וה' הסגירם (דברים שם). זה גמר וזה הסכים. רוב כריתות שבמקרא שנאמר בהם כריתה, אינו אלא ע"י חלוקת דבר, כרת ה' את אברהם ברית, בין הבתרים, כשכרת ברית עם אבימלך, ע"י הצבת שבע כבשות לבד, ה' אלהים כרת עמנו ברית בחורב (דברים ה ב), ע"י דם ברית אשר חילק ושם חצין באגנות וחצין זרק על המזבח, ועתה לכה ונכרתה ברית אני ואתה (בראשית לא מד), ע"י הגל והמצבה אשר ירה ביניהם, ובימי ירמיה כשכרתו ברית של העבדים, ע"י העגל אשר בתרו לשנים. ישמע חכם ויוסף לקח:

לאמר. להבטיח גם את שרה:

לזרעך נתתי. שגזרתי מעשה היא, ודומה לדבר כי פדה ה' את יעקב (ירמיה לא י):

את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. הוא רביעי שבנהרות, וקראו הכתוב גדול, משום שבח א"י, ולכך הוא חסר ו', שאינו גדול ממש משאר חביריו, אלא כדדרשינן:

את הקיני. זה שלמאי:

ואת הקניזי. ערביי:

ואת הקדמוני. טוטי, דברי ר"י, וחכמים אומרים אדום ומואב וראשית בני עמלק. ר' חלבו ור' שמעיה בר אבא בשם ר' יוחנן אמרו כך עלה בדעתו של הקב"ה להנחיל עשרת עממין לישראל, אולם כדי לנסות בם, הניח מהם קני קניזי וקדמוני, ודוגמא לדבר ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל (שופטים ג' א):

ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים. ר' דוסתאי בשם ר' שמואל בר נחמן אומר לפי שלא הזכיר חיוי, לפיכך הביא רפאים:

ואת האמורי והכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי. א"ר יצחק כי אשתו של כנעני יורש בעולם בעשרה בנים, שרה הכשירה אפילו באחד, חזירתא רעיה בעשרה, ואימרתא לא בחד, כל אלה הבטיחו, ועדיין שרה אשת אברהם לא ילדה לו:

ורבותינו דרשו אחר הדברים האלה. אחר הרהורי דברים שהיה אברהם מפחד ואומר שמא באותן אוכלסין שהרגתי היה בהן צדיק אחד או ירא שמים נמצאתי נענש עליו, א"ל הקב"ה במחזה אל תירא אברהם, שכולן היו קוצים כסוחין, וכולן ראוים למשרפות סיד:

אנכי מגן לך. אני מעמיד מנינים ממך, ולא עוד אלא בשעה שבניך באין לידי עבירות אני רוצה צדיק אחד מהם שיכול לומר למדת הדין די, ומבטלו ומכפר על דורו:

שכרך הרבה מאוד. על שפניתה עולמי מאותן הקוצים:

ד"א מגן לך. [חנם] עשיתי עמך מה שעשיתי, אבל לעתיד שכרך הרבה מאוד:

ה' אלהים מה תתן לי. אברהם ודוד אמרו דבר אחד, אברהם אמר מה תתן לי, רבש"ע אם עתיד אני להעמיד בנים שיכעיסוך מוטב לי ואנכי הולך ערירי, דוד אמר חקרני (ה') [אל] ודע לבבי בחנני ודע שרעפי וראה אם דרך עוצב בי (תהלים קלט כג כד), אם עתיד אני להעמיד בנים שמעציבים אותך, ונחני בדרך עולם (שם). זו מיתה, דכתיב (ואנכי) [והנה אנכי] הולך [היום] בדרך כל הארץ (יהושע כג יד):

הוא דמשק. דולה ומשקה מתורתו ומיסר ומזהיר לאחרים:

ויוצא אותו החוצה. א"ל צא מאצטגנינות שלך, שאין אתה איסטרולוגנוס אלא נביא, בימי ירמיהו בקשו ישראל למדה זו, ולא הניחם הקב"ה, שנא' כה אמר ה' (צבאות) אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו (ירמיה י ב). לאברהם הוצאתי ממדה זו, אלא הניחו לגזרותי, כי התשובה והתפלה והצדקה מבטלות אותן, שנאמר (ויצאו) [ויכנעו] עמי אשר נקרא שמי עליהם (דה"ב ז יד), זו תשובה. ויתפללו (שם), כמשמעו. ויבקשו פני (שם), זו צדקה, שנאמר אני (בצדקה) [בצדק] אחזה פניך (תהלים יז טו), בזכות הצדקה אחזה פניך, רב הונא בשם ר' יוסי אומר אף שינוי השם ושינוי המקום ושינוי מעשה, [שינוי] שם מאברהם ושרה, שינוי מקום, שנא' לך לך [וגו'] ואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב), שינוי מעשה מנינוה, שנא' וירא האלהים את מעשיהם כי שבו [מדרכם הרעה] וינחם (ה') [האלהים] על הרעה (יונה ג י):

כה יהיה זרעך. הבטיחו שלא יחסר העולם מן שלשים צדיקים גמורים בכל דור מנין יהי"ה:

קחה לי עגלה משולשת. זו בבל שמשלשת במלכים, נבוכדנצר אויל מרודך ובלשצר:

ועז משולשת. זו מדי שמעמדת ג' מלכים, כורש דריוש אחשורוש:

ואיל משולש זו יון, שכובשה ג' רוחות בעולם ורוח מזרחית לא כבשה, שנאמר ראיתי את האיל מנגח ימה צפונה ונגבה (דניאל ח ד):

ותור וגוזל, תור זו בת ישראל, שנאמר אל תתן לחית נפש תוריך (תהלים עד יט), וגוזל זו בת אדום, שהיא גוזלת את ישראל:

ויבתר אותם בתוך. כדי להתישן:

ואת הצפור לא בתר. שלא נתן קץ למלכות אדום. ר' אבא (בשם ר') [בר] כהנא בשם ר' לוי אומר הראה לו כל שמעמיד פנים בגל הגל שאתו וכל מי שאין מעמיד בגל אין הגל שאתו:

וירד העיט על הפגרים. זה מלך המשיח שעתיד להפילם פגרים פגרים:

וישב אותם אברם. בתשובתו, [כי] אז (יהפוך על) [אהפוך אל] עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד (צפניה ג ט):

תקבר בשבה טובה. אברהם והיא שוה לו. דוד והיא שוה לו, גדעון ולא שוה לו, ויעש אותו [גדעון] לאיפוד (שופטים ח כז) לע"ז:

כי לא שלם עון האמורי. זו האמירה שאמרתי ידוע תדע (פסוק יג):

והנה תנור עשן ולפיד אש. ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אומר ד' דברים הראה לו, קרבנות, וגלות, ומתן תורה, וגיהנם, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים, בתורה וקרבנות, נצולין משתים מלכיות וגיהנם, פירשו משתים, נדונו בשתים, כשחללו הקרבנות נשתעבדו במלכיות, ואנו תורת ה' בפינו, לא יהא גיהנם שולט בנו:

תניא בש"א שלש כתות הם ליום הדין, אחת של צדיקים גמורים וכו', וקיי"ל כב"ה (דצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לאור באור החיים), רשעים גמורים כגון המינים והמושמדים והאפיקורסין, ושכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפרשו מדרכי צבור, ופרנסים המטילים אימה יתרה על הצבור שלא לשם שמים, ושחטאו והחטיאו (אחרים) [את] הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחבריו, נידונים בגיהנם לדורי דורות, ועליהם נאמר ואשם לא תכבה (ישעיה סו כד), ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל (ש"א ב ו):